בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
רע"פ
5905/98
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבדו
השופטי' טירקל
המבקש: אליהו
רונן
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
בקשת
רשות ערעור על הכרעת דין
בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום
1.3.98 בע"פ 1590/97
שניתנה
על-ידי כבוד השופטים:
א'
א' לוי, ב אופיר-תום, א' חיות
תאריך
הישיבה: י"א בטבת תשנ"ט (30.12.98)
בשם
המבקש: עו"ד שמואל צנג, עו"ד חמדה
גור-אריה
בשם
המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג
פסק דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. ראובן פנה אל שמעון בהצעה, כי לוי ישלם לשמעון
כסף תמורת פעולה הקשורה בתפקידו כעובד ציבור. הכסף המוצע אמור להשתלם מכיסו של לוי
ולא מכיסו של ראובן. ראובן לא נשלח על ידי לוי, והוא פועל על דעת עצמו. שמעון מסרב
להצעה. האם ניתן להרשיע את ראובן כמציע שוחד לפי סעיף 294(ב) לחוק העונשין,
התשל"ז1977- (להלן: החוק), זו השאלה המשפטית שבענייננו.
רקע עובדתי
2. נגד שמואל פלאטו שרון הוגש כתב אישום, בו
מיוצגת התביעה על ידי עו"ד נאוה שילר מפרקליטות מחוז תל-אביב. אליהו רונן -
המבקש (להלן: רונן) - שהינו מכרו וידידו של פלאטו שרון, הגיע למשרדו של עו"ד
גד שילר - בעלה של התובעת - והציע לשלם לו סך של 100,000 דולר תמורת הפנייתו לעורך
דין, שישיג לפלאטו שרון עסקת טיעון בהליך הפלילי המתברר נגדו. עו"ד גד שילר
דחה את הצעת רונן וביקשו לעזוב את משרדו. בעקבות פניה זו, הוגש נגד רונן כתב אישום
באשמת ביצוע עבירה של הצעת שוחד, על פי סעיף 294(ב) לחוק. בבית משפט השלום זוכה
רונן מן העבירה שיוחסה לו. ערעור שהוגש על ידי המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל,
ורונן הורשע בעבירה שיוחסה לו. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, שניתנת בה
רשות ערעור והיא תידון כערעור לפי הרשות שניתנה.
הכרעת הדין בבית משפט השלום
3. בית משפט השלום פסק, כי הצעת שוחד לבן משפחה
של עובד ציבור, כמוה כהצעה לעובד הציבור עצמו. שאלה זו אינה שנויה עוד במחלוקת בין
הצדדים. עוד קבע בית המשפט, כי הסכום שהוצע על ידי רונן לעו"ד שילר אמור היה
לבוא מכיסו של פלאטו שרון ולא מכיסו של רונן וכי עובדות אלה יכולות לבוא בגדרה של
עבירת תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק. אלא, שבאין ראיה, כי השולח - פלאטו שרון -
הטיל על רונן השלוח את המטלה להציע שוחד, הרי שלא מתקיים האקטוס ריאוס של התיווך,
ונשמט הבסיס מן המעשה הפלילי. על יסוד הראיות שהובאו בתיק נפסק, כי הפרופוזיציה
המוצעת על ידי רונן, לפיה לכל היותר ניתן לייחס למעשהו מעמד של "מעשה
הכנה" או "גישוש" לצורך תיווך, שאמנם יש בו פסול, אך אין הוא מגיע
לכדי עבירה, הינה אפשרית, ומשכך "נוגסת היא בהוכחה הדרושה להוכחת עפ"י
סעיף 294(ב)...". על כן זוכה רונן מחמת הספק.
הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי קבע, כי גם אם רונן ראה עצמו
כמתווך, הרי מאחר וטען כי פעל שלא בידיעתו של פלאטו שרון וללא קבלת הסכמתו מראש,
הרי שלא ביצע פעולת תיווך על פי סעיף 295(א) לחוק. על כן, מעמדו הוא כשל
"מציע שוחד", בו עוסק סעיף 294(ב) לחוק. בית המשפט פסק, כי נתקיימו
ברונן כל יסודותיה של עבירה זו, ובכללם הכוונה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 20(א) של
החוק. ערעור המדינה התקבל אפוא, ורונן הורשע בעבירה לפי סעיף 294(ב) לחוק.
נגד הרשעה זו מלין רונן.
תמצית טענות הצדדים
5. על פי התיזה המוצגת על ידי ההגנה, יש לפרש את
סעיף 294(ב) לחוק על רקע היותו סעיף משלים לעבירת מתן שוחד על פי סעיף 291 לחוק.
