סעיד קהמוז נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5908/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' ריבלין המערער: סעיד קהמוז נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.7.99 בת"פ 97/95 שניתן על-ידי כבוד השופט ג' גינת תאריך הישיבה: כ"א בטבת תש"ס (30.12.99) בשם המערער: עו"ד יוסי שילוח בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. אחיו של המערער, סעד קהמוז (להלן: סעד) מרצה עונש מאסר בכלא דמון. בתאריך 25.6.95 נסעו המערער, אשתו של סעד, ואדם נוסף בשם מונזר מהרג' (להלן: מונזר), אשר שימש באותה עת כמודיע משטרתי, לבקר את סעד בכלאו. בעוד המערער ממתין מחוץ לכלא, נפגש מונזר עם סעד. לאחר אותה פגישה דיווח מונזר למפעילו במשטרה, כי סעד ביקש ממנו להבריח עבורו חמישה ק"ג הירואין מלבנון לישראל, ולהסתייע לשם-כך במערער, שיעדכן אותו בדבר המועד בו עליו להגיע לגדר-הגבול, על-מנת לקבל את הסם שיועבר לו מלבנון. בתאריך 1.7.95 סיפר מונזר למפעילו, כי המערער הודיע לו שהסם יועבר אליו מעבר לגדר בתאריך 3.7.95. במועד זה, שלשל המערער סכום של 30 אלף דולר לידיו של מונזר, ומונזר הגיע אל גדר-הגבול, שם אמור היה לקבל את הסם. המשטרה נערכה ליד גדר-הגבול, אלא שמהעבר הלבנוני לא הופיע איש. או אז, הורתה המשטרה למונזר שלא להמשיך עוד בעיסקה. 2. על אף הוראה זו, החליט מונזר להמשיך בביצוע העיסקה, הפעם לצרכיו שלו. בתאריך 19.7.95 ניצפה מונזר על-ידי תצפית משטרתית, כשהוא מגיע לגדר-הגבול, ומקבל שם שקיות שנזרקו לעברו מצידה השני. מונזר נעצר, וברשותו נתפסו כ30- ק"ג חשיש, ותערובת הירואין במשקל ארבעה ק"ג. בו במקום סיפר מונזר, כי הבריח את הסם עבור המערער, וכי המערער אף הסיע אותו מביתו שבכפר-מגוריהם רג'אר שברמת-הגולן עד לפאתי הכפר, משם המשיך מונזר בדרכו, רגלית, למקום המפגש ליד גדר-הגבול. רס"ר דוד שושן, שהשתתף בתצפית המשטרתית, הבחין בליל האירוע במכונית שהייתה מוכרת לו כשייכת לסעד, וזאת בסמוך למקום המפגש. אף אישתו של מונזר אישרה, כי בליל האירוע אסף המערער את מונזר ברכבו לנסיעה שבסופה נעצר. המערער הכחיש בחקירתו כל קשר לעיסקת הסמים. הוא הודה כי נסע עם מונזר לכלא דמון, אך הסביר כי עשה כן על-מנת ללוות את גיסתו, אותה חשש להשאיר לבדה בחברת מונזר. המערער אף אישר, כי נהג להשתמש במכוניתו של סעד, שריצה כאמור עונש מאסר, אך הכחיש כי נסע במכונית בליל האירוע. 3. על-יסוד ראיות אלה הוגשו כתבי-אישום נפרדים נגד מונזר והמערער בבית-המשפט המחוזי בנצרת. השניים הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע, ביבוא וסחר בסמים מסוכנים, ובהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד. מונזר הורשע באשמות אלה על-פי הודאתו, ונדון לשש שנות מאסר. לאחר סיום משפטו, העיד מונזר מטעם התביעה במשפטו של המערער, אשר הכחיש את האשמות שיוחסו לו. המערער אף טען טענת אליבי, והביא עדי-הגנה שתמכו בטענתו. 4. בית-המשפט המחוזי (השופט גדעון גינת) דחה את עדויות המערער ועדי ההגנה כבלתי-מהימנות, ונתן אמון מלא במונזר. בית-המשפט המחוזי מצא חיזוק לעדותו של מונזר בעדויות אשתו של מונזר ורס"ר שושן, וכן בעובדה שהמערער הצטרף לנסיעה לכלא דמון. המערער הורשע איפוא בעבירות שיוחסו לו, ונגזרו עליו 11 שנות מאסר, מתוכן תשע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. 5. המערער טען כנגד הרשעתו ולחלופין כנגד חומרת עונשו. טענת המערער היא, כי עדותו של מונזר, שהיה שותף לעבירה, ואף הסתבך בשקרים בדבר חלקו בפרשה (בראשית החקירה טען, כי פעל על-פי הוראת המשטרה והוכה על-ידי שוטרי המארב), הייתה טעונה תוספת ראייתית משמעותית, שלא נמצאה. לטענתו, אשתו של מונזר אינה עדה אובייקטיבית, והיא ביקשה לסייע לבעלה; ואילו רס"ר שושן דיווח על המכונית, שלדבריו הבחין בה בליל האירוע, באיחור רב - כעשרה ימים לאחר מעצרו של המערער. עוד טען המערער, כי ההסבר שנתן לנסיעתו לכלא דמון מתיישב עם חפותו. מכלול חומר הראיות, לטענת המערער, מעורר איפוא ספק סביר באשמתו. 6. אכן, על ערכאת ערעור לזכות נאשם, מקום בו מתעורר ספק סביר באשמתו. אלא שככלל, הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על-יסוד ממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה, כאשר אלה מבוססים על התרשמותה ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניה. זאת, זולת אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על-הדעת. כאמור, במקרה שלפנינו, הרשעתו של המערער מבוססת בעיקרה על עדותו של מונזר, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא אותה מהימנה. לעדות זו משקל סגולי רב, לנוכח העובדה כי מונזר קשר את המערער לעיסקת הסמים בטרם הסתבך הוא בעבירה. עדותו של מונזר אף אינה עומדת לבדה, כי אם נתמכת בראיות חיזוק בעלות משקל. עדויותיהם של אשתו של מונזר ושל רס"ר שושן היו מהימנות על בית-המשפט המחוזי, ולא מצאנו יסוד להתערב בממצאי המהימנות, כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה. הצטרפותו של המערער לנסיעת מונזר לכלא דמון אינה שנויה במחלוקת, והסברו התמים, שנדחה כבלתי-מהימן, אינו מפחית ממשקלה של התוספת הראייתית הנ"ל. תוספת זו משתלבת עם עדותו המפלילה של מונזר, שכאמור דיווח על שותפותו של המערער בעיסקת הסמים המתוכננת מיד לאחר אותה נסיעה. 7. כך גם אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. אכן, עונש זה אינו קל, אך העבירות שעבר המערער הן חמורות ביותר. כך גם אין מקום להקל בעונשו של המערער לנוכח העונש שהוטל על מונזר. שכן, העונש הקל יותר הוטל על מונזר משום ששימש אך בלדר, הודה באשמה, ושימש בעבר מודיע משטרתי, עובדה שבגינה הוא צפוי לתנאי כליאה פחות נוחים, כמי שטעון הגנה. אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. ניתן היום, כ"א בטבת תש"ס (30.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור 96059080.L03