נביל גרה נ. נציבות שירות המדינה

החלטה בתיק עש"ם 5917/07 בבית המשפט העליון עש"ם 5917/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המערער: נביל גרה נ ג ד המשיבה: נציבות שירות המדינה ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים בד"מ 73/04 שניתנה ע"י כבוד השופטים עו"ד י' תלרז, ט' מלצר, מנ' חליל קשוע ביום 27.3.07 בשם המערער: עו"ד סיף אלדין ותד פסק-דין 1. ברקע הערעור עומדת החלטה של משרד החינוך (להלן: המשרד), לפיה בעקבות מחסור במורים מהמגזר הערבי באזור הדרום, ישתתף המשרד בתשלום שכר דירה ובהוצאות נסיעה של מורה אשר יעתיק את מקום מגוריו מצפון הארץ לדרומה (להלן: ההחלטה). עוד נקבע, כי השתתפות המשרד מותנית בהמצאת חוזה שכירות, המעיד על היותו של המורה תושב הדרום, ובהגשת הבקשה הרלוונטית. 2. המערער, תושב הצפון במקור, הועסק בשירות המדינה החל משנת 1994 ועד ליום השעייתו ב- 1.8.04. שלוש השנים האחרונות לשירותו, בהן כיהן כמורה בכיר בבית הספר סאלח א-דין ברהט, הן השנים הרלוונטיות לענייננו. נגד המערער ושני מורים אחרים הוגשה תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין), לפיה בין השנים 2000-2003 יצר המערער שלושה הסכמי שכירות פיקטיביים (להלן: ההסכמים המזויפים), תוך שהוא מזייף את חתימת הצד השני להסכמים, לפיהם, הוא שכר דירות בבאר שבע והתגורר בהן בתקופת עבודתו כמורה ברהט. זאת, כשבפועל לא התגורר המערער בדירות אלו. בהתבסס על ההסכמים המזויפים ועל הצהרותיו השקריות בנושא, הגיש המערער בקשות למשרד, לשם קבלת תמריצי השתתפות בשכר דירה ובמימון הוצאות נסיעה, כאמור בהחלטה. בעקבות הבקשות קיבל המערער סכום כולל של 35,975 ₪. בתאריך 22.8.04, בעקבות הקובלנה שהוגשה נגד המערער בעניין זה, הוא הושעה מעבודתו, לפי סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק). פסק הדין נשוא הערעור דן גם בעניינו של מר מוראד גרה (להלן: מוראד), ששימש אף הוא כמורה באזור רהט, והואשם בכך שסייע למערער בעריכת ההסכמים המזויפים, ואף זייף חוזים לטובתו הוא. הערעור שבפניי מתייחס למערער בלבד, ומשכך לא מצאתי להרחיב בעניינו של מוראד. 3. בדיונים שהתקיימו בפני בית הדין, נדחו מספר טענות מקדמיות שהעלה המערער. באשר לטענת זוטי הדברים, קבע בית הדין, כי הגם שניתן להעלותה במסגרת ההליך המשמעתי, הרי שאין לקבלה בעניינו של המערער, בשל עוצמתו של האינטרס הציבורי הנפגע, ונוכח סטנדרט ההתנהגות שנדרש ממורה בישראל. פסק הדין ניתח את מהותו של ההליך המשמעתי, וקבע כי אופיו המיוחד מאפשר ניסוח כוללני יותר של העבירות המנויות בו, כאשר תוכנן נקבע בהתאם לנורמות של "האדם הסביר", המשקפות את הערכים והעקרונות במישור היחסים שבין הפרט לשירות הציבורי. באשר ליסוד הנפשי, קבע בית הדין, כי ניתן להסתפק ברשלנות כדי להביא להרשעה. משכפר המערער באישומים שיוחסו לו, התברר ההליך עד תום, ובסופו קיבל בית הדין על בסיס הממצאים העובדתיים שקבע, לרבות ממצאי מהימנות עדים, את גרסת המשיבה בדבר ההסכמים המזויפים שערך המערער והכספים שקיבל על בסיסם. לאור האמור, הרשיע בית הדין את המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), (3) ו-(4) לחוק, שעניינן פגיעה בתדמיתו ובאיכותו של השירות הציבורי ובמשמעת בו. בית הדין הוסיף וציין, כי הגם שאין בסמכותו להרשיע את המערער בעבירות פליליות, הרי שיכול הוא לקבוע, כי האיסור הפלילי בעניינו הופר. 4. בית הדין גזר על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר תוך קבלת פיצויי פיטורין מלאים ופסילה משירות המדינה למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין, מכוח סעיפים 34 (3), (8) ו-(10) לחוק, בהתאמה. כמו כן, מכוח סמכותו לפי סעיף 35 לחוק, הורה בית הדין למערער להשיב לקופת המדינה סך של 10,000 ₪, אשר ינוכה מפיצויי הפיטורין להם הוא זכאי. גזר דינו של המערער נסמך על שלושה שיקולים מרכזיים: דפוס התנהגותו של המערער, תכלית אמצעי המשמעת ונסיבותיו האישיות. 