עבירת מתן שוחד מתגבשת רק עם מתן השוחד ממש, ועל כן גם ה"מציע"
הנתפש בגדר סעיף 294(ב), הוא רק זה שיש בידו היכולת לתת שוחד. על פי הטענה,
כוונת רונן היתה לתווך עבור פלאטו שרון, שעתיד היה לשלם את הכסף מכיסו,
ועל כן יכולתו של רונן לתת את השוחד, היתה מותנית בקבלת הרשאה מפלאטו שרון לתתו.
בהעדר הרשאה כזאת, לא מתקיים האקטוס ריאוס הנדרש להתגבשות עבירה לפי סעיף 291, ולא
ניתן לראות ברונן "מציע" על פי סעיף 294(ב). לטענת ההגנה, כוונת רונן
לשמש כמתווך, מביאה אותו אל גדרו של סעיף 295(א), שעניינו תיווך בשוחד; אלא שבהעדר
שולח, אין הוא שלוח ואין תיווך. כיון שרונן לא פנה כלל למשחד הפוטנציאלי - פלאטו
שרון, ניתן לכל היותר לראות במעשהו של רונן מעשה הכנה לקראת תיווך, שאינו בר אחריות בפלילים, ובכך לא משתכללת עבירת התיווך
בשוחד.
6. לעומת זאת טוענת המדינה, כי המסכת העובדתית
שבכתב האישום לא עסקה במערכת היחסים שבין רונן - ה"מתווך" לגרסתו - לבין
פלאטו שרון - ה"נותן" הפוטנציאלי לגרסתו - ועל כן אין היא נכנסת לגדרו
של סעיף 295(א) לחוק. משפנה רונן אל עו"ד שילר והציע שוחד, הוא נכנס לגדרו של
סעיף 294(ב), שעניינו הצעת שוחד. תכליתו של סעיף 294(ב) לחוק היא הגנה על עובד
הציבור מפני הצורך להתמודד עם הצעת שוחד, ולפיכך אין נפקא מינא מה המניע מאחורי
ההצעה, מי יממן אותה, מי הנהנה ממתן השוחד ובאילו גורמים נוספים היא תלויה. אין
עיגון בסעיף לסייג אותו מבקש רונן להציג, לפיו "מציע" לפי סעיף 294(ב)
לחוק, הוא רק זה שיש לו אפשרות לממש הצעתו.
דיון
עבירת השוחד
7. הרשות הציבורית היא נאמן הציבור ועובדיה חבים
נאמנות לציבור. אחת החובות הנגזרות מחובת הנאמנות שחב עובד הציבור לציבור היא זו
האוסרת עליו להימצא במצב של ניגוד עניינים. [בג"צ 531/79 סיעת
ה"ליכוד" בעירית פתח תקוה נ' מועצת עירית פתח תקוה, פ"ד
לד(2) 566, 569]. האיסור הכללי על עובד ציבור להימצא במצב של ניגוד עניינים נועד
למנוע מעובד הציבור לעשות שימוש לרעה בסמכות שהופקדה בידו כנאמן, ולהגן על אמון
הציבור במינהל הציבורי. ובלשונו של הנשיא ברק:
"טעמו
של הכלל בדבר ניגוד עניינים הוא כפול... ראשית, טעם פרגמטי. עובד הציבור, שבידו
הופקדה סמכות, חייב להפעיל את סמכותו תוך שהוא מעמיד לנגד עיניו את מכלול השיקולים
הרלבנטיים להפעלתה של אותה סמכות, ושיקולים אלה בלבד. כאשר עובד הציבור נתון במצב
של ניגוד עניינים קיים חשש כי הוא יקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את
האינטרס הנוגד. כתוצאה מכך עשויה לבוא הפעלה בלתי ראויה של הסמכות. חשש זה בא הדין
למנוע. שנית, טעם ערכי. קיומו של שירות ציבורי סדיר, אחראי ובעל עמדה ציבורית
נאותה, מחייב אמון הציבור בכך שהחלטות עובדי הציבור הן ענייניות, ונעשות ביושר
ובהגינות. עובדת הימצאו של עובד ציבור במצב של ניגוד עניינים, פוגעת באמון הציבור
במערכת השלטונית. בלב הציבור מתעורר החשש כי שיקולים זרים מנחים את עובדי הציבור,
ואמונו במערכת השלטונית נפגם." [שם, ע' 571]
[וראו גם: א' ברק, "ניגוד אינטרסים
במילוי תפקיד", משפטים י (תש"מ) 11, 16-15].
