פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק רע"א 5880/07
בבית המשפט העליון
רע"א 5880/07
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקש:
עופר אבן צור
נ ג ד
המשיבים:
1. רכבת ישראל בע"מ
2. הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ
3. אבנר, איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
4. בוריס טלל
בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב-ת.א. 1764/05 מיום 18.6.07 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' בנימיני
בשם המבקש: עו"ד אילן קנר
בשם המשיבים: עו"ד משה עבדי
פסק-דין
1. המבקש נפגע על ידי רכבת. כנראה שעוד לפני האירוע הוא סבל ממחלת נפש. הוא הגיש תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באירוע. התביעה הוגשה נגד בעלת הרכבת, שהפעילה את הרכבת (המשיבה 1, להלן - המשיבה) נגד חברות הביטוח שביטחו את השימוש ברכבת (המשיבות 2 ו-3) ונגד נהג הרכבת (המשיב 4). המשיבים טענו בכתב ההגנה כי האירוע לא היווה "תאונת דרכים" על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בית המשפט החליט לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים". המבקש עתר לאפשר לו להגיש כראיה דו"ח של ועדת חקירה שפעלה מטעם המשיבה וכן הודעות של עובדי המשיבה שנגבו על ידי ועדת החקירה ועל ידי המשטרה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני) דחה את הבקשה. מכאן בקשה זו למתן רשות ערעור.
2. על מנת להכריע בשאלה האם אמנם מדובר ב"תאונת דרכים" יהא על הערכאה הדיונית לקבוע האם האירוע התרחש עקב מעשה שנעשה במתכוון על ידי המבקש, קרי ניסיון התאבדות, שאז אין זו "תאונת דרכים", או שמא אין מדובר במעשה מכוון מצידו של המבקש (ראו 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938).
3. נראה כי דו"ח ועדת החקירה הינו בהחלט מסמך קביל. בית משפט זה הביע דעתו לא אחת כי דו"ח של ועדת חקירה הינו מסמך קביל, כאשר מדובר בתביעות בשל רשלנות רפואית (ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון סילוורמן, פ"ד לז(4) 282 (1983); ע"א 4384/09 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171 (1997); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117 (2001); וכן ראו רע"א 7731/04 מדינת ישראל נ' עזבון הלפרין (לא פורסם, 21.6.07)). אין סיבה להבחין בין המקרה דכאן לבין המקרים הקודמים שעסקו בקבילותו של דו"ח ועדת חקירה. אף אין צורך לבחון מה הבסיס המשפטי המדויק המאפשר הגשתו של הדו"ח כראיה, האם נראה בו משום הודאה של בעל דין או שטעם אחר יצדיק את הגשתו. מכאן שקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין הדו"ח קביל אינה יכולה לעמוד.
4. השאלה הנוספת נוגעת להגשה ישירה כראייה של הודעות שנמסרו על ידי עובדי המשיבה 1 לוועדת החקירה ולמשטרה. בעניין זה צדק בית משפט קמא בסרבו לקבל את ההודעות, בלא שנותניהן יזומנו לעדות. אותן הודעות אינן אלא בגדר עדות שמיעה כל עוד מי שמסרו אותן אינם מעידים. דרך המלך שיש ללכת בה היא לזמן את נותני ההודעות כעדים. עצם העובדה שמדובר בעובדי המשיבה אינה יכולה להצדיק את הגשת ההודעות כראיות מטעם המבקש. על המבקש לזמן את נותני ההודעות כעדים מטעמו, אם ברצונו להביא את דבריהם בפני בית המשפט. אם במהלך מתן עדות יסתבר כי עדים אלה אומרים דברים שונים מן האמור בהודעותיהם, הרי מצויים בדיני הראיות כלים לטפל בבעיה. אוסיף, כי העובדה שמצבו של המבקש אינו מאפשר להעידו, אינה יכולה ואינה צריכה לשנות את דיני הראיות.
5. לפיכך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. הערעור מתקבל באופן חלקי. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת ככל שמדובר בהגשתו של דו"ח ועדת החקירה כראיה. המסמך יקובל כראיה. לעומת זאת הערעור נדחה באשר להגשת הודעותיהם של עובדי המשיבה.
לאור התוצאה לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ז בשבט התשס"ח (3.2.2008).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07058800_S10.doc גק
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il