יעקב אסולין נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עש"מ 590/99 בפני: כבוד השופט י' זמיר המערער: יעקב אסולין נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי מדינה בתיק מס' 121/97 מיום 20.12.98 תאריך הישיבה: י"ב באדר תשנ"ט (28.2.98) בשם במערער: עו"ד נאוה פנקס בשם המשיבה: עו"ד שרית טובבין פסק-דין 1. המערער, כבן 55 שנה, עבד בשירות המדינה קרוב לשלושים שנה. הוא עבד בבית משפט השלום ברחובות. במשך שנים רבות כיהן כמנהל מדור הוצאה לפועל בבית משפט זה. בשנת 1992 נפתחה חקירה נגד המערער בחשד שנטל שוחד. הוא הועמד לדין פלילי בפני בית משפט השלום בנתניה. לקראת סוף שנת 1996 הרשיע אותו בית משפט השלום בשלושה אישומים של לקיחת שוחד, בניגוד לסעיף 290 לחוק העונשין, בקשר למילוי תפקידו בבית המשפט. בגזר הדין אמר בית המשפט, בין היתר, כך: "יש להתייחס בחומרה לכך שעבירות אלה נעברו למעשה בין כותלי בית המשפט, על ידי אחד הפקידים, מקום שאיש לא מצפה שתהיה שחיתות. טוהר המידות הנדרש מעובדי בית המשפט גבוה מזה שנדרש מעובדים בכל מערכת אחרת. על עובדי בית המשפט לשמש אות ומופת לאחרים, כאשר בין כותלי המוסד בו הם עובדים בא הציבור לבקש צדק. מעשיו של הנאשם פגעו קשה בתדמיתה של מערכת המשפט. חמורה בעיני פי כמה העובדה שלא מדובר בפקיד זוטר וחסר סמכויות, כי אם בפקיד בדרגה בכירה ביותר ששלט על ניהול לשכת ההוצאה לפועל, היה בקשרי עבודה עם קהל רב שהיה נתון לחסדיו, וככזה רמת המוסר שנדרשה ממנו היתה גבוהה עוד יותר. הלכה פסוקה היא שככל שדרגתו של מי שסרח גבוהה יותר, כך צריך להיות העונש חמור יותר". מן הצד השני, אמר בית המשפט, הוא לוקח בחשבון שיקולים שונים לטובת הנאשם: מסירותו לעבודה, משך הזמן מאז בוצעו העבירות, ועוד. בסופו של דבר גזר בית המשפט את עונשו של הנאשם למאסר בפועל של 18 חודשים ומאסר על-תנאי של 18 חודשים, נוסף לקנס בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה ועל עונש המאסר, אך "לפנים משורת הדין" ביטל את הקנס. בין היתר אמר בית המשפט המחוזי כך: "בל נשכח את מעמדו ותפקידו של המערער במערכת בתי המשפט ואת הנזק אשר נגרם על ידי המערער במעלו באמון ובכוח המשרה אשר הופקדה בידו. בית המשפט קמא לקח בחשבון את עברו הנקי של המערער והיותו עובד חרוץ ומסור, וכי עצם הרשעתו בדין ונסיבות מעצרו פגעו קשות במערער. התוצאה המתחייבת מפסק הדין היא כמובן שהמערער איבד את עולמו ומוצא עצמו מחוץ לשירות הציבורי. הדבר הזה הוא כמובן פועל יוצא ממעשיו של המערער". בקשתו של המערער לרשות ערעור לבית משפט זה נדחתה. המערער ריצה את עונש המאסר שהוטל עליו. 2. בחודש אוגוסט 1997 הוגשה נגד המערער תובענה בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין, בהסתמכו על סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-, הרשיע את המערער בעבירות משמעת לפי הסעיפים 17(3), 17(4) ו17-(6) לחוק זה. בית הדין החליט (ביום 20.12.98) להטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: (1) פיטורים לאלתר; למפוטר תשולם הגימלה החודשית המגיעה לו על פי דין, אך ללא המענק. (2) פסילה לשירות המדינה לצמיתות. ביום 5.5.98 הושעה המערער מעבודתו בשירות המדינה, על פי החלטה של נציב שירות המדינה, ולאחר שניתן גזר הדין על ידי בית הדין למשמעת הוא פוטר מעבודתו. 