8. עבירת השוחד היא ב"מהותה פעולה במצב של
ניגוד עניינים", שכן, "מטרת מתן השוחד היא לגרום לכך שבעת ביצוע התפקיד
הציבורי יעמדו לנגד עינו של עובד הציבור אינטרס של אדם שאת טובתו הוא מבקש ואשר
אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד." [ט' שפניץ וו'
לוסטהויז, "ניגוד עניינים בשירות הציבורי", ספר אורי ידין,
(תש"ן) 315, 347]. על הערך המוגן באמצעות עבירת השוחד, שהוא, פעולתו התקינה
של המנהל הציבורי, יוקרתו והאמון שהציבור רוחש, עמד פרופ' קרמניצר באומרו:
"הערך
החברתי המוגן באמצעות העבירות שעניינן שוחד לעובד ציבור הוא עצם פעולתו התקינה של
המינהל הציבורי. המטרה הראשונה היא להבטיח שפעולתו של המינהל הציבורי תשקף את
רצונה האמיתי של המדינה, כלומר תהיה מכוונת להגשמת האינטרסים והמטרות של המדינה
תוך הבאה בחשבון של שיקולים ענייניים ושל שיקולים ענייניים בלבד. ... חשיבות
פעולתו של המינהל הציבורי היא גדולה, שכן בלעדיה לא ייתכנו חיים חברתיים מסודרים,
ולפיכך מגינים באמצעות עבירות השוחד לא רק על תקינות פעולתו של המינהל הציבורי,
אלא גם על יוקרתו של המינהל בעיני הציבור ועל האמון שהציבור רוחש לו כתנאים
הכרחיים לפעולתו." [מ' קרמניצר, "האם חסרי עבירות אנחנו?", משפטים
יג (תשמ"ג) 159, 162-161].
ראו גם: ע"פ 5046/93 מדינת ישראל
נ' רפאל הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 10. וע"פ 71/83 פלאטו שרון ואח'
נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 757, 771.
9. מעשה השוחד הינו מעשה חמור מאין כמוהו. יש בו
כדי להשחית את מערכת המינהל הציבורי, ולהסיטה לפעול שלא על פי קריטריונים עניניים,
לא על פי הנורמות הראויות למינהל ציבורי תקין ולא על פי חוק. מעשה השוחד משחית את
מידות עובדי הציבור ופוגע בריקמה העדינה של מערכת היחסים בין הפרט לבין עובדי
הציבור, המושתתת על הגינות, עניניות, אי משוא פנים, שויון ועוד. הוא נוגס בתשתית
המבנה החברתי. הוא פוגע באמון הציבור במינהל שהוא יסוד הכרחי לקיומה של חברה
תקינה. אומר השופט ברנזון בע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' אריה ויטה,
פ"ד כז(2) 610, 612:
"המציע
שוחד מיזמתו, בלי שנדרש לתת על-ידי עובד הציבור, חטאו גדול ואולי כפול. לא זו בלבד
שהוא עובר עבירה חמורה, אלא שהוא גם מבקש להדיח את עובד הציבור למעול בתפקידו
למענו ולטובתו. אם לא יהיו מפתים, לא יהיו מתפתים, ואם לא יהיו נותנים, לא יהיו גם
מקבלים או מבקשים. השוחד הוא כמו סרטן בגוף החברתי-ציבורי, ואם אין מצליחים
לעצור בעדו בצעדיו הראשונים, הוא עלול להתפשט במהירות לכל עבר ולהרוס כל חלקה טובה
שנותרה בשירות הציבורי." [ההדגשה אינה במקור - ט.ש.כ.].
וראו גם: דברי השופט ד' לוין בע"פ 71/83 שמואל
פלאטו שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 768.
המחוקק ביקש למגר את נגע השוחד ולעקרו מן
השורש. לשם כך חוקק חוק מיוחד שנועד להתמודד עם מעשי השוחד לגווניהם. [החוק לתיקון
דיני העונשין (עבירות שוחד), תשי"ב1952-]. חוק זה הוחלף על-ידי סימן ה' לפרק
ט' של החוק, בו ייחד המחוקק פרק שלם לעבירת השוחד והכניס תחת קורת גגו מערכת רחבה
של התנהגויות הנתפסות כעבירות פליליות של שוחד. בכך הביע המחוקק עמדתו בדבר החומרה
היתרה בה נתפסים על-ידו מעשי השוחד. תכלית החוק היא להרתיע את עובדי הציבור לבל
יקחו חלק במעשים שריח של שוחד נודף מהם ואת האזרחים לבל ידיחו את עובדי הציבור
לקבל שוחד. מטרתו היא להעמיד את אלה שחטאו בכך, לדין ולהביאם על עונשם. וכבר נפסק
בשורה ארוכה של פסקי דין, ש"רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי
התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושחיתות" [ע"פ
389/72 נגאטוללה זוקאים ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י כז(2) 487,
494; ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3)
221, 266; ע"פ 4900 ,4886
,4722/92 מרדכי מרקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 45, 50].
