בדארנה גאלב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5877/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5877/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: בדארנה גאלב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 08.07.2013 בת.פ. 19168-07-13 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: כח בטבת התשע"ה (19.1.2015) בשם המערער: עו"ד משה קשלס בשם המשיבה: עו"ד עמרי כהן פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על חומרת העונשים שגזר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) על המערער. 1. נגד המערער הוגש ביום 10.1.2013 כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), נהיגה בלי רשיון נהיגה בתוקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, אי חגירת חגורת בטיחות לפי סעיף 322 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (צ"ל 83ב לתקנות) (להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 68 לפקודת התעבורה, נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 וכן נהיגה במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה. 2. על פי המתואר בכתב האישום שהוגש נגדו, נהג המערער בחודש דצמבר 2012 ברכבו בכביש 805 סמוך לצומת יובלים ועמו ברכב היו גיסתו וקטין, יליד שנת 2002 (להלן: הקטין). כאשר הגיע המערער לצומת יובלים, הבחין בו שוטר במדים אשר נהג בניידת משטרה סמויה. השוטר הזדהה וביקש מהמערער לעצור בתחנת אוטובוס שבצד הדרך ובתגובה, סימן לעברו המערער "אצבע משולשת" והחל להימלט בנסיעה מהירה, חצה את הצומת באור אדום, ביצע פניית פרסה ונסע לכיוון העיר סכנין. תוך כדי נסיעתו, עקף המערער כלי רכב ואילץ כלי רכב והולכי רגל לסטות לצדדים כדי להימנע מפגיעה. אל המרדף אחר המערער הצטרף מסוק משטרתי, אך המערער לא שעה להוראות המשטרה, המשיך בנסיעה מהירה לתוך העיר סכנין, הוריד את גיסתו ואת הקטין מן הרכב והמשיך לנסוע אל תוך סמטאות העיר, כשמאחוריו ניידת משטרה הקוראת לו לעצור. לאחר שהגיע סמוך לביתו, יצא המערער מהרכב והחל להימלט ברגל ובהמשך נתפס על-ידי שוטרים שהוזעקו למקום. לאחר ניהול הליך הוכחות, דחה בית המשפט המחוזי את טענות הגנה שהעלה המערער, והרשיע אותו במרבית העבירות שיוחסו לו כאמור לעיל, למעט נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף ונהיגה במהירות בלתי סבירה, אשר לגביהן קבע בית המשפט כי הן נבלעות, בהתאמה, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ובעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. הטיעונים לעונש וגזר דינו של בית המשפט המחוזי 3. במסגרת הטיעונים לעונש ביקשה המדינה להפעיל שני עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער. עונש המאסר המותנה הראשון (עשרה חודשי מאסר) נגזר על המערער על-ידי בית משפט השלום בעכו (ת"פ 46216-02-10) (להלן: ההליך מ-2010) ונוכח חשיבות ניסוחה של הוראת התנאי להמשך הדיון נביאה, כלשונה, כבר עתה: "מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים למשך 3 שנים מיום השחרור מהכלא, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זאת עבירה של נהיגה בזמן פסילה ואיומים, ויורשע עליה בדין" (הדגשה הוספה). המאסר המותנה השני עמד על שמונה חודשי מאסר בפועל ואותו גזר על המערער בית משפט השלום לתעבורה בעכו (פ"ל 2404-02-11) (להלן: ההליך מ-2011). המערער טען כי לא ניתן להפעיל את המאסר המותנה שנגזר עליו בהליך מ-2010 משום שנוסחה של הוראת התנאי מלמד שכוונתו של בית המשפט השלום בעכו הייתה כי התנאי יופעל רק אם יורשע המערער הן בעבירה של נהיגה בזמן פסילה והן בעבירה של איומים. המערער תמך את עמדתו זו בהכרעתו של בית המשפט לתעבורה בעכו בהליך מ-2011 בו נדחתה בקשת המדינה להפעיל את עונש המאסר המותנה שנגזר בהליך מ-2010 והתקבלה פרשנותו של המערער לעניין זה. המדינה מצידה טענה כי אין לפרש את הוראות התנאי בהליך מ-2010 כך שהעונש יופעל רק מקום בו יורשע המערער בשתי העבירות גם יחד וכי די שיורשע באחת מן העבירות לצורך הפעלתו. 