ראובן סולומון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5905/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5905/04 ע"פ 5940/04 ע"פ 5983/04 ע"פ 4183/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 5905/04 ובע"פ 4183/05 (המשיב 1 בע"פ 5983/04): ראובן סלומון המערער בע"פ 5940/04 ובע"פ 4183/05 (המשיב 2 בע"פ 5983/04): אלכסנדר בס נ ג ד המשיבה בע"פ 5905/04 ובע"פ 5940/04 ובע"פ 4183/05 (המערערת בע"פ 5983/04): מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק פ"ח 1152/02 מיום 11.5.04 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, א' טל, ע' בנימיני תאריך הישיבה: י"א בסיון התשס"ז (28.05.07) בשם המערער בע"פ 5905/04 ובע"פ 4183/05 (המשיב 1 בע"פ 5983/04: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המערער בע"פ 5940/04 ובע"פ 4183/05 (המשיב 2 בע"פ 5983/04): עו"ד אילן קיסרי המשיבה בע"פ 5905/04 ובע"פ עו"ד איתי פרוסט 5940/04 ובע"פ 4183/05: פסק-דין השופט ע' פוגלמן: מבוא 1. ראובן סלומון, המערער בע"פ 5905/04 (להלן:"סלומון") ואלכסנדר בס, המערער בע"פ 5940/04 (להלן:"בס") הורשעו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (סגנית הנשיא, כבוד השופטת ש' סירוטה והשופטים א' טל וע' בנימיני) בשורת עבירות שעיקרן סחר בבני אדם למטרות זנות. בעקבות הרשעתו, נגזר על סלומון עונש מאסר בן 14 שנים, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בנוסף, הופעל במצטבר עונש מאסר מותנה בן 17 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה אחרת, כך שבסך הכל, נגזר עליו לרצות עונש מאסר בפועל בן 13 שנים וחמישה חודשים. בנוסף, חויב סלומון לשלם למתלוננות פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח. על בס נגזרו 10 שנות מאסר, מתוכן 8 לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בנוסף, הוא חויב לשלם למתלוננות פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח. בהחלטה נוספת שניתנה ביום 27.3.05, הורה בית-משפט קמא על חילוט מחצית מן הכספים שנתפסו בידי סלומון ובס וכן על עיכוב סכום של 50,000 ש"ח מתוך המחצית הנותרת ועל העברתו לידי המתלוננות בתיק לצורך תשלום הפיצוי אשר נפסק לטובתן ואשר טרם שולם. מכאן הערעורים שלפנינו. בגדרם של ע"פ 5905/04 ו- ע"פ 5940/04 משיגים סלומון ובס על הרשעתם בדין ועל העונשים שנגזרו עליהם. בגדרו של ע"פ 4183/05 משיגים המערערים על החלטתו של בית-משפט קמא בנושא החילוט, ובגדרו של ע"פ 5983/04 מערערת המדינה על העונשים שנגזרו על המערערים, בהיותם, להשקפתה, קלים יתר על המידה. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור ההליך בבית-משפט קמא. כתב האישום 2. במבוא לכתב האישום נטען, כי סלומון ואחיו, יורם סלומון (להלן: "יורם") קשרו עם בס ועם אזרחית מולדבית בשם אנג'לה קשר, שמטרתו הבאת בני אדם לישראל לצורך עיסוק בזנות. קשר זה נסמך על קשריהם של בס ואנג'לה במולדובה מחד, ועל "ניסיונו" של סלומון בתחום הסרסרות והסחר בבני אדם בישראל, מאידך. ארבעה אישומים יוחסו לסלומון ולבס במשותף. באישום הראשון נטען, כי מריק גיימן (להלן:"גיימן") ויפים שייכמן, שהיו, בזמנים הרלוונטיים בעליו של מכון הבושת "איגואנה" באילת "רכשו" לאחר פגישה עם בס ואנג'לה במולדבה – ובעקבות התייעצות טלפונית עם סלומון לו שולם סכום הרכישה – שתי נשים: טטיאנה ואלמונית נוספת, אשר הוברחו לישראל והועסקו בזנות על ידי גיימן ושייכמן כשהן נדרשות להשיב את הוצאות "רכישתן" בעבודה בזנות במשך כחודש ימים ללא תמורה. בנוסף נטען, כי סלומון ביקש משייכמן במהלך שהותו של האחרון במולדבה לבדוק עבורו נשים נוספות שיועדו להגיע לישראל לעבודה בזנות. באישום השני מתוארת הבאתה לארץ בידי סלומון ובס של אזרחית מולדבית בשם טניה אשר "נמכרה" לגיימן לשם עבודה בזנות. באישום השלישי נטען, כי סלומון ובס הביאו לארץ ארבע נשים נוספות שיועדו "להימכר" לשם עיסוק בזנות: אנג'לה א'; נטליה; אולגה; ונינה. נשים אלה, כך נטען, כטניה לפניהן, הוחזקו בדירתו של אחד, אבנר ג'רבי (להלן:"ג'רבי") לאחר שסלומון הציע לו לשכנן בדירתו תמורת תשלום עד ש"תימכרנה" ללקוחות פוטנציאליים. באישום התשיעי נטען, כי סלומון ובס קשרו קשר לסרסר בנשים באמצעות משרד המספק שירותי מין לפי הזמנה טלפונית, ולצורך כך, העסיקו בדירה ברחוב בית וגן בבת-ים את אלינה ואנה – אשר כפי שנראה בהמשך, הבאתן לישראל יוחסה לסלומון. מן הדירה, זומנו אלינה ואנה לעסוק בזנות, בעוד שסלומון ובס נהנו מרווחי האתנן. בגין המעשים שיוחסו להם במשותף, נאשמו סלומון ובס בצוותא בארבע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; שתי עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות; שלוש עבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; שתי עבירות של ניסיון הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; שלוש עבירות של סרסרות; עבירה אחת של כליאת שווא; עבירה אחת של ניהול והחזקת מקום לשם זנות, הכל עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 203א(א) ו 203א(ב) [כנוסחם בזמנים הרלוונטיים לערעור], 203(א), 25, 199(א), 377 ו-204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין") וכן שלוש עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן:"חוק הכניסה לישראל"). 3. שלושה אישומים נוספים התייחסו לסלומון בלבד. באישום השישי, יוחסה לו "מכירתן" של שלוש נשים אלמוניות לגיימן ושייכמן, ובאישום השביעי יוחסה לו הברחתה לישראל של אלינה, אשר על פי הנטען, הועסקה בתחילה בבית בושת באילת ולאחר תקופה של כחודשיים הועסקה על ידו בדירה בבת-ים. באישום השמיני נטען, כי סלומון "רכש" את אנה לצורך העסקתה בזנות בשעה שידע כי היא שוהה בישראל שלא כדין ותוך שהוא דורש ממנה להשיב את "דמי רכישתה" בכך שתעבוד במשך חודש ללא תמורה. בגין מעשים אלה, נאשם סלומון לבדו בשלוש עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות; שתי עבירות של ניהול והחזקת מקום לשם זנות; שתי עבירות של סרסרות ושתי עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין לפי הסעיפים שהובאו לעיל. 4. שלושה אישומים אחרים התייחסו לבס בלבד. באישום הרביעי יוחסה לבס הברחתה לארץ של אנה ק' יחד עם שלוש אלמוניות נוספות. אנה ק' "נמכרה" לאחר לשם עיסוק בזנות. אנה ק' הורחקה מישראל, ובגדרו של האישום החמישי יוחסה לבס הברחתה לארץ בשנית, יחד עם שש נשים נוספות: נטליה ק' ומריאנה ק' וארבע אלמוניות. על פי המיוחס לו, בס תיאם את הברחתן של נשים אלה לישראל, אולם הן לא הועברו לידיו משום שלא עמד בתשלומים להם התחייב. באישום העשירי נטען, כי לבקשתו של אדם בשם איגור באטקה (להלן: "איגור"), ניסה בס ללא הצלחה להבריח לארץ את אחותו של איגור, אזרחית מולדבית ששמה אינגה. בגין מעשים אלה נאשם בס לבדו בשתי עבירות של סחר בבני-אדם למטרות זנות; עבירה אחת של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; שתי עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין; עבירה אחת של ניסיון להבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות לפי הסעיפים המבוארים לעיל, וכן עבירה נוספת של ניסיון להלנה והעסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל וסעיף 25 לחוק העונשין. גרסאות המערערים 5. סלומון זומן מספר פעמים לחקירות משטרתיות, אליהן נמנע מלהתייצב (עמ' 569 לפרוטוקול) ובסופו של דבר, הוא נעצר ביום 22.7.02 בסמוך לדירה בה הוחזקו אנה ואלינה כשהוא נוהג במונית השייכת לחברו, גבריאל הימנאסי (להלן:"הימנאסי") ונושא עליו תעודת זהות מזויפת של האחרון. עם מעצרו, נחקר סלומון והכחיש מכל וכל את האישומים שיוחסו לו, ובהמשך, שמר על זכות השתיקה (ת/1; ת/2; ת/7; ת/8; ת/32). גם בעדותו בפני בית-המשפט, הכחיש סלומון את המיוחס לו, תוך שהוא טוען, כי לא הכיר את בס או את גיימן ושייכמן עובר למעצרו (עמ' 560 לפרוטוקול). 6. בס נעצר אף הוא בסמוך לדירה בבת-ים בה שהו אלינה ואנה, ובעת מעצרו נמצאו בידו כ- 46,000 דולר במזומן. עם מעצרו, הוא נחקר והכחיש את העבירות שיוחסו לו, תוך שהוא טוען כי הוא כלל אינו מכיר את סלומון (ת/9; עמ' 1 לת/9ב; עמ' 2-1 לת/12). ביתר חקירותיו שמר בס על זכות השתיקה (ת/13; ת/14; ת/15). בעדותו בפני בית המשפט, שב בס והכחיש מכל וכל את האישומים שיוחסו לו, תוך שהוא טוען כי הוא אינו מכיר את אנג'לה או את סלומון וכי פגש את גיימן ושייכמן, לראשונה, לאחר מעצרו (עמ' 655 לפרוטוקול). עוד הוא טען, כי אינו מזהה את הנשים שהעידו בבית-המשפט וטענו כי פגשו אותו במולדובה עובר להגעתן לישראל (עמ' 646 ו-656 לפרוטוקול) במהלך משפטו העלה בס, לראשונה, גרסת אליבי ביחס לאישומים השני, השלישי והחמישי בגדרה טען, כי במועדים הרלוונטיים לאישומים אלה הוא כלל לא שהה במולדובה, אלא ברוסיה או בישראל (עמ' 639-636 לפרוטוקול). הכרעת הדין 7. בית-משפט קמא קבע, כי המערערים היו ראשיה של רשת סחר בינלאומית שפעלה להבאתן ארצה של נשים לשם "מכירתן" לעיסוק בזנות, כאשר פעילותו של סלומון התרכזה בישראל ופעילותו של בס – בחוץ לארץ. בהמשך נקבע, כי נוכח מערכת יחסי הגומלין שהתקיימה בין המערערים לבין עצמם, כמו גם בינם לבין חברי הרשת השוהים בחוץ-לארץ, חלים עליהם דיני הקשר אשר מכוחם, כל ראיה הקיימת נגד מי מהמערערים תקפה גם כלפי חברו. עוד נקבע, כי יש לראות את סלומון ובס כ"מבצעים בצוותא" של העבירות בהן הואשמו במשותף (עמ' 77 להכרעת-הדין). מכאן, פנה בית-המשפט לבחינה פרטנית של האישומים שיוחסו למערערים במשותף. ראשית נקבע, כי האישומים הראשון, השני והשלישי – אשר עסקו, כזכור, בהבאתן ארצה של מספר נשים ובכליאתן בדירתו של ג'רבי עד ל"מכירתן" – הוכחו. זאת, על יסוד הודעותיהם של גיימן ושייכמן; על יסוד גרסתו של ג'רבי; ועל יסוד גרסאותיהן של הנשים שהיו מעורבות באישומים אלה. נפרט, אפוא, את עיקרי קביעותיו של בית משפט קמא באשר לראיות מרכזיות אלה. 8. בית משפט קמא ציין, כי גיימן ושייכמן נחקרו במשטרה אודות חלקם במעשי הסחר ואף הוגש נגדם כתב-אישום נפרד שתוקן במסגרת הסדר טיעון. במסגרת אותו הסדר, הודו גיימן ושייכמן כי הם "רכשו" מרשת הסחר עליה ניצחו סלומון ובס נשים לצורך עיסוק בזנות. בהודעות שנגבו מהם, עמדו גיימן ושייכמן באופן מפורש על חלקם של המערערים ברשת הסחר והודעות אלו הצטרפו לדברים שהוקלטו מפי גיימן ושייכמן, ללא ידיעתם, בשיחות שניהלו עם סוכן משטרתי ששמו אבי בן-טוב (המכונה גם "קוקו") שהופעל על ידי חוקרי היחידה המרכזית במחוז תל-אביב. בעדותם בבית המשפט, חזרו בהם גיימן ושייכמן מעיקרי הודעותיהם ומהעובדות בהן הודו במשפטם, והכחישו דברים שאמרו לסוכן המשטרתי. בגין כך, הם הוכרזו כעדים עוינים, והודעותיהם במשטרה – כמו גם הודייתם במשפטם, אותה ראה בית-משפט קמא כאמרת-חוץ – התקבלו מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") והועדפו על פני עדותם במשפט אשר נמצאה בלתי מהימנה. 