בבית המשפט העליון
בר"ע 95 /
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופט י' קדמי
המבקשת: קווי
אשראי לישראל (ראשל"צ) בע"מ
נ
ג ד
המשיב: וניני
עמנואל
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל
אביב יפו מיום 23.6.95 בתיק בר"ע
6821/95,
בר"ע 6822/95 ובר"ע 6491/95
שניתנה
על ידי כבוד השופט א' א' לוי
בשם
המבקשת: עו"ד י' מסר
פסק - דין
השופט
ת' אור:
1. מהו שיעור עלות האשראי המכסימלי של הלוואה
הנשלטת על ידי הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג1993- (להלן:
החוק). זו השאלה העומדת במוקד בקשה זו לרשות ערעור.
המבקשת הינה חברה העוסקת במתן אשראי
ב"שוק האפור" ובמסגרת עיסוקה נתנה הלוואה למשיב. משלא עמד המשיב בתנאי
החזרת ההלוואה המוסכמים, נקטה המבקשת בהליכים לגביית המגיע לה לפי חוזה ההלוואה עם
המשיב. בקשר לכך נפתח תיק הוצאה לפועל בו המבקשת היא הנושה והמשיב הוא החייב.
במסגרת ההליכים בהוצאה לפועל בקשה ראש ההוצאה
לפועל לערוך חשבון בתיק, על מנת לברר אם הריבית אשר חושבה על ידי המבקשת אינה עולה
על המותר לפי סעיף 5 לחוק.
2. סעיף 5 של החוק, אשר על פרשנותו חלוקים
הצדדים, זו לשונו:
"5.
(א) בחוק זה, "שיעור עלות האשראי המרבי" - פי שניים ורבע מן השיעור
שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן
לציבור על-ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.
(ב)
שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי,
לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא
יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי
הידוע במועד שבו משתנה שיעור הרבית, לענין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לענין
הצמדה".
אין מחלוקת שהוראת סעיף 5 של החוק חלה
בענייננו. המבקשת היא "מלווה" במובן החוק, בהיותה "מי שנותן
הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי)
התשמ"א1981-" (ראו הגדרת "מלווה" בסעיף 1 לחוק). וסכום ההלוואה
שנתנה אינו עולה על הסכום הנקוב בסעיף 15 (ב)(1) (א) לחוק. על הלוואה בסכום העולה
על סכום זה אין הוראות סעיפים 5 ו6- חלות.
3. הגדרתו של "שיעור העלות הממשית של
האשראי", הנזכר בסעיף 5 (ב) לחוק, מצויה בסעיף 1 לחוק וזה לשונה:
"'שיעור
העלות הממשית של האשראי' - היחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל,
בחישוב שנתי".
הנה כי כן, "שיעור העלות הממשית של
האשראי" הינו היחס שבין כל ה"תוספות", אותן חייב הלווה לשלם
למלווה, לבין קרן ההלוואה שקבל ממנו. תוספות אלה אינן ריבית בלבד. אלה יכולות
להיות תוספות בגין הצמדה ובגין כל הוצאות או תוספות אחרות נוספות בהן יחוייב
המלווה, יהיה שמן או כינויין אשר יהיה. הנסיון מלמד, שכדי לקבל תמורה גבוהה יותר
עבור ההלוואה, נהגו מלווים "ליצור" חיובים תחת כינויים שונים, וזאת מתוך
כוונה להערים בדרך זו על הגבלת שיעור הרבית המותר בחוק.
עיון בהצעת החוק, אשר קדמה לחוק ילמד שבהצעה
זו (ראה ה"ח מספר 2172 מיום 22.3.93) היתה הגדרת "העלות הממשית של
האשראי" כדלקמן:
"סך
כל התוספות על הסכום שקיבל הלווה בפועל ושהוא יחוייב בהן לפי חוזה ההלוואה, לרבות
ריבית, ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה, הפרשי הצמדה, הפרשי שער,
הוצאות, עמלות הקצאה, ביטוח, שמאות, ושירותים מקצועיים, ולמעט ריבית פגורים".
רואים אנו, שההגדרה כוללת סוגי
"תוספות" בהן נהגו מלווים לחייב את הלווים. חלקן של תוספות אלה נועד
להסוות את שיעורה האמיתי הממשי, של עלות ההלוואה.
