ג'סאן זבידאת נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5918/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5918/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' גרוניס המערער: ג'סאן זבידאת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.4.99 ו-2.6.99 בת"פ 121/98 שניתנו על-ידי כב' השופטים ס' ג'ובראן, מ' נאמן וש' שטמר תאריך הישיבה: כ"א בטבת תשס"ד (15.1.04) בשם המערער: עו"ד נגה שמואלי-מאייר בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט מ' חשין: המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירת רצח כהוראות הסעיפים 300(א)(3) ו- 34א(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועונשו נגזר ל-20 שנות מאסר. במקורו הוגש הערעור שלפנינו הן על ההרשעה הן על גזר-הדין, ואולם לאחר שניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 4424/98 - סילגדו (פורסם בפ"ד נו(5) 529) חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין וצימצם את ערעורו אך לגזר-הדין בלבד. אנו דוחים אפוא את ערעורו של המערער על הכרעת הדין ונידרש אך לערעורו על גזר-הדין. נסיבות העניין היו אלו, שהמערער ואחר קשרו ביניהם קשר לשדוד את פדיון היום של ההיפרכל בטבעון, מן הפקידה והמלווה שלה שאמורים היו להפקיד את הפדיון בבנק. המערער והאחר חבשו כובעי גרב ובהם פתח לעיניים, נטלו עימם אקדח אמיתי ואקדח צעצוע ויצאו לדרך. הם מרחו בוץ על מספרי המכונית שנסעו בה ועל גגה כדי למנוע זיהוי, וארבו לפקידה ולמלווה. הפקידה והמלווה נסעו לבנק והמערער והאחר עקבו אחריהם, ובהיעצר המכוניות התנפלו השניים על הפקידה והמלווה באקדחים שלופים תוך צעקות "שוד", חטפו מן הפקידה את התיקים ובהם הכסף והחלו נמלטים. המלווה רץ אחרי השניים כדי להוציא מידיהם את התיקים ואו-אז ירה האחר אל עבר המלווה באקדח שהחזיק בו. המלווה מת כתוצאה מאותה יריה. להשלמה ייאמר כי אותו אחר שלח יד בנפשו לפני שהועמד לדין ועל-כן הוגש כתב-אישום אך כנגד המערער בלבד. בית-המשפט המחוזי ניתח בפרוטרוט את הראיות שהובאו לפניו ומסקנתו היתה כי יש להרשיע את המערער בעבירת רצח כהוראת סעיף34א(א)(1) לחוק העונשין, דהיינו, יש להרשיעו כמי ש"אגב עשיית עבירה" עבר "עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות העניין, אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה". לדעת בית-המשפט, נוכח נסיבות העניין, ניתן להרשיע את המערער בעבירת רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת כהוראת סעיפים 300(א)(3) ו-34א(א)(1) לחוק העונשין. משהרשיעו כך בדין נפנה בית-המשפט לגזר-הדין. על מי שהורשע כהוראת סעיף 34א(א)(1) חלה הוראת סעיף 34א(ב) - הוראת חוק שעניינה נושא העונש - ודבר המחוקק הוא כלהלן: "הרשיע בית-המשפט נאשם על-פי סעיף קטן (א)(1) בעבירה שנקבע לה עונש חובה, רשאי הוא להטיל עליו עונש קל ממנו". הרשעה ברצח גוררת מאסר עולם חובה, ועל-כן נדרש בית-המשפט בענייננו לשאלה אם יטיל על המערער עונש קל מעונש מאסר עולם חובה. בית-המשפט ניתח את עובדות המקרה והחליט כי יגזור על המערער 20 שנות מאסר (מיום מעצרו). על עונש זה, כאמור, הערעור שלפנינו. עורכת-דין שמואלי-מאייר טענה לפנינו טענות חוק ומשפט מעניינות ומעמיקות לעניין העונש שיש וראוי לגזור על המערער. כך, למשל, דיברה עורכת-דין שמואלי על היחס בין הוראת סעיף 34א(ב) לבין הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, ועל-כך הוסיפה טענות עוד ועוד. טענות אלו יגיע מועדן ולא נידרש להן בערעור שלפנינו. השאלה העיקרית הנשאלת היא, אם עונש של 20 שנות מאסר עונש חמור הוא יתר-על-המידה בנסיבות העניין שלפנינו, ועל שאלה זו שומה עלינו להשיב. לנסיבות העניין יש להדגיש במיוחד עובדות אלו: בית-משפט קמא קבע כי המערער לא ידע בפועל שהאחר עלול לירות באקדח, אך הוא ידע היטב כי אותו אחר הביא עימו אקדח. המערער היה שותף מלא לקשר למעשה השוד המזויין ואף נטל חלק פעיל במעשה השוד. הוא צפה שהאחר יאיים באקדח על הנשדדים והוא לא נסוג מביצוע השוד באף שלב של מעשה השוד, גם לא כששותפו למעשה השוד ירה וגם לא אחרי היריה שהוכחה כיריה קטלנית. גם אם לא ידע המערער בפועל שהאחר עלול לעשות שימוש באקדח כדי לירות בו, כקביעתו של בית-משפט קמא, הנה ידע הוא כי האקדח אמור לשמש במעשה השוד. והנה קיפח אדם את חייו כתוצאה מרצונו של המערער והאחר לעשות כסף קל. מעשי המערער ראוי להם שיכתיבו את רמת הענישה, וקדושת החיים ראוי לה כי תורה אותנו הדרך. המערער הורשע בעבירת רצח, ובית-המשפט עשה שימוש בשיקול דעתו - כהוראת סעיף 34א(ב) - וגזר עליו עונש קל מן העונש שיש לגזור על מי שהורשע בעבירת רצח. על כל אלה יש להוסיף, כי למערער הרשעות קודמות לא מעטות, בעבירות רכוש למיניהן ובעבר אף ריצה עונש מאסר. באת-כוח המערער טענה לפנינו כל אשר ניתן לטעון לעניין נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות סולחה שנערכה לאחר מעשה הרצח. ואולם, אין בכל אלה כדי למעט מן החומרה היתירה של קיפוח נפש בנסיבות כפי שהוכחו לבית-משפט קמא, והכל למען בצע כסף. לא נמצא לנו כי נפלה טעות בפסק-דינו של בית-משפט קמא לעת שגזר על המערער 20 שנות מאסר, ואנו מחליטים לדחות את הערעור. היום, כ"א בטבת תשס"ד (15.1.2004). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99059180_G13.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il