9. ג'רבי – שבדירתו הוחזקו, כאמור לעיל, נשים שיועדו להימכר לעבודה בזנות – מסר, לאחר שינוי שחל בגרסתו, כי הנשים הוחזקו בדירתו לבקשתו של סלומון. בגין חלקו בשרשרת הסחר הוגש נגדו כתב-אישום נפרד, בו יוחסו לו בתחילה עבירות של סיוע לסחר בבני אדם וכליאת שווא, לפי סעיפים 302א(א) – בנוסחו דאז – 31 ו-377 לחוק העונשין. בהמשך, במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, תוקן כתב האישום כך שעבירת הסיוע לסחר בבני אדם הומרה לעבירה קלה יותר של מתן אמצעים לביצוע פשע לפי סעיף 498(א) לחוק העונשין. בסופו של דבר, ג'רבי הודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן והורשע בעבירות שיוחסו לו בגדרו, והגרסה שמסר במשטרה ובבית המשפט היוותה, כאמור, בסיס ראייתי נוסף בהרשעתם של המערערים. בית המשפט נתן אמון בגרסתו של ג'רבי – אשר לא היה, להשקפתו, עד מדינה – לפיה סלומון היה זה שהציע לו לשכן בדירתו את הנשים שיועדו "להימכר" לעיסוק בזנות (עמ' 42 להכרעת-הדין) ובהמשך קבע, כי קיימות ראיות הקושרות גם את בס להחזקתן של הנשים בדירה, ועיקרן העובדה שכל הנשים שהיו מעורבות באישומים דלעיל, פרט לטטיאנה, זיהו את בס במסדר הזיהוי בתמונות שנערך עימן. בנוסף, טניה, אנג'לה א' ואולגה ציינו, כי הן פגשו אותו במולדובה עובר להגעתן לארץ (עמ' 73 להכרעת-הדין). בהמשך, הרשיע בית המשפט את סלומון ובס בהחזקת מקום לזנות כנטען באישום התשיעי. נקבע, על יסוד ראיות נסיבתיות שונות, כי הדירה נושא אישום זה אכן שימשה כמקום לעיסוק בזנות וכי סלומון ובס הם שהחזיקו בה (עמ' 74 להכרעת-הדין). בסיכומו של דבר, הורשעו המערערים בכל העבירות שיוחסו להם במשותף בגדרם של האישומים הראשון, השני, השלישי והתשיעי. 10. בשלב זה, פנה בית-המשפט לבחון את האישומים שיוחסו לסלומון לבדו וקבע, כי עובדותיו של האישום השישי – בגדרו יוחסה לסלומון מכירתה של אלמונית לגיימן ושייכמן – הוכחו, חרף כך שזהותה נותרה עלומה. כזכור, בגדרם של האישומים השביעי והשמיני יוחסו לסלומון עבירות של סחר בבני אדם והלנה והעסקה שלא כדין לשם עיסוק בזנות בגין הבאת אלינה ואנה לארץ, וכן עבירות של ניהול והחזקת מקום לשם זנות וסרסרות בגין העסקתן כאן בזנות במכון שהיה בבעלותו. נקבע, כי לא ניתן להרשיע את סלומון בעבירות הסחר המתבססות על הבאתן לארץ של אלינה ואנה משום שעקבותיהן של שתי אלה נעלמו לבלי שוב והן לא העידו בבית המשפט; אולם נקבע, כי עצם הבאתן לארץ והלנתן כאן שלא כדין – הוכחה, ועל כן יש להרשיעו בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל שיוחסו לו באישומים אלה. בהמשך נקבע, כי בעבירות הסרסרות וניהול מקום לשם זנות אשר יוחסו לו בגדרם של האישומים השביעי עד התשיעי יש משום כפל אישומים, הואיל ועבירות אלה נסמכות על אותה מסכת עובדתית ממש. משכך נקבע, כי יש להרשיע את סלומון בעבירה אחת של סרסרות ובעבירה אחת של ניהול מקום לזנות בגין החזקת הדירה בבת-ים, אשר הוחזקה, כך קביעת בית המשפט, בידי סלומון ולא בידי הימנאסי כנטען. בסיכומו של דבר, בנוסף להרשעתו בעבירות שיוחסו לו במשותף עם בס, הורשע סלומון גם בעבירה אחת של ניהול והחזקת מקום לשם זנות ובעבירת סרסרות אחת בגין האישומים השביעי והשמיני, וכן בשתי עבירות של הלנה והעסקה שלא כדין בגין כל אחת מן הנשים שהבאתן לארץ יוחסה לו בגדרם של אישומים אלה. 11. בנקודה זו, פנה בית-המשפט לדון באישומים שיוחסו לבס וקבע, כי עובדותיו של האישום העשירי – אשר עסק בניסיון להבריח ארצה את אינגה – הוכחו (עמ' 52-54 ועמ' 74 להכרעת-הדין). בד בבד נקבע, כי יש לזכות את בס, מחמת הספק, מן האישום הרביעי, אשר עסק בהבאתה ארצה ו"מכירתה" של אנה ק' משום שבהודעותיה של האחרונה – אשר התקבלו מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות – נתגלעו סתירות שלא ניתן היה ליישבן. בדומה נקבע, כי יש לזכות את בס מן האישום החמישי, אשר נסב, בין היתר, על סיפור הברחתה לארץ של נטליה, משום שחרף האמון שראה בית-המשפט ליתן בגרסתה של נטליה בכללותה, הוא סבר כי קיים ספק בשאלה האם בתאריך בו עזבה נטליה את מולדובה – בס אכן נכח שם (עמ' 58-57 להכרעת-הדין). בסיכומו של דבר, הורשע בס, בנוסף לעבירות שיוחסו לו במשותף עם סלומון, גם בעבירה של ניסיון להלנה ולהעסקה שלא כדין. מכאן הערעורים שלפנינו. ראשית, נדרש לערעוריהם של סלומון ובס בהתייחס להכרעת-הדין. חלק ניכר מהטענות המתייחסות להרשעתם של המערערים באישומים המשותפים נטענו על ידי שני המערערים גם יחד. לפיכך, טענות אלה יידונו במשותף. לאחר מכן, אדון בהשגות המערערים באשר לאישומים שיוחסו להם בנפרד. דיון קבילות הקלטות המתעדות את שיחותיהם של גיימן ושייכמן עם הסוכן המשטרתי 12. כפי שצוין לעיל, בבואו להרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם, הסתמך בית-משפט קמא, בין היתר, על דברים שאמרו גיימן ושייכמן בשיחותיהם עם הסוכן המשטרתי אשר הוקלטו, ללא ידיעתם. המערערים סבורים, כי לא היה מקום לקבל את התמלילים המתעדים שיחות אלו כראיה – לא כל שכן, לבסס עליהם ממצאים – משום שלבית-המשפט הוגשו תמלילי השיחות ולא הקלטות עצמן, שלא ידוע מה עלה בגורלן; משום שהסוכן המשטרתי הפעיל את מכשיר ההקלטה באופן ספורדי; משום שלא ניתנה להם האפשרות לשמוע את הקלטת ולעמת את האמור בה עם התמליל; משום שהקלטת לא הושמעה לגיימן כדי שיזהה אם אכן מדובר בקולו; ומשום שהסוכן המשטרתי לא נקרא לעדות. סלומון מוסיף וטוען, כי לא ניתן לבסס ממצאים על ההקלטות הואיל ולגיימן ושייכמן לא היתה כוונה שדבריהם יהפכו לראיה משפטית ומשום שדברים אלו לא נאמרו בפני גורם משטרתי מוסמך. 13. דין טענות אלו להידחות. מהכרעת-הדין עולה במפורש, כי עד לשלב הסיכומים לא העלו מי מהמערערים – שהיו מיוצגים בידי עורכי דין – כל טענה בדבר קבילותן של הקלטות (עמ' 25-24 להכרעת-הדין). בעניין זה נקבע כבר כי יש להתנגד להגשתה של ראיה פסולה, שאם לא כן – ניתן כרגיל, ובכפוף לחריגים, להסתמך עליה (ע"פ 595/79 אלקורד נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 35, 38 (1980) והאסמכתאות המופיעות שם; רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 385, 405 (1997); יעקב קדמי על הראיות חלק שני, בעמ' 761, תשס"ד. להלן: על הראיות). למעלה מן הדרוש, אפוא, בחנתי את טענות המערערים בעניין זה אף לגופן, ולא מצאתי בהן ממש. ראשית, הטענה לפיה לבית המשפט הוגשו תמלילי הקלטות בלבד ולא הקלטות עצמן – אינה מדויקת. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי הקלטות הוגשו בישיבת בית-המשפט מיום 10.4.03 (עמ' 262 לפרוטוקול). שנית, שיחותיו של הסוכן המשטרתי תועדו על גבי קלטות רבות, והמערערים לא פירשו לאיזו קלטת מכוונות השגותיהם. ממילא, אף אם נצא מתוך נקודת הנחה שהטענה בדבר אובדן הקלטות – נכונה, לא היתה כל מניעה להסתמך על התמליל כראיה במקומן בכפוף לכך שיוכח כי התמליל משקף נאמנה את הדברים שהוקלטו (ע"פ 2286/91 מדינת ישראל נ' אילוז, פ"ד מה (4) 289, 306; ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4)169, 204-202 (1984). להלן: פרשת שניר; על הראיות הנ"ל, חלק שני, בעמ' 1152; נ' זלצמן "סליל-הקלטה כמסמך" עיוני משפט יב 77, 86 (1987). להלן: זלצמן) בפני בית-משפט קמא לא נטענה כל טענה בדבר אמינותו של התמליל ובוודאי שהליך הערעור אינו מתאים להעלאתה של טענה זו בראשונה. לשם שלמות התמונה נוסיף ונאמר, כי טענות המערערים אינן מעוררות ספק בקבילותן של הקלטות עצמן. כפי שציין בית-משפט קמא, ההקלטות נעשו תחת פיקוחם של חוקרי המשטרה שלהם היתה נתונה שליטה מלאה על ההקלטה, בעוד שהסוכן המשטרתי כלל לא עסק באספקט הטכני של ההקלטה. טענת המערערים בדבר "מניפולציה" שבוצעה על ידי הסוכן במהלך ההקלטות אין לה, אפוא, על מה שתסמוך. עוד נאמר כי כידוע, דינה של הקלטה הוא כדין אמרת-חוץ של עד (ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.9.06) פסקה יב(1) לפסק-דינו של השופט רובינשטיין. להלן: פרשת בן סימון; ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(3) 505, 518-516 (1985) להלן: פרשת שריקי), ולפיכך, נדרש כי היא תעמוד בתנאי הקבילות הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות. הסעיף אינו מחייב מתן הודעה מראש לדובר כי דבריו יירשמו או יוקלטו (ע"פ 594/86 שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2)824, 834 (1987). והשוו: ע"פ 231/92 אבו-סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 736, 747 (1993); על הראיות הנ"ל, חלק ראשון, בעמ' 315; זלצמן הנ"ל בעמ' 108) והוא אף אינו מחייב כי ההודעה תימסר בפני שוטר במסגרת חקירה על פי דין (פרשת שריקי הנ"ל, בעמ' 523). ברור, אם כן, כי העובדה שגיימן ושייכמן לא היו מודעים לכך שהם מוקלטים ולא התכוונו למסור "ראייה", כמו גם העובדה שהודעתם לא נמסרה לגורם משפטי מוסמך אינה גורעת מקבילותן של הקלטות. עוד ברור, כי העובדה שהסוכן המשטרתי לא נקרא לעדות אינה יורדת לשורש העניין בהקשר זה, שכן סעיף 10א לפקודת הראיות מחייב את העדתו של נותן האמרה, גיימן ושייכמן במקרה שלפנינו, ושניהם, כידוע, העידו בפני בית-משפט קמא. הטענות באשר לקבילותן של הקלטות, נדחות, אפוא, ובהמשך דיוננו, נתייחס לדברים שנאמרו מפי גיימן ושייכמן כחלק בלתי נפרד ממארג הראיות הקיים. ההרשעה בעבירות הקשר, ומעמדם של המערערים כ"מבצעים בצוותא" 14. בגדרו של כל אחד מן האישומים המשותפים בהם נאשמו המערערים (האישומים הראשון, השני, השלישי והתשיעי) יוחסה להם, בין היתר, עבירה של קשירת קשר לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. סלומון מעלה בערעורו השגה כללית נגד הרשעתו בעבירה זו, בטענה כי יסודותיה לא הוכחו. בס כופר אף הוא בקיומו של קשר כאמור וטוען, כי ההרשעה בעבירה זו נסמכה על הודעותיהם של גיימן ושייכמן, אולם הודעות אלה, כך לטענתו, מבוססות על עדויות שמיעה וסברה וממילא, בשל כך שגיימן ושייכמן לא היו חלק מן הקשר הנטען, לא ניתן לסמוך על הודעותיהם בעניין קיומו. דין טענות אלו להידחות. 