5. על פסק דינו של בית הדין הוגש הערעור שבפניי. המערער יוצא חוצץ הן באשר לעדויות שמסרו עדי התביעה, הן באשר למוצגיה, וטוען כי אין בהם לבסס את המסקנות העובדתיות, באשר הם רצופי סתירות ונגועים בהעלמת מידע ובמסירת מידע שהוכח כבלתי נכון. לא מצאתי לפרט השגותיו בהקשר זה, היורדות לשורש קביעות עובדתיות רבות בפסק הדין. באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהליך המשמעתי, טוען המערער כי לא ניתן להסתפק ברשלנות. לדבריו, בשל הסנקציות הקשות שיכול ויוטלו על נאשם במסגרת ההליך המשמעתי, יש להשוות בין דרישות הליך זה לדרישות ההליך הפלילי. לטענת המערער, העובדה כי הדין המשמעתי מנוסח באופן אמורפי, בשונה מההליך הפלילי, מחייבת את "הקשחת" הדרישות באשר ליסוד הנפשי. דא עקא, לטענתו, המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה באשר לקיומו של יסוד נפשי של מחשבה פלילית, ולמצער אף לא הוכיחה יסוד נפשי של רשלנות. מוסיף וטוען המערער, כי יש מקום לקבל את טענת "זוטי הדברים" בעניינו, מאחר שזכותו להשתתפות המשרד בתשלומי שכר הדירה והוצאות הנסיעה היתה קנויה לו בדין, ואין כל נפקות לזיוף ההסכמים. זאת, הואיל וחרף הדרישה הפורמאלית מצד המשרד בדבר התניית ההשתתפות בתשלום בהמצאת חוזה שכירות, הרי שבפועל מסתפק המשרד בצילום תעודת הזהות של המורה, המוכיח כי הוא אכן תושב הצפון, כפי שנדרש עד לשנת 1995. עוד טוען המערער, כי הגם שלא טען זאת בערכאה הראשונה, יש להחיל בעניינו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המהווה עילה לביטול כתב אישום במקרים בהם מצא בית המשפט כי התנהגות הרשות כלפי נאשם לא היתה ראויה במידה קיצונית ומקוממת. 6. באשר לגזר הדין, טוען המערער כי יש להקל באמצעי המשמעת שהוטלו עליו ולבטל את פיטוריו, כיוון שהוא כבר נענש באופן משמעותי בחייו הפרטיים והמקצועיים. לטענת המערער, על בית המשפט להתחשב בכך שהזכות להשתתפות בהוצאותיו הגיעה לו בדין, הואיל והוא תושב הצפון ונוכח הפרקטיקה, לפיה לא נדרשת המצאת חוזה שכירות, כאמור. 7. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בפסק הדין קמא. לדבריה, הכרעת הדין מפורטת לעילא ולעילא, ומשבחר המערער לשתוק בבית הדין, אין הוא יכול לחלוק על הראיות. מוסיפה וטוענת המשיבה, כי עצם העלאת טענת "זוטי דברים" מצידו של המערער מוכיחה כי הוא לא הפנים את הנורמות הראויות. באשר לגזר הדין, טוענת המשיבה כי אין להקל באמצעי המשמעת שהושתו על המערער, הואיל ומדובר בפרשיה חמורה שהקיפה הרבה מורים. דיון יסודות העבירה 8. בפסק הדין נקבע כממצא עובדתי כי ההסכמים עליהם חתם המערער הם פיקטיביים. עוד נקבע, כי בעקבות בקשות והצהרות שקריות שהתבססו על אותם הסכמים מזויפים, קיבל המערער מהמשרד סכום כולל של 35,975 ₪, שלא כדין. פסק הדין מבוסס על עדויות שנשמעו, וראיות נוספות שהוגשו על ידי הצדדים. כך למשל, נשמעו עדויותיהם של בעלי הדירות נשוא ההסכמים המזויפים ועדויות של גורמים שונים במשרד, והוגשו בקשותיו של המערער להשתתפות המשרד בתשלומיו. לאחר שעיינתי בממצאיו של בית הדין ובטענות המערער בעניין, לא מצאתי לחלוק על קביעותיו של בית הדין בכל הנוגע לממצאים העובדתיים. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר עיינה במסמכים ושמעה את העדים, אלא במקרים חריגים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו: ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001); ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499 (1997); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 109 (2002). אכן, קביעת ממצאים עובדתיים נכון שתהא מסורה לשופט ששמע וראה את העדים על דוכן העדים, והתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם (ראו: ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, נו(4) 739, 743 (2002)). כך הוא