אפרים שוחט נ. כלל חברה לביטוח

פסק-דין בתיק ע"א 5914/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5914/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערער: אפרים שוחט נ ג ד המשיבה: "כלל" חברה לביטוח ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.5.03 בבש"א 764/03 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) י' צמח בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד סיגלית שם-טוב פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבה. בתביעתו, ביקש המערער סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפדיון סכום של 20,464 ₪ שלטענתו נצבר לזכותו בפוליסת-ביטוח שהוציאה המשיבה ורשומה על-שמו. בהמלצת בית-המשפט, הסכימו הצדדים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין, שזו לשונו: "נוכח הסכמת הצדדים, התביעה נדחית. אין צו להוצאות". כחודש לאחר מכן, הגיש המערער בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין האמור. בקשתו נדחתה ועל כך הערעור בפנינו. עיקרי העובדות והטענות 1. בין המערער למשיבה התנהלו הליכים שונים בנוגע לפוליסת ביטוח שהוציאה המשיבה בשנות ה- 80 ושנרשמה על-שם המערער. מאחר וטענותיו של המערער בפנינו מתייחסות, בין היתר, לפסק-דין שניתן בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים, נעמוד בקצרה על הליכים אלה והרקע להם. המערער הועסק כעובד שכיר בחברה קבלנית מיום 1.8.82 עד ליום 31.12.82. בתקופת עבודתו באותה חברה, הוציאה המשיבה פוליסה לביטוח חיים על-שם המערער (להלן: פוליסת-הביטוח או הפוליסה). הפוליסה היתה בבעלות החברה הקבלנית המעסיקה, והמערער היה המוטב על-פי הפוליסה. ביום 1.1.83 עזב המערער את החברה הקבלנית ועבר לעבוד כשכיר בחברה אחרת. הבעלות בפוליסה עברה לידי אותה החברה, והמערער נותר המוטב על-פי הפוליסה. ביולי 1983 החל המערער לעבוד כעצמאי. החברה המעסיקה הפסיקה לשלם את תשלומי הפרמיות עבור הפוליסה, וגם המערער לא שילם את התשלומים הנדרשים מלבד תשלום בודד אחד. בהתאם לתנאי הפוליסה הכלליים, הוציאה המשיבה ביום 14.6.84 מסמך שכותרתו: "נספח לפוליסה מסולקת ע"ח פיצויים ותגמולים" (להלן: המסמך). באותו מסמך, הודיעה המשיבה על הפיכת הביטוח לחופשי מתשלום פרמיות ועל ביטול הביטוחים הנוספים המצורפים לפוליסה החל מיום 1.3.83. במסמך האמור צוין כי סכום הביטוח המופחת הוא "20,464 ש - עשרים אלף ארבע מאות שישים וארבעה שקל החל מתאריך 1.3.83" (ההדגשות אינן במקור- ד.ב.). 2. בשנת 1984 לקה המשיב במחלה נשימתית קשה, בעטיה נקבע כי הוא נכה ב- 100% לצמיתות. כשש שנים לאחר מכן, ביום 18.7.90, הגיש המערער תביעה בבית-משפט השלום בירושלים כנגד מספר נתבעים, ובהם המשיבה (ת"א 10094/90). בין היתר, תבע המערער מהמשיבה תגמולי אובדן כושר עבודה בהתאם לפוליסת הביטוח. בית-משפט השלום (השופטת א' פרוקצ'יה) דחה את תביעתו של המערער מחמת התיישנותה ואף דחה את טענותיו של המערער לגופן. כנגד פסק-הדין האמור הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 445/95). ביום 6.11.96 דחה בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא ברנר, והשופטים שידלובסקי-אור וחבש) את ערעורו של המערער, מן הטעם כי תביעתו התיישנה. בפיסקה 1ג לפסק-הדין, במסגרת תיאור עובדות המקרה, ציין בית-המשפט המחוזי כדלקמן: "המשיבה 3 (המשיבה) הודיעה למערער בתאריך 14.6.84 על הפיכת הביטוח (על סכום ביטוח מופחת בסך 20,464 ₪) לביטוח חופשי מתשלום פרמיות וביטול הביטוחים הנוספים המצורפים לפוליסה החל מן ה- 1.3.83...". (ההדגשה אינה במקור- ד.