מחמד חסיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5870/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5870/01 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' א' לוי המערער: מחמד חסיין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.6.01 בת"פ 51/99 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור, מ' גל תאריך הישיבה: ד' בחשון תשס"ג (10.10.02) בשם המערער: עו"ד חיים משגב, עו"ד תום משגב בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר פסק-דין השופט י' אנגלרד: לפנינו ערעור על הרשעתו של המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום בו מיוחסת לו עבירה של רצח בכוונה תחילה של אחותו סאוסן עדווי. על-פי כתב האישום, ביום 13.11.99 בצהריים התקיימה שיחת טלפון בין המערער המתגורר בלוד לבין המנוחה, ששהתה אותה עת בביטוניא הסמוכה לרמאללה. לאחר השיחה נסע המערער לביטוניא כשהוא מצוייד בסכין קומנדו בעל להב של 14 ס"מ. הוא נכנס לבית בו שהתה המנוחה, ניגש אליה ודקר אותה 5 דקירות עמוקות בחלקי גוף שונים בכוונה תחילה לגרום למותה, כשהוא ממשיך לדקור אותה גם בעת שניסתה לקום ולברוח. הדקירות פגעו במקומות שונים בגופה של המנוחה: דקירה אחת בשד הימני – ריאה ימנית; דקירה במותן שמאל שהגיעה עד לכליה השמאלית; שתי דקירות בחלק התחתון של הגב; דקירה בירך ימנית. המנוחה הובהלה לבית חולים ברמאללה, שם היא נפטרה לאחר מספר שעות כתוצאה מדקירות המערער שגרמו לפגיעה בכלי דם ראשיים, לנזק חמור לריאה ולכליה ולאיבוד דם מסיבי. 2. בית המשפט המחוזי - מפי השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור ומ' גל - הרשיע את המערער בעבירת הרצח המיוחסת לו וגזר עליו עונש של מאסר עולם. המערער לא כפר בעובדה שדקר את אחותו המנוחה, וזאת בשל סכסוך משפחתי, אך טען כי לא הייתה לו כוונה לרוצחה. כן טען המערער להגנתו כי רשלנותו של בית החולים ברמאללה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין הדקירות לבין המוות. 3. בבית המשפט העידו בני משפחתה של המנוחה, ששהו בבית כאשר המערער תקף את המנוחה בסכין. מתוך עדויות בני המשפחה עולה כי המערער הגיע לבית המנוחה בביטוניא ודקר את המנוחה, שישבה אותה עת בקומה התחתונה של הבית. איש מהעדים לא העיד על ויכוח שהתנהל בין השנים קודם לדקירות. כאשר החלה המנוחה לצעוק כי המערער "הורג אותה" ניגשו כמה מבנות המשפחה למקום וניסו להרחיק את המערער מהמנוחה. המנוחה נמלטה ועלתה לקומה העליונה, ולאחר זמן קצר נלקחה משם, כשהיא פצועה ומדממת, אל בית החולים ברמאללה. בית המשפט המחוזי התרשם כי העדים ניסו למזער עד כמה שניתן מחומרת מעשיו של המערער וניסו להתחמק ממתן עדות מפלילה נגדו. 4. המערער, מצידו, מסר כמה הודעות במשטרה בסמוך לאחר האירוע וכמו כן הוא העיד בבית המשפט. כאמור, בכל הודעותיו הוא הודה בביצוע הדקירות אך טען כי לא התכוון לרצוח את המנוחה. גרסת המערער בפני חוקרי המשטרה שונה מגרסתו בבית המשפט בשני עניינים. ראשית, בניגוד לגרסה במשטרה, בה טען המערער כי החל לדקור את המנוחה מיד עם כניסתו לבית, הוא העיד בבית המשפט כי דקר את המנוחה בעקבות ויכוח שפרץ ביניהם. הוא שב והודה בבית המשפט כי לאחר שהחל לדקור אותה היא ניסתה להימלט אך הוא המשיך