בחוק לא נכללה הגדרה רחבה כזו, המפרטת את סוגי
התוספות. ההגדרה של "שיעור העלות הממשית של האשראי" הנזכרת בחוק מסתפקת
באמירה כללית, ששיעור העלות ייקבע על פי היחס שבין "כל התוספות",
מבלי לפרטן, לבין סכום ההלוואה. ברי שהכוונה היא שכל תוספות מכל סוג ומין, אשר
דוגמאות להן ראינו בהגדרה שהופיעה בהצעת החוק, תובאנה בחשבון.
4. סעיף 5 (ב) לחוק קובע ש"שיעור העלות
הממשית של האשראי" - שיעור בו דברנו לעיל - לא יעלה בחישוב שנתי על
"שיעור עלות האשראי המרבי" לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה. ומהו
"שיעור עלות האשראי המרבי"? הדבר נקבע בסעיף 5 (א) לחוק. שיעור זה הוא
פי שניים ורבע "מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחודשו של העלות הכוללת
הממוצעת לאשראי הלא צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על ידי בנק
ישראל" (להלן - שיעור בנק ישראל).
הנה כי כן, שיעור בנק ישראל האחרון כפי שפורסם
עד למועד חתימת חוזה ההלוואה, כשהוא מוכפל פי שניים ורבע (להלן - השיעור המרבי),
הוא אשר תוחם את הגבול העליון של שיעור העלות הממשית של האשראי המותרת על פי סעיף
5 (ב) לחוק.
עד כאן אין מחלוקת בין הצדדים. המחלוקת ביניהם
היא בשאלה האם השיעור המרבי מבטא את השיעור המכסימלי שמותר למלווה לקבל מהלווה
בחישוב שנתי ביחס לקרן ההלוואה - אותו אשראי שנתן המלווה ללווה - כגירסת המשיב
(הלווה); או שמא שיעור זה צריך להיקבע בחישוב שנתי ביחס ליתרת החוב כפי שהיא אותה
עת, כולל ריבית שהצטרפה לקרן ההלוואה עד אותו תאריך - כגירסת המבקשת (המלווה).
טענת המבקשת היא, שאם נראה את השיעור המרבי
כרבית מכסימלית המגיעה לה בחישוב שנתי, הרי זכאית היא לחישוב של רבית דרבית.
ובמלים אחרות, בתום כל שנת חשבון תצורף הרבית לקרן, והרבית המכסימלית תחושב בשנה
שלאחריה על הקרן והרבית שהצטרפה אליה, וכך מידי שנה.
5. טענות המבקשת לא התקבלו על דעת ראש ההוצאה
לפועל והיא פסקה כגירסת המשיב. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט
המחוזי הסתמך על כך שאין התייחסות מפורשת בחוק המאפשרת חישוב ריבית דריבית וקבע:
"התמונה
המצטיירת מכל מה שצוטט עד כה היא, שהמחוקק התכוון להתערב ב"שוק האפור",
והוא עשה זאת על ידי הצבתה של שורת איסורים והגבלות על המלווה. לפיכך, הקו המנחה
את בית המשפט צריך להיות שבמקום שלא נקבע הסדר מפורש, אין בכך כדי להצביע על סמכות
שהוענקה לבית המשפט לפרש את החוק בדרך ליברלית שיהיה בה כדי להיטיב עם המלווה
ולהקשות על הלווה, אלא ההיפך הוא הנכון, לאמור, שבמקום שלא אמר המחוקק את דברו, יש
לראות בכך הסדר שלילי, דהיינו, שהמחוקק היה ער לאותם סעדים או הקלות שניתן היה
לקבוע לטובת המלווה, אך נמנע במודע מלהעניקם".
עוד הוסיף וקבע "שמרכיב ה'ריבית דריבית'
או ה'ריבית המצטברת לקרן' גלום בנתוני העלות של האשראי". על סמך אלה קבע
שהשיעור המרבי צריך להיות מחושב כל שנה לגבי קרן החוב, ללא הרבית שהצטרפה אליו.