ב.) לדברים אלה שנכתבו במסגרת תיאור העובדות בפסק-הדין שניתן בע"א 445/95, נתייחס מיד. יצוין כי בקשת רשות ערעור שהגיש המערער כנגד דחיית ערעורו בבית-המשפט המחוזי, נדחתה בבית-משפט זה ביום 8.2.98 (הנשיא א' ברק). כן נדחתה בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטה האמורה. 3. ביום 11.8.02 הגיש המערער תביעה חדשה כנגד המשיבה בבית-המשפט המחוזי בירושלים - היא התביעה שבבסיס ההליך בפנינו. בתביעתו, ביקש המערער סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לפדיון הכספים שנצברו לזכותו בפוליסת-הביטוח עובר לסילוקה על-ידי המשיבה. בהסתמכו על פיסקה 1ג הנ"ל בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בע"א 445/95, ביקש המערער שיוצהר כי על המשיבה להעביר לידיו סכום של 20,464 ₪ כערכם ביום 1.3.83. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 19.1.03 בפני סגן-הנשיא (כתוארו אז) י' צמח, נסוב הדיון על שאלת הסכום שנצבר לזכות המערער עובר לסילוקה של פוליסת-הביטוח. כזכור, במסמך שהוציאה המשיבה בשנת 1984 צוין כי סכום הביטוח המופחת הוא "20,464 ש - עשרים אלף ארבע מאות שישים וארבעה שקל החל מתאריך 1.3.83" (ההדגשות אינן במקור- ד.ב). המחלוקת בפני בית-המשפט קמא נסובה על השאלה האם מדובר בשקלים (ישנים) או בשקלים-חדשים. לשאלת בית-המשפט, השיב בא-כוחו של המערער דאז, עו"ד ציגלר, כדלקמן: "לשאלת בית-המשפט מתי נכנס השקל החדש לתוקפו – לפי זכרוני ב- 1.1.86. לשאלת בית המשפט איך יתכן שבשנת 1983 ו- 1984 ננקב המסמך בסכומים של שקל חדש – תשובתי היא שבתי המשפט דנו בסוגיה שנים אחרי שהשקל החדש נכנס לתוקפו, ולא הגיוני שידברו בשקלים ישנים. מה שכתוב בפסק הדין זה מה שקובע". הנה כי כן, עו"ד ציגלר שייצג את המערער אותה עת, אישר כי בעת סילוק פוליסת-הביטוח ההילך החוקי היה השקל-הישן. אף-על-פי-כן, טען כי על המשיבה לשלם למרשו 20,464 ₪, בהתבסס על תיאור עובדות המקרה כפי שנכתבו בפסק-הדין בע"א 445/95. מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי בפסק-הדין האמור נפלה טעות קולמוס כאשר נכתב "₪" במקום "שקלים (ישנים)" לצד סכום הביטוח המופחת. טענת המשיבה בפני בית-המשפט קמא היתה כי הסכום שנצבר לטובת המערער היה 24,464 שקלים (ישנים), על-פי המטבע שנהג בעת הוצאת המסמך שעניינו סילוק הפוליסה. כעולה מפרוטוקול הדיון, בשלב זה של הישיבה יצאו הצדדים להפסקה. לאחר ההפסקה, הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את המלצת בית-המשפט לפיה המערער יחזור בו מתביעתו, והמשיבה תוותר על הוצאותיה. בהתאם לכך, ניתן בו-ביום פסק-דין שזו לשונו: "נוכח הסכמת הצדדים, התביעה נדחית. אין צו להוצאות" (להלן: פסק-הדין). 