לדוקרה. השוני הנוסף נוגע לסכין. לבית המשפט לא הוצגה הסכין בה בוצע לכאורה הרצח, אלא רק צילום של סכין קומנדו שנתפסה על ידי המשטרה. לדברי המדינה, הסכין המצולמת שתפסה המשטרה נמסרה לבדיקה במכון לרפואה משפטית, אך בסופו של דבר היא אבדה. במשטרה הודה המערער כי ביצע את הדקירות בסכין הקומנדו המצולמת. בבית המשפט לעומת זאת הוא טען כי דקר את המנוחה בסכין אחרת, המשמשת לחיתוך ירקות, אותה הוא לקח מביתו ביום האירוע. גם לסכין זו הייתה, לדבריו, להב משוננת. 5. בית המשפט לא מצא כל סיבה שלא לאמץ את הגרסה שמסר המערער במשטרה, לפיה אין בידי המערער כל טענה היכולה לעלות כנגד רכיבי עבירת הרצח. מעבר לכך, בית המשפט השתכנע כי גם לפי גרסת המערער בבית המשפט, לפיה פרץ ויכוח בינו לבין המנוחה לפני הדקירות, כל רכיבי עבירת הרצח התקיימו. המערער לא חלק על קיום יסוד ההכנה והעדר הקינטור. המחלוקת נסבה, כאמור, סביב יסוד ההחלטה להמית וסוגיית הקשר הסיבתי. 6. באשר להחלטה להמית, בית המשפט למד מהתנהגותו של המערער על החלטה להמית: המערער נטל סכין משוננת עוד בביתו, הניחה ברכבו, נסע ברכבו מלוד לביטוניא במשך כשלושת רבעי שעה, עצר את הרכב, נטל את הסכין מן הרכב לקראת כניסתו לדירה בה שהתה המנוחה, ובסמוך לאחר כניסתו דקר אותה 5 דקירות בחלקי גופה השונים. המנוחה לא נקטה פעולה פיזית כלשהי כלפי המערער והוא המשיך לדקור אותה גם כאשר ניסתה לנוס על נפשה. בית המשפט ציין כי צורת הסכין ואורכה; אורכן, מספרן ומיקומן של הפגיעות בגוף המנוחה, כל אלה מעידים כי מעשיו הגלויים של המערער לוו בכוונה ממשית לגרום למותה של המנוחה. בית המשפט המחוזי שוכנע כי די בכל אלה כדי להעמיד את המערער בחזקת מי שהתכוון לתוצאה הקטלנית, בין אם פרץ ויכוח בינו לבין המנוחה עובר לדקירתה ובין אם לאו. בית המשפט דחה את גרסת המערער כי התכוון רק לאיים על המנוחה. 7. בהמשך בחן בית המשפט את טענת המערער, כי התרשלות רבתי של הרופאים בבית החולים ברמאללה ניתקה את הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין מות המנוחה. מתוך עדויות הרופאים שטיפלו במנוחה התבררה התמונה הבאה: עם הבאתה של המנוחה לבית החולים ברמאללה היא נותחה בבטנה, בשל חשש לפגיעה בחלקים פנימיים של הגוף. לאחר שהתברר כי לא התנקז דם באזור הבטן הוחדרו לה שני צינורות משני צדי החזה, כדי לשאוב משם את הדם. כמו כן קיבלה המנוחה כמה מנות דם. עם זאת, הנסיונות להציל את המנוחה לא צלחו והיא נפטרה לאחר זמן קצר כתוצאה מאיבוד דם רב. בחוות דעת פתולוגית של המכון לרפואה משפטית באבו כביר נקבע כי המנוחה נפטרה כתוצאה מאבדן רב של דם, בשילוב עם נזקים חמורים בריאה ובכליה אשר נוצרו כתוצאה מפצעי הדקירות בבית החזה ובמותן. 8. לשם ביסוס טענתו בדבר ניתוק הקשר הסיבתי, הגיש המערער חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו. המומחה הרפואי מצא פגמים רבים בעבודת הצוות הרפואי בבית החולים ברמאללה וכן חסר רב בתיעוד הרפואי. לדברי המומחה, ראוי היה להחדיר את הנקזים לבית החזה כצעד ראשוני; אזי היה מתברר כי הדימום הוא בבית החזה ונתיחת הבטן הייתה נמנעת. באשר לסיבת המוות, גם המומחה הרפואי מטעם המערער סבר כי מותה של המנוחה נגרם מסך איבוד הדם של כלל הדקירות, דם שלא הוחזר. לדעתו, אם היא קיבלה עירוי דם, כי אז לא היה בו כדי להספיק או שנתינתו החלה מאוחר מדי. המומחה הבהיר, כי הניתוח שעברה המנוחה בבית החולים לא היווה נדבך אקטיבי בגרימת המוות. 