ניתן, איפוא, לומר, כי הרצון לשמור על מינהל
ציבורי תקין, כמו גם הרצון לשמור על אמון הציבור במינהל, הם שהניעו את המחוקק
לקבוע עבירה פלילית של שוחד. תכלית חקיקתית זו משמשת בסיס לבחינת גבולות הגדרת
ה"מציע", הנכלל בגדרי עבירת השוחד על פי סעיף 294(ב) לחוק.
המציע שוחד
10. עבירת השוחד נדונה רבות בפסיקה, אך קבוצת
ה"מציעים" כמעט שלא נדונה בה. בענין שלפנינו נדרשת הכרעה בשאלת הגדרת
ה"מציע" וקביעת הרכיבים הדרושים לשם שכלול עבירה פלילית של הצעת שוחד,
לפי סעיף 294(ב) לחוק.
בבואנו לתחום את גבולותיו של המעשה אשר יחשב
כ"הצעת שוחד", עלינו לתת את הדעת לכך, שהכללת מעשהו של "מציע
שוחד" בגדר עבירת השוחד, יש בה כדי להרחיב את גבולותיה של עבירת השוחד. בענין
הרחבת גבולותיה של עבירת השוחד בכלל, אמר השופט א' גולדברג, כי "לכאורה,
מגבירה הרחבה זו את עמימות האיסור הפלילי, וככזו אינה עולה בקנה אחד עם הגיונו של
עיקרון החוקיות, הקבוע בסעיף 1 לחוק העונשין. שכן, מעיקרון החוקיות מתחייב
ש"החוק צריך להיות נגיש (בהבנה אליו) וגם ודאי (בתחומי פריסתו)" (א' ברק,
"הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט
הפלילי (המהותי והדיוני)" מחקרי משפט (תשנ"ו) 5 ,18). אולם נראה,
כי הגדרה גמישה של עבירת השוחד הינה כורח המציאות, כש"אין גבול לאפשרויות
הרב-גוניות שבהן עשוי הדבר (הוא השוחד - א.ג.) להתבטא בחיי יום-יום"
(ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650, 657).
עמימות זו היא, על כן, הכרח בל יגונה (ד' ביין, "חוקי היסוד והעבירות
הספציפיות" מחקרי משפט (תשנ"ו) 251, 256)." [ע"פ
8710/96, 8620, 8873, 8573, 8901 דוד וינמן ואח' נ' מדינת ישראל,
תקדין-עליון 97(4) 145]. נוכח רוחב יריעתן של הוראות החוק, עלינו להזהיר עצמנו לבל
יילכד ברשתו מי שהדין אינו מיועד לחול עליו. הרחבת מסגרת עבירת השוחד טומנת בחובה
את הסיכון שתוצמד לאדם תווית פלילית של עבירת השוחד, אף שמעשהו אינו מצדיק את
הקלון הרב הנלווה להרשעה בעבירה זו. [וראו: ע"פ 521/87 מדינת ישראל נ'
שמואל עינב, פ"ד מה(1) 418, 425]. עם זאת, לאור חומרתה של עבירת השוחד
ופגיעתה הקשה במינהל הציבורי, עלינו לדאוג לכך שכל מי שעובר עבירת שוחד יתן את
הדין על כך, ולא יחמוק ממנו על ידי פרשנות מתוחכמת ומחוכמת לחוק. כיצד נכריע אפוא
אם המעשים נתפסים בגדר עבירת השוחד אם לאו? נעשה כן על ידי שימוש בכללי פרשנות
ידועים ומקובלים, שבמרכזם בחינת התכלית החקיקתית של עבירת השוחד, כפי שהיא משתמעת
מהוראות החוק וכפי שמצאה את ביטויה בפסיקה.