4. כעבור כחודש, ביום 17.2.03, הגיש המערער בעצמו כשהוא איננו מיוצג, בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין האמור. בבקשתו, טען המערער כי הסכים לחזור בו מהתביעה מאחר והופעל "לחץ בלתי סביר" מצד בית-המשפט על בא-כוחו לפיו תירשם כנגדו "הערה קשה וחמורה" והוא יחויב בהוצאות כבדות אם לא יחזור בו מתביעתו. לטענת המערער, הוא התקשה מאד לעמוד בפני הלחץ האמור נוכח מצבו הבריאותי, והסכים שלא מרצונו להמלצת בית-המשפט. נוכח טענות אלה, ביקש בית-המשפט המחוזי את תגובתו של עו"ד ציגלר שייצג את המערער באותה ישיבת קדם משפט. תגובתו של עו"ד ציגלר היתה כי הוא אינו מייצג עוד את המערער ואין לו עמדה בנוגע לטענותיו. עוד הוסיף עו"ד ציגלר כי המערער טוען את טענותיו בבקשה על דעת עצמו. ביום 27.5.03 דחה בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא (כתוארו אז) י' צמח) את בקשת המערער לביטול פסק-הדין. בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי כי מטענות באי-כוח הצדדים בפניו בישיבת קדם-המשפט עלה לכאורה כי "תביעת המבקש (המערער) מבוססת על שגיאת הדפסה ברורה, וכי סיכוייו לזכות בתביעתו קלושים, אם לא אפסיים". עוד ציין בית-המשפט כי המליץ לבא-כוח המערער לחזור בו מהתביעה, כדי לחסוך למערער הוצאות בניהול תביעת סרק. בית-המשפט הדגיש כי המערער היה מיוצג באותה ישיבה על-ידי עו"ד ציגלר, וחזקה על בא-כוחו אותה עת שלא היה מודיע על הסכמת המערער לדחיית התביעה בלעדי הסכמת-אמת מודעת מצידו. עוד ציין בית-המשפט כי תגובת עו"ד ציגלר אינה תומכת בטענות המערער, ואף משתמעת ממנה הסתייגות מהבקשה ומתוכנה. בהמשך החלטתו, דן בית-המשפט קמא בטענת המערער בדבר העדר גמירות דעת מצידו, נוכח מצבו הנפשי בעת מתן ההסכמה לדחיית התביעה. בהקשר זה, קבע בית-המשפט המחוזי כי האישור הרפואי עליו ביסס המערער את טענתו, ניתן בידי רופאת המשפחה שלו. האישור לא היה ערוך כנדרש על-פי חוק, ואף לגוף הדברים שנכתבו בו, לא קבע האישור כי מצבו הנפשי של המערער שלל ממנו את כשרותו המשפטית, ולמצער את גמירות הדעת הנדרשת לעריכת הסכם מהסוג הנדון. נוכח מכלול הטעמים האמורים, בא בית-המשפט המחוזי למסקנה כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הסכמתו לדחיית התביעה ניתנה שלא מרצונו הטוב והחופשי. לפיכך, בקשתו לביטול פסק-הדין נדחתה. 5. כנגד ההחלטה האמורה מופנה הערעור בפנינו. המערער, הטוען לעצמו, ביקש כי לא נקיים דיון בעל-פה ונעתרנו לבקשתו כי ההכרעה בתיק תינתן על-סמך טיעוני הצדדים בכתב והחומר שצורף להם. בכתב-הערעור ובסיכומים בכתב, טען המערער כי יש לבטל את פסק-הדין שדחה את תביעתו בהסכמה, וזאת משני טעמים: ראשית, טען המערער כי הסכמתו לדחיית התביעה ניתנה בהיותו במצב בריאותי לקוי ותחת "לחץ, פחד והפחדה" מצד בית-המשפט. בהתחשב בכך, טען המערער כי ההסכמה שנתן לדחיית התביעה פגומה, וכך גם פסק-הדין שמתבסס עליה. שנית, טען המערער כי לבית-המשפט המחוזי לא היתה סמכות לתקן את פסק-הדין שניתן בע"א 445/95, בהיותו פסק-דין סופי וחלוט. יצוין כי לאחר הגשת כתב-הערעור הגיש המערער לבית-משפט זה מספר רב של בקשות. עיון בהן מלמד כי בעיקרו של דבר, מדובר בשתי בקשות: האחת- בקשה לגביית עדות בערעור, והשניה- בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור. לבקשות אלה נתייחס בהמשך הדברים. מנגד, טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות. לגישתה, אין כל בסיס לטענת המערער בדבר פגמים שנפלו בהסכמה שנתן לדחיית תביעתו. המשיבה הוסיפה וטענה כי דין הערעור להידחות גם