9. מוסכם על הכל כי מותה של המנוחה נגרם בשל אובדן הדם כתוצאה מפצעי הדקירה. בית המשפט המחוזי מסיק מכך שדקירות המערער הן גורם המוות בעוד שלבית החולים ניתן רק לייחס רשלנות שבמחדל, על כך שלא נקט אמצעים מספיקים להצלת המנוחה. וכך אומר בית המשפט: מכיוון שהפציעות הפנימיות עקב חתכי הסכין הן שהובילו לאובדן הדם שגרם למוות... בית החולים מהווה גורם ניטרלי בתולדת התוצאה, שכן זו הייתה נגרמת גם אם המנוחה לא הייתה מובאת לשם כלל. (עמ' 25 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי קבע כי במצב דברים זה, אין לקבל את טענת המערער בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בשל טיפול רשלני במנוחה. בית המשפט סבר כי "טענה זו אינה יכולה לעמוד בנסיבות שבהן [המערער] התכוון מלכתחילה לתוצאה הקטלנית, רצה בה וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו". 10. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בסוגיית הקשר הסיבתי. בית המשפט מצא כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשי המערער למות המנוחה. מעשי המערער הם שהובילו במישרין למות המנוחה. "התערבות בית החולים אולי לא הועילה, ברם, גם לא היה בה כדי להוות גורם פעיל לתוצאה, שהרי זו הייתה נגרמת גם אלמלא הובאה המנוחה אל בית החולים" (עמ' 28-27 לפסק הדין). בית המשפט בחן את קיומו של קשר סיבתי משפטי על-פי מבחן הצפיות. בהקשר זה מציין בית המשפט: משבאים אנו לבחון את נושא הצפיות בנסיבות דנן, דומה שהדבר הופך מיד למיותר, שהרי עסקינן מלכתחילה בדרגת יסוד נפשי גבוהה, של מודעות לתוצאה ורצון בה. לפיכך יסודות העבירה דנן קולטים אל גדרם כבר את הצפיות הנדרשת לקיומו של הקשר המשפטי. די אפוא בהוכחת התממשות התוצאה בשל ההתנהגות (בענייננו: מות הקורבן, כתוצאה מאובדן דם שנגרם עקב הדקירות בסכין). (עמ' 29 לפסק הדין). בית המשפט ציין כי המחדל של בית החולים, גם אם מדובר במחדל רשלני, אינו "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי. גם אם בית החולים לקה ברשלנות רבתי באופן טיפולו, אין בדבר כדי לנתק את הקשר הסיבתי עם מעשיו של המערער בנסיבות בהן הלה צריך היה לחזות מראש את התוצאה עקב מעשהו. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט בסעיף 309(1) לחוק העונשין, שעניינו השלכותיו של טיפול רפואי שגוי על הקשר הסיבתי. וזו לשון הסעיף: בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: (1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק; בית המשפט דחה את טענת המערער, אשר נשענה על סעיף 309(1) סיפא לחוק, לפיה בשל חוסר המיומנות של הרופאים שטיפלו במנוחה מתנתק הקשר הסיבתי. הטענה נדחתה בנימוק כי גורם המוות היו הדקירות עצמן והן בלבד. לכך התווספה הקביעה כי הטיפול הרפואי ניתן בידי רופאים כשירים ומיומנים, כלומר הטיפול נעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. וכך אומר בית המשפט: המסקנה היא אפוא, כי טיפול רפואי שגוי, מצוי בגדר הצפיות של הנאשם מכוח החזקה הסטטוטורית. כדי לעמוד בתנאי ניתוק הקשר, על הנאשם להצביע על שני תנאים מצטברים: הראשון, שהטיפול הרפואי היווה