4. בגזר דינו מיום 8.7.2013 עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה של העבירות שביצע המערער נוכח הסיכון הרב הנשקף לחיי אדם כתוצאה ממעשיו. בית המשפט הוסיף וקבע כי משנה חומרה נלווה למעשי המערער בשל העובדה כי חלק מן המרדף אחריו התנהל בעיבורה של עיר. בהינתן הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא ובהינתן ריבוי העבירות שביצע המערער, קבע בית המשפט שמתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה דנן נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר והוסיף כי לא מצא בשיקולי השיקום שעליהם הצביע המערער עילה המטה את הכף אל עבר קביעת מתחם מקל יותר. בית המשפט עמד, בין היתר, על עברו הפלילי והתעבורתי המכביד של המערער וקבע כי "קיים חשש כבד, ממשי ומוחשי, שהנאשם ימשיך בעתיד להתעלם מהוראות הדין, ולהניח כי הוא זכאי לנהוג כרצונו, וימשיך לסכן חיי אדם". בית המשפט הוסיף ועמד על הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובהן גילו של המערער, מצבו המשפחתי והכלכלי וניסיונות השיקום שלו אך נוכח מסוכנותו הרבה, כאמור, גזר עליו 3.5 שנות מאסר בפועל בגין העבירות שבהן הורשע בהליך דנן. אשר להפעלת המאסר המותנה שנגזר על המערער בהליך מ-2010, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו רואה מקום לאמץ את מסקנתו של בית המשפט לתעבורה בעכו בהליך מ-2011 וכי אף שניסוחו של התנאי האמור "לא מוצלח", אין בליבו ספק כי יש מקום להפעילו גם מקום שהמערער הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה אך לא הורשע בעבירת איומים. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי על פי ההלכה הפסוקה הוראה בדבר מאסר על-תנאי יש לפרש באופן מהותי ולא באופן טכני ומשכך הפרשנות הסבירה היחידה של התנאי בענייננו היא כזו שנועדה להרתיע את המערער מלעבור כל אחת משתי העבירות המוזכרות בו. בית המשפט המחוזי הורה, אפוא, כי יש להפעיל את שני המאסרים המותנים שנגזרו על המערער והוא הוסיף וקבע כי הם ירוצו במצטבר לעונש שנגזר על המערער בהליך דנן. בסך הכל נגזרו על המערער 5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו ובנוסף פסל אותו בית המשפט המחוזי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים, במצטבר לכל תקופת פסילה קודמת. עוד נגזר על המערער מאסר מותנה ל-12 חודשים והתנאי הוא שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה מן העבירות הבאות: סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. טענות הצדדים 5. הערעור שבפנינו מתמקד ברובו בפרשנות התנאי שנגזר על המערער בהליך מ-2010. המערער שב וטוען כי לא היה מקום להפעיל תנאי זה, שכן לשונו מלמדת כי יש להפעילו רק אם יורשע הן בעבירת נהיגה בזמן פסילה והן בעבירת איומים. תימוכין לטענה זו מוצא המערער, בין היתר, בנוסחו של התנאי השני שנגזר עליו בהליך מ-2010 שם נקט בית משפט השלום בעכו מפורשות במילה "או". עוד טוען המערער כי בית משפט השלום בעכו תיקן מיוזמתו טעויות סופר שנפלו באותו גזר-דין אך לא ראה לתקן את נוסחה של הוראת התנאי הנוגעת לענייננו וגם בכך מוצא המערער חיזוק למסקנה כי יש לאמץ את פרשנותו להוראה זו. חיזוק נוסף לטענותיו, מוצא המערער בגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו בהליך מ-2011, אשר קבע כי אין מקום להפעיל את התנאי שנגזר על המערער בהליך מ-2010 וקיבל את פרשנותו לעניין פועלו של אותו התנאי. המערער מוסיף וטוען כי הסתמך על קביעתו זו של בית המשפט בהליך מ-2011, בפרט נוכח העובדה שהמדינה בחרה שלא לערער על אותו פסק דין ולטענתו יש להרחיב בהקשר זה את תחולתו של סייג הטעות במצב המשפטי, הקבוע בסעיף 34יט לחוק העונשין ולהחיל אותו גם על עניינו. לחלופין טוען המערער, כי אף אם יש ספק באשר לפרשנות התנאי, יש לבחור בפרשנות המיטיבה עמו כהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין ולגישתו התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי יוצרת מצב בלתי ראוי בו בתי המשפט מדברים "בשני קולות" לעניין תחולתו של המאסר המותנה. אשר לעונש שנגזר עליו, טוען המערער כי העונש חמור וחורג ממדיניות הענישה הנוהגת וכי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לעובדה כי בפועל לא נפגעו חיי אדם. עוד מוסיף המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות ובפרט לשיקולי שיקומו ולנזק הצפוי למשפחתו. 6. המדינה טוענת מנגד כי דין הערעור להידחות וכי עונש המאסר שנגזר על המערער הוא ראוי והולם, בייחוד בהינתן עברו הפלילי והתעבורתי המכביד. אשר להפעלת עונש המאסר המותנה שנגזר על המערער בהליך מ-2010, טוענת המדינה כי הסוגיה שהעלה המערער אינה חדשה וכי עמדתו הפרשנית נדחתה במקרים דומים על-ידי הערכאות הדיוניות. עם זאת, ונוכח העובדה כי אין מדובר בפעם הראשונה בה מתעוררת סוגיה פרשנית מסוג זה, מבקשת המדינה שתיקבע הלכה עקרונית לפיה במקרים בהם מנוסח התנאי באופן שבו נוסחה הוראת התנאי במקרה דנן, יש להפעילו גם כאשר מורשע המערער בעבירה אחת. לעניין טענת ההסתמכות שהעלה המערער טוענת המדינה כי העמדה שביטא בית משפט השלום לתעבורה בעכו בהליך מ-2011 אינה מקימה למערער טענת הסתמכות או הגנה מפני אחריות פלילית והיא מוסיפה כי אמנם לא ערערה על גזר הדין בהליך מ-2011, אך זאת בשל מדיניות התביעה לפיה אין לערער על כל גזר דין גם אם מה שנקבע בו אינו מקובל עליה. דיון והכרעה 7. עיקר טרונייתו של המערער מופנית, כאמור, כלפי הפעלת עונש המאסר המותנה שנגזר עליו בהליך מ-2010. אקדים ואומר כי בעניין זה מקובלת עליי פרשנותו של בית המשפט המחוזי לפיה די בכך שהמערער יורשע באחת מן העבירות המנויות בתנאי על מנת שהתנאי יופעל וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. אך בטרם שאפרט את הטעמים למסקנתי זו מן הראוי להביא כלשונם חלק מסעיפי גזר הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בעכו בהליך מ-2010, הנדרשים לצורך בחינת פרשנותה של הוראת המאסר המותנה הנוגעת לענייננו, אותה כבר ציטטנו לעיל בפרק הטיעונים לעונש: "[...] - מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים למשך 3 שנים מיום השחרור מהכלא, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זאת עבירה של נהיגה בזמן פסילה ואיומים, ויורשע עליה בדין. - מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים מיום השחרור מהכלא, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זאת עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה או עבירה של היזק בזדון, ויורשע עליה בדין. - אני פוסל את הנאשם מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה וזאת לתקופה של 24 חודשים. - פוסל את הנאשם מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה על תנאי למשך שנתיים מיום השחרור ומהכלא והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא תעודת ביטוח, נהיגה