15. בפתח הדברים נשוב ונזכיר, כי ככלל, אין להאשים או להרשיע אדם בעבירה של קשירת קשר לעבור עבירה מקום בו הושלמה העבירה שלשם ביצועה נקשר הקשר (ע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 701, 720 (1987); ע"פ 196/75 בן-שושן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 215, 222 (1976) (השופט ח' כהן)). יחד עם זאת נקבע, כי "מקום שבו קיימת מטרה המצדיקה האשמה בעבירת הקשר, אותה לא ניתן להשיג באמצעות ההאשמה בעבירה 'המושלמת' לבדה, אין פסול בכך שעבירת הקשר תיכלל בכתב-האישום, בצד העבירה המושלמת" (ע"פ 2725/03 עבדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.03), פסקה 8 לפסק-דינה של השופטת חיות. והשוו: ע"פ 1820/98 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 97, 107 (1998)). דברים אלה יפים לענייננו, שכן הרשעתם של המערערים בעבירות "המושלמות" של סחר בבני אדם והבאת אדם לידי זנות לא היה בה כדי לשקף את הזיקה בין העבירות השונות ולהבהיר את ההקשר בו נעשו. 16. לגופו של עניין. הרשעה בעבירה של קשירת קשר מותנית בהוכחת קיומן של הסכמה או התחברות של שניים או יותר, שמטרתן היא ביצוע פשע או עוון וכן בהוכחת קיומו של יסוד נפשי של "כוונה כפולה": כוונה להתקשר עם אחר וכוונה שמטרתו הפסולה של הקשר תתממש (ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 29, 33 (1986); ע"פ 877/84 גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד 877/84 פ"ד מ(4), 169, 177 (1986). להלן: פרשת גאלי; ע"פ 3338/99 פקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 705 (2000). להלן: עניין פקוביץ'; ע"פ 441/72 בשן (אגמי) נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 141, 150 (1973); י' קדמי על הדין בפלילים, חלק ראשון, תשס"ה – 2004, בעמ' 277. להלן: הדין בפלילים)). להשקפתי, אין ספק בדבר התקיימותם של יסודות אלה במערערים. אבן הראשה של המארג הראייתי להוכחת עבירות הקשר מצויה בהודעותיו של גיימן, אשר שירטט באופן מפורט את מתווה פעולתה של רשת הסחר, תוך שהוא משבץ בתוכה את סלומון ובס: "אלכס ואנג'לה מחפשים בנות במולדובה וברגע שמוצאים את הבנות במולדובה וגם באוקראינה ובמוסקבה מביאים את הבנות... ומתחילים לארגן אותם [כך במקור, ע' פ']. אלכס ואנג'לה ובחור נוסף בשם ראדיק מקושרים לישראלים בכל הארץ אשר קשורים לסחר בנשים ושיש להם מכונים בארץ אותם אנשים מחוברים ישירות לראדיק, אנג'לה ואלכס. אותם ישראלים שהם יבואנים גדולים יש להם קשר לבדואים במצרים מדובר בקשר ישיר ביניהם. אלכס ואנג'לה דואגים לארגן את הבנות בקבוצות ואז שולחים אותם עם אנשים שלהם ברכבת למוסקבה ובמוסקבה פוגש אותם ראדיק שיש לו קשרים והוא דואג לויזות, כרטיסי טיסה, דרכונים... לאחר שיש את כל התעודות הבנות מחולקות בטיסה כשבכל טיסה יש איש קשר שמלווה את הבנות עד למלון במצרים... ואז אותם אנשים מודיעים לבדואים ושם דואגים להעביר את הבנות דרך גבול מצרים לישראל בנקודת מפגש. לאחר מכן בישראל הבנות נלקחות לכל מיני מקומות" (עמ' 5-4 לת/81ד). ובהמשך, הוא מבהיר: " כדי להגיע לאנג'לה שעליה סיפרתי לך בעדות או כדי להגיע לאלכס [הכוונה לבס, ע' פ'] הייתי צריך להגיע דרך ראובן [הכוונה לסלומון, ע' פ'] או אנשים שלו כדי להעביר כספים לאותם אנשים ברוסיה כדי שיביאו לי בנות לאילת" (עמ' 10 לת/89ד). דבריו אלה של גיימן מצביעים על הקשר שנקשר בין סלומון מחד, לבס ואנג'לה מאידך, לצורך ביצוען של עבירות הסחר, והם מתחזקים הן בדברים שאמר גיימן לסוכן המשטרתי ביחס לעסקאות שנרקמו בינו לבין סלומון, והן בגרסתו של שייכמן אשר תיאר את פעילות "הענף המולדובי" של רשת הסחר באופן זהה לתיאור שנמסר מפיו של גיימן (עמ' 4-3 לת/82ג) וקשר, באופן ברור, את סלומון ובס לפעילותה של רשת זו (עמ' 2-1 לת/82י; עמ' 4 לת/82ג; עמ' 3 לת/82ב). הטענה לפיה גרסאות אלה מבוססות על ידע מפי השמועה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שעיון בגרסאות עצמן מעלה כי גיימן ושייכמן נחשפו ישירות ובזמן-אמת לפעולתה של רשת הסחר, נוכח קשרים עסקיים שנרקמו בינם לבין סלומון, בס ואנג'לה (עמ' 42 לת/81טו(3); עמ' 5, 8, 13 ו-16 לת/81יד(3); עמ' 14 ועמ' 24 לת/81יד(3)). 16. השגות המערערים נגד מהימנותן של הודעות אלה ונגד העדפתן על פני עדותם של גיימן ושייכמן במשפט – דינן להידחות אף הן. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת להתערב בממצאי מהימנות אלא במקרים חריגים שעניינם של המערערים אינו נמנה עליהם (ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2007); ע"פ 4200/06 אבו-כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2007); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.5.2007)). אף לגופו של עניין, קיימים טעמים כבדי משקל להעדפת הודעות-החוץ של גיימן ושייכמן על פני העדויות שמסרו במשפט, שכן בניגוד לעדותם במשפט שהיתה בלתי עקבית ומלאת סתירות, ההודעות שמסרו גיימן ושייכמן באשר למתכונת פעולתה של רשת הסחר ובאשר לתפקיד שמילאו בה סלומון ובס היו עקביות וקוהרנטיות, עלו בקנה אחד זו עם זו והתיישבו עם מסכת הראיות בתיק. כך, נדבכים מרכזיים בהודעותיהם של גיימן ושייכמן זכו לאישוש בעדויותיהן של הנשים שהוברחו לארץ ומסרו תיאור דומה באשר לאופן הגעתן לכאן, לרבות יצירת קשר עם אנג'לה ובס במולדובה; פגישתן עם ראדיק; וההגעה לארץ דרך מצרים. לאלה, מצטרפות ראיות רבות נוספות המעידות על קיומו של קשר כאמור, לרבות העובדה שבניגוד לגרסתם של סלומון ובס, ברור כי הם הכירו זה את זה ועמדו בקשר טלפוני תכוף, כאשר פעמים רבות שיחותיו של בס עם סלומון ואנג'לה נערכות בסמיכות זמנים (ת/69-ת/71). כן יש לזכור את נסיבות מעצרם של המערערים אשר נעצרו שניהם, כזכור, בסמוך לדירה בבת ים בה הוחזקו אלינה ואנה, ואשר שימשה לעיסוק בזנות (ת/51-ת/55ה) וכן את העובדה שהנשים אשר נמצאו בדירתו של ג'רבי – אשר מסר כי שיכנן בדירתו לאחר תשלום שהובטח לו מטעמו של סלומון – מסרו כי בס היה מעורב בהבאתן לארץ, וכי הן פגשו בו במולדובה בצוותא עם אנג'לה (הודעותיה של אנג'לה א' - ת/18א; עמ' 2 לת/19; הודעותיה ועדותה של אולגה - עמ' 78 לפרוטוקול; ת/75-ת/77). בנוסף לאלה וכפי שצוין לעיל, גיימן ושייכמן הודו, כאמור, בעובדותיו של כתב אישום מתוקן שהוגש נגדם, ובין היתר, הם הודו בכך ש"רכשו" מסלומון את טניה, טטיאנה ושתי אלמוניות נוספות, וכן בכך ששייכמן נשלח למולדובה וכי סלומון ביקש ממנו להיפגש שם עם אנג'לה ובס לצורך "בדיקתן" של נשים שיועדו להגיע לארץ. כפי שקבע בית משפט קמא, הודאתם זו מהווה "אמרת חוץ" העומדת בתנאי הקבילות הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות (ע"פ 4541/90 סלע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.91). להלן: פרשת סלע; ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, 327; ד' פלפל "אמרה של עד מחוץ לכותלי בית המשפט ו'דבר לחיזוקה' הפרקליט ל"ד 488, 492; על הראיות הנ"ל, חלק ראשון, בעמ' 326). נוכח כך שהודעות אלו לא היו הבסיס הראייתי הבלעדי להרשעה – אשר נסמכה, כאמור, על ראיות רבות נוספות – לא היה כל פגם בשימוש שעשה בהן בית משפט קמא. סיכומו של דבר – אני סבור, כי חומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא מוביל למסקנה כי בין סלומון לבס נקשרה הסכמה לפעול יחדיו למטרות סחר בבני אדם, כי אין ספק בכך שהם אכן התכוונו להתקשר זה עם זה ואף התכוונו להביא למימושן של המטרות הפסולות שהיו מונחות ביסודו של הקשר. בגין כל אלה אני סבור, כי הרשעתם של המערערים בעבירות הקשר שיוחסו להם בגדרם של האישומים הראשון, השני, השלישי והתשיעי – בדין יסודה. 17. גם קביעת בית המשפט המחוזי בדבר היותם של המערערים "מבצעים בצוותא" מקובלת עלי ואיני רואה כל עילה לשנות ממנה. מן הקביעה לפיה מתקיים במערערים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הקשר – הכולל כוונה לביצועה של העבירה המושלמת – נגזר, כי מתקיים בהם גם היסוד הנפשי הנדרש למעמד של "מבצע בצוותא" (ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534, 553 (1996); ע"פ 1300/98 1300/98 סיריצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 481, 491 (2000). להלן: עניין סיריצקי). ברור עוד, כי נוכח הקשרים ההדוקים שהתקיימו ביניהם הם היו מודעים היטב לכך שהם פועלים בצוותא (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403 (1997). להלן: עניין פלונים). אין לדעתי גם ספק בדבר התקיימותו של היסוד העובדתי הנדרש לצורך הקביעה בדבר היותם של המערערים "מבצעים בצוותא" שכן מן המערך הראייתי שהוצג לעיל, עולה תמונה ברורה של רשת עבריינית מרובת זרועות, הפועלת במקביל בישראל ובחוץ-לארץ. הרשת העבריינית היא אחת ומטרתה אחת אלא שבין המערערים – שלכל אחד מהם שליטה פונקציונאלית ברורה על מימושה של התוכנית העבריינית – מתקיימת חלוקת תפקידים פנימית. לכל אחד מהם תפקיד שונה, והוא מרים תרומה שונה ומהותית לביצוע. באלה, די כדי לבסס את היסוד העובדתי של ביצוע בצוותא (עניין פלונים הנ"ל, בעמ' 402). 18. מצירופן יחד של הקביעה בדבר הקשר שנקשר בין המערערים והקביעה בדבר מעמדם כ"מבצעים בצוותא" נגזרת מסקנה ראייתית – עליה עמד גם בית משפט קמא – לפיה כל ראיה נגד אחד מן המערערים תוקפה יפה גם כלפי חברו. מסקנה זו נובעת מן הכלל הראייתי לפיו "מעשה או הצהרה של קושר שנעשו בעת קיומו של הקשר ולשם קידומו יהיו קבילים נגד הקושרים האחרים אם הם מוכיחים עבירה שאותו קושר נושא באחריות לה על פי דיני השותפות" (ע"פ משולם הנ"ל, בעמ' 555. וכן ראו: סעיף 499(ב) לחוק העונשין; עניין סירציקי הנ"ל, בעמ' 491). לשון אחר, בענייננו, משהוכחה עבירת הקשר ומשהוכח כי המערערים הם צדדים לעבירות המושלמות שיוחסו להם, כל ראיה נגד אחד המערערים פועלת גם לגבי חברו. מסקנה זו היא שתנחה אותנו, בהמשך הדיון שלפנינו. הרשעת המערערים באישומים המשותפים: האישום הראשון 19. טענותיהם של המערערים ביחס לאישום זה נחלקות לשניים: השגות עובדתיות ומשפטיות. במישור העובדתי נטען, כי הודעותיהם של גיימן, שייכמן וטטיאנה אינן מבססות את הרשעתם באישום הראשון. בס מעלה שורה ארוכה של טענות בקשר למהימנות הודעותיהם של גיימן ושייכמן. לטענתו, אין כל ערובה לכך שהוא האדם שעליו הצביעו גיימן ושייכמן בהודעותיהם כפעיל ברשת הסחר, ולא ניתן לסמוך על זיהויו בידי שייכמן משום שבהליך הזיהוי לא קוימו הכללים המקובלים לעניין זה. עוד טוען בס, כי גיימן ושייכמן הזכירו את שמו רק בשלב מאוחר של הודעותיהם ועובדה זו מקרינה על מהימנותן וכי נוכח שינויו לקולא של כתב האישום שהוגש נגד גיימן ושייכמן יש לראותם כעדי מדינה שעדותם טעונה סיוע, וזה לא נמצא בחומר הראיות שלפנינו. במישור המשפטי טוענים שני המערערים גם יחד, כי אף אם מקבלים כנתון את התשתית העובדתית אשר שימשה יסוד להרשעה, אין בה כדי לבסס את יסודותיה של עבירת הסחר – משום שלמערערים לא היתה בשום שלב "זכות רכושית" בטטיאנה – או את יסודותיהן של יתר העבירות שנכללו באישום זה. בהקשר זה מוסיף ובס וטוען, כי לא הוכחו גם יסודותיהן של יתר העבירות שיוחסו לו. נדון בטענות אלה כסדרן. 