המסגרת הנורמטיבית
11. סעיף 290 לחוק דן ב"לוקח" השוחד
לבדו. סעיף זה מהווה ציר מרכזי סביבו מתרכזות עבירות השוחד כולן, במובן זה, שתנאי
להתגבשותן של עבירות השוחד כולן הוא, התקיימותם של רכיבי העבירה, המוגדרים בסעיף
290 ("עובד ציבור", "שוחד" ו"בעד פעולה הקשורה
בתפקידו"). סעיף 291 לחוק משווה את דינו של נותן השוחד לזה של לוקח השוחד.
וזו לשון הסעיפים:
"290.
(א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים ...
291.
נותן השוחד דינו כדין לוקח השוחד, אלא שהעונש שהנותן צפוי לו הוא מחצית העונש
האמור בסעיף 290."
בסעיפים 293 ו294- לחוק מצויות הוראות משלימות,
שיש לקוראן יחד עם סעיפים 290 ו291- לחוק [ראו: י' קדמי על הדין בפלילים
(תשנ"ה, חלק שני) 974, 981]. בענייננו רלבנטית הוראת סעיף 294(ב) לחוק הקובעת
כי:
"המציע
או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד."
סעיף 295 לחוק עוסק בתיווך בשוחד והוא קובע
בסעיף קטן (א) שבו, כי מי שמקבל טובת הנאה על מנת לתיתה כשוחד, דינו כאילו היה
לוקח שוחד:
"295.
(א) המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת לתת שוחד - דינו כאילו
היה לוקח שוחד; ואין נפקא מינה אם ניתנה בעד תיווכו תמורה, לו או לאחר, ואם לאו,
ואם התכוון לתת שוחד ואם לאו."
ויודגש, בחינת סעיף 295(א) לחוק על ידינו
נועדה רק על מנת להאיר את מעמדו של ה"מציע", בו עסקינן.
ניתוח משפטי
12. כאמור, תמצית תיזת ההגנה היא, כי אם
ה"מציע" אינו יכול ואינו מתכוון לשלם את הכסף מכיסו הוא, והוא מתיימר
להציעו בשם שולח שאינו קיים, כי אז - על פי הטענה - לא מתקיים האקטוס ריאוס של
העבירה ולא ניתן להרשיעו כ"מציע" שוחד על פי סעיף 294(ב) לחוק. ואילו
כאשר מאחורי ה"מציע" עומד אדם שלישי - שולחו של ה"מציע" -
והוא זה שאמור לשלם את השוחד באמצעות ה"מציע", כי אז עניין לנו בתיווך
למתן שוחד, עבירה הנתפסת בגדרו של סעיף 295(א) לחוק. אלא שבהעדרם של יחסי השליחות
בין השולח - "נותן השוחד" לבין השלוח - "מציע השוחד", לא
השתכללה אף עבירת התיווך בשוחד על פי סעיף 295(א) לחוק.
תיזה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, עם
תכליתו, עם האווירה בהם פועלים דיני השוחד ועם המצבים עמם הם מתמודדים. לפיכך לא
זו בלבד שאין זו הפרשנות המתחייבת מסעיפים 294(ב) ו- 295(א) לחוק, אלא שאין זו
הפרשנות הנכונה והראויה שלהם. ההנמקה המשפטית, הנסמכת על תכלית העבירה של הצעת
שוחד ותכלית העבירה של התיווך בשוחד, מוליכה בהכרח למסקנה, כי יש לראות במעשהו של
רונן הצעת שוחד, שכמוה כמתן שוחד על פי סעיף 294(ב) לחוק.
13. כאן ראוי לציין, כי ההגנה ביקשה ללמוד גזרה
שווה לענייננו מע"פ 527/86 שלמה מנדלאווי נ' מדינת ישראל,
פ"ד מא(3) 661, אלא שנראה, כי לא גילתה פנים כהלכה בפסק הדין באותו ענין. שם
הציע יועץ מס לשניים מלקוחותיו להסדיר את עניינם אצל שלטונות המס תמורת תשלום,
אותו יעביר לחוקר המס כשוחד. הלקוחות לא נענו להצעה. יועץ המס הועמד לדין
בתיווך בשוחד, זוכה מעבירה זו והורשע בנסיון לתיווך בשוחד.