בקלות ראש, נהיגה תוך כדי סיכון חיי אדם ו/או קיפוח זכות הזולת, עבירות לפי תקנות 21 לתקנות התעבורה. [...]" (הדגשות הוספו). כפי שצוין, המערער מבקש ללמוד מהלשון בה נוסחו פסקאות אלה ובפרט הפסקה השניה, כי מקום שבו ביקש בית המשפט להפעיל את התנאי בהתקיים אחת מן העבירות בלבד הוא נקט במילה "או". לעומת זאת, בפסקה הראשונה - היא הפסקה הנוגעת לענייננו - בחר בית המשפט להשתמש באות "ו'" ולשיטת המערער יש ללמוד מכך אבחנה בין שתי הוראות התנאי ולפרש את ה"ו'" כ-"ו' החיבור", ועל כן יש להפעיל את הוראת התנאי שבפסקה הראשונה רק מקום שבו הורשע המערער בשתי העבירות המנויות בה (נהיגה זמן פסילה ואיומים) גם יחד. 8. בית משפט זה הדגיש ושב והדגיש את הצורך לנסח באופן מובן וברור הוראות בדבר מאסרים מותנים שאותם מטילות הערכאות הדיוניות על נאשמים שהורשעו בדין וזאת, בין היתר, על מנת שבית המשפט שיידרש להפעיל הוראה זו לא יתקשה להתחקות אחר כוונת הערכאה שהטילה את המאסר המותנה. על החשיבות של ניסוח הוראת התנאי באופן בהיר ומובן ועל הרציונלים העומדים ביסוד דרישה זו, עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש ברע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 1 (2001) באומרה: "העונש המותנה הוא חלק מהענישה המוטלת בגין ההרשעה הראשונה. ניסוח מעורפל עלול להטיל על השופט להשלים את מלאכת גזירת הדין של קודמו. מטרת ההרתעה של התנאי ועקרון החוקיות מצדיקים ודאות ביחס לטיב העונש שנגזר מלכתחילה ולא בדיעבד [...]" (בעמ' 20-19. וראו גם ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל, פס' י"ג (23.8.2011)). והנה, אף שבית משפט זה הדגיש שוב ושוב את החשיבות הרבה שיש לייחס להקפדה על ניסוח ברור ובהיר של הוראות התנאי על-ידי הערכאות הדיוניות, קיימים עדיין מקרים אשר ניסוח לא מוצלח ולא ברור דיו של הוראות התנאי מעורר קושי בהפעלתו, ויוכיח המקרה שלפנינו אשר למרבה הצער אינו עומד בבדידותו בכל הנוגע למחלוקת הפרשנית שהוא מעורר בדבר משמעותה של ה"ו'". סוגיה זו עלתה לא אחת בערכאות הדיוניות והגישות שאומצו בהן לגביה לא היו אחידות. היו מקרים שבהם אומצה גישת המערער לפיה נדרשת הרשעה בכל אחת מן העבירות הנזכרות בתנאי על מנת להפעילו (ראו לדוגמה: ת"פ (פ"ת) 28854-06-11 מדינת ישראל נ' פלוני (30.6.2011); ת"פ (חי') 15085-03-12 מדינת ישראל נ' אלעגארמה (14.3.2012); ע"פ 10664-11-10 מדינת ישראל נ' גורשומוב, פס' 2 (13.1.2011); ע"פ (ת"א) 70159/02 ולדמן נ' מדינת ישראל (9.3.2003)) והיו מקרים בהם אומצה גישת המדינה לפיה מספיקה הרשעה בעבירה אחת מבין העבירות המנויות בהוראת התנאי על מנת להפעילו (ראו לדוגמה: עפ"ג (ב"ש) 39062-01-10 מדינת ישראל נ' בטאטה (14.4.2010); ע"פ (חי') 15554-12-08 אסארף נ' מדינת ישראל (5.3.2009); עפ"ג (ב"ש) 48907-01-11 מדינת ישראל נ' איפראימוב, פס' 4 (13.3.2011); ת"פ (חי') 16197-05-09 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 11 (17.1.2010); עפ"א (חי') 31392-08-12 בורץ נ' מדינת ישראל, פס' כ"ט (6.12.2012)). 9. אי-הבהירות שבה לוקה הוראת התנאי במקרה שלפנינו חייבה את בית המשפט המחוזי לעסוק במלאכת הפרשנות באשר למשמעותה ובעשותו כן ציין בית המשפט, ובצדק, כי מן הראוי להתחקות אחר תכליתה של הוראת התנאי בהיבט המהותי להבדיל ממתן פרשנות טכנית-פורמלית לאמור בה (ראו, לדוגמה, ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808, 811 (1980); ע"פ 308/06 מדינת ישראל נ' סבן, פס' 7 (15.5.2006)). אשר לתכליתו של המאסר המותנה, כבר נפסק כי הוא נועד בעיקרו של דבר להרתיע את הנאשם מפני ביצוע עבירות נוספות (ראו למשל: ע"פ 4103/92 