20. להשקפתי, הרשעתם של המערערים באישום הראשון מבוססת כדבעי. הודעותיה של טטיאנה אינן קושרות ישירות את המערערים להבאתה לישראל, אולם, קיימות ראיות המצביעות בבירור על מעורבותם של המערערים בעניין זה, והבולטות שבהן הן הודעותיהם של גיימן ושייכמן. שייכמן מסר בהודעותיו כי לבקשתה של אחת, סבטה, המועסקת בשירותה של אנג'לה, הוא נפגש עם טטיאנה בעת שהותו במולדובה (עמ' 2-1 לת/82ב) ובהמשך, בסיוען של אנג'לה וסבטה הובאה טטיאנה לעבודה בזנות (עמ' 2 לת/82ד). שייכמן ציין עוד, כי גיימן אמור היה להעביר את התשלום עבור טטיאנה לידיה של אנג'לה בתיווכו של סלומון (עמ' 2 לת/82ו). דבריו של שייכמן בנושא מעורבותו של סלומון בעסקת "רכישתה" של טטיאנה, מתחזקים בדברים שאמר גיימן, אשר ציין:"אני יודע שהיתה אישה ברוסיה שהיתה מחפשת נשים שרוצות לעבוד בישראל ויפים [הכוונה לשייכמן, ע' פ'] פגש אותה שמה ואחרי זה הבחורות [הכוונה לטטיאנה ולאלמונית נוספת, ע' פ'] באו אליו "לאיגואנה" ... אני יודע שיפים הגיע לאישה זאת דרך ראובן סלומון" (עמ' 4 לת/81ג. ההדגשות הוספו. וכן : עמ' 7 לת/81ג). במקום אחר גיימן מציין, כי "כמו שסיפרתי לך בעדות אני חייב כסף על 2 בחורות שהגיעו ביחד עם 2 גברים ואלה הגיעו דרך מישה [הכוונה לשייכמן, ע' פ'] שהעביר כסף לאנג'לה והם הגיעו ישירות אלינו לאילת... חלק מכספים העברתי דרך מישה לאנג'לה וחלק דרך ראובן [הכוונה לסלומון, ע' פ']" (עמ' 6-5 לת/81ה. וכן עמ' 10 לת/81ד). ניתן, אפוא, לסכם ולומר, כי גיימן ושייכמן מצביעים שניהם על מעורבותו של סלומון בהבאתה לארץ של טטיאנה. היות וכאמור, מעמדם של סלומון ובס הוא כשל מבצעים בצוותא, ראיות אלה תוקפן יפה אף כלפי בס, ודי בכך כדי להרשיע את שני המערערים גם יחד באישום זה. בנוסף, קיימות גם ראיות ישירות המעידות על מעורבותו של בס בהבאתה של טטיאנה לארץ. כפי שצוין לעיל, פגישתו של שייכמן עם טטיאנה נערכה בתיווכה של סבטה, אשר הועסקה אצל אנג'לה – שותפתו של בס במולדובה. שנית, מזיכרון דברים שנרשם על ידי חוקרי המשטרה עולה, כי שייכמן טען שהברחתה של טטיאנה לארץ נעשתה בעזרתם של אנג'לה ובס (עמ' 2-1 לת/82י) וגרסתו זו מתיישבת עם דבריו של גיימן, כי לצורך "ייבואן" לארץ של נשים שהיו מיועדות לעבוד ב"איגואנה" נסע שייכמן למולדובה ונפגש שם הן עם אנג'לה הן עם בס (עמ' 4 לת/81ד). סיכומו של דבר, הראיות מצביעות על כך שסלומון ובס היו מעורבים שניהם בהבאתה של טטיאנה לארץ ובמכירתה לעיסוק בזנות. 21. ביתר טענותיו של בס באשר להרשעתו באישום הראשון – לא מצאתי ממש. העובדה שבתחילה נמנעו גיימן ושייכמן מלהזכיר את שמו אינה גורעת ממשקל הודעותיהם, הואיל ובתחילה סירבו השניים לשתף פעולה עם החוקרים וגרסתם נחשפה, ממילא, רק בשלב מאוחר יחסית של החקירה. בנוסף, אף אם הייתי מקבל את הטענה לפיה גיימן ושייכמן הם עדי מדינה שעדותם טעונה סיוע, לא היה בכך כדי לשנות את תמונת ההרשעה, שכן כידוע, שתי עדויות הטעונות סיוע – כאלו של גיימן ושייכמן – יכולות לשמש סיוע זו לזו (על הראיות הנ"ל, חלק ראשון, בעמ' 246). טענתו של בס, לפיה גיימן התייחס בהודעותיו לאדם בשם אלכס ולא נקב בשם מלא, ולכן, לא הוכח כי התכוון דווקא אליו – אינה יכולה להתקבל. זיהויו של נאשם כמבצע עבירה יכול שייעשה בדרכים שונות, לרבות באמצעות ראיות נסיבתיות (ראו, למשל: ע"פ 803/96 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.07); ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 568 (1997); על הראיות הנ"ל, חלק שני, בעמ' 1017), ובענייננו, מערכת הראיות הנסיבתיות, לרבות קיומם של היכרות וקשר אינטנסיבי בין אנג'לה, בס וסלומון; העובדה שבס נתפס בסמוך לדירה בה התגוררו אלינה ואנה וסלומון אף הוא נעצר שם; העובדה שעל גופו של בס נתפס סכום כסף גדול בדולרים; העובדה ששמו הפרטי הוא אלכסנדר או אלכס; החפצים שנמצאו ברכבו עם מעצרו; קיומם של מסמכים המעידים על העברות כספים מטעמו של בס ואליו בידי גורמים בולטים ברשת הסחר (ת/56) מובילות למסקנה אפשרית אחת ויחידה לפיה התיאור שמסר גיימן מתייחס למערער שלפנינו. טענותיו של בס באשר לזיהויו בידי שייכמן – דינן להידחות אף הן. שייכמן אמנם זיהה את בס בתמונה שהוצגה לו, אולם יום קודם לכן הוא זיהה את בס באופן ספונטאני שעה שהשניים הובאו לדיון בבית המשפט (עמ' 16 לת/82יא; ת/59; עמ' 37 להכרעת-הדין). משקלו הראייתי של זיהוי ספונטאני נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, על יסוד הנסיבות בהן התרחש הזיהוי (ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 309, 319; ע"פ 3727/93 עזאמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.1994); ע"פ 3055/06 גרובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007); על הראיות הנ"ל, בעמ' 1074). כעולה מהכרעת דינו, במקרה שלפנינו סבר בית משפט קמא כי יש ליתן משקל לזיהוי של בס בידי שייכמן. נוכח נסיבות הזיהוי ובשל כך שלזיהויו של בס כמבצע העבירות יש עוד ראיות נוספות רבות, אני סבור כי מסקנתו זו של בית משפט קמא היתה מוצדקת. משזוהה בס באקראי בידי שייכמן, שוב לא היה מקום או צורך לקיים מסדר זיהוי פורמאלי או אחר (על הראיות הנ"ל, חלק שני, בעמ' 1073), וממילא, לא היו חוקרי המשטרה מחוייבים לעמוד בכללים שנקבעו ביחס לעריכתם של מסדרי זיהוי. למעלה מן הדרוש נוסיף ונאמר, כי אף בהתעלם משאלת הזיהוי הספונטאני, הרי שמהודעותיו של שייכמן עולה בבירור, כי קיימת בינו לבין בס היכרות מוקדמת, שכן שייכמן מספר שהוא פגש את אלכס פעמיים או שלוש במהלך ביקורו במולדובה ואף שוחח עמו מספר פעמים (עמ' 13-12 ועמ' 25 לת/82יא). הלכה פסוקה היא, כי "בהתקיים היכרות מוקדמת בין העד לחשוד, אין צורך במסדר זיהוי, אלא די ב'הצבעה' של העד על האדם שהוא טוען כי ביצע את העבירה" (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.06) פסקה 24 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה; פרשת גאלי הנ"ל, בעמ' 176; פרשת בן סימון הנ"ל; על הראיות הנ"ל, חלק שני, בעמ' 1018). לעניין זה, די "בהיכרות חזותית חד-צדדית ובלתי-פורמאלית מצדו של העד המזהה" (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.06)). בנסיבות בהן נפגשו בס ושייכמן במולדובה, בילו זה עם זה ושוחחו, רישומו של בס בזכרונו של שייכמן שקול כנגד היכרות מוקדמת ולפיכך, לא מצאתי כי זיהויו של בס על ידי שייכמן נפגם (השוו לעניין זה: על הראיות הנ"ל, בעמ' 1032 והאסמכתאות המופיעות שם). בטרם סיום, אתייחס לטענתו של בס כי יש להפנותו לבדיקת רנטגן אשר תסתור את גרסתו של שייכמן לפיה בס הסתכסך עם בדואים שפגעו בו, והביאו לאשפוזו ולכך שנצטרך לגבס. הבדיקה, כך הטענה, תפריך את מהימנותו של שייכמן. טענה זו הועלתה בבית משפט קמא ונדחתה, בשל היותה מבוססת, כך בית משפט קמא, על שמועה ששמע שייכמן מפי אנג'לה, ומכאן שהבדיקה שלקיומה עתר בס לא תוכל "להצביע על מהימנות העד אלא על מהימנות השמועה" (עמ' 127 לפרוטוקול). קביעה זו מקובלת אף עלי, ולא מצאתי כל עילה לשנות ממנה. הרשעת המערערים באישומים המשותפים: האישומים השני והשלישי 22. סלומון טוען, כי אין בנמצא ראיות להרשעתו באישומים השני והשלישי, שכן הנשים שעל הבאתן לארץ מבוססים אישומים אלה, אינן מזכירות אותו בהודעותיהן, וכך גם גיימן ושייכמן. עוד הוא טוען, כי את השינוי שחל בגרסתו של ג'רבי – אשר קשר אותו בגרסה מאוחרת לשיכונן של הנשים בדירתו – יש לייחס לטובות ההנאה שהובטחו לג'רבי במהלך חקירתו ואשר הפכו אותו, כך להשקפתו של סלומון, לעד מדינה שעדותו טעונה סיוע. בס סבור אף הוא כי אין יסוד להרשעתו באישומים שבכותרת. ראשית הוא טוען, כי לא ניתן לסמוך על זיהויו בידי הנשים שהיו מעורבות באישומים אלה, בשל פגמים רבים שנפלו במסדרי הזיהוי שנערכו להם. בהמשך טוען בס, כי ההודעות שנגבו מן הנשים שעל הבאתן לארץ נסבו האישומים הנדונים, אינן מבססות את הרשעתו באישומים אלה. באשר להרשעתו באישום השלישי, שב בס ומעלה טענת אליבי, לפיה בזמנים הרלוונטיים לאישום זה הוא לא שהה כלל במולדובה. המשיבה סבורה, כי הרשעתם של המערערים באישומים האמורים מבוססת כדי הצורך, וכי טענותיו של בס בנושא הזיהוי אינן רלוונטיות משום שפעולת חקירה זו היתה בגדר "הצבעה" על יסוד היכרות מוקדמת ולא נועדה להיות, מלכתחילה, מסדר זיהוי כהלכתו. המשיבה אף מתנגדת לקבלת טענת האליבי של בס. 23. להשקפתי, קיימת תשתית ראייתית איתנה להרשעתם של המערערים באישומים הנדונים. נפתח בכך שנאמר, כי מבין הנשים שהיו מעורבות באישום זה, העידו בבית המשפט טניה, אנג'לה א', נטליה ואולגה. עקבותיה של נינה אבדו. בית המשפט סבר, כי הגרסאות שמסרו טניה ואנג'לה א' היו מהימנות והסתמך עליהן בקביעת ממצאיו. הדיון שלפנינו יתמקד, אפוא, בראש ובראשונה, בשתי גרסאות אלה. טניה, שעל הבאתה לארץ נסב, כזכור, האישום השני, סיפרה כי היא הגיעה לארץ בתיווכם של אנג'לה ובס – אותו זיהתה במסדר תמונות שנערך לה – ובאשר אליו היא ציינה: "זה הבחור שאותו ראיתי בקישינב ביחד עם אנג'לה. אני לא יודעת במה הוא מתעסק, אך ראיתי אותו ברכב ובבר עם אנג'לה. נזכרתי ששמו סשה [כינוי של בס, ע' פ']. הוא דיבר רוסית" (עמ' 1 לנ/9). ובעדותה היא ציינה:"אני ישבתי במושב האחורי, מולי היה נהג סשה [הכוונה לבס, ע' פ'], במקום הנהג ישב סשה, במושב הקדמי ליד הנהג ישבה אנג'לה... במושב האחורי ישבנו אני ונטשה" (עמ' 35 לפרוטוקול). עוד היא ציינה, כי "את סשה ראיתי בפעם הראשונה והאחרונה ברכב. אני לא שוחחתי איתו. אני לא מכירה אותו. אבל אני ראיתי אותו ברכב... וזה היה כחמש עשר דקות" (עמ' 47 לפרוטוקול). בהמשך סיפרה, כי עם הגעתה לארץ היא שוכנה בדירתו של ג'רבי, ובהמשך, "נמכרה" לגיימן והיתה אמורה לעבוד עבורו בזנות באילת (עמ' 3-2 לנ/3; עמ' 1 לנ/7; עמ' 1 לנ/8; עמ' 43 לפרוטוקול). אנג'לה א' מסרה, כי גם היא הגיעה לישראל בסיועה של אנג'לה במטרה לעבוד כאן בזנות (עמ' 2-1 לת/19). במהלך החקירה, לא ציינה אנג'לה א' כי בס היה מעורב בהגעתה לארץ, אולם בהמשך, נערך לה מסדר זיהוי בתמונות בו היא זיהתה את תמונתו של בס וציינה:"את שמו אני לא זוכרת. אני ראיתי אותו ביחד עם אנג'לה בזמן הפגישה השנייה בקישינב כאשר אני מסרתי לה את הדרכון שלי" (עמ' 3 לת/19; ת/19א). ובהמשך: "אנג'לה הגיעה ברכב ובחור זה [הכוונה לבס, ע' פ'] ישב על ההגה. אני ניגשתי לרכב. אנג'לה יצאה אלי, אני נתתי לה דרכון. הם אמרו לי מחר לבוא למלון "קישינוב" והם הסבירו לי ששם יתנו לי כרטיס לרכבת כדי לנסוע עד מוסקבה" (עמ' 4 לת/19). בעדותה לפני בית-המשפט שבה וטענה אנג'לה א' כי בס נכח בפגישתה השנייה עם אנג'לה (עמ' 68-66 לפרוטוקול). 