3. המערער הגיש לבית משפט זה ערעור על גזר הדין. הוא ביקש שבית המשפט יבטל את עונש הפיטורים, ובטעון בעל-פה הביע נכונות לקבל תפקיד בשירות המדינה מחוץ להנהלת בתי המשפט, וכן ביקש, לחלופין, שבית המשפט יאפשר לו לקבל את מענק הפרישה לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל1970-. הטענה העיקרית של המערער, בכתב ובעל-פה, היא שהוא שילם כבר מחיר כבד על העבירות שביצע, לא רק בעונש המאסר שריצה ובהשפלה שסבל, אלא גם במשבר משפחתי ובהתרוששות שנבעה מניהול המשפט. הוא טוען כי, להוציא העבירות שביצע, היה עובד מסור ומוצלח, וכוחו ורצונו עמו להמשיך בעבודה ולהביא תועלת לשירות המדינה. אם לא יאופשר לו להמשיך בעבודתו, לא יוכל בגילו למצוא עבודה אחרת, וסופו ליפול למעמסה על קופת הציבור. באת-כוח המדינה מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, בהתחשב בחומרת העבירה אין מנוס מפיטורים של המערער, ואין הצדקה לשלם לו מענק פרישה. היא מוסיפה שהמערער לא היה זכאי ולא היה ראוי לקבל גימלה, אך כך פסק בית הדין למשמעת והמדינה לא ערערה על כך. 4. בעש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב (לא פורסם), סקרתי את העמדה המקובלת על בית משפט זה לגבי אמצעי המשמעת שראוי להטיל על עובד המדינה שהורשע בקבלת שוחד, וכך אמרתי: "הכלל הרחב, כפי שהוא עולה מן הפסיקה של בית משפט זה, קובע כי עובד המדינה שהורשע בעבירות שוחד, דינו פיטורים משירות המדינה, ובדרך כלל מוסיף בית המשפט ופוסל את עובד המדינה לשירות, אם לתקופה מסויימת ואם לצמיתות, ואף שולל ממנו פיצויי פיטורים, כולם או מקצתם". השאלה במקרה שלפנינו, כמו השאלה שעמדה בפני בית המשפט בפרשת תמר כתב, היא אם נסיבות המקרה הינן יוצאות דופן עד כדי כך שיש בהן כדי להצדיק סטיה מן הכלל. התשובה היא, לדעתי, שלילית. אכן, המערער נענש באופן קשה, אף מעבר לעונש המאסר שהוטל עליו, אך זהו המצב הרגיל כאשר עובד המדינה, במיוחד עובד בכיר, עומד לדין באישום של שוחד, ומורשע בדין. יש מקום להצטער על כך, אך אין בכך טעם להשאיר את עובד המדינה, שעבר עבירה חמורה כל כך, בשירות המדינה. אחרת נמצא את הציבור הרחב משלם את מחיר העבירה שהמערער עבר. בפרשת תמר כתב אמרתי: "ההימנעות מפיטורים של עובד המדינה אשר הורשע בעבירת שוחד שצריך שתהיה נדירה ביותר. שהרי הדעת נותנת כי עובד כזה לא יוכל למלא את תפקידו כראוי לאחר שהורשע בעבירות שוחד. וכי מה יחשבו עליו אזרחים שעניינם הופקד בידיו? מה יאמרו לעצמם עובדים אחרים שיראו וידעו כי אפשר שעובד המדינה יורשע על ידי בית המשפט בעבירות שוחד, ואף-על-פי כן ימשיך בעבודתו כמקודם? וכיצד יתייחסו אליו, ואל הוראות שייתן, עובדים הכפופים לו? השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג, ח). אם עובד המדינה שהורשע בשוחד יורשה להישאר עובד המדינה, יהיה בכך מכשול בפני פקחים". לפיכך אני סבור שאין מקום להתערב בהחלטה של בית הדין למשמעת בדבר פיטורי המערער משירות המדינה. 5. המערער ביקש, לחלופין, לבטל את ההחלטה של בית הדין למשמעת השוללת ממנו את מענק הפרישה לפי חוק שירות המדינה (גימלאות). בית הדין למשמעת החליט כי המערער, כיוון שאינו פורש אלא מפוטר משירות המדינה, אינו ראוי בשום פנים ואופן למענק. אני מסכים. יתירה מזאת. נראה כי לפי סעיף 22 לחוק זה אין אפשרות לתת לו מענק פרישה. 6. לפיכך אני מחליט לדחות את הערעור. ניתן היום, י"ד באדר תשנ"ט (2.3.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99005900.I04