מחלוקת נוספת בין הצדדים, אליה התייחס בית
המשפט, היא בשאלה מהו שיעור הרבית אשר המשיב זכאי לו בגין סכומים ששלם למבקשת
ביתר, והמשיבה חייבת בהחזרתם לו. קביעתו של בית המשפט היתה שעד לעריכת החישוב בין
בעלי הדין תשא היתרה העומדת לזכות המשיב את שיעור הריבית שלו היתה זכאית המבקשת
מהמשיב על פי ההסכם בין הצדדים, ומיום עריכת החשבון ואילך יתוספו ליתרת החוב הפרשי
הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א1961-.
הבקשה לרשות ערעור שבפנינו מתייחסת לשני
העניינים בהם החליט בית המשפט המחוזי. החלטנו לדון בבקשה כאילו נתנה בה רשות ערעור
וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.
6. דעתי היא שבמחלוקת הראשונה הדין עם המשיב.
ראשית, מבחינה לשונית, כשדן החוק בעלות ממשית
של ה"אשראי", נראה לכאורה שהוא מתיחס לעלות של ההלוואה שנתן המלווה
ללווה, ואשר נתן לו. ה"אשראי" אינו אלא אותה הלוואה שנכון היה המלווה
לתת ללווה. החוק בא לקבוע את העלות של אשראי זה ולא אשראי אחר, אשר אינו ידוע
במועד מתן ההלוואה. מכאן, שכשקובע החוק את שיעור העלות הממשית של האשראי המותרת
בחישוב שנתי, כוונתו לשיעור המתייחס להלוואה שנתן המלווה ללווה, או ליתרתה של אותה
הלוואה, כפי שהיא קיימת כשבאים לקבוע את שיעור העלות הממשית המותר.
שנית, ראינו ששיעור העלות הממשית נקבע על פי
היחס שבין "סך כל התוספות" לבין סכום ההלוואה, והתוספות כוללות גם ריבית
דריבית. אין החוק אוסר ריבית דריבית. אך הוא אוסר ששיעור העלות הממשית - כולל
ריבית דריבית - יעלה על שיעור בנק ישראל, כשהוא מוכפל בשניים ורבע. אם, לדוגמה,
שיעור בנק ישראל הוא 30% לא תוכל העלות הממשית של ההלוואה לעלות על 67.5% בשיעור
שנתי, כשעלות זו כוללת בתוכה את חישוב הרבית דרבית, אם זו מגיעה למלווה על פי תנאי
ההלוואה.
7. נמחיש זאת בדוגמה הבאה: ההלוואה היא בסכום
1,000 ש"ח ואחוז הריבית המוסכם בחוזה ההלוואה הוא 40%. כן הותנה בחוזה שמגיעה
למלווה ריבית דריבית. הלווה לא שלם דבר על חשבון חובו למלווה.
על פי נתונים אלה בסוף השנה הראשונה זכאי
המלווה לריבית של 40% ויתרת החוב תגדל לסכום של 1,400 ש"ח. בסוף השנה השניה
סכום הריבית שתגיע לו הוא בסך 560 ש"ח, לפי של 40% מתוך 1,400 ש"ח.
דהיינו, ריבית של 56% ביחס לסכום ההלוואה בסך 1,000 ש"ח. בסוף השנה השניה
יהיו הקרן והריבית בסכום כולל של 2,160 ש"ח (1,000 + 400 + 560 ש"ח),
ריבית בשיעור 40% מחושבת בסוף השנה השלישית על סכום זה נותנת סכום של 864
ש"ח, דהיינו ריבית של 86.4% ביחס לקרן ההלוואה בסך 1,000 ש"ח. ריבית זו
עולה על השיעור המרבי, אשר כפי שראינו הוא בשיעור 67.5%. המלווה אינו יכול לקבל
מעל שיעור זה. לפיכך הריבית לה יהיה זכאי בסוף השנה השלישית יהיה בסך 675 ש"ח
ולא מעבר לו. וכך בכל שנה שלאחר מכן, הואיל והשיעור המרבי השנתי לא יוכל לעלות על
67.5% מסכום קרן ההלוואה בסך 1,000 ש"ח.