לגופה של המחלוקת בין הצדדים. לטענתה, הפדיון לו זכאי המערער על-פי הפוליסה המסולקת הוא 20,464 שקלים ישנים שהם כיום 3,401₪. המשיבה הוסיפה וטענה כי יש לקזז סכום זה מהוצאות המשפט בסך 5,000₪ בהן חויב המערער בע"א 445/95. דיון 6. בפתח הדברים ובטרם ניזקק לטענות הצדדים לגופן, רואים אנו להעיר בנוגע להליך בו נקט המערער. בפסיקתו של בית-משפט זה הובהר לא פעם כי פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו מאפיינים של הסכם ושל פסק-דין. עובדה זו משליכה על דרך תקיפתו של פסק-דין שניתן בהסכמה, באותם מקרים בהם צד להסכם מבקש לבטלו. וכך ציינה השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337: "באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. ... מהיבט הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים...". (שם, בפיסקה 5. ההדגשות במקור- ד.ב.; עוד ראו: ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2) 42, בפיסקה 5; ע"א 177/81 גלעדי ואח' נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179, בפיסקה 4; ע"א 219/87, 151 רחמני ואח' נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 489, בפיסקה 13; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, בפיסקה 13; ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס ואח', פ"ד נא(1) 577, בפיסקה 9; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (1995, מהדורה שביעית) 786). במקרה שבפנינו, הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין לפיו נדחתה תביעתו בהסכמת הצדדים בלא צו להוצאות. בבקשתו, טען המערער כי ההסכמה שנתן לדחיית התביעה לא היתה אמיתית וחופשית - אם בשל לחץ פסול שלפי הנטען הופעל עליו מצד בית-המשפט, ואם בשל מצבו הבריאותי בעת מתן ההסכמה. על-פי ההלכה הפסוקה עליה עמדנו לעיל, לשם ביטול הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין אשר המערער טוען כי נפל בה פגם, היה עליו להגיש תובענה עצמאית בפני בית-המשפט המוסמך לכך (ראו גם: ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 185 והאסמכתאות המובאות שם). למרות זאת, הגיש המערער את בקשתו לביטול הפסק על-פי ההסכם, במסגרת התיק המקורי שבו קיבלה הסכמת הצדדים תוקף של פסק-דין. משנקט המערער בדרך של הגשת בקשה במסגרת התיק המקורי תחת הגשת תובענה עצמאית לביטול הפסק על-פי ההסכם, דין בקשתו היה סילוק על הסף. אף-על-פי-כן, ראה בית-המשפט קמא להידרש לבקשה לגופה, ודחה את טענותיו של המערער מטעמים עליהם עמד בהחלטתו. אשר לערעור על החלטתו האמורה של בית-המשפט קמא, הרי משהגיש המערער בקשה לביטול ההסכם במסגרת התיק המקורי ובקשתו נדחתה, לא עומדת לו זכות ערעור על כך, שכן דחיית הבקשה מהווה "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון נטילת רשות. לא ראינו להכריע בסוגיה זו שהצדדים לא טענו לגביה, שכן בין כך ובין אחרת שוכנענו כי דין טענותיו של המערער להידחות לגופן. להלן נימוקינו לכך. 7. כאמור, במהלך ישיבת קדם-המשפט שהתקיימה בפני בית-המשפט המחוזי בתיק המקורי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המערער יוותר על ניהול תביעתו ובתמורה תוותר המשיבה על הוצאות המשפט. במסגרת ההסכמה האמורה נעשו, אפוא, ויתורים הדדיים מצד כל