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פ"ד נא(3) 481, 486 (1994); לתכליות נוספות ראו: ע"פ 4654/03 חרב נ' מדינת ישראל, פס' 26 (26.6.2006)). בדין קבע, אפוא, בית המשפט המחוזי כי הגשמת התכלית ההרתעתית העומדת ביסודו של המאסר המותנה, מחייבת לפרשו במקרה דנן כך שיופעל גם כאשר המערער מורשע רק בעבירה אחת מן העבירות המנויות בתנאי, ובענייננו עבירת נהיגה בזמן פסילה או עבירת איומים. אכן, ככל שהמאסר המותנה נועד להבטיח שהמערער לא יעבור כל עבירה פלילית מסוג העבירות שבהן הורשע, אין מקום לפרשנות מצמצמת הכורכת את הפעלת התנאי בביצוע שתי העבירות גם יחד. פרשנות כזו עלולה לרוקן מתוכן את התנאי האמור ולהחמיץ את התכלית ההרתעתית שביסוד המאסר המותנה בייחוד בהינתן העובדה כי מדובר בשתי עבירות אשר על פני הדברים ההיתכנות כי תבוצענה יחד - קלושה. 10. עד כאן לעניין התכלית, אך לא למותר לציין כי גם לשון הוראת התנאי אינה תומכת בהכרח בפרשנות המוצעת על-ידי המערער. על השאלה הפרשנית אודות תפקידה של האות "ו'" בהקשרים משפטיים עמד השופט ח' כהן והוא תיאר אותה בלשונו הציורית והמיוחדת כך: "יש שקוראים את ויו החיבור כמחברת בין שתי מילים, כאילו אין קיום לאחת בלעדי חברתה; ויש שקוראים את ויו החיבור כמפרידה בין שתי מילים, שאם כי מחוברות הן בויו החיבור, כל אחת מהן עומדת גם בפני עצמה וברשות עצמה [...] נמצא, שלעולם אינך יודע בבטחה, אם ויו החיבור לחבר באה או להפריד, כשם שלעולם אינך יודע, אם או להפריד באה או לחבר; וקיימת סכנה, שבו בזמן שהתכוונת בויו החיבור לחבר, יקראוה כאילו באה להפריד [...]" (חיים כהן, "סכלות ו/או איוולת" לשוננו לעם לב, חוברת א 3, 4 (1981)). השופט זילברג התייחס אף הוא לסוגיה זו. הוא הזכיר בהקשר זה, בין היתר, את הציווי המקראי "ומכה אביו ואמו מות יומת" והדגים באמצעותו כי לא תמיד תתפרש האות "ו'" כ"ו' החיבור" ולעתים יש לפרשה גם במשמעות של "או", ובלשונו: "בעברית, כידוע לכל, משמשת ה"ויו" לפעמים במובן "או" – למשל "ומכה אביו ואמו מות יומת", שמות כ"א, 15 [...]" (ע"א 251/60 "מנורה" בע"מ נ' קציבואה, פ"ד טו 619, 630 (1961); ראו גם בג"צ 225/65 דויד נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין, פ"ד כ(1) 83, 84 (1966); בג"צ 8233/99 ספיר בן צוק נ' שר התחבורה, פ"ד נה(2) 311, 316-314 (2000)). בענייננו, נראה כי בית משפט השלום בעכו לא הקדיש תשומת לב ראויה לניסוחן של הוראות גזר הדין אשר צוטטו לעיל, ועיון באותן הוראות מלמד כי נעשה בהן שימוש לסירוגין באות "ו'" ובמילה "או", בלא שהייתה כוונה להקנות לאותן הוראות משמעות שונה (ראו הפסקאות השלישית והרביעית המצוטטות לעיל בסעיף 7). על כן, אין לייחס משמעות מיוחדת לכך שבהוראת התנאי שבפסקה הראשונה נעשה שימוש באות "ו'" ואילו בהוראת התנאי שבפסקה השניה נעשה שימוש במילה "או". העובדה שבית המשפט תיקן מיוזמתו את גזר הדין אך לא תיקן באותה הזדמנות את הוראת התנאי בה עסקינן, אף היא אין בה כדי לתמוך בטענת המערער שכן התיקון עסק בשגיאות מהותיות שנפלו בניסוח גזר הדין (משך תקופת המאסר) ואין להקיש מכך על פרשנותה של הוראת התנאי. 