הסניגור המלומד ביקש ללמוד מכך, כי כשם שאין
להרשיע בעבירה המושלמת "מתווך" שביקש כסף מה"נותן" ולא נענה,
כך גם אין להרשיע את המתיימר לתווך שהציע כסף ל"מקבל" והצעתו נדחתה. אלא
שאין הנדון דומה לראיה. כאשר "המתווך" פנה ל"נותן" השוחד וסורב,
אף אחד מן השניים לא הגיע אל עובד הציבור ולא היתה אפשרות שיגיע אליו. כל הכרוך
בנושא השוחד היה מרוחק מעובד הציבור ורחוק מלסכנו, ואף על פי כן הורשע הנאשם
בניסיון לתיווך בשוחד. בענייננו, פנה ה"מציע" למקבל השוחד הפוטנציאלי,
ובכך יצר את הפיתוי הישיר לקבלת שוחד על ידי עובד הציבור. מצב זה ביקש המחוקק
למנוע, ואין להקבילו לנסיבותיו של אלה שבפסק דין מנדלאווי. אין מקום ללמוד גזירה
שווה ממנו, לא מן ההיבט העובדתי ולא מן ההיבט המשפטי.
ההסטוריה החקיקתית והפסיקה
14. ניתן ללמוד על התכלית שלשמה נקבעה הצעת שוחד
כעבירה פלילית, מן ההסטוריה החקיקתית של עבירה זו. סעיף 5 לחוק עבירות השוחד קדם
לסעיף 294(ב), שעניינו ב"מציע שוחד". בדברי ההסבר להצעת החוק מובא
הרציונל של סעיף זה, בכך שהמחוקק ביקש להעניש, לא רק על מעשה השחיתות עצמו, אלא
גם על פעולות הכנה המכשירות את מעשה השחיתות. היינו, מטרתו של סעיף 294 (או
קודמו 5) הינה להרחיב את תחום האיסור הכרוך בשוחד. מעשה, שהיה נחשב כניסיון
או כהכנה לקבל או לתת שוחד, מוגדר בסעיף 294 כעבירה מושלמת של לקיחה או
נתינה של שוחד. וכך נאמרו הדברים בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון דיני העונשין
(שוחד ושלמונים), תשי"א1950-, ה"ח 62:
"רוב
החוקים וגם החוק הקיים בארץ שוללים את ההבחנה בין לקיחת שוחד ומתן שוחד בפועל לבין
הפעולות המכינות , המכשירות, את מעשה השחיתות, ומענישים על אלה ועל אלה כאחד. החוק
המוצע יוצא בדרך זו."
וראו: ת"פ (ת"א) 410/83 מדינת
ישראל נ' שלמה מנדלאווי, פ"דאור מז(2) 133, 141 (להלן: ענין
מנדלאווי)].
15. יגעתי ולא מצאתי פסיקה הדנה במציע שוחד בנסיבות
כבענייננו. אפנה, איפוא, לפסיקה שדנה בתיווך בשוחד, עבירה לפי סעיף 295 לחוק, ממנה
ניתן ללמוד על המציע שוחד. בפסיקה שדנה בסעיף זה (או בקודמו סעיף 6 לחוק עבירות
השוחד, שבמשך השנים עבר מספר שינויים שאינם רלבנטיים לענייננו), קבע בית המשפט, כי
העבירות הקבועות בסעיף זה, אינן אלא מעשי הכנה. כדי למנוע מתן שוחד, הרחיב
המחוקק את רשתו ואת תחום פריסתו של החוק הפלילי, וכלל בו מעשים של שחיתות העלולים
בסופו של דבר לגרום לשיחודו של עובד ציבור, אפילו לא הגיעו הדברים עד לשכלולם
הסופי במתן שוחד. המחוקק סבר, כי כאשר ה"מתווך" מקבל מידי
ה"נותן" את הכסף לשם שיחוד עובד הציבור, נוצרת הסכמה וזהות כוונות בין
ה"מתווך" ל"נותן" בדבר ייעודו של הכסף, והם המעלים את המעשה
לדרגה של עבירה מושלמת של מתן שוחד. ובמילותיו של שר המשפטים בכנסת ביום 20.11.62,
כאשר הציע לקבל את החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) (תיקון מס' 2),
תשכ"ג1962-:
"ההסכמה
לעשות מעשה שיחוד יש בה מן השחיתות אף אם השוחד לא ניתן, ואף אם בשעה שהביע הסכמתו
ליתן שוחד, לא התכוון לתת את השוחד. עצם ה'עסקה, בין המתווך לבין האדם שלטובתו הוא
מבטיח ליתן את השוחד, היא כניסה לתחום אסור והתקרבות לגבולות מסוכנים מאד. ומוטל
עלינו, לדעתי, לעשות סייג וגדר גם לזה." [ד"כ 35 (תשכ"ג) 207].