24. טוען בס, כי אין לייחס חשיבות לעובדה שטניה ואנג'לה א' זיהו אותו במסדר זיהוי בתמונות משום שחוקרי המשטרה לא הקפידו על הכללים המקובלים לעריכת מסדרי זיהוי. לא אוכל לקבל טענה זו. אף אם אניח – לצורך הדיון – כי מדובר במסדר זיהוי שלא נערך על פי הכללים המחייבים – אין בכך כדי להועיל למערערים, שכן ההכרעה בדבר משקלו של הפגם ונפקותו מסורה בידיו של בית-המשפט והיא מבוססת על נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (דנ"פ 117/03 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.03) והאסמכתאות המופיעות שם). והנה, עיון בהכרעת-הדין מעלה כי בית המשפט המחוזי לא העלים עין מן הפגמים הנטענים, אלא התחשב בהם בבואו לקבוע את המשקל שיש ליתן לזיהויו של בס על ידי העדות. דרך הילוכו של בית-משפט קמא בעניין זה, כמו גם מסקנתו הסופית, מקובלים אף עלי, ולא ראיתי מקום לשנות מהם. אוסיף ואומר, כי יתר הטענות שהעלו המערערים, ובס בעיקר, נגד גרסאותיהן של טניה ואנג'לה א' מבקשות להשיג על ממצאי מהימנות, בהם לא נמצאה לי כל עילה להתערב. עוד אומר, כי כעולה מהכרעת הדין, בית משפט קמא נתן דעתו לבעייתיות הפוטנציאלית הטמונה בהודעותיהן של הנשים, ורק לאחר שהזהיר עצמו בדבר הזהירות המתחייבת בבחינתן – סמך עליהן את ידיו. אף מן הטעם הזה, איני סבור כי ישנה עילה להתערבות בממצאים שנקבעו על ידו, ומסקנתי זו מתחזקת נוכח קיומן של אינדיקציות ראייתיות חיצוניות רבות המחזקות את גרסאותיהן של טניה ואנג'לה א', לרבות העובדה שתיאור ההגעה לארץ, כפי שנמסר מפי טניה ואנג'לה א' חופף לחלוטין את מתכונת פעולתה של רשת הסחר כפי שתואר בידי גיימן ושייכמן. סיכומם של דברים, קיימות ראיות ברורות המצביעות על מעורבותו של בס בהבאתן לארץ של טניה, אנג'לה א' ויתר הנשים אליהם התייחס האישום השלישי. 25. כפי שציינתי לעיל, נוכח מעמדו כ"מבצע בצוותא" של עבירות הסחר, ראיות אלו כוחן יפה גם כלפי סלומון. אולם, יש בנמצא גם ראיות ישירות המצביעות בבירור על מעורבותו של סלומון בהבאתן של טניה ואנג'לה א' לישראל. משיחותיו של גיימן עם הסוכן המשטרתי עולה, כי הוא "רכש" את טניה מסלומון (עמ' 28-26 לת/81יד(3); עמ' 25 ועמ' 37 לת/81טז(4)). בנוסף, טניה מסרה בהודעותיה כי עם הגעתה לארץ היא שהתה בדירתו של ג'רבי, ועם מעצרה היא הובילה את חוקרי המשטרה לדירתו, בה נמצאו יתר המתלוננות וביניהן אנג'לה א'. בתחילה מסר ג'רבי כי הוא החזיק את הנשים בדירתו לבקשתו של יורם, אולם בהמשך חקירתו במשטרה הוא שינה מגרסתו זו וטען, כי המציע היה סלומון: "ההצעה הראשונית לקבל את הבחורות היתה של ראובן [הכוונה לסלומון, ע' פ'] ולא של יורם. אני פגשתי את ראובן לפני בערך שלושה שבועות ברחוב אלי כהן אני הייתי... ברחוב ופגשתי אותו ברחוב ואז דיברנו והוא שאל אותי עם [כך במקור, ע' פ'] אני יכול לקבל שתיים או שלוש בחורות, לא הסכמתי ישר, המשכנו לדבר על העניין הזה של הבחורות ואני שאלתי אותו כמה תיתן לי והוא אמר 150 שקל ליום ואז הסכמתי. ובאותו יום יורם התקשר אלי בסיביות [צ"ל "בסביבות"] 0400 לפנות בוקר שהגיעו הבחורות. ודרך ראובן הכרתי את יורם ודורון ושחר" (עמ' 2 לת/94ז; עמ' 425 לפרוטוקול). 26. טוען סלומון, כי נוכח הסדר הטיעון שנחתם בין ג'רבי למשיבה, יש לראותו כעד מדינה שעדותו טעונה סיוע. להשקפתי, בטענה זו אין ממש. סיווגו של פלוני כ"עד מדינה" אינו פועל יוצא של הבטחתה או הענקתה של טובת הנאה בלבד, אלא נדרש קיומו של קשר סיבתי בין אותה טובת הנאה לבין מסירת העדות ותוכנה. ובלשונו של השופט קדמי:"צריך שתתקיים 'זיקת קשר' בין טובת ההנאה לבין מסירת העדות, באופן שתוכנה של העדות קשור 'סיבתית' לקבלת טובת ההנאה. לשון אחר: צריך שהעדות תינתן ב'תמורה' – במשמעות הרחבה של המושג – לטובת ההנאה" (ע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 181, 191 (1996). והשוו: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 111 (2001); ע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.94); קדמי הנ"ל, חלק ראשון, בעמ' 429). כעולה מן הדברים שנאמרו לעיל, ג'רבי הפליל את סלומון עוד בחקירתו במשטרה, דהיינו, עוד בטרם בואו לעולם של הסדר הטיעון בינו לבין המדינה. עיון בתמלילי החקירות מעלה בנוסף, כי לא הובטח לו דבר תמורת מתן הגרסה המפלילה, וזוהי גם התרשמותי מן הדברים שאמר ג'רבי במהלך עדותו בבית המשפט (עמ' 443 לפרוטוקול). לאלה, מצטרפת העובדה שבחודש מאי 2003 – ובשעה שבמשפטו עוד התנהל הליך הוכחות – הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה לאפשר את העדתו של ג'רבי במשפטם של המערערים. כל זאת, בטרם בא לעולם הסדר הטיעון. על יסוד האמור, אני סבור כי בצדק קבע בית-משפט קמא כי אין לראות את ג'רבי כעד מדינה. יחד עם זאת ייאמר, כי חרף עמדתו זו, נהג בית המשפט בזהירות רבה בגרסתו של ג'רבי (עמ' 42 להכרעת-הדין), והסתמך עליה רק לאחר שקבע כי לגרסה זו נמצאו חיזוקים בגרסתה של טניה. זוהי גם עמדתי. גרסתו של ג'רבי בדבר מעורבותו של סלומון בשרשרת הסחר אינה עומדת לבדה. היא זוכה לגיבוי ממקורות שונים עליהם עמדתי לעיל, לרבות גרסתו של גיימן ויתר הראיות המצביעות על מערך הקשרים בין בס וסלומון ועל אופיו של קשר זה. נוכח קיומן של ראיות אלה אני סבור כי אין יסוד להתערב במשקל שניתן לעדותו של ג'רבי על ידי הערכאה הדיונית. 27. לבסוף, עלינו להידרש לטענתו של בס לפיה בזמנים הרלוונטיים לאישומים השני והשלישי הוא כלל לא שהה במולדובה. בבית משפט קמא טען בס כי בתקופה שבין 4.4.02 ל – 21.4.02 היה ברוסיה, לאחר מכן חזר לישראל וביום 28.4.02 יצא לתורכיה למשך 4 ימים. על נתונים אלה מבסס בס את טענת האליבי לפיה לא יכול היה לבצע את המיוחס לו באישומים השני, השלישי והחמישי, שכן אישומים אלה התייחסו לאירועים שהתרחשו במולדובה באפריל 2002, בשעה שהוא שהה ברוסיה או בישראל. עוד הוא טוען בהקשר זה, כי משמעות זיכויו מן האישומים הרביעי והחמישי הוא קבלת טענת האליבי שלו, וכי אין הצדקה לקבלה לגבי האישומים הרביעי והחמישי אך לא לגבי האישומים השני והשלישי. דין טענותיו של בס להידחות. זיכויו של בס מן האישומים הרביעי והחמישי היה, בלשון בית המשפט: "מהנימוקים שמניתי בעת ניתוח הודעותיה של אנה ק' ונטליה ק' וזאת מחמת הספק". הזיכוי מן האישום הרביעי נבע מבעייתיות שהתגלתה בעדותה של אנה ק', שעל הבאתה לארץ נסב אישום זה. לבעייתיות אותה סקר בית המשפט המחוזי, אין נגיעה לספק בנושא התאריכים. הזיכוי מהאישום החמישי נבע מחששו של בית-משפט קמא לבסס ממצאים לעניין מועדי שהותו של בס במולדובה על עדותה של נטליה ק' – חרף כך שסבר כי עדותה מהימנה – נוכח נתוני הכניסה והיציאה של בס מישראל, בנסיבות בהן לפי כתב האישום המועד המיוחס לפעולות בס במולדבה היה 25.4.02, מועד בו שהה לכאורה בישראל. בכל אלה, אין, להשקפתי, כדי להשליך על האישומים השני והשלישי. אלה אינם נוקבים בתאריכים ספציפיים אלא ממקמים את התרחשותן של העבירות סביב חודש אפריל. משכך, אף אם מתבססים על נתוני הכניסה והיציאה של בס לישראל וממנה, אין בכך כדי לשלול את גרסאותיהן של טניה ואנג'לה א'. על כך עמד בית משפט קמא שקבע כי לבס "היתה הזדמנות לבצע את המעשים במולדביה כי שהה במועדים הרלוונטיים ברוסיה ואין כל קושי להגיע מרוסיה למולדביה ברכבת" (עמ' 52 להכרעת הדין). לאור כל אלה, טענת האליבי של בס אינה מסייעת לו בכל הנוגע להרשעתו באישומים השני והשלישי. סיכום ביניים: הרשעת המערערים בעבירות שיוחסו להם באישומים הראשון, השני והשלישי 28. המערערים טוענים, כי יסודותיהן של העבירות הספציפיות שיוחסו להם בגדרם של האישומים שבכותרת – לא הוכחו. עבירות קשירת הקשר שיוחסו למערערים בגדרם של אישומים אלה נידונו כבר לעיל, ונותר, אפוא, להתייחס, ליתר העבירות: עבירת סחר בבני אדם אשר יוחסה למערערים בשלושת האישומים שבכותרת וניסיון לעבור עבירה זו, אשר יוחס למערערים בגדרו של האישום הראשון; עבירת הבאת אדם לידי עיסוק בזנות אשר יוחסה למערערים באישום הראשון, וניסיונות לעבור עבירה זו אשר יוחסו למערערים בשלושת האישומים שבכותרת; עבירות סרסרות, שיוחסו למערערים באישומים הראשון והשני; עבירות הלנה והעסקה שלא כדין שיוחסו למערערים בכל שלושת האישומים שבכותרת; ועבירות של כליאת שווא, אשר יוחסו למערערים באישומים השני והשלישי. אין, לטעמי, ספק באשר להתקיימות יסודותיהן של עבירות הסחר. מאז בוצעו העבירות בהן הורשעו המערערים חלו שינויים – שאליהם נתייחס ביתר הרחבה בהמשך – בהגדרתן של עבירות הסחר שבחוק העונשין. בענייננו שלנו, עלינו לבחון את מעשיהם של המערערים באספקלריה של הסעיפים שעמדו בתוקפם עת בוצעו העבירות בהן הורשעו. סעיף 203א(א) הורה אז כי:"המוכר או קונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקנייה כאמור, דינו – מאסר שש עשרה שנים; לעניין זה, 'מוכר או קונה' – תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". בהלכה הפסוקה שנסבה על פרשנותו של סעיף זה נקבע, כי העבירה של סחר בבני אדם משמעותה איסור על "כל דרך של עשיית עסקה קניינית כביכול בבני אדם...