את העילה המיידית והיחידה לתוצאת המוות; השני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים ובסיסיים. בענייננו לא מתמלא אף אחד משני תנאים אלה. כמפורט לעיל, הטיפול הרפואי לא היווה את העילה למוות, שכן תוצאה זו נגרמה מאובדן הדם עקב הדקירות. גם לגבי הטיפול שניתן, המבחן הוא פורמלי: האם הרופא המטפל היה כשיר ומיומן לערוך טיפול זה. לית-מאן-דפליג, שבענייננו טיפלו במנוחה רופאים מומחים. גם אם לענייננו נצא מתוך הנחה שטיפולם לקה ברשלנות, עדיין אין בכך כדי להועיל ל[מערער], שמעשהו הוביל במישרין לצורך בטיפול זה, עקב הסיכון שיצר בשל הדקירות.... הווי אומר, שכאשר תוצאת המוות היא פועל יוצא של מעשי הנאשם, אין הלה יכול לחסות בצל הוראת 309(1) סיפא.... הרשלנות הרפואית הופכת להיות רלוונטית רק אם היא הגורם למוות, מה שאין כן במחדל רפואי, כאשר גורם המוות הוא המעשה עצמו. (עמ' 35-33 לפסק הדין). 11. הערעור שלפנינו מופנה כנגד הכרעת הדין. המערער שב וטוען כי יש לזכותו מעבירת הרצח משני טעמים. האחד, לא הוכחה החלטתו להמית את המנוחה. לטענתו, הוא לא התכוון להרוג את המנוחה, אלא רק לאיים עליה שתפסיק את המריבות עם המשפחה. הוא לא רצה במותה של אחותו. כל אחת מהפגיעות של המערער במנוחה בפני עצמה אינה מן הסוג שיכול לגרום באורח ישיר למוות. מיקומן של הדקירות אינו מעיד על כוונה להמית. המערער מוסיף וטוען כי הסכין שבה נדקרה המנוחה לא הוצגה כראייה במשפט, דבר המצביע על ניהול רשלני של תיק החקירה ומשליך על הכרעת הדין. 12. הנימוק השני של הערעור מתמקד בסוגיית הקשר הסיבתי. המערער שב וטוען כי הטיפול במנוחה בבית החולים ברמאללה, אשר נעשה שלא בידיעה ובמיומנות רגילות, מנתק את הקשר הסיבתי בין הדקירות למוות, וזאת מכוח הוראת סעיף 309(1) לחוק. לטענתו, על-פי חוות הדעת הפתולוגית, אף אחת מהדקירות שספגה המנוחה לא גרמה לנזק בלתי הפיך או הייתה קטלנית. הטיפול הרפואי הבלתי מיומן היווה את העילה המיידית למותה של המנוחה. הטיפול לקה בחסר ולא היה סביר (אי החזרת דם למנוחה בכמות שנדרשה בגין איבוד הדם שסבלה כתוצאה מן הפציעות; אי החדרת נקזים לבית החזה כצעד ראשוני). לבסוף, קובל המערער על כך שהתביעה לא הציגה את התיק הרפואי של המנוחה בבית החולים ברמאללה. 13. אדון תחילה ביסוד "ההחלטה להמית". מתוך מכלול הראיות שהוצגו בפניו, השתכנע בית המשפט המחוזי מעבר לספק סביר, כי המערער התכוון להמית את המנוחה. בית המשפט המחוזי למד על החלטת המערער להמית את המנוחה מתוך מכלול הנסיבות האובייקטיביות של האירוע. קביעת בית המשפט המחוזי מושתתת על חזקה עובדתית-ראייתית המכונה "חזקת הכוונה" או "הנחת הכוונה". על-פי חזקה זו, אשר השתרשה היטב בפסיקה, ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. ראה ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 שם כותב השופט א' גולדברג את הדברים הבאים: כיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה "הנחת הכוונה" שהיא חזקה שבעובדה, לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את הארוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב"הנחת הכוונה" משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מנסיון החיים והשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה (סובייקטיבית) להמית. ובמקום אחר, בע"פ ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 7, מציין חברי השופט א' מצא: אכן יש, שבהיעדר סיבה להניח אחרת, ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני, כי העושה החליט להמית את הקורבן. כך הוא, למשל, כאשר הקורבן נדקר מספר פעמים, או כאשר הדקירות כוונו לאזור רגיש בגופו. (ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 7). 