וראו גם: ע"פ 126/61 רזניק נ' היועץ
המשפטי לממשלה, פ"ד טז 34, 41-40; ע"פ 423/72 עבדול רחים חרדון
נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 384, 388; וע"פ 196/54 יוסף גרייבר
נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט 1501, 1508, 1512].
16. בע"פ 245/62 י' מטלובסקי נ' היועץ
המשפטי לממשלה, פ"ד יז(4) 2114, 2121 נקבעה הלכה שיש בה להשליך על
ענייננו. בית המשפט דן במקרה בו מתווך קיבל תשלום על תיווכו בשוחד לאחר
שעובד הציבור ביצע את הפעולה בשלה ניתן לו התשלום. בית המשפט (מפי מ"מ הנשיא
(כתוארו אז) אגרנט) הרשיע את הנאשם בתיווך בשוחד. בית המשפט ציין, כי בעבירת
התיווך בשוחד ביקש המחוקק למנוע את פיתויו של המתווך, ומטעם זה אין מקום להבחין
בין מתווך שקיבל את שכרו מראש לבין מתווך שהסתפק בהבטחה שהשכר ישולם לו לאחר
שיצליח בשליחות השוחד. "הפיתוי הנעוץ בהבטחה שקיבל - הוא העלול להניעו למלא
את השליחות האמורה" [וראו גם: ע"פ 161/58 היועץ המשפטי לממשלה נ'
יצחק בייליס, פ"ד יג 1709, 1714]. כך גם בענייננו. הפיתוי הנעוץ בהצעת
השוחד, הוא שעלול להניע את עובד הציבור לבצע פעולה אסורה ומושחתת. כאשר מובאת בפני
עובד הציבור הצעת שוחד, עצם הפיתוי שבצפיה לטובת הנאה, עלולה להשחית את מידותיו
ולהניעו לבצע דבר עבירה. מהיבט זה, אין רלבנטיות לשאלה האם המציע מתכוון ומציע
לממש את הצעתו בעצמו או שמימושה של ההצעה תלוי בגורם שלישי, ואין נפקא מינה אם
גורם שלישי שלח את המציע להציע בשמו או אם לא קיים שולח כזה.
17. העולה מן האמור הוא, שתכליתן המרכזית של הוראות
עבירות השוחד למיניהן, לרבות אלה הכלולות בסעיפים 294(ב) ו- 295(א), היא,
להרחיק עד כמה שניתן את עובד הציבור מן הפיתוי שבקבלת שוחד ואת נותן השוחד
הפוטנציאלי מלהעמיד את עובד הציבור בפיתוי זה. המחוקק מיקד מבטו בעובד
הציבור, וברצונו להגן עליו, קבע כי אף נסיון להעמידו בפיתוי (הצעה לפי סעיף
294(ב)) ואף מעשה הכנה לקראת פיתוי שכזה (תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א)), יחשבו
כעבירה פלילית.
18. מדרג הנפשות הפועלות בעבירת שוחד, לפי חומרת
מעשיהן, מתחיל ב"לוקח" השוחד וב"נותן" השוחד, עליהם חלים
סעיפים 290 ו291- לחוק, בהתאמה. אלה עומדים בראש הסולם. ה"מציע"
הוא דמות הניצבת במדרג נמוך מ"נותן השוחד", ואלמלא מצא המחוקק לראות גם בו
עבריין, היתה פעולתו בגדר ניסיון לתת שוחד. בא המחוקק והדביק גם
ל"מציע" סטיגמה עבריינית של "נותן שוחד" (סעיף 294(ב) לחוק)
והוא הדין במתווך בשוחד הפועל במקרים בהם לא מתבצעת עסקת שוחד ישירה בין
ה"נותן" לבין ה"לוקח" וזו מתבצעת ביניהם באמצעות המתווך.
19. בענייננו, אין חולק כי רונן הציע לעו"ד
שילר הצעת שוחד תמורת עסקת טיעון. בחינת מעשהו של רונן מנקודת מבטו של
עו"ד שילר (שכאמור יש לראותו כעובד ציבור) נותנת, כי יש לראות בפנייתו של
רונן אל עו"ד שילר, "הצעה" על פי סעיף 294(ב) לחוק, וזאת לאור
תכלית החוק להרחיק את עובד הציבור מדבר עבירה. עצם העובדה, שרונן פנה אל עו"ד
שילר והעמידו במבחן של הפיתוי לקבל שוחד, מחייב את המסקנה, כי יש לראותו
"מציע" על פי סעיף 294(ב) לחוק. אין כל חשיבות לכך שרונן הציע שוחד בשם
אחר שאינו קיים כשולח, או שהציע שוחד שאין בכוונתו או שאין ביכולתו לשלם מכיסו
הוא.