כל עיסקה שנועדה ליצור מערכת יחסים רכושית שבה אדם אחד רוכש זכויות באדם אחר היא אסורה. המחוקק אסר בסעיף זה לערוך עיסקה שבה אדם הוא בגדר נכס, בין על דרך של בעלות, חזקה, שכירות, שאילה או בכל דרך של יצירת יחס רכושי אחר..." (ע"פ 11196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 40, 47 (2003); ע"פ 4444/06 קונין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.07), פסקה 13 לפסק-דינו של השופט ד' חשין). לא ניתן, לדעתי, לפרש את מעורבותם של המערערים ב"עסקאות" במסגרתן הובאו לארץ המתלוננות אלא כעסקאות הנושאת אופי "קנייני" כזה. מסכת הראיות מוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, כי בין המערערים לאחרים התקיים סחר בבני אדם תמורת כסף. טענתם של המערערים, לפיה לא היתה להם "זכות רכושית" במתלוננות אינה מתיישבת עם העובדות. ייאמר מייד, כי "זכות רכושית" בהקשר בו עסקינן אינה זכות במובן המשפטי המקובל, אלא מונח שהושאל לצורך תיאור הפרקטיקה העבריינית המבקשת לנכס זיקה קניינית בגופם של בני אנוש. כפי שציין השופט (כתוארו אז) חשין באחת הפרשות, מושגים אלה הם "מושגים שאולים מעולם אחר; ומתוך ששאולים הם ממסגרות ותחומי חיים אחרים, ממילא משנים הם את פניהם ואין להבינם אלא כמטאפורה לתיאור תופעות חיים מכוערות, תופעות חיים שהשפה דלה מכדי לציירן במדויק" בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.00); ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 55, 63 (2003). (להלן: פרשת בוריסוב); ע"פ 7757/04 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 218, 234 (2005). שנית ולגופו של עניין נאמר, כי יסודותיה של עבירת הסחר מתקיימים בין אם היתה למערערים עצמם "זכות רכושית" כזו, ובין אם הקנו אותה לאחרים תמורת תשלום, שכן כפי שנפסק "יורשע אדם בעבירת סחר אם היה מעורב בטרנסאקציה שבעטייה קיבל לידו או העביר לאחר בתמורה 'זכות רכושית' כלשהי, בגופו של מושא עסקה, בן או בת אנוש, לשם העסקתו בזנות" (ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.06) פסקה ו(ו) לפסק-דינו של השופט רובינשטיין. להלן: פרשת אלדנקו). סיכומו של דבר, המערערים קיבלו ממון רב ותמורתו, הקנו לאחרים "זכות" בגופן של הנשים שהגיעו לארץ לשם עבודה בזנות. באלה, די כדי להביא להרשעתם בעבירת הסחר. 29. גם יסודותיה של עבירת הבאת אדם לידי זנות בנסיבות מחמירות והניסיונות לעבור עבירה זו – הוכחו. אכן, ועל כך אין חולק, המתלוננות הגיעו לישראל במטרה לעבוד כאן בזנות, אולם המערערים הם שיצרו את התשתית אשר עודדה אותן לעשות כן ואפשרה את הגעתן לכאן. "אין זה משנה כלל ועיקר, לעניין הערך המוגן בסעיף החוק ולעניין פליליות מעשה ההבאה, אם הנשים התכוונו מלכתחילה לעסוק בזנות אם לאו, ודי בכך שהעבריין הוא זה שהביא אותן לעיסוק כאמור" (פרשת בוריסוב הנ"ל בעמ' 68; דנ"פ 9980/03 דושקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2003). להלן: דנ"פ דושקר; עניין אלדנקו הנ"ל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט רובינשטיין). סעיף 203 (א) לחוק העונשין קובע נסיבות מחמירות לעבירת ההבאה, וביניהן ניצול מצוקה כלכלית. לדעתי, בעניננו בוצעה העבירה בנסיבות מחמירות, נוכח כך שמעשי המערערים בוצעו תוך ניצול המצוקה הכלכלית הקשה אליה נקלעו המתלוננות במולדתן. לא אוכל לקבל גם את טענות המערערים באשר לאי התקיימות יסודותיהן של העבירות של הלנה והעסקה שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל, ושל עבירות כליאת השווא. אין מחלוקת על כך שהמתלוננות הגיעו לארץ ושהו כאן – במקומות שלהם דאגו המערערים מראש – ללא היתר. בנוסף, גרסתו של ג'רבי וגרסאותיהן של המתלוננות עצמן מעלות, כי עם הגעתן לארץ הוחזקו הנשים – מבלי יכולת להיחלץ – בבתי מלון ובדירות, ועובדות אלה מקימות את יסודותיה של עבירת כליאת שווא. 30. שונים פני הדברים באשר לעבירת הסרסרות אשר יוחסה למערערים באישומים הראשון והשני. סעיף 199 לחוק העונשין קובע, כי המסרסר לזנות הוא מי ש"מחייתו, כולה או מקצתה, דרך קבע או בתקופה כלשהי, על רווחי אדם העוסק בזנות" (סעיף 199(א)(1)) או "מי שמקבל ביודעין מה שניתן בעד מעשה זנות של אדם או חלק ממה שניתן כאמור" (סעיף 199(א)(2)). הסעיף מוסיף וקובע, כי לעניין זה אין נפקא מינה אם העבריין קיבל את טובת ההנאה – כספית או אחרת – מן האדם העוסק בזנות או מאדם אחר (סעיף 199(ג)(2)). להשקפת המדינה, עבירת הסרסרות טבועה בעבירת הסחר, שכן הסוחר מפיק טובת הנאה כלכלית שמקורה ברווחיו של מי שעוסק בזנות, וזאת, בין אם הרווח עולה מן התשלום המתקבל מידי הסרסורים או אם הוא מתקבל מיד הנשים עצמן (סעיף 31 לעיקרי הטיעון). משמעותה של עמדה זו היא, כי בכל מקרה בו יורשע אדם בעבירת סחר, הוא יורשע, בד בבד, גם בעבירת סרסרות. אם נמחיש עמדה זו בנסיבות המקרה שלפנינו, נמצא כי גיימן ושייכמן – "רוכשיהן" של טטיאנה וטניה – היו בזמנים הרלוונטיים בעליהם של מספר בתי בושת. פרנסתם של שני אלה היתה, אפוא, על עיסוק בזנות. מכאן, שהכספים אשר שימשו את גיימן ושייכמן לשם "רכישתן" של טטיאנה וטניה ואשר עשו דרכם לכיסיהם של המערערים היו רווחי אתנן אותם הפיקו גיימן ושייכמן מעסקי הזנות שהתנהלו בבתי הבושת שהיו בבעלותם. לשיטה זו, בלשונו של סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין, המערערים קיבלו ביודעין את מה שניתן תמורת מעשי זנות שעליהם ניצחו גיימן ושייכמן, ובכך, התקיימו בהם יסודותיה של עבירת הסרסרות. להשקפתי, עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם עצם קיומן של שתי עבירות נפרדות – סחר בבני אדם מחד וסרסרות מאידך – שכאן המקום לעמוד על ההסטוריה החקיקתית הצריכה לעניינן. עבירת הסרסרות נכללה עוד בנוסחו המקורי של חוק העונשין (חוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 226. וכן ראו חוק לתיקון דיני העונשין (עבירות זנות), תשכ"ב-1962, ה"ח 94). מאז חלו בה שינויי נוסח שאינם רלוונטיים לענייננו. עבירת הסחר הוספה לחוק העונשין רק בשלב מאוחר יותר, עם הגידול שחל בהיקפן ובחומרתן של עבירות הסחר בישראל. כך, בשנת 2000 הוסף לחוק העונשין סעיף 203א שנוסחו הובא לעיל. מאז, חלו בחוק שינויים אשר מכוחם הוחמרה הענישה הקבועה בצידן של עבירות הסחר (חוק למניעת סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), תשס"ד-2003) ובהמשך, בוטל סעיף 203א ותחתיו נחקקה שורה של סעיפים האוסרת על סחר בבני אדם על נגזרותיו השונות (חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), תשס"ז-2006; סעיף 377א לחוק העונשין בנוסחו כיום). ברור, כי שינויים חקיקתיים אלה לא היו נדרשים לו היתה מתקיימת חפיפה בין עבירות הסחר והסרסרות. שאז, ניתן היה להסתפק בעבירות הסרסרות – שאותה שעה כבר היו מעוגנות בחוק העונשין – לשם הרשעתם של המעורבים בסחר. אלא, שבמידותיה של עבירת הסרסרות לא היה כדי להתמודד נכוחה עם המציאות הקשה שהתפתחה בישראל בכל שאמור בסחר בבני אדם. מכאן התיקון שהביא לחקיקתה של עבירת הסחר בבני אדם (על הצורך בעיגונן המפורש של עבירות אלה בחוק נוכח התרחבותה של עבירת הסחר, ראו: ד"כ 15(2), 9642 (התש"ס)). ההלכה הפסוקה עמדה לא אחת על הקשר שבין עבירת הסחר לעבירת הסרסרות, אך באותה נשימה הדגישה כי "קשר זה אינו מצביע על היבלעותה של עבירת הסרסרות בתוך עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, אלא על כך כי במקרים רבים... שלובות השתיים יחד, כך שאותם עבריינים הסוחרים בנשים העוסקות בזנות והופכים אותן לקניינם, גם מעסיקים אותן בזנות וחיים על רווחיהם" (דנ"פ 5357/07 פישר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.07)). בפרשה אחרת נאמר כי "אין כל כורח אפריורי כי שני עיגולים אלה – עיגול הסרסרות ועיגול הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות – יהיו זרים ומנוכרים זה לזה. אפשר ששני העיגולים יחפפו בחלקים בהם, כאשר בחלק החופף תיפולנה תופעות חיים המקיימות הן את עבירת הסרסרות הן את עבירת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות" (דנ"פ דושקר הנ"ל). נמצאנו למדים, כי עבירות הסחר והסרסרות עבירות נפרדות ונבדלות הן. אפשר שיחפפו ואפשר שלאו, והכל תלוי בנסיבותיו של המקרה הספציפי. עמד על כך לאחרונה השופט א' רובינשטיין: "אכן, לא כל אדם שיורשע בעבירת הסרסרות יורשע בעבירת הסחר, אולם הקונה אדם למטרות העסקתו בזנות ומקבל כספי אתנן, עובר הוא אף על עבירת הסרסרות; פעמים יהא הדבר במעגלים שחלקם חופף ופעמים באורח שאינו סימולטני, הכל לפי הנסיבות. מקום בו אדם הסדיר את התנאים לעיסוק בזנות וכן זכה בנתחים מכספי האתנן - עבר שתי עבירות, עבירת ההבאה ועבירת הסרסרות. אם "רכש" אותו אדם זכות "קניינית" כלשהי בגוף הקרבן, עבר אף את עבירת הסחר. שוב, היחס בין מעגלי העבירה ייקבע לפי הנסיבות." (פרשת אלדנקו הנ"ל, ההדגשות הוספו). מן הכלל אל הפרט. בנסיבות המקרה שלנו, בכל שאמור באישומים הראשון והשני הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערערים חטאו בעבירות סחר אולם מהרשעה בעבירות אלה לא נגזר בהכרח כי בשל כך בלבד יש להרשיעם גם בעבירות סרסרות שיסודותיה, כך להשקפתי, לא הוכחו במקרה שלפנינו. לאור כל האמור, אציע לחברי לזכות את המערערים מעבירות הסרסרות שיוחסו להם בגדרם של האישומים הראשון והשני. ההרשעה באישומים המשותפים: האישום התשיעי 31. בגדרו של האישום התשיעי, הורשעו המערערים בכך שהחזיקו דירה בבת ים, שם ניהלו מקום לעיסוק בזנות, ושם העסיקו, למטרה זו, את אלינה ואנה. המערערים שניהם משיגים נגד הרשעתם באישום זה וטוענים, כי הרשעתם נסמכה על ראיות נסיבתיות אשר אינן מובילות למסקנה אפשרית אחת כי הם היו אלה שהחזיקו בדירה והעסיקו את אלינה ואנה בזנות. לא אוכל לקבל את טענות המערערים בעניין זה. אין חולק על כך שאלינה ואנה נמצאו על ידי השוטרים בדירה ברחוב בית וגן בבת-ים. השאלות שעמדו על הפרק היו, אפוא, האם אמנם שימשה הדירה לזנות והאם המערערים אלו שהחזיקו בה. הקביעה לפיה זהו אכן מצב הדברים היא קביעה שבעובדה, ולאחר שבחנתי את ההנמקות המונחות בבסיסה – לא נמצאה לי כל עילה לשנות ממנה. קשה לחלוק על כך שהדירה בה הוחזקו אלינה ואנה אכן שימשה כמקום לעיסוק בזנות. בדירה נמצאה כמות נכבדה של כרטיסים למתן שירותי מין, לא פחות מחמישה קרטונים של קונדומים – שזהים להם נמצאו ברכבו של בס – וכן מחברות המפרטות סכומי כסף שנתקבלו מלקוחות (ת/55; ת/55ב; ת/55ה). אכן, כפי שקבע בית-משפט קמא, גרסתו של הימנאסי, חברו של סלומון, לפיה הוא שכר את הדירה לצרכיו הוא מלאת סתירות ופרכות, ואינה מתיישבת עם יתר הראיות ומנגד, הקביעה לפיה סלומון הוא ששכר את הדירה מתיישבת עימן. בנוסף, קשה לחלוק על כך שהדירה בה הוחזקו אלינה ואנה אכן שימשה כמקום לעיסוק בזנות. נוכח מקום מעצרם של המערערים ולאור החפצים שנתפסו בכליהם בזמן המעצר, קשה גם לחלוק על הקשר שלהם לנעשה בדירה. כזכור, סלומון נעצר בסמוך לדירה (ת/39). בכליו נתפסו כרטיסי ביקור למתן שירותי מין – זהים לאלו שנמצאו בדירה – וברכבו נמצא פנקס טלפונים בו נרשמו פרטיה של אנה, לרבות תאריך לידתה ומספר הדרכון שלה (ת/50א). כן נמצאו ברכב בגדי נשים. בנוסף לכך, בתא המעצר בו שהה סלומון נתפס פתק קרוע, ועליו שמותיהם של אנג'לה ובס וכן מספרי הטלפונים של אלינה ואנה (ת/50). בנוסף, אמירות שונות של סלומון בחקירתו – בהן חיווה דעתו של "כישוריה המקצועיים" של אלינה – מחזקות את הרושם כי הוא, ולא הימנאסי, היה מעסיקה של אלינה (ת/32; ת/4). 