14. בנסיבות המקרה הנדון, אכן יש להניח כי המערער התכוון להמית את המנוחה. נסיבות האירוע תוארו על-ידי המערער עצמו בהודעתו במשטרה למחרת יום האירוע. וכך הוא אומר: התקשרה אלי אחותי סוסן... אמרה לי יש בלגן, התעצבנתי, קמתי התקלחתי לקחתי סכין קומנדו שקניתי מזמן בשוק בתל-אביב, והחלטתי לנסוע אליה, לאיים עליה להזהיר אותה כי זה לא הפעם הראשונה, שהיתה עושה את כל המריבות האלה עם דודה שלי ובעלה... הגעתי לשם עם עצבים, לקחתי את הסכין שהיה מוחבא מתחת לכסא שלי, כסא הנהג... נכנסתי לבית, מיד נגשתי לחדר שמימין לכניסה, שם הנשים יושבות בדרך כלל.... אחותי סוסן ישבה על הספה מאחורי סבתא שלי. נכנסתי לחדר בשנים שלושה צעדים מהירים, כבר הסכין הוצאתי אותה מהכיס שלי כשנכנסתי לבית, נגשתי לאחותי ונתתי לה כמה דקירות בחזה. היא לא דיברה, קמה מהספה וברחה לי, נתתי לה עוד דקירה בצד שלה מאחורה. אני חושב נתתי לה שלוש עד חמש דקירות אני לא זכרתי כמה בדיוק נתתי לה כמה דקירות עם הסכין, לא הרגשתי כמה בדיוק הכנסתי לה. מעשיו של המערער לא מותירים ספק בדבר כוונתו לגרום למותה של המנוחה באמצעות דקירות הסכין. המערער הצטייד בסכין קומנדו משוננת. בשלב מסוים לפני כניסתו לבית המנוחה הוא החליט לפגוע בה בדקירות סכין. המערער דקר את המנוחה מספר פעמים. הוא כיוון את פגיעותיו לאזור החזה, שהוא אזור רגיש ביותר בו נמצאים האיברים החיוניים של הגוף, ואף סבר כי שם פגע בה (ההודעה נמסרה לפני שהתקבלה חוות דעת פתולוגית). המערער עצמו הודה כי המשיך לדקור את המנוחה גם כאשר זו ניסתה להימלט מפניו, והוא חדל מהדקירות רק כשבני משפחה אחזו בו ומנעו ממנו מלהמשיך ולפגוע במנוחה. 15. בצדק העמיד בית המשפט המחוזי את המערער בחזקתו, כי התכוון לגרום לתוצאה הטבעית ממעשיו, קרי מות המנוחה. אם אדם תוקף בכלי קטלני את קורבנו ופוגע בו במקומות רגישים בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף. גם אם פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוחה בעת כניסתו לבית, לפני הדקירות, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי בשעה שהדקר המערער את המנוחה קיננה בלבו כוונה לקטול את חייה. יש להעיר כי חזקת הכוונה המבוססת על מכלול הנסיבות האובייקטיביות מתחזקת, במקרה הנדון, על רקע הודעותיו של המערער במשטרה, המרמזות על כוונה סובייקטיבית ממשית להמית את המנוחה. כך, בהודעתו במשטרה ביום 16.11.99 (שלושה ימים לאחר האירוע) אמר המערער לשוטר: "נכנסתי ישר לחדר... והרגתי אותה". לדברים אלה, אשר נאמרו בסמוך לאירוע, יש משמעות בקביעת היסוד הנפשי של המערער. המסקנה היא כי מן העובדות עולה שהמערער התכוון להמית את המנוחה. מסקנה זו פוטרת אותנו מן הצורך לדון בתחולתה – בנסיבות המקרה הנדון - של "הלכת הצפיות", הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. שהרי, לכאורה, המערער ראה מראש את התרחשות התוצאה הקטלנית כאפשרות קרובה לוודאי וצפיה זו מהווה, בגזירת המחוקק, תחליף לכוונה לגרום לתוצאה הקטלנית. ואולם, תחולתה של "הלכת הצפיות" על עבירת הרצח שנויה במחלוקת בין המלומדים ואף בפסיקה נראה כי הסוגיה טרם הוכרעה סופית. ראה ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289; ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). 