11. טענה נוספת שמעלה המערער היא כי מקום שבו ניתן לפרש את הוראת התנאי בשני אופנים יש להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם והוא מפנה בהקשר זה להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין. בהתאמה לענייננו, טוען המערער כי ככל שניתן לפרש את האות "ו'" גם במשמעות של "ו' החיבור" ולא רק במשמעות של "או", כי אז יש להעדיף פירוש כזה משום שהוא הפירוש המקל עמו. סעיף 34כא לחוק העונשין מורה אכן כי כאשר "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". בעבר עלתה בפני בית משפט זה השאלה האם כלל הפרשנות הקבוע בסעיף 34כא חל גם על נורמות המתייחסות לשלב הענישה (להבדיל מנורמות הקובעות אחריות פלילית), והשופט א' מצא (שהיה בדעת מיעוט לעניין התוצאה אך לא בסוגיה האמורה) השיב על כך בחיוב בציינו כי: "סעיף זה [34כא] חל – על-פי לשונו – על דין שלפיו עשוי פלוני 'לשאת באחריות פלילית', אך מכיוון שהכלל הפרשני המעוגן בו מוצדק מבחינה עניינית, ראוי להחילו אף על עניינים הנוגעים לדין הפלילי בכללותו, לרבות הוראות חוק המתייחסות לשלב הענישה [...]". (דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל, פס' 30 לחוות דעתו של השופט א' מצא (3.3.2005)). בענייננו, ניתן לעורר שאלה נוספת והיא השאלה האם יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין גם כאשר ההוראה המתייחסת לשלב הענישה כלולה - כבענייננו - בפסק דין ולא בהוראת חוק? ובמילים אחרות - האם ניתן לראות בהוראה הכלולה בפסק דין משום "דין" כמשמעות המונח בסעיף 34כא? שאלה זו טרם נדונה בפסיקתו של בית משפט זה, אך נוכח תכליתו של הכלל הפרשני הקבוע באותו הסעיף - ליתן אזהרה הוגנת לאדם האמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין - נראה לכאורה כי אין מניעה לעשות כן. אלא שהוראה זו גם אם יש להחילה על שלב הענישה וגם אם פסק-דין הוא "דין" לעניינה, אין בה כדי להועיל למערער במקרה דנן. כפי שנפסק לא אחת, על מנת להחיל את הכלל הפרשני שבסעיף 34כא לחוק העונשין המקל עם הנאשם, אין די בקיומן של מספר אפשרויות לשוניות ונדרש להראות כי ישנן "מספר אפשרויות המצויות ברף סבירות מבחינת התאמתן לתכלית הנורמה. רק אז יש לבחור בפירוש המקל כאמור" (רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פס' 115 (21.2.2010)). על כן ואף שהוראת התנאי הנוגעת לענייננו "סובלת" מבחינה לשונית את שתי הפרשנויות שביקשו המדינה מזה והמערער מזה לייחס לה, נראה כי הפרשנות שמציע המערער אינה עונה באופן סביר על תכלית הנורמה שעליה עמדנו לעיל ואינה תואמת אותה. מטעם זה אין מקום להפעיל במקרה דנן את הכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין. 12. המערער מוסיף וטוען כי העובדה שבית המשפט לתעבורה בעכו בהליך מ-2011 קיבל את פרשנותו להוראת התנאי נושא הערעור דנן ולא הפעילה, ולעומתו בחר בית המשפט המחוזי לדחות פרשנות זו ולהפעיל את התנאי, יש בה משום "דיבור בשני קולות" מצד מערכת המשפט שממנו יש להימנע וגם מטעם זה סבור המערער כי יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע להפעלת התנאי. להבדיל מן המקרים - הנדירים, יש לומר - אשר בהם ביקר בית משפט זה "דיבור בשני קולות" מצד בתי המשפט (ראו לדוגמה: ע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 868 (1992); ע"פ 465/70 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 557 (1971)) בכל הנוגע להטלת אחריות פלילית, במקרה דנן עניין לנו במחלוקת באשר לאופן שבו יש לפרש את הוראת התנאי וגם אם הוראה זו פורשה באופן שונה על-ידי שני בתי משפט שונים, אני סבורה כי אין בפנינו "דיבור בשני קולות" כמשמעות שאליה כיוון בית המשפט בדנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583 (2004). על כן, טענה זו אף היא דינה להידחות. 