8. לשיטת המבקשת, אין מניעה בחוק שתמשיך לקבל
ריבית דריבית על הקרן, כך שהריבית המגיעה לה בסוף כל שנה תהיה בשיעור 40% מהקרן
בצרוף הרבית שהצטברה עד אותו מועד. לשיטתה, החוק מגביל רק את שיעור העלות השנתית,
ומכיוון שהריבית לפי החוזה היא בשיעור 40%, בכך עונים תנאי ההלוואה על דרישת החוק.
לטענתה, הואיל והחוק אינו אוסר ריבית דריבית, על כן, לפי הנתונים שנזכרו לעיל,
הריבית השנתית אינה יכולה לעלות על 67.5%, אם אין מניעה שהיא תחושב על יתרת החוב
בתום כל שנה, כשיתרה זו כוללת את קרן ההלואה בצרוף הרבית שהצטברה עד לאותו תאריך.
אין לקבל טענה זו. גירסת המבקשת עלולה להביא
לתוצאת אבסורדיות, אשר אין להניח שהחוק התכוון אליהן. ככל שהריבית גבוהה יותר,
גדלה עלות הריבית בחישוב ריבית דריבית בצורה מטאורית במשך השנים. בחישוב ריבית
דריבית לפי ריבית של 67.5% גדל החוב, כעבור שנתיים פי למעלה מ2.8-; כעבור ארבע
שנים פי למעלה מ7.87-; בסוף השנה החמישית פי למעלה מ13-; בסוף השנה השמינית פי
כ62-; בסוף השנה העשירית פי למעלה מ173-; ובסוף השנה החמש העשרה פי כ2292-. ובמלים
אחרות, על הלוואה של 1,000 ש"ח יהיה על הלווה לשלם בסוף השנה החמש עשרה
כ2,292,000- ש"ח.
לא לכך התכוון החוק. תכלית החוק היא להגביל את
הריבית המותרת ב"שוק האפור". מבטא זאת המבוא להצעת החוק אותה הזכרנו. כך
נאמר, בין היתר, במבוא:
"עניינו
העיקרי של החוק המוצע הוא ריבית הנשך הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות במה
שקרוי "השוק האפור". עד כה היתה הימנעות מלהתערב בדרך החקיקה, בפעילות
כלכלית זו מחמת שתי סיבות עיקריות: האחת, שבדרך זו מוענקות הלוואות לאנשים שהמערכת
הבנקאית אינה מוכנה לתת להם אשראי בשל העדר בטחונות מספיקים, וכן שתנאי האשראי
בשוק זה משקפים את רמת הסיכון הגבוהה; הסיבה השניה היתה, שקביעת שיעור מרבי של
ריבית יש בה התערבות יתר בחופש ההתקשרות, ושניתן להסתפק בקביעה של חובת גילוי נאות
של תנאי ההלוואה, לפי דיני החוזים. בנוסף לכך, נראה היה כי ניתן למצוא סעד בבתי
המשפט על פי הנורמות הכלליות של דיני החוזים בענין עושק והעדר תום לב. המציאות ראתה
מקרים קשים שלא מצאו פתרון נאות במסגרת המשפטית הקיימת, ובתי המשפט וראשי ההוצאה
לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות.
מוצע
לקבוע בחוק שיעור מרבי לריבית בהלוואות שאינן בנקאיות ובדרך זו, למנוע ממלווים,
שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח,
ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים."
תכלית החוק תסוכל אם יינתן לו הפירוש לו טוענת
המבקשת. כפי שבקשתי להראות, כוונת החוק היתה לקבוע גג עליון לעלותן של הלוואות
והגג שנקבע הוא בשיעור של פי שניים ורבע מריבית בנק ישראל, ריבית גבוהה כשלעצמה,
אך לא מעבר לה. לו התכוון החוק לכך שניתן יהיה לקבל ריבית דריבית כששיעור הריבית
השנתי הוא כה גבוה, והתוצאה של חישוב ריבית דריבית מגדיל את החוב בצורה כה
מטאורית, צפוי היה שהחוק יאמר דברו בענין זה מפורשות. משלא נאמר בו כך, יש לקבל את
האמור בו כפשוטו, דהיינו שהחוב לא יוכל לגדול מידי שנה בסכום העולה על העלות
המרבית כשהיא מחושבת על קרן החוב. רק כך ניתן, לדעתי, לממש את תכלית החוק - להגביל
את עלות הלוואות בשוק האפור לעלות סבירה.