16. יש להעיר, כי אין בעובדה שכלי הרצח לא הוגש במהלך המשפט כדי לכרסם בקביעה כי הרצח בוצע באמצעות הסכין המצולמת. לנוכח דבריו המפורשים של המערער בחקירותיו במשטרה, כי ביצע את הרצח באמצעות סכין קומנדו, ולנוכח זיהוי הסכין המצולמת כסכין שבה דקר את המנוחה, אי הצגת הסכין לא גרמה לעיוות דין למערער. 17. באשר לטענתו האחרת של המערער, שעניינה ניתוק הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין תוצאה הקטלנית, גם אותה אין בידי לקבל. טענת המערער מבוססת על סעיף 309(1) לחוק, הקובע קשר סיבתי משפטי בין מעשי הנאשם לבין התוצאה הקטלנית כאשר מעשי הנאשם לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של הקורבן, ובלבד שהטיפול הרפואי נעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. לטענת המערער, מלשון הסעיף עולה בפורש שאין לראות את המערער כמי שגרם למותה של המנוחה אם הטיפול הרפואי במנוחה לא נעשה בידיעה ובמיומנות רגילות. 18. המערער אינו חולק על כך כי המנוחה מתה מאובדן דם בשל הדקירות. הטיפול הרפואי לא מנע את המוות אך גם לא תרם למותה של המנוחה ואלמלא הובהלה לבית החולים המוות היה מתרחש בבית. משמעות הדבר היא כי מעשיו של המערער – דהיינו דקירת המנוחה בסכין – היוו את הגורם התכוף ואף הגורם היחיד למותה של המנוחה. במצב דברים זה, אין נפקות לסעיף 309 לחוק העונשין. סעיף 309 מחיל את המונח "גרימת מוות" בנסיבות בהן גורם זר מתערב בתהליך הגרימה, או שהתנהגות העבריין אינה הגורם היחיד שגרם למוות. סעיף 309(1) רישא לחוק מאפשר הטלת אחריות במצב בו טיפול רפואי שניתן לקורבן בעקבות פציעתו על-ידי הנאשם גרם למותו. סעיף 309(1) סיפא לחוק מסייג זאת בכך שהטיפול ניתן בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. ברוח זו ראה י' לוי וא' לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (תל-אביב, תשמ"א) 365-364: נאשם החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשהו לתוצאה הפטאלית בשל טיפול רפואי לקוי שניתן לקרבן, חייב, לפיכך, לסמוך טענתו על קיום שני תנאים מצטברים: האחד, שהטיפול האמור היווה את העילה המיידית היחידה למוות, והשני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים. במקרה הנדון, כפי שקבע בית המשפט קמא, אף אחד משני התנאים המצטברים האלה לא התקיים: לא הטיפול הרפואי שניתן למנוחה הוא שגרם למותה אלא דקירות הסכין; ובנוסף, המנוחה קיבלה טיפול רפואי מיומן ואין מקום לייחס לצוות הרפואי רשלנות רבתי. למעשה, עניינו של המערער כלל אינו נכנס לגדר המקרים המנויים בסעיף 309 לחוק, שהרי מעשיו היוו את הגורם התכוף למות המנוחה. ממילא אין כל נפקות לסייג הקבוע בסיפא של סעיף 309(1) לחוק. אדם אשר גרם במישרין למותו של הקורבן אינו יכול להנות מהסייג להרחבת האחריות, אפילו נצטרף למעשיו מחדל רפואי שלא מנע את התוצאה הקטלנית. 