הכלל בדין הפלילי, כן הוא גם בדין המשמעתי (ראו למשל: עש"ם 85/01 יריב נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(6) 411, 419 (2002)). לא מצאתי כי המקרה דכאן נופל לאחד החריגים להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שפסק הדין של בית הדין בחן את העובדות באופן מנומק ומפורט כדבעי, תוך סקירה מקיפה של העדויות שנשמעו והראיות שהוגשו (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי (לא פורסם, 11.6.98); ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד (1) 598,594 (1990)). משכך, מקבלת אני הממצאים העובדתיים, כפי שנקבעו בפסק הדין, לפיהם ערך המערער הסכמים פיקטיביים, וקיבל בגינם תמריצי השתתפות בשכר דירה ובהוצאות נסיעה שלא כדין. 9. היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהליך המשמעתי, נגזר בין היתר משאלת היחס שבין הליך זה להליך הפלילי. הפסיקה התחבטה רבות בשאלה זו, וקבעה כי הגם שרבות משותף לשני ההליכים, הרי שתכליות שונות עומדות בבסיסם: "לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש וראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד... כללו של דבר: על בית הדין המשמעתי הוטל התפקיד לחקור ולדרוש בעת הצורך במעשיהם של פקידי ציבור ולקבוע אם הם ראויים למשרה האחראית שהוטלה על שכמם, ואם הם מקיימים רמה נאותה של נימוסים ושל הליכות, ביחסיהם אל השלטונות המעסיקים אותם ואל הציבור הנזקק להם. השיפוט הפלילי אין ענינו בכך כלל, ואף הענשים - הסנקציות - שבית המשפט הפלילי ובית הדין המשמעתי מוסמכים להטיל אינם זהים אלה לאלה" (השופט חשין בבג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי מדינה, פ"ד יא 856, 861 (1957). אבחנה זו פתחה את הדלת בפני הבדלת ההליך המשמעתי מההליך הפלילי גם באשר ליסוד הנפשי אשר נדרש להרשעה בו. בעבירות משמעת מסויימות, והן העבירות הרלוונטיות לענייננו, הסתפקה הפסיקה ביסוד נפשי של רשלנות, והכל בהתחשב בעבירה המיוחסת לעובד ובנסיבותיה. כדי שיתמלא היסוד הנפשי הנדרש, די בכך שעובד מדינה סביר יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לטיב המעשה ולנסיבותיו. (ראו: עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326, 334-335 (1999)); עש"ם 6335/02 שוחט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.03); עש"ם 6339/00 מושקט נ' נציב שירות המדינה (טרם פורסם, 5.11.00); עש"ם 6843/01 בן דוד נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(2) 918 (2002)). ברי כי בענייננו נורמות המעוצבות על פי סטנדרט זה יש בהן כדי להצדיק את הרשעת המערער בענייננו. מכל מקום, דומה, כי בענייננו מתייתרת שאלת היסוד הנפשי הנדרש בהליך המשמעתי, הואיל ואף גישת המערער, לפיה יש לדרוש מחשבה פלילית, אינה מסייעת בעדו. מהראיות עולה כי המערער היה מודע לטיב מעשיו - לזיוף ההסכמים ולהסתמכות עליהם. כמו כן היה מודע לנסיבות הנלוות להתנהגותו, קרי מודע לעובדה שאינו מתגורר בדירות נשוא ההסכמים המזויפים ולמשמעות בקשותיו שבוססו על אותם הסכמים. די בכך כדי לקבוע כי בענייננו התקיימה מחשבה פלילית (ראו: עש"מ 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 880, 887 (2004)). משכך, ניתן לומר כי בעניינו מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בהליך המשמעתי. זוטי דברים 10. סעיף 34 יז לחוק העונשין קובע: 34 יז. זוטי דברים לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך. סעיף זה הוגדר כמסננת שמטרתה להוציא אל מחוץ לתחום הפלילי מקרים קלי ערך – זוטות (De Minimis). (ראו למשל: ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 190 (2000); ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, 758 (1999) (להלן: עניין עזיזאן)). בשורה ארוכה של פסקי דין קבעו בתי המשפט כי יש לפרש את הסייג באופן מצמצם ובזהירות מרובה, כך שיחול רק