13. עוד טוען המערער כי יש להרחיב את תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 34יט לחוק העונשין לפיו לא יישא אדם באחריות פלילית במקרים של "טעות בלתי נמנעת באורח סביר במצב המשפטי" ולהחילו גם על מקרים "מסוימים וייחודיים בהם עולה שאלה בדבר תחולתו של מאסר על תנאי שנוסחו אינו ברור ונהיר". המערער מבקש להסתמך בהקשר זה על פסק הדין שניתן בע"פ 845/02‏ מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית, פ''ד סב(3) 307 (2007), שם נקבע כי הסייג האמור יחול גם מקום שבו הסתמך הנאשם בתום לב על ייעוץ משפטי מוטעה שקיבל מעורך דין. בענייננו, כך טוען המערער, הוא הסתמך על הפרשנות שניתנה לתנאי האמור בהליך מ-2011 לעניין המצב המשפטי. טענה זו דינה להידחות. סעיף 34יט לחוק העונשין מקנה פטור מאחריות פלילית מקום שבו נאשם ביצע עבירה "עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור". בענייננו, אין מחלוקת כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו ואין טענה כי לא ידע שמעשיו מהווים עבירה. טענת המערער לפיה יש להרחיב את הסייג הקבוע בסעיף 34יט לחוק העונשין ולהחילו על המקרה דנן, משמעותה למעשה כי יש להימנע מהפעלת התנאי משום שהמערער הסתמך בעת שביצע את העבירה שבגינה הורשע בהליך דנן, על כך שאם ייתפס לא יופעל נגדו המאסר המותנה שהוטל עליו בהליך מ-2010, משום שבית המשפט לתעבורה בעכו לא הפעילו בהליך מ-2011. ברי כי הרחבה כזו של הסייג הקבוע בסעיף 34יט אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם התכלית שביסוד אותו הסייג. 14. לבסוף, טוען המערער כי המדינה לא ערערה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו בהליך מ-2011 לפיו נדחתה פרשנותה לתנאי בו עסקינן ועל כן הייתה מושתקת מלטעון בפני בית המשפט המחוזי בהליך דנן כי יש להפעילו. טענה זו אף היא דינה להידחות. הכלל בדבר השתק שיפוטי בהליכים פליליים נגזר מן הדוקטרינה בדבר הגנה מן הצדק (ראו סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וכן להרחבה ראו ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, פס' 77-73 (20.7.2009) (להלן: עניין תורק)), ועל מנת להפעילו בהליך פלילי יש להראות כי "הסתירה הפנימית בין שתי עמדותיה של התביעה [להיות] לא רק גלויה ומזדקרת לעין, אלא שגם לא ניתן יהא ליישב בין שתי העמדות" (עניין תורק, פס' 77). תנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן. אדרבה, המדינה טענה באופן עקבי הן בהליך מ-2011 והן בהליך דנן כי יש להפעיל את התנאי גם כאשר המערער עבר "רק" עבירה אחת של נהיגה בזמן פסילה. העובדה שהמדינה לא ערערה על גזר הדין בהליך מ-2011 היא כשלעצמה אינה מקימה השתק שיפוטי המונע ממנה לעתור להפעלת התנאי. בהקשר זה מקובלת עלי טענת המדינה לפיה הבחירה המודעת שלא לערער על גזר הדין בהליך מ-2011, הגם שעמדתה לעניין הפעלת התנאי נדחתה שם, משקפת הפעלה של שיקול הדעת הרחב הנתון למדינה בכל הנוגע להגשת ערעורים (ראו: רע"פ 4200/12‏ אבו זניד נ' מדינת ישראל, פס' 11 (27.6.2012); רע"פ 1490/12 אבו-גוש נ' מדינת ישראל (15.7.2012)), ואין לראותה כהשלמה מצדה עם פרשנותו של התנאי האמור על-ידי בית המשפט לתעבורה בעכו באופן המונע ממנה לשוב ולעתור להפעלתו בהליך דנן. סיכום ביניים - מן הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי ממש בשלל הטענות שהעלה המערער לעניין הפעלת המאסר המותנה שנגזר עליו בהליך מ-2010 ואני מציעה שלא להתערב בכך. 15. אשר לטענות שמעלה המערער לעניין חומרת העונש שנגזר עליו בהליך דנן, הכלל הנקוט על ידנו כערכאת ערעור הוא כי אין להתערב בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שנגזר על הנאשם חורג באופן ממשי מן הענישה הנוהגת והראויה (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פס' 11 (29.1.2009)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים והוא אינו מצדיק את התערבותנו. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי מעשיו של המערער מלמדים על זלזול בוטה בחיי אדם, בחוק וברשויות האכיפה. המערער לא נשמע להוראות המשטרה, נסע בפראות ברחובותיה של העיר סכנין, עקף כלי רכב ואילץ כלי רכב אחרים לסטות מנתיב נסיעתם. המערער סיכן את חיי הנוסעים עמו ברכב ובהם קטין וכן את חייהם של ציבור הולכי הרגל והנוסעים בכביש. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הגלומה בעבירות ה"מרדפים" ובצורך להחמיר בעונשם של אלה הנמלטים מרשויות החוק ונוהגים בבריונות תוך סיכון חיי אדם (ראו: ע"פ 3641/14 מדינת ישראל נ' חסונה, פס' 6 (2.7.2014) והאסמכתאות שם). בהתאם נקבע כי גם לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 113 ההלכה המנחה לקביעת מתחם העונש ההולם במקרים כגון דא היא ההלכה שנקבעה בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבו אלקיעאן (11.11.2004), שם נגזר עונש של 48 חודשים בגין עבירה דומה (ראו: ע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל (28.10.2013); ע"פ 5619/13 מסרואה נ' מדינת ישראל (18.5.2014); ע"פ 6099/14 ‏אקריע נ' מדינת ישראל (5.2.2015)). העונש שנגזר על המערער אינו חורג, אפוא, כלל וכלל מן העונשים הנוהגים במקרים דומים, בייחוד בהינתן עברו הפלילי והתעברותי המכביד. זאת ועוד - בניגוד לטענת המערער בית המשפט המחוזי לא התעלם בגזר דינו מנסיבותיו האישיות ומיתר השיקולים שאותם מנה לקולה, אך באיזון שערך בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ראה לגזור על המערער בגין העבירות שבהן הורשע 3.5 שנות מאסר בפועל. כמו כן גזר עליו מאסר מותנה ופסילה והפעיל במצטבר את המאסרים המותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו. עונש זה הינו סביר והולם והוא תואם את מדיניות הענישה הנוהגת. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. אין חולק כי ראוי וטוב לבית המשפט להקפיד בניסוח התנאי, אך דומני כי במקרה דנן אין מקום להתפלפלות יתרה על קוצו של "ו". קשה לטעון ברצינות כי השופט שהטיל את התנאי נתכוון כי רק שילוב של העבירות של נהיגה בפסילה ואיומים יפעיל את התנאי. קשה עוד יותר להניח כי כך הבין זאת המערער וכי הסתמך על הבנתו זו כאשר הראה "אצבע משולשת" לשוטר והפליג לדרכו כאשר ניידת מאחוריו ומסוק משטרתי מעליו. דרכו של שופט, ובמיוחד שופט עמוס כשופטי ישראל בהאידנא, כי הוא מכתיב את גזר דינו באולם, ומטבע הדברים כי לא תמיד הניסוח מהוקצע כדבעי. ככלל, כאשר כתב האישום בו מורשע נאשם כולל מספר אישומים בעבירות שונות שאין קשר ענייני ביניהן (לדוגמה, עבירת אלימות ועבירת שוחד), סביר להניח כי בית המשפט שהטיל על נאשם עונש של מאסר על תנאי, מתכוון להרתיע את הנאשם מלבצע כל אחת מהעבירות בנפרד, במשמעות של "מכה אביו ואמו מות יומת" כפי שהטיבה חברתי השופטת חיות להסביר. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: כחברתי, השופטת א' חיות, אף אני סבור כי יש חשיבות רבה לניסוחה הברור והבהיר של הוראת התנאי בגזר הדין היוצא תחת ידיה של הערכאה הדיונית. ניסוח בלתי ברור של הוראת התנאי מטיל על ערכאת הערעור מלאכה פרשנית שמטרתה עמידה על משמעותה ותכליתה של הוראה זו, מלאכה שהיתה נחסכת אילו דאגה הערכאה הדיונית להקפיד על ניסוחה של תנייה זו. אני מסכים למהלך הפרשני בו נקטה חברתי בחוות דעתה ולתוצאה של חוות דעה זו. כמו כן, אני מסכים לקביעתה של חברתי כי העונש שהושת על המערער, אף שאינו קל כלל ועיקר, אינו חורג, בנסיבות המקרה דנן, ממדיניות הענישה הנוהגת במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏י"ג בניסן התשע"ה (‏2.4.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13058770_V03.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il