כל הצעה לעובד ציבור, שמשמעותה העמדתו בפיתוי
לבצע פעולה תמורת שוחד, יש לראותה כ"הצעה" במובנו של סעיף 294(ב) לחוק,
והמציע יורשע במתן שוחד על פי סעיף זה.
סוף דבר
20. העולה מכל האמור הוא, כי יש לראות במעשהו של
רונן הצעת שוחד על פי סעיף 294(ב) לחוק. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, התקיימו ברונן
כל יסודותיה של עבירה זו, ועל כן בדין הורשע הוא במתן שוחד על פי סעיף 294(ב)
לחוק.
אשר על כן אני מציעה לדחות את הערעור.
ש ו
פ ט ת
השופט י' קדמי:
אנכי מצטרף לפסק דינה המאלף של חברתי השופטת
שטרסברג-כהן ומבקש להוסיף הערה משלי:
א. אכן, על פניה, ההצעה העומדת בבסיס ההרשעה אינה
מדברת ב"תמורה" עבור עשיית מעשה המצוי בתחום תפקידו של מקבל השוחד; שהרי
על פי לשונה, המדובר בה בתשלום עבור הפנייה לעורך דין שישיג עסקת טיעון,
ולא עבור השגת הסכמה לעשיית עיסקה כזאת.
אין בכך ולא כלום. הצעה לשוחד נותרת כזאת, גם
כאשר המציע מגיש אותה כשהיא משולב ב"סיפור כיסוי"; ובמקרה דנא - ההצעה
זעקה, פשוטו כמשמעו, מבעד ל"סיפור הכיסוי". לא בכדי, על כן, דרש
עוה"ד שילר מן המציע לעזוב לאלתר את משרדו.
ב. המחוקק נקט בסעיף 294(ב) לחוק העונשין לשון
כללית של "המציע שוחד", מבלי להוסיף דרישה לקיומה של זיקה כלשהי בין
המציע לבין מי שיזכה בהטבה תמורת השוחד. המציע אינו חייב להיות הזוכה בהטבה כאמור;
ואפשר גם אפשר שהוא פועל על דעת עצמו, ללא כל קשר עם ה"זוכה".
לעניינו של הסעיף האמור, די ב"הצעת
שוחד" כשלעצמה, יהא המניע לעשייתה אשר יהיה; ואין נפקות לכך, שהנהנה הישיר מן
השוחד המוצע, אינו מצוי כלל בתמונת ההצעה.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
1. בלבם של מעגלי עבירות השוחד עומדים המקבל
והנותן של השוחד. במעגל המקיף עומדים המבקש או המַתנה, אף שלא נענו, והמציע או
המבטיח, אף שנדחו. במעגל המקיף את אלה עומד המתווך בעיסקת השוחד. האם אדם המציע
על דעת עצמו, כי אדם אחר, שהמציע לא נשלח מטעמו, יתן שוחד לפלוני, נלכד במעגלים
אלה?
2. חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, סבורה
כי אדם כזה עומד במקום שבו עומדים המציע, או המבטיח. אף אני סבור כמותה.
עבירות השוחד הן כנגע שאותו ואת פיתוייו יש
להרחיק מעובדי הציבור ומן המשחרים לפתחיהם על ידי סייגים וגדרות. אכן, יש להזהר
שמתוך הכוונה לעשות סייגים כדי להרחיק מן העבירה לא נימצא מכניסים בתחומה של עבירה
התנהגות פגומה שאינה עולה כדי עבירה; אולם, המקרה שלפנינו איננו כזה. בעיני, אין
ספק כי בהתנהגות כמו זאת הנדונה דבקה טומאה של עבירה ממש (השוה דעתי בע"פ
884/80 מדינת ישראל נ' יצחק גרוסמן, פ"ד לו(1) 405).
מן הציווי "מדבר שקר תרחק" (שמות
כ"ג, ז') למדו חז"ל שאפילו התנהגות שניתן לייחס לה משמעות שאינה אמת -
ואפילו אין עמה אמירת שקר - באה בגדר הציווי (שבועות ל"א, ע"א). גם
בשוחד כך, בבחינת "מדבר שוחד תרחק".
3. לפיכך אני מצרף דעתי לדעתה של השופטת ט'
שטרסברג-כהן ולהערותיו של חברי הנכבד, השופט י' קדמי.
ש ו
פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, יג' באדר תשנ"ט (1.3.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
98059050.J04