32. זוהי גם התרשמותי באשר לבס. כמצוין לעיל, בסמוך לאחר מעצרו של סלומון, פנו השוטרים לדירה בה שהו אלינה ואנה כשלפתע, הופיע בדירה בס, ובכליו 46,380 דולר במזומן (ת/51) שלהימצאותם בכיסיו ניתנו הסברים סותרים. עם מעצרו, נתפסו ברכבו של בס למעלה מ-700 קונדומים, כרטיסי ביקור למתן שירותי מין ופנקס (ת/54). הרישומים שהופיעו בפנקס היו מוצפנים בחלקם, וחלקם היה גלוי וכלל מספרי טלפון. חלק ממספרי הטלפון התבררו מאוחר יותר – ובעניין זה נשוב עוד לעסוק בהמשך – כשייכים לאנשים ששילמו לבס תמורת הברחת יקיריהם לארץ. לאלה יש להוסיף את הבעייתיות העולה על פניה מן הגרסאות שמסרו המערערים בהקשר לאישום זה. מעבר לעובדה שבשעת מעצרו ניסה סלומון להשמיד פתקים שהחזיק בכליו, הוא הכחיש, כאמור, היכרות כלשהי עם בס ועם מי מהעדות – גרסה שאינה מתקבלת על הדעת נוכח הקשר הטלפוני האינטנסיבי שניהל עם בס ונוכח נסיבות מעצרו. גרסתו של בס מעוררת אף היא תמיהות בלתי מבוטלות. הסבריו באשר לכמות הכסף הנכבדה שנמצאה בכליו עם מעצרו היו בלתי עקביים, וטענתו לפיה הוא אינו מכיר את אנג'לה, סלומון או ראדיק נסתרה נוכח נתוני פלטי מכשיר הפלאפון שלו ונתוני העברות כספים ממנו ואליו. טענתו של בס לפיה הגיע לדירה בבת ים על מנת לפגוש את אלינה מעלה קושי בשל כך שבס לא יכול היה להסביר את מקור ההיכרות ביניהם. סיכומו של דבר, מערך הראיות הנסיבתיות עליהן עמדתי לעיל, בצירוף הראיות המצביעות על תפקידם של סלומון ובס ברשת הסחר – מובילים למסקנה ההכרחית כי הרשעתם של המערערים באישום התשיעי היתה מבוססת היטב, ולא נמצאה לי כל עילה לשנות ממנה. הרשעתו של סלומון ביתר האישומים 33. חרף כך שהדיון התמקד עד כה בעבירות שיוחסו לסלומון ולבס במשותף, זה המקום לציין, כי התשתית הראייתית עליה עמדתי לעיל – והמוכיחה כי סלומון ובס הם שהחזיקו בדירה בבת ים והפעילו מתוכה שירותי זנות – מהווה מסד איתן גם להרשעתו של סלומון בעבירות של הלנה והעסקה שלא כדין, אשר יוחסו לו בגדרם של האישומים השביעי והשמיני. כזכור, בית משפט קמא קבע, כי נוכח כך שעקבותיהן של אלינה ואנה אבדו, יש לזכות את סלומון מעבירות הסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות שיוחסו לו בגדרם של אישומים אלה. עוד נקבע, כי קיימת כפילות בין אישומי הסרסרות והחזקת מקום לשם זנות בין האישומים השביעי, השמיני והתשיעי – אשר התייחסו כולם לדירה בבת ים ולהעסקתן שם בזנות של אלינה ואנה – ועל כן יש להרשיע את סלומון בכל אחת מעבירות אלה פעם אחת בלבד. בסופו של דבר הורשע סלומון – בגדרם של האישומים השביעי והשמיני – בשתי עבירות לפי חוק הכניסה לישראל בגין הבאתן לארץ והעסקתן ללא היתר של אלינה ואנה, אשר לקביעת בית המשפט הוכחו גם בהעדרן של השתיים. קביעה זו מקובלת אף עלי. העדרן של אלינה ואנה אינו מאפשר להתחקות אחר האופן בו הגיעו לישראל, ואינו מאפשר לקבוע אם אמנם התקיימו לגביהן רכיביה של עבירת הסחר בבני אדם. יחד עם זאת, נוכח התשתית עליה עמדנו באשר לאישום התשיעי, לא ניתן לחלוק כי השתיים שהו בדירה בה החזיקו המערערים והועסקו על ידם. כל זאת, ללא היתרי שהייה כדין. בכך, די כדי לבסס את יסודותיהן של עבירות ההעסקה והלנה שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל אשר יוחסו למערער בגדרם של האישומים השביעי והשמיני. 34. בגדרו של האישום השישי הורשע סלומון ב"מכירתה" של אלמונית לגיימן ושייכמן, ובכך שמסר לידיו כ"פיצוי" שתי נשים נוספות לשם עיסוק בזנות. הרשעתו של סלומון באישום זה נסמכה, בעיקרה, על דברים שסיפר גיימן לסוכן המשטרתי בן – טוב אודות עסקה זו. סלומון טוען, כי הדברים שאמר גיימן לסוכן לא היו אלא "תרגיל עוקץ" מצידו של גיימן. לגרסתו, הסוכן המשטרתי היה חייב באותה עת לגיימן סכום כסף גדול וגיימן סבר, כי "אם ידבר על המערער כעל אלטרנטיבה לעסקיו של גיימן עם בן טוב, בן טוב ילחץ ויחזיר לגיימן את הכסף" (סעיף 111 לנימוקי הערעור). עוד מדגיש סלומון, כי בעדותו בבית המשפט הכחיש גיימן את קיומה של העסקה האמורה, ועוד הוא טוען כי התזה לפיה סלומון העביר לידיו של גיימן שתי נשים נוספות כ"פיצוי" ללא תמורה כלשהי – אינה מתיישבת עם הגיון כלכלי כלשהו. המשיבה סבורה, כי ההסבר המוצג מטעם סלומון לשיחותיו של גיימן עם הסוכן מופרך, וטוענת כי הסבר זה אינו מתיישב עם נימתן ומהלכן של השיחות שניהל גיימן עם הסוכן בן-טוב. 35. במחלוקת זו דעתי היא כדעת המשיבה. ראשית, טענותיו של סלומון מבקשות כי ערכאת הערעור תכריע באיזו גרסה של גיימן יש ליתן אמון: האם בגרסה שמסר בשיחותיו עם הסוכן המשטרתי בה דיווח אודות פרטי העסקה עם סלומון או שמא דווקא לזו אותה מסר מהלך עדותו במשפט. הכרעה זו היא הכרעה בנושא מהימנות, בה, על דרך הכלל, אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור, ולא מצאתי עילה לחרוג מכלל זה במקרה שלפנינו. בשיחותיו עם הסוכן המשטרתי התייחס גיימן – פעמים רבות ובאופן מפורש – לעסקה נושא האישום השישי, וכך תיאר אותה: "אני חייב לראובן... תשמע, הוא הביא לי בחורה בלונדינית. בחורה בלונדה זקנה... אמרתי לו שמע אתה הבטחת לי שאתה תביא לי מישהי יוצאת מהכלל אומר לי אין לי בעיה יש לי מישהי פצצה חבל על הזמן... אמרתי לו יש לך 10,000 אומר לי סגור, אמרתי לו בסדר. הביא את הבחורה ... הביא לי אלי לאילת הביא אותה אני רואה זקנה בת 30 לא דיברתי מילה... לקחתי אותה... לא החזרתי...לא, השארתי אותה, שמע שתקתי... בא אלי פעם שניה לאילת, אמרתי לו ראובן אני ביקשתי ממך משהו יפה... הוא אומר לי כן, בוא אני אראה לך תגיד לי אני אמרתי עלי זה עשר... עכשיו ככה, הוא בא אלי אמרתי ראובן תשמע אני לא התווכחתי על מחיר ידעתי עשר זה עשר אבל אמרתי לו אני רוצה שתראה אם זה שווה...הוא אומר לי אני יודע לא שווה עשר אבל אני אפצה אותך... באתי סגרתי איתו את העברה... הבלונדינית והוא הבטיח לי שהוא מביא עוד אחת יפה, והוא יתחיל להזמין לי סחורה יפה... הגעתי לפה, קיבל ביום שבת קיבל ממני... או עשר או שתיים עשרה... אלף שקל...במלון על השולחן...הוא [סלומון] אומר לי יש לי שניים פשוטות שאין לי מה לעשות איתם קח אותם בשלוש שלוש אמרתי לו תביא אותם גם לקחתי גם אותם" (עמ' 18 לת/81טז(4). וכן עמ' 9-8 לת/81ה). גיימן אמנם חזר בו מגרסתו זו במהלך עדותו בבית המשפט, אולם כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי טעמיו של בית משפט קמא להעדפת אמרות החוץ של גיימן היו מוצדקים, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שטענתו של גיימן, לפיה הדברים שאמר ביחס לעסקה זו היו "תרגיל" שיועד לאוזניו של הסוכן המשטרתי אינה מתיישבת עם רצף השיחה שהתנהל בין גיימן לסוכן, או עם אופייה החברי. טענה זו גם אינה מתיישבת עם הודאתו של גיימן בקיומה של עסקה זו במשפטו שלו, אשר, כפי שצוין לעיל, מחזקת את הראיות המצביעות גם כך על קיומה. לבסוף, עיון בתמלילי השיחות שניהל גיימן עם הסוכן המשטרתי מעלה, כי "עסקת המכירה" של טניה לגיימן (אישום שני) היתה חלק מן הפיצוי אותו התחייב סלומון להעביר לגיימן עקב חוסר שביעות רצונו של האחרון מן העסקה נושא האישום השישי (עמ' 27-18 לת/81 טז(4); עמ' 73 להכרעת הדין). קיומה של עסקה זו הוכח כדבעי הן בגרסתה של טניה והן בחלקים אחרים מגרסתו של גיימן עצמו. הראיות המצביעות על קיומה של עסקת "מכירתה" של טניה מחזקות את הראיות באשר לקיומה של העסקה נושא האישום השישי. סיכומו של דבר אני סבור, כי הרשעתו של סלומון באישום זה היתה מבוססת מן הבחינה הראייתית ולא נפל בה כל פגם. סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי, אציע לחברי לזכות את המערערים מעבירות הסרסרות שיוחסו להם באישומים הראשון והשני ולהותיר על כנם את יתר רכיבי ההרשעה. הערעורים על העונש 36. כפי שצוין לעיל, סלומון ובס מערערים על העונשים שנגזרו עליהם בגין הרשעתם, בהיותם, להשקפתם, מחמירים יתר על המידה. בס מוסיף וטוען, כי ערעורה של המדינה הוגש יום לאחר שחלף המועד הקבוע בחוק להגשתו ועל כן יש להורות על מחיקתו. מאידך טוענת המדינה בערעורה, כי העונש שנגזר על המערערים הינו מקל יתר על המדינה ואין בו כדי לשקף במידה הראויה את חומרת המעשים בהם חטאו המערערים. אם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את ערעוריהם של סלומון ובס נגד חומרת העונש, לדחות את ערעורה של המדינה בכל הנוגע לסלומון ולקבלו ביחס לעונש שנגזר על בס. ראשית יצוין, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 11.5.04 וערעורה של המדינה נגד גזר הדין הוגש ביום 24.6.04. הוראת סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי קוצבת 45 ימים לצורך הגשת ערעור בפלילים. המדינה הגישה את ערעורה במסגרת מועדים אלה, ועל כן, טענתו של בס בדבר עיכוב בהגשת הערעור – משוללת יסוד. לגופו של עניין. סלומון ובס ניצחו על פעילותה של רשת סחר בבני אדם שפעולתה היתה רחבת היקף. הם היו מעורבים, באופן עמוק ודומיננטי, בכל שלבי הסחר, ונהנו מן ההטבות הכלכליות המתלוות, מטבע הדברים, לעיסוק זה. במעשיהם, נהגו המערערים במתלוננות משל היו אלה חפצים דוממים שבקניינם, נטולות צלם אנוש ואוטונומיה אישית. "חפץ דומם", קבע השופט חשין באחת הפרשות, "וכמותו בעל-חי – רשאי הבעלים לטלטלו כרצונו ממקום למקום, להעבירו מיד-אל-יד, ואין מכהים בו. לא כן הוא האדם, שאין עושים בו אלא לרצונו" (בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481, 575 (2004)). לא כך נהגו המערערים. חומרתם היתרה של המעשים בהם הורשעו, כמו גם הצורך לבער מן השורש את עבירות הסחר ולהרתיע אחרים לבל ישלחו ידם במעשים דומים חרף התמריץ הכלכלי הנלווה אליהם, הם שינחו אותנו בבחינת העונש. באשר לסלומון. מערער זה כבר הורשע בעבר בעבירות סחר, אולם במסגרת הסדר טיעון שנחתם עימו הושת עליו עונש מקל יחסית של 34 חודשי מאסר, מתוכם 17 לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. את העבירות נושא הערעור שלפנינו ביצע בשעה שמאסר מותנה תלוי ועומד נגדו. לאור כל אלה אין לך אלא לסבור, כי המערער הפך את הסחר בבני-אדם למשלח-יד של ממש, ודבר אינו מרתיע אותו. עוד אומר, כי בניגוד לבית משפט קמא איני סבור כי עדותו של עד ההגנה ירמיהו כוזרי הצדיקה הקלה בעונשו של סלומון והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שעדותו של כוזרי כבר נלקחה בחשבון בתיק קודם בגדרו הורשע סלומון בעבירות דומות. יחד עם זאת, נוכח כך שבנוסף לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה, הופעל במצטבר מאסר מותנה של 17 חודשים בגין הרשעה אחרת, אני סבור כי בסיכומו של דבר, גם אם ניקח בחשבון את חומרת מעשיו, את עברו הפלילי ואת נסיבות ביצוען של העבירות המיוחסות לו (והשוו: ע"פ 2529/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.06); ע"פ 3434/03 גיימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.04); ע"פ 4263/05 