באותם מקרים בהם ברור כי מדובר במקרה "קל ערך", כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות "הקלות" (ראו עניין עזיזאן בעמ' 761; ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (טרם פורסם, 14.7.05) (להלן: עניין אריאל)). הגם שנקבע שלסייג זוטי הדברים תחולה גם בהליך המשמעתי (ראו למשל: ת"מ 76/02 עיריית ראשון לציון נ' ברוך (טרם פורסם, 4.7.05)), איני רואה מקום לקבלו בענייננו. עד לשנת 1995 מדיניות המשרד היתה כזו, לפיה מורה שיעתיק את מקום מגוריו מהצפון לדרום, יזכה לתמריץ השתתפות בתשלומי שכר הדירה והנסיעות, תוך ויתור על המצאת חוזה פורמאלי. לפיכך, אם היתה מתרחשת מסכת האירועים נשוא הערעור עובר לשנה זו, נכונה היתה הטענה לפיה אין נפקות מעשית לזיוף ההסכמים, ויתכן כי היה מהווה זה שיקול בבחינת טענת "זוטי- דברים" (והשוו לגניבת חפץ שערכו אפסי- בעניין עזיזאן). דא עקא, המדיניות שונתה, ובעת הרלוונטית לאישום נדרש המורה להמציא את חוזה השכירות, שעל בסיס תנאיו נקבעת תקרת ההשתתפות בתשלום. על כן, ברי כי מבחינה פורמאלית ופרוצדוראלית נזקק המערער להסכמים המזויפים לקבלת הכספים. סעיף 34 יז לחוק מונה 4 שיקולים בהם יתחשב בית המשפט בהכריעו האם לפטור אדם מאחריות פלילית בטענת "זוטי דברים": טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי. אם אניח, ואיני קובעת שאכן כך הדבר, כי המשרד פועל בניגוד למדיניות שקבע, ואינו דורש הסכמי שכירות לשם הענקת תמריצי השתתפות, הרי שבמעשיו לא זכה המערער בסכום גדול יותר מזה בו היה זוכה אלמלא אותם הסכמים מזוייפים והצהרות שיקריות. נכון יהיה לומר כי מבחינת ההשלכות התוצאתיות על קופת המדינה הנזק במעשיו של המערער הוא אפסי. יחד עם זאת, אין בכך כדי להוביל לקבלת הסייג בדבר "זוטי-דברים". המשקל הרב ביותר ניתן לשיקול האחרון, קרי האינטרס הציבורי (עניין אריאל; יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון 556 (תשס"ה)). בענייננו, הפגיעה באינטרס בציבורי - איכותו ותדמיתו של השירות הציבורי - היא רבה ביותר. מעבר לחסר בממון קופת המדינה, הנזק הקשה שנגרם בעקבות מעשה של גניבת כספי ציבור, כפי שארע בעניינו, הוא בכך שהוא יוצר פגיעה עמוקה בתשתית המוסרית של השירות הציבורי ובערך טוהר המידות הנדרש בהתנהגותו, והוא מהווה מעילה באמון הציבור כלפיו (עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף (טרם פורסם, 13.9.01); עש"מ 8622/05 נעאמנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.12.06) (להלן: עניין נעאמנה)). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעניין לנו במורה בישראל, שככזה מחוייב בסטנדרט גבוה יותר של התנהגות, בשל הדוגמא האישית שהוא משמש לתלמידיו (ראו למשל: עש"מ 6713/96 מ"י נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650 (1998); עש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' אבו-עסבה, פ"ד נו(5) 6 (2002); עש"מ 1682/02 אל וואהב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.5.02)). לאור האמור, ובהתחשב בנזק החמור שגרם המערער לאיכותו ולתדמיתו של השירות הציבורי, אין מקום לקבל את טענתו לסייג "זוטי- דברים". 11. האמור לעיל מייתר את הצורך לדון בטענת ההגנה מן הצדק. לכך אוסיף, כי המערער לא הציג בסיס עובדתי לתמיכה בטענותיו בהקשר זה. על פי כתב הערעור, יש ליתן למערער הגנה מן הצדק "נוכח הנסיבות המיוחדות שאפפו את הפרשה". סתם המערער ולא פירש. טענה זו נדחית, אפוא, אף היא. גזר הדין 12. תכליתם של אמצעי המשמעת המושתים על הנאשם היא כפולה: מניעת פגיעה בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו מחד גיסא, והרתעת עובדים אחרים לבל יכשלו במעשים דומים מאידך גיסא (ראו למשל: עש"ם 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם 4.3.96); עש"ם 10129/01 מדינת ישראל נ' גניש (טרם פורסם 11.3.02); עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 