19. השאלה כעת היא האם מתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה במנותק מסעיף 309 לחוק. ראוי להבהיר, כי הרשימה שבסעיף 309 אינה מהווה רשימה סגורה ואירועים שאינם תואמים את כללי סעיף 309 ניתנים להיות מוכרעים על פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי. ראה ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1, עמ' 49. כן ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', ירושלים, תשמ"ד) 793-792. 20. יש לבחון, אם כן, את הקשר הסיבתי בין התנהגות המערער לבין מות המנוחה לפי כללי הסיבתיות הרגילים. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, מתקיים במקרה הנדון קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהגות המערער לבין התוצאה הקטלנית. במישור העובדתי, אין ספק כי קיימת זיקה סיבתית בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה בשל אובדן דם, לפי מבחן "הסיבה בלעדיה אין". גם בהנחה שחיי המנוחה היו ניצלים לו זכתה לטיפול רפואי טוב יותר, דקירות המערער נותרות סיבת המוות הממשית. 21. הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים אף הוא. כעקרון, בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית, היסוד הנפשי של הנאשם משלים את הדרישה לקשר סיבתי משפטי. שהרי היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית כולל צפייה של התוצאה. ככלל, די בהתקיימו של יסוד זה ולכן גם אם התוצאה הצפויה התרחשה באופן שונה מהצפוי, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין אותה תוצאה. ראה לוי ולדרמן, שם, בעמ' 336; ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 29, 32. ברוח זו ראה דברי חברי השופט א' ריבלין בע"פ 4230/99 אבו ג'נאם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 34, פסקה 10, שעניינם עבירת ההריגה: הקשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על פי מבחן הצפיות הסבירה, לאמור די בכך שניתן היה לצפות באורח סביר תוצאה קטלנית ושצריך היה לצפותה (י' קדמי על הדין בפלילים (חלק ב', 1992) בעמ' 446). לעניין עבירת ההריגה מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן אובייקטיבי, וכיוון שהיסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו לפי סעיף 19 לחוק העונשין הוא יסוד של פזיזות לפחות, וזו נבחנת באספקלריה סובייקטיבית, ממילא אין עוד טעם בדיון מקדים בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי (לעניין הקשר הסיבתי המשפטי) וראוי לעבור לדיון בשאלת היסוד הנפשי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בדוננו בעבירת הרצח, המבוססת על יסוד נפשי חמור של כוונה תחילה. כאשר הנאשם חפץ בגרימת התוצאה הקטלנית וצופה אותה, לא נדרשת צפיות של תהליך הגרימה. דברים אלה מחייבים הסתייגות מסוימת, וזאת ביחס למקרים בהם אופן התרחשות התוצאה היה חריג ביותר. עמדה על כך חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת בלקר, בעמ' 48: בעבירות כוונה יש צרך בכוונה תחילה למעשה, וחפץ בתוצאה אך אין צרך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר. ובהמשך, בעמ' 51: ---מה עוד שבהתקיים מצב נפשי של כוונה וצפיות ביחס לתוצאה אין