אחד מבעלי-הדין. לפיכך, סבר בית המשפט קמא כי ניתן לראות בהסכמה אליה הגיעו הצדדים סוג של פשרה (ראו: ההגדרה המוצעת להסכם פשרה בפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) אור בע"א 2495/95 בן-לולו הנ"ל, פיסקה 11). להסכם האמור ניתן תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט קמא, שסבר כי ההסכם הוגן מאחר וסיכויי התביעה שהגיש המערער קלושים. בית-משפט זה עמד בעבר על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק-דין על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם. בהתחשב בכך, נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על-מנת להצדיק את ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (ראו למשל: ע"א 2495/95 בן לולו הנ"ל, בעמ' 593; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' (לא פורסם), בפיסקאות 8-7). בנסיבות העניין, לא שוכנענו כי נתקיים טעם המצדיק את ביטול ההסכמה שנתן המערער לדחיית תביעתו ואשר קיבלה תוקף של פסק-דין. בכל הנוגע לטענת המערער בדבר הלחץ הפסול שלכאורה הפעיל עליו בית-המשפט - בפרוטוקול הדיון אין כל תימוכין לטענה האמורה. ההפך הוא הנכון; מפרוטוקול הדיון עולה כי בישיבת קדם המשפט היה המערער מיוצג על-ידי בא-כוחו דאז, עו"ד ציגלר. במהלך הדיון שהתנהל בפני בית-המשפט, הציגו באי-כוח הצדדים את טענותיהם. הסכמת המערער לדחיית התביעה ניתנה לאחר הפסקה בת כחצי שעה במהלכה יכול היה המערער לשקול את מצבו המשפטי יחד עם עורך-דינו, ולקבל החלטה מושכלת האם להסכים להצעת בית-המשפט לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. אין בפנינו טענה מצד המערער כי עו"ד ציגלר לא ייצג אותו נאמנה, או פעל שלא על דעתו. כאמור, בית-המשפט קמא ביקש מעו"ד ציגלר להגיש את תגובתו לטענת המערער בדבר הלחץ הפסול שהפעיל עליו בית-המשפט. תגובתו של עו"ד ציגלר לא תמכה בטענה האמורה, ומדבריו אף השתמעה הסתייגות ממנה. בנסיבות אלה, אין מקום להיענות לבקשתו הבלתי שיגרתית של המערער להורות בשלב הערעור על גביית עדות מעו"ד ציגלר, ובקשתו נדחית. יצוין כי בית-המשפט קמא הבהיר בהחלטה נשוא הערעור בפנינו, כי הציע לצדדים להסכים לדחיית התביעה בלא צו להוצאות, מאחר וסבר כי סיכויי התביעה קלושים ורצה לחסוך מהמערער את חיובו בהוצאות משפט. בהתחשב בכל אלה, אין בסיס לטענת המערער כי בית-המשפט קמא הפעיל עליו לחץ וכפיה פסולים שהביאו לשלילת רצונו האמיתי והחופשי. אשר לטענת המערער לפיה מצבו הבריאותי לא אפשר לו להסכים לדחיית התביעה מתוך גמירות-דעת - טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט קמא בהעדר אישור רפואי ערוך כדין שיתמוך בכך. לאחר הגשת הערעור לבית-משפט זה, ביקש המערער להגיש לעיוננו אישורים רפואיים שונים וכן חוות-דעת נוירולוגית להוכחת מצבו הרפואי. בנסיבות העניין, לא מצאנו הצדקה לסטות מהכלל לפיו אין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, והבקשה בעניין זה נדחית. מעבר לנדרש, נציין כי ממילא לא היה בכוחה של חוות-הדעת הנוירולוגית אותה ביקש המערער להגיש לעיוננו, כדי לסייע לו בטענותיו. בחוות-הדעת, כשלעצמה, אין כדי להצביע על העדר יכולת מצד המערער ליתן הסכמה מתוך גמירות-דעת. בוודאי שאין בחוות-הדעת האמורה שנערכה בשנת 1996, כדי ללמד על מצבו הרפואי של המערער בעת מתן הסכמתו לדחיית התביעה בשנת 2003. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מצבו הרפואי שלל ממנו את גמירות הדעת הנדרשת לצורך מתן ההסכמה לדחיית תביעתו (ראו והשוו: ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא ואח', פ"ד מג(1) 714, בפיסקה 3). אשר לטענת המערער לפיה בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו כאשר תיקן פסק-דין חלוט וסופי- אף בטענה זו אין ממש. בית-המשפט קמא לא תיקן את פסק-הדין שניתן בע"א 445/95, אלא אך הציע בישיבת קדם-משפט שהתנהלה בין הצדדים לדחות בהסכמה את תביעת המערער ללא צו להוצאות. הצדדים ראו לקבל את הצעת בית-המשפט והתביעה נדחתה בהסכמה. בכך פעל בית-המשפט על-פי הסמכות המסורה בידיו כאמור בתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי. 8. בשולי הדברים, רואים אנו להוסיף הערה לגוף המחלוקת עליה נסובה תביעת המערער שנדחתה. על-פי הוראת סעיף 4 לחוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה-1985, היום הקובע להחלפת המטבע משקל (ישן) לשקל-חדש הוא 1.1.86. בהתאם להוראת-סעיף 5 לחוק הנ"ל: "לפני היום הקובע, בכל מקום אשר על-פי דין יש לנהל פנקסים או לערוך מסמך במטבע ישראלי - יירשם כל סכום בשקלים; החל ביום הקובע יירשם כל סכום כאמור בשקלים חדשים". המסמך בו הודיעה המשיבה על סילוק פוליסת-הביטוח הרשומה על-שם המערער, הוצא בשנת 1984. כאמור, באותו מסמך נכתב כי סכום הביטוח המופחת הוא "20,464 ש - עשרים אלף ארבע מאות שישים וארבעה שקל" (ההדגשות אינן במקור- ד.ב.). המערער העלה בכתבי טענותיו טענות שונות כנגד תוקפו של המסמך האמור אולם בסופם של דברים, תביעתו לפידיון הכספים שנצברו לזכותו בפוליסה, מתבססת על הסכום שננקב במסמך הנדון. בהתאם להוראת-סעיף 5 לחוק הנ"ל, נראה כי הסכום שנרשם במסמך שהוצא בשנת 1984, ננקב בשקלים ישנים. דומה, אפוא, כי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בע"א 445/95 נפלה שגיאת קולמוס כאשר נרשם "₪" במקום "שקל (ישן)" לצד סכום הביטוח המופחת. פליטת קולמוס זו מקורה בשגגה שנפלה בתיאור העובדות, להבדיל מהחלק האופרטיבי של פסק-הדין. אם אמנם כך הם פני הדברים, הרי בטעות האמורה כשלעצמה, אין כדי להגדיל את חיובה הכספי של המשיבה מעבר לסכום בו היא חייבת בהתאם לפוליסה המסולקת. נראה, אפוא, כי אילו התנהלה התביעה ההתחלתית שהגיש המערער כנגד המשיבה, סופה היה להידחות. משכך, טוב עשה המערער כשנתן הסכמתו לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה באשר לשערוך הסכום של 20,464 שקלים ישנים נכון להיום ובנוגע לטענת הקיזוז שהעלתה המשיבה לגבי סכום זה. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים עליהם עמדנו, הערעור נדחה. בשולי הדברים נעיר כי המערער שב ומעלה את עניינו בערכאות, אף על פי שהחלטה סופית ניתנה עוד לפני שנים, והוא מתקשה להשלים עמה. לפנים משורת הדין, בחנו את עניינו משל היה זה ערעור בזכות. עתה עליו לראות בהחלטתנו סוף פסוק. בנסיבות העניין, ונוכח מצבו של המערער, לא ראינו לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ"ב בניסן התשס"ה (1.5.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03059140_N19.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il