480-481 (2001); עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93 (1998); עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבוים (טרם פורסם, 23.3.03)). מידתיות אמצעי הענישה נגזרת משקלול תכליתם עם הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. אומרת על כך השופטת פרוקצ'יה: "מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעוצמת חומרתה של העבירה, וממשקל הנסיבות האישיות לנאשם. בשיקלול הערכים הרלבנטיים, יש להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון" (ער"ם 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית תל אביב-יפו (טרם פורסם, 14.3.06)). על ערכאת הערעור לבחון, אפוא, אם מכלול האינטרסים הראויים לאיזון נבחן ויושם כנדרש. זאת, תחת מעטה הכלל, לפיו בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין, אלא במקרה בו הם חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה (ראו למשל: עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480 (2004); ער"מ 1430/05 תירם נ' עיריית תל-אביב (טרם פורסם, 17.11.05)). בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתו המנומקת והמפורטת של בית הדין. 13. בית הדין נתן דעתו לנסיבות החיים של המערער. האיזון שעשה בין שיקולי החומרה לבין הנסיבות הוא איזון ראוי. בענייננו חברו יסודות מחמירים בהתנהגותו של המערער, לאופי מעשיו, לתפקידו ולמעמדו, אשר מצדיקים את פיטוריו. בניצול מדיניות ההטבות של המדינה, שנועדה לשפר את שירותי החינוך בדרום, כדי להפיק תועלת אישית שלא כדין, פגע המערער באופן חמור באמון הציבור כלפי שירות המדינה ועובדיו. בנוסף, פגע המערער אף באמון שנותנת המדינה בעובדיה שידווחו אמת על מנת לזכות בהטבות שהיא מעניקה להם. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שמעשיו של המערער נעשו כחלק מפרשייה ענפה בה היו מעורבים עובדי הוראה רבים, אשר שלחו ידם אל קופת המדינה באמצעות דפוסי פעולה דומים לזה של המערער. כאמור, חומרה יתרה מיוחסת להתנהלותו של המערער מעצם היותו מורה האמון על חינוך דור העתיד, שמתוקף תפקידו עליו לשמש דוגמא אישית לטוהר מידות, לערכיות ולהתנהגות תרבותית הנוהגים ביחסים בין בני אדם בחברה מתוקנת: "עובד ההוראה אינו עובד מדינה מן השורה. הוא דמות שהתנהגותה ורמתה המוסרית משמשת אמת מידה ודוגמא לציבור התלמידים המתחנכים לאורה. הפרת נורמות ההגינות והאתיקה בידי עובדי הוראה טומנת בחובה חומרה מיוחדת על שום המעמד המיוחד הנלווה לתפקיד זה, והציפיות הגבוהות שהחברה מציבה להתנהגותם של נושאי משרה אלה על שום השפעתם על בני הנוער בחברה הישראלית. לאור זאת, הוצאת כספים בטענות שווא מהמדינה והצגת מצגי כזב כדי להפיק רווחים מכספי ציבור, על כל החומרה הנלווית להם ביחס לכל עובד מדינה, מקבלים גוון מחמיר במיוחד כאשר הם נלווים להתנהגותם של אנשי הוראה וחינוך" (עניין נעאמנה). כיצד סובר המערער כי מורה שפעל להשגת כספים במרמה יוכל למלא את תפקידו נאמנה? כיצד יוכל להמשיך ולשמש אות ומופת לתלמידיו? על כך תמהתני. אציין כי במקרים דומים לענייננו, ואף במקרים קלים יותר, נקטה הפסיקה בענישה מחמירה יחסית ככל שנגע הדבר למורים (ראו למשל: עניין נעאמנה; עש"מ 917/99 מדינת ישראל נ' חמזה, פ"ד נג(3) 77 (1999)). מעמדו של המערער כמורה בכיר מהווה אף הוא גורם משמעותי המקרין על חומרת המעשים. ככל שגדלים מעמדו והיקף אחריותו של עובד הציבור, כך מעצימה הפגיעה באימון הנגרמת ממעשי העבירה שלו (ראו למשל: עש"מ 9848/05 מדינת ישראל נ' מזוז (טרם פורסם, 25.1.07)). לפיכך, איני רואה להקל בגזר דינו של המערער. לאור האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, ה' באלול התשס"ז (19.8.07). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07059170_B02.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il