חשיבות לצפיות ביחס לדרך התהוותה, שבעיננו איננה חריגה אינה בלתי תלויה בעבירה והיא בגדר צפיותו של מי שגורם לאחר פגיעות אנושות בכוונה תחילה להמיתו. כן ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', ירושלים, תשמ"ד) 653: לדעתנו, כל עוד ניתן להעריך את תהליך הגרימה לתוצאה, על כל הגורמים שפעלו במסגרתו, כפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד מבחינת הכוונה לגרום לתוצאה, פרשה שהחלה בהתנהגותו של הנאשם והסתיימה בתוצאה המזיקה בה תלויה השלמת העבירה ושלגרימתה התכוון בעל אותה התנהגות, אין נפקא מינה אם התוצאה נגרמה לפי התהליך אותו דימה האדם בשעת התנהגותו או שמא היה תהליך הגרימה שונה בשל גורם או גורמים בלתי צפויים – אך לאו דווקא בלתי רצויים – שהיתוספו על התנהגות זו... על כל פנים, למרות שהמבחן אינו מצטיין בדיוק אובייקטיבי רצוי, הוא בא לחזק את הפרופוזיציה לפיה כאשר מדובר באדישות או בכוונה, אין זה הכרחי שהן תשתלבנה בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה המזיקה, כפי שהכרחי שהשתלבה בתוצאה עצמה. (ההגדשות במקור). 22. במילים אחרות, בעבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג של כוונה, ובכללן כמובן עבירת הרצח, די בהשתלבות הכוונה ברכיב התוצאתי של העבירה, ואין חשיבות להשתלבותה גם בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה. כלומר, הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים, בהם התוצאה המכוונת הושגה בדרך אקראית ועקיפה ביותר וקיים פער גדול בין דרך האירוע - כפי שניתן היה לצפות בעת המעשה - לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על העדר קשר סיבתי משפטי. ראה לוי ולדרמן, שם בעמ' 340-339. 23. בענייננו, נקבע כבר כי התקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה תחילה. המערער התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית, רצה בה, וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו. המערער צפה כי המנוחה תמות כתוצאה מדקירות הסכין בחלקי גופה השונים. ואמנם, המנוחה מתה כתוצאה מאובדן דם, שהוא התרחשות צפויה וטבעית בנסיבות העניין. כפי שהוסבר, לא נדרשת צפייה מדויקת של השתלשלות העניינים שהובילה למוות, דהיינו הפינוי לבית החולים, הטיפול הרפואי וסיבת המוות הפתולוגית המדוייקת. 24. בצדק סבר בית המשפט המחוזי, כי אין לפנינו מצב אמיתי של "גורם זר מתערב". הנחת היסוד בסוגיה של "גורם זר מתערב" היא שמדובר בשני אירועים המשלימים זה את הפוטנציאל הגרימתי של זה, ואף אחד מהם לבדו, לא היה בו כדי להביא להתרחשות התוצאה. ראה פלר, שם, בעמ' 762. בנוסף "גורם זר מתערב" הוא גורם שגרם במישרין לתוצאה המזיקה. במקרה הנדון, מבחינה עובדתית המוות הוא תוצאה ישירה של מעשי הנאשם. לבסוף יש לזכור, כי בית המשפט המחוזי קבע כי הרופאים שטיפלו במנוחה לא פעלו בחוסר מיומנות ולכן אפילו ראינו בפעולת הרופאים משום "גורם מתערב זר", לא היה בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי. אי לכך, דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, כ"ז בכסלו תשס"ג (2.12.2002). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01058700_Q04.doc /שב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il