10. ב"כ המבקשים הדגיש בסכומיו שהלוואות בשוק
האפור כרוכות בסיכון רב למלווים. המדובר בדרך כלל בהלוואות למי שלא הצליחו לקבל
הלוואות מבנקים, והבטוחות שביכולתם לתת להחזרת ההלוואה, אינן מבטיחות, במקרים
רבים, את החזרתה. דברים אלה מוצאים ביטוי במבוא להצעת החוק אשר צוטט לעיל. לפיכך,
הריבית המותרת בשוק האפור ראוי שתהיה בשיעור העולה במידה ניכרת על זו שנדרשים
לווים לשלם בהלוואות בנקאיות. רק כך ניתן לאפשר את קיומו של "שוק אפור",
אשר יש לו חשיבות רבה לציבור הנזקקים לו.
בקשר לכך מביא בא כוח המבקש הדגמה של עלות
הלוואה בנקאית לעומת כזו הניתנת בשוק האפור. ההשוואה בין השניים נעשית על בסיס
פרשנות החוק אותה קבענו לעיל, לעומת ריבית בנקאית בשיעור הנמוך פי ¼ 2 מההלוואה
החוץ הבנקאית, כשתנאי ההלוואה הבנקאית מאפשרים, כמקובל בהלוואות בנקאיות, לחשב
ריבית דריבית. על פי נתונים הדומים לאלה שבפסקאות 6 ו- 7 לעיל, מתברר שכעבור תשע
שנים תהיה ההלוואה הבנקאית יקרה יותר בשל החישוב של ריבית דריבית, לעומת ההלוואה
בשוק האפור, אשר בה קיים שיעור מרבי שנתי כמבואר לעיל. תוצאה זו, לטענתו, אינה
מתקבלת על הדעת, לנוכח הכוונה לאפשר קבלת ריבית ב"שוק האפור" בשיעור
גבוה מזה המקובל בהלוואות בנקאיות.
11. טענה זו שובה את הלב, אך אין בה, לדעתי, לשנות
מהתוצאה.
ראשית, התוצאה עליה מצביע בא כוח המבקשת אינה
כה אבסורדית כמו התוצאה המתקבלת מחישוב ריבית דריבית על הלוואה חוץ בנקאית,
כשהריבית היא בשיעור המרבי הקבוע בחוק. את התוצאה האבסורדית במקרה האחרון תארנו
בפסקה 8 לעיל.
שנית, ההלוואות החוץ בנקאיות מיועדות, בדרך
כלל, לתקופות קצרות בהרבה מתשע שנים, כך שאותה תוצאה עליה מצביע ב"כ המבקשת,
לא תתממש.
יתכן, שהיה מקום לקבוע בחוק שבשום מקרה לא
תהיה הרבית לה זכאי מלווה בשוק האפור קטנה מרבית הנהוגה בהלוואות בנקאיות. אך
בענין זה על המחוקק לומר דברו, ואין להגיע לתוצאה זו בדרך פרשנות של החוק, אשר
תביא בעקבותיה תוצאות קשות, כמבואר בפסקה 8 לעיל.
12. לעומת זאת, במחלוקת השניה שהוצגה לעיל, הדין
הוא עם המבקשת. חוזה ההלוואה בין הצדדים אינו כולל הוראה בדבר שיעור הריבית לו יהיה
זכאי הלווה במקרה שיהיה זכאי להחזרת סכומים ששלם. לפיכך לסעיף 6(א)(1) לחוק פסיקת
ריבית והצמדה תשכ"א1961- אין תחולה בענייננו. משכך, צריך לחול הדין הכללי,
ויש לחייב את המלווה בריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.
13. על סמך כל האמור לעיל נדחה ערעור המבקשת לענין
חישוב הריבית על הלוואתה למשיב, והוא מתקבל כאמור בפסקה הקודמת.
בנסיבות המקרה ישא כל צד בהוצאותיו.
ש
ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט י' קדמי:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ז' באייר התשנ"ז
(14.5.97).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
95058880.E01