אסייג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.05)) העונש שנגזר עליו אינו חורג לקולא במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. השקפתי באשר לעונשו של בס שונה. כעולה מן הדברים שאמרנו לעיל, המערערים הורשעו בעבירות הסחר כמבצעים בצוותא, ולא ניתן, לדעתי, לחלוק על המקום המרכזי שמילא בס בביצוען של עבירות אלה. בנסיבות אלה, וחרף עברו הנקי של בס, איני סבור כי הפער הגדול בין העונשים שנגזרו למערערים מוצדק. בנוסף, אני סבור כי העונש שנגזר לבס אינו משקף כראוי את חומרת העבירות בהן הורשע (השוו לעניין זה: ע"פ 3802/05 תקווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.06); ע"פ 1126/03 אבו-שליבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.03); ע"פ 3204/03 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד מח(1) 543 (2003)). נוכח עמדתי זו, ובהתאם לכלל לפיו אין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, אציע לחברי להעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר על בס על תשע שנים, ולהותיר על כנם את יתר רכיבי גזר הדין. לשם שלמות התמונה אוסיף ואומר, כי חרף זיכויים של המערערים מעבירות הסרסרות לא סברתי כי יש מקום להקל בעונשים שנגזרו עליהם, או להמנע מהחמרה בענשו של בס. ההרשעה בעבירות הסרסרות ובעבירות הסחר באישומים הראשון והשני נבעה מאותה מסכת עובדתית – "מכירתן" של טטיאנה וטניה לגיימן ושייכמן. סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר "לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת". בצד האמור, סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי מגביל את הענישה שניתן להטיל במצב של צירוף אישומים וקובע, כי "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". המערערים לא טענו כי העונשים שנגזרו להם חורגים מכלל זה, ועיון בגזר הדין מעלה כי העונשים שנגזרו על המערערים נבעו מהרשעתם בעבירות הסחר. עובדה זו נלמדת מכך שהדיון בגזר הדין נסב, רובו ככולו, על רשת הסחר ועל התפקיד שמילאו המערערים במסגרתה, ומכך שבבואו לעסוק במדיניות הענישה ההולמת את מעשי המערערים התייחס בית משפט קמא למדיניות הנקוטה בעבירות סחר. בית המשפט העניש את המערערים, אפוא, בראש ובראשונה בגין מעשי הסחר. כפי שראינו, הרשעתם בעבירות הסחר ובעבירות הנוספות עליהן עמדנו נותרה על כנה. בשים לב לעבירות בהן הורשעו המערערים בסופו של יום, ברמת הענישה הראויה, ובשיקולי הענישה עליהם עמדנו, הזיכוי מעבירות הסרסרות אינו מצדיק לדעתי, הקלה בעונש. הערעור על ההחלטה בנושא החילוט 37. כפי שכבר הוזכר, לאחר הרשעתם של המערערים, הגישה המשיבה בקשה לפי סעיף 39(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט 1969 (להלן:"פקודת סדר הדין הפלילי") לחלט כספים שנתפסו בידי סלומון ובס וכן חפצים שונים שנמצאו אצלם. הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות באשר לחפצים שנתפסו ברשותם של המערערים והמחלוקת בין הצדדים נסבה, אפוא, על חילוט הכספים שנמצאו ברשותם. בית המשפט קבע, כי מנגנון החילוט הוא מנגנון עונשי המקנה לו סמכות לחלט את הכספים שנמצאו בידי המערערים, כאשר הנטל להוכחת מקורו של הכסף מונח לפתחה של המדינה. בהמשך קבע בית המשפט, כי המדינה עמדה בנטל ומשכך, קמה סמכותו לחלט את מלוא הסכום. חרף כך, הורה בית משפט קמא על חילוט מחצית הסכום בלבד והורה כי מן "המחצית השנייה יש לעכב את הסכום שנפסק כפיצוי למתלוננות... משטרת ישראל תעביר את הסכום הנ"ל למרכז לגביית קנסות אשר יעביר אותו למתלוננות" (עמ' 6 להחלטה מיום 27.3.05). בגדרו של ע"פ 4183/05 משיגים המערערים על החלטה זו. את עיקר טרונייתם הם מכוונים נגד קביעתו של בית משפט קמא לפיה הרימה המשיבה את נטל ההוכחה שהיה מוטל על שכמה. טענה נוספת בפי המערערים נסבה על סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב מחצית הכספים אשר נפסקו כפיצוי למתלוננות. להשקפתם, בשל כך שדין הפיצויים שנפסקו למתלונן כדין קנס, ומשהפיצוי שהושת על המערערים טרם שולם, חל בענייננו סעיף 70 לחוק העונשין הקובע, כי על קנס שלא שולם במועדו יחולו הוראות פקודת המיסים (גבייה) ולא ניתן לגבות את הפיצוי באמצעות עיכוב הכספים שנתפסו בידי המערערים. המשיבה סבורה כי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית משפט קמא בנושא החילוט, מטעמיה. 38. בפתח הדברים נאמר, כי סעיף 78 לחוק העונשין קובע כי לעניין ערעור, חיוב נאשם בפיצוי כמוהו כפסק דין שניתן בתובענה אזרחית שבין הזכאי לפיצוי לבין החייב בו (ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.03). להלן: עניין חבאס). נוכח כך, היה על המערערים לצרף את המתלוננות – שלטובתן נפסק הפיצוי – כמשיבות בערעור, וזאת לא עשו. די במחדל דיוני זה כדי לדחות את הערעור, בכל שאמור בהוראה לעכב את סכום הפיצוי שנפסק למתלוננות (בכפוף לכך שהתמלאו התנאים המאפשרים להורות על חילוט הסכום שנתפס). על התכליות המונחות בבסיס עמדה זו עמדה הנשיאה ד' בייניש בפסק-דין מהעת האחרונה: "ייאמר מיד, כי... שגה בית המשפט קמא בשוללו מנפגעת העבירה את הפיצוי שנפסק לטובתה, מבלי שצורפה כצד להליך, מבלי ליתן לה הזדמנות להשמיע טענותיה. עמדה זו נגזרת מההיבטים האזרחיים של סעיף 77 לחוק; מתכליתו לסייע לנפגע העבירה; מלשון סעיף 78 לחוק, הקובעת כי לצורך ערעור על החיוב בפיצוי צריך הנפגע ממעשה העבירה, אשר לטובתו נפסק הפיצוי, להיות משיב לערעור; מהכללים היסודיים הנוגעים לזכות השימוע בטרם פגיעה בזכות; עמדה זו אף משקפת את ההלכה הפסוקה בעניין זה... בערעורו של המשיב על חיובו בתשלום פיצויים לנפגעת, היה עליו לצרפה כמשיבה לערעור. משלא עשה כן, אין מנוס מהמסקנה כי טעה בית המשפט קמא בדונו בטענה ובהיענותו לה, וכל זאת מבלי לרפא את הפגם האמור ומבלי לאפשר לנפגעת להגן על עניינה. ביטול החיוב בפיצויים לטובת הנפגעת בנסיבות אלה, מנוגד לעיקרון יסודי בשיטתנו לעניין זכות השימוע ואינו עולה בקנה אחד עם התכליות של סעיף 77 לחוק - הן אלו האזרחיות על-פי טיבן והן אלו העונשיות-חברתיות (רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2007). והשוו: ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 731 (2001); עניין חבאס הנ"ל, פסקה 18 לפסק-דינו של השופט גרוניס; ע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.99)). בצד האמור, בכל שאמור בהוראה בדבר החילוט, יש לברר את הערעור לגופו. סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי קובע, כי בנוסף לכל עונש אחר שהוטל על נאשם, רשאי בית המשפט לצוות על חילוט חפץ שנתפס מכוח ההסדרים הקבועים בפקודה. הנטל להוכיח את התשתית העובדתית להכשרת חילוט החפץ מוטל על שכמה של התביעה, ומקום בו עמדה התביעה בנטל זה – עובר נטל הראיה לנאשם (בש"פ 6942/97 ריברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.98); רע"פ 5776/05 ראובן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.05); יעקב קדמי "על סדר הדין בפלילים" תשס"ג – 2003 חלק שלישי, בעמ' 1286). בע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 523 (1979) נקבע, כי על התביעה להוכיח כי בקשת החילוט מתייחסת לחפץ שבית המשפט שוכנע שנעשתה בו או לגביו עבירה, ו"העובדה שמעשה העבירה נעשה בחפץ או לגביו צריכה לעלות מן הממצאים של בית-המשפט לגבי מעשה העבירה אך לעניין זה אין נפקא מינה אם הדבר הוזכר מעיקרו בכתב האישום או רק נובע מן הממצאים המסוכמים על-ידי בית-המשפט לאור מכלול הראיות שהובאו לפניו" (שם, בעמ' 526). 39. להשקפתי, קביעתו של בית משפט קמא לפיה בענייננו, הרימה התביעה את נטל הראיה לעניין מקורם וייעודם של הכספים – בדין יסודה. כפי המבואר לעיל, התביעה הוכיחה – מעבר לספק סביר – כי המערערים היו מפעיליה של רשת עבריינית בינלאומית שרווחיה על סחר בבני אדם והבאתם לידי עיסוק בזנות. התביעה הוכיחה, כי המערערים שילשלו לכיסם את הרווחים שהופקו מפעולתה של הרשת, ושסכומם נאמד, לכל הפחות, בעשרות אלפי דולרים. התביעה גם הוכיחה, כי חלקו הארי של הכסף שחילוטו נתבקש, נתפס בכליו של בס שעה שהאחרון הגיע לדירה בבת ים אשר שימשה לזנות ובה שהו, ללא היתרים כדין, אליונה ואנה. ממצאים אלה, בהצטרפותם יחד, די היה בהם כדי להרים את נטל הראיה שהיה מוטל על כתפיה של התביעה לעניין מקורם וייעודם של הכספים, ומשהורם נטל זה, עבר נטל הראיה לכתפיהם של בס וסלומון, והם לא עמדו בו משום בחינה שהיא. כפי שציינו לעיל, גרסאותיו של בס לעניין מקורם של הכספים היו סותרות והסבריו היו בלתי עקביים (ראו עמ' 67-63 להכרעת-הדין) ולא בכדי לא נתן בהם בית משפט קמא אמון. יוצא, אפוא, כי בניגוד לטענת המערערים, עמדה המדינה בנטל הראייתי המוטל עליה לפי סעיף 39 לפקודה, והחלטת החילוט נובעת, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מן הממצאים העובדתיים עליהם עמד בית משפט קמא בהכרעת הדין. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין צורך להכריע בטענות המערערים לעניין הדרך שבה נקט בית משפט לעניין העברת מחצית הכספים שנתפסו לידי המתלוננות. בית משפט קמא ציין מפורשות כי סמכות החילוט הנתונה לו לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי משתרעת על כל הכספים שנמצאו בידי המערערים. גם להשקפתנו, היה מקום להורות על חילוט הסכום במלואו. מכאן, שאם בית המשפט לא היה מורה על העברת מחצית הכספים לידי המתלוננות – היה סכום הכסף כולו מחולט לטובת אוצר המדינה ולא חוזר לידיהם של המערערים. ההסדר שנקבע בידי בית משפט קמא פועל, אפוא, במישור היחסים שבין המדינה למתלוננות. המדינה לא הלינה, בפני בית משפט קמא או בפנינו, על כך שחלק מן הסכום שאמור היה להגיע לאוצר המדינה הועבר למתלוננות. ממילא, כפי שכבר הובהר, נוכח אי צירופן של המתלוננות כמשיבות לערעור בעניין החילוט, לא תשמע טענת המערערים, המכוונת להעברת מחצית הסכום למתלוננות. סופו של דבר, אם תשמע דעתי אציע לחברי לזכות את סלומון ובס מעבירות הסרסרות שיוחסו להם בגדרם של האישומים הראשון והשני ולהותיר על כנם את יתר רכיבי ההרשעה. בנוסף אציע לחברי לדחות את ערעוריהם של סלומון ובס על העונשים שנגזרו עליהם, לדחות את ערעורה של המדינה ביחס לעונשו של סלומון ולקבלו ביחס לבס, באופן שעונש המאסר בפועל שנגזר על בס יועמד על תשע שנים. לבסוף, אציע לחברי לדחות את הערעור על ההחלטה בנושא החילוט. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשס"ח (9.10.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04059050_M16.doc נו מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il