פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5869/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5869/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 24.5.07, ב.פ. 1034/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה כץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשס"ט (01.07.09) בשם המערער: עו"ד ר' ליטן בשם המשיבה: מתורגמנית: עו"ד ד' רוסו גב' א' אסאס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' יפה כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו), הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירות של תקיפה, תקיפת קטין או חסר ישע, ועבירות מין במשפחה. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל-9 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את בתו החורגת, ילידת שנת 1986 (להלן: המתלוננת), בסכום של 50,000 ש"ח. המערער, המוסיף לטעון לחפותו, הביא את השגותיו בפנינו. הרקע והאישומים 2. המערער הכיר את אִמה של המתלוננת כשהייתה בת שנתיים, ולבני הזוג נולדו שני ילדים משותפים. בשנת 1994 עלתה המשפחה לישראל והתגוררה במשך שנים בעיר אשדוד. בשנת 2004 – והיא בת 18 – הגישה המתלוננת תלונה בגין אלימות פיזית ומילולית שהיא ושאר בני הבית ספגו במשך השנים מידי המערער, ובגין מעשים מיניים שביצע בה. 3. בעקבות התלונה הוגש נגד המערער כתב אישום. בחלקו הראשון דובּר בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אותן ביצע המערער בבני משפחתו. בנוסף, יוחסו לו עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק, עקב איומים שהשמיע כלפי המתלוננת, ובהם הזהירהּ לבל תדווח על מעשיו, שאם לא כן ידאג לגרשה מן הארץ ואף יגרום למותה. חלקו השני של כתב האישום ייחס למערער עבירות מין במשפחה, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-351(ב) לחוק, אותן ביצע במתלוננת. בחלקו השלישי של כתב האישום תואר אירוע שהתרחש בצהרי יום השישי, כ"א בחשון התשס"ה (5.11.2004), שלושה ימים עובר להגשת התלונה, ובגינו יוחסה למערער עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ב) לחוק. האישומים והגרסאות 4. עמדת התביעה נסמכה בעיקרה על גרסת המתלוננת, אשר פתחה בתיאור אירוע יום השישי – נשוא האישום השלישי. בינה לבין שני אחֵיה, ילידי השנים 1991 ו-1998, נתגלע ויכוח חריף – אחד מיני רבים – ובמהלכו הזעיק האח את המערער, אשר הכה את המתלוננת בפניה וחנק אותה באמצעות חוט של מטען טלפון נייד אותו כרך סביב צווארה, עד שלדבריה ראתה "שחור בעיניים עם נקודות צהובות" (עמ' 1 לת/1). מיד לאחר מכן קרא המערער את האחים לבירור בחדר, ובעקבותיו שב להכות את המתלוננת. זמן קצר לאחר מכן, כשנכנסה האם לחדר, התרברב המערער בפניה על מעשיו, והיא בתגובה, החרתה החזיקה אחריו והודיעה למתלוננת כי אם תפנה למשטרה "הם יסיתו את כל המשפחה" נגדה (עמ' 2 לת/1). נטען, כי המערער ניסה להכות את המתלוננת פעם נוספת, אולם האם מנעה זאת, ועל כן הסתפק המערער בהטחתו של איום, היינו, כי יהרוג את המתלוננת "ויקצץ אותה לחתיכות קטנות" (עמ' 2 לת/1). כאמור, כל זאת אירע בצהרי יום שישי, וביום ראשון שלאחריו, בעידודו של בן זוגה, פנתה המתלוננת ליועצת בית-הספר בו למדה, דיווחה לה על שארע ושטחה בפניה, לראשונה, גם את גרסתה באשר לניצול המיני שהיה מנת חלקה והאלימות הפיסית שהופנתה כלפיה וכלפי בני משפחתה במשך השנים. יום לאחר מכן הגישה המתלוננת את תלונתה במשטרה. המתלוננת סיפרה כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה נהג המערער באלימות, וכי התנהגות מסוג זה הופנתה גם כלפי אימה ואחיה. לדבריה, המערער אמנם חדל ממנהגו זה בתקופה שקדמה להגשת התלונה, אולם עד אז הוא נהג להצליף בה ובאחיה באמצעות חגורה, לבעוט בה ובאימה, ולהלום בהן עם אגרופיו, עד שנאלצו להסתיר את הסימנים שהופיעו על גופם (ת/1). ובאשר לעבירות המין. המתלוננת לא ידעה לציין את המועדים המדויקים בהם התרחשו ("כשהייתי בכיתה ח' או ט' או י' אני כבר לא זוכרת" (עמ' 5 לת/1); ובהמשך- "כשהייתי בגיל 15.5 עד גיל 16.5-17, הוא הפסיק לעשות את זה כשהייתי בסוף כיתה י' תחילת כיתה יא' כי היה לי חבר" (עמ' 6 לת/1)). עם זאת, היא ידעה למקמם בתקופה שבה אִמה עבדה במשמרות לילה או שהתה מעבר לים. המתלוננת סיפרה כי המערער נהג לקרוא לה לחדרו בשעות הלילה, לאחר שאחֵיה – עימם לנה במשותף – נרדמו, ואז הפשיטה, חיבקה, נישקה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה והניח את ידיה על איבר מינו. לדבריה, לפנות בוקר הורה לה המערער לשוב לחדרה. בעדותה הוסיפה, כי לא בכל פעם שנכנסה למיטתו ביצע בה המערער את זממו, וכי לעתים "רק" דרש ממנה לעסות את גופו או להירדם לצידו. עוד טענה המתלוננת, כי מספר חודשים עובר להגשת התלונה רמזה לאִמה, במעורפל, על מעשים אלה. לדבריה, האם ערכה בירור קצר ובלתי ממצה עם המערער, אשר הגיב באומרו "מה אני עושה מזה סיפור אם הוא נגע בי פה או ליטף אותי שם" (שם). בהמשך הגיבה גם האם לדברים בביטול - "זה אינסטינקט של רגע את צריכה להבין את אבא" (שם). המתלוננת שללה את האפשרות כי רקמה עלילה כוזבת נגד המערער. היא טענה, כי העובדה שבני המשפחה הכחישו פה אחד את גרסתה, נבעה מתלותם במערער וחששם ממנו, וכי היא ידעה מראש שכך יקרה, הואיל ובעבר כאשר איימה להתלונן "הם אמרו לי שכל המשפחה תהיה נגדי" (עמ' 3 לת/2). המתלוננת הביעה אכזבה מכך שאמה לא עמדה לצדה, והוסיפה והסבירה זאת בפחדה של האם "לאבד את הבית והביטחון" (עמ' 4 לת/1). לדבריה, אימה אמרה לה "אם לא אבא אנחנו שום דבר. הוא מחזק אותנו, מסבסד אותנו... ובלעדיו אנחנו אבודים" (שם). המתלוננת אישרה, כי עדויותיהם של בני המשפחה אודות התנהגות פרועה שאפיינה אותה – לרבות הפגנת אלימות במהלך מריבות ביניהם והנפתו של סכין לעבר אחִיה – היו נכונות. ועוד הדגישה, כי לא חשה רצויה על-ידי בני משפחתה, שהקשר מהם נותק מאז הגשת התלונה, וכי האדם הקרוב לה ביותר, בפניו התוודתה על שחוותה, היה בן זוגה. אחת הסוגיות אשר עוררה קושי עסקה ביומנים אותם כתבה המתלוננת לאורך השנים, ובהם – כך טענה – תארה את התנהגותו האלימה של המערער. יומנים אלה נעלמו ולא הוגשו כראיה, אולם אזכור לקיומם נמצא ביומן אחר שכתבה המתלוננת ביום שבת, כ"ב בחשון התשס"ה (6.11.2004), סמוך להגשת התלונה. ביומן אחרון זה כתבה המתלוננת על תקיפתה האלימה בידי המערער ביום האתמול, ועל התנהגותו של המערער לאורך השנים. הסיבה להיעלמותם של היומנים הישנים נותרה עלומה – בחקירתה במשטרה רמזה כי יתכן שידו של המערער בדבר, שכן הוא ידע על קיומם ואף קרא בהם, והדגישה כי לעולם לא הייתה זורקת אותם (עמ' 2 לת/2; עמ' 7 לת/1). לעומת זאת, בעדותה העלתה את האפשרות כי היא עצמה זרקה את היומנים (עמ' 36 לפרוטוקול). גם ביומנה האחרון רשמה המתלוננת כי היא זו שזרקה את היומנים הישנים ("היום הם [היומנים] בפח כי זרקתי אותם התביישתי ופחדתי שיקחו אותו לכלא אם יגלו אותם" עמ/ 5 לת/3). 5. מטעם התביעה העידה גם יועצת בית-הספר. היא מסרה כי המתלוננת הגיעה אליה ביום ראשון, כ"ג בחשון התשס"ה (7.11.2004), כשהיא מפוחדת ובוכיה, הקריאה בפניה את היומן שכתבה יום קודם לכן, וגוללה את קורותיה. העדה הוסיפה, כי בין הכיתות ז' לט' נחשבה המתלוננת לתלמידה "עייפה, מנותקת, לא מרוכזת" (עמ' 3 לת/5), נתונה למצבי רוח ולהתפרצויות אלימות, ואילו מאז כיתה י' התנהגותה התמתנה והישגיה הלימודיים השתפרו. עוד ציינה היועצת, כי במהלך כיתה ט', ערכה אצל המתלוננת ביקור בית לאחר שנעדרה מבית-הספר במשך מספר ימים, והתעורר חשד כי דבר מה אינו כשורה. לדבריה, בהגיעה לבית מצאה את המתלוננת שרועה על הספה כשהיא חיוורת וחלשה. לשאלת היועצת – אם הסיבה להיעדרותה מבית-הספר היא מחלה – השיבה המתלוננת בשלילה והסבירה כי היא עייפה וחלשה וכי אִמה שוהה מעבר לים. 6. עד תביעה נוסף היה בן זוגה של המתלוננת. השניים החלו את מערכת יחסיהם כאשר היתה המתלוננת בכיתה י"א, ונותרו יחד חרף האיבה שהפגינו כלפיו הוריה. לדבריו, כבר בתחילת הקשר הבחין כי דבר מה אינו כשורה אצל המתלוננת, ועם הזמן היא הסכימה לחשוף בפניו את צפונות ליבה. הגם שהמתלוננת לא ציינה דבר זה בחקירתה, הוסיף העד וציין, כי היא סיפרה על אירוע שבו המערער "ליקק את איבר מינה בלשונו" (עמ' 2 לת/6). 7. את עמדתה שמנגד ביססה ההגנה על גרסאותיהם של יתר בני המשפחה. ראש וראשון להם היה המערער, אשר כפר בכל המיוחס לו. באשר לאירוע יום השישי טען, כי נזף במתלוננת על התנהגותה כלפי אחֵיה ותו לא. הוא אישר את הטענה כי הוציא את אחיה של המתלוננת מהחדר וביקש מהם לסגור אחריהם את הדלת, אולם לדבריו גם אז לא פגע בה, אלא רק אמר לה "תהיי בן אדם נורמלי למה צריך את הריבים האלה כל הזמן" (עמ' 3 לת/9). הוא הודה, כי במהלך אותו אירוע לפת את ידה של המתלוננת והושיבה בכח, אך ציין כי עשה זאת לאחר שניסתה לתקוף את אִמה, בשל הערה ביקורתית שהשמיעה על בן זוגה. באשר לעבירות האלימות הנוספות שיוחסו לו הוסיף המערער, כי מעולם לא הִכּה איש מבני הבית, אולם לגבי המתלוננת התוודה כי "אולי כמה פעמים נתתי לה פליק" (עמ' 131 לפרוטוקול). לגבי עבירות המין העיד, כי רעייתו כלל לא עבדה במשמרות לילה בשנים שלגביהן העידה המתלוננת, ומכאן המסקנה כי אין זו אלא בדיה. לדבריו, את המתלוננת אפיינו בעיות התנהגות קשות – לרבות היעדרויות מבית-הספר, התקפי אלימות וגניבת כסף – החל מגיל 15, אז גילתה כי הוא אינו אביה הביולוגי. הדרדרות נוספת בהתנהגותה חלה בעקבות יחסיה עם בן זוגה, שלא נשא חן בעיני המערער כלל וכלל. המערער הוסיף וציין, כי עובר לתלונתה איימה שאם יוסיף להתערב במערכת היחסים שלה תביא לכליאתו, וכי לא התייחס לדבריה ברצינות מאחר שעל דרך הכלל "היו לה כל מיני אגדות וסיפורים" (עמ' 121 לפרוטוקול). 8. יתר בני המשפחה תמכו בגרסתו של המערער בפה מלא, וכולם הדגישו את בעיות ההתנהגות הקשות שאפיינו את המתלוננת. אִמה של המתלוננת הדגישה את מרכזיותו של המערער במרקם החיים המשפחתי, באומרה "אם אתם תכניסו אותו לכלא כל העולם יתמוטט לי, היה לי הכל, הוא בשבילי הכל, הוא יודע גם עברית, תמיד עזר לי בכל" (עמ' 5 לנ/6). אחיה של המתלוננת העיד כי היחידה שנתקפה בפרצי זעם ואלימות הייתה היא עצמה, וכן סיפר כי שנתו קלה, ועל כן, לגישתו, לא יתכן שהמערער קרא למתלוננת למיטתו בלילות מבלי שהבחין בכך. הכרעת הדין 9. דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי (השופטת ו' מרוז, אליה הצטרפה השופטת ר' יפה כץ) קבעה כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו כלפי המתלוננת. הכרעה זו נסמכה, בראש ובראשונה, על האמון שנתנו שופטות הרוב בעדותה של המתלוננת, אשר להשקפתן הייתה ברורה ועקבית, נטולת סתירות משמעותיות, עשויה מקשה אחת ועלתה בקנה אחד עם השכל הישר וניסיון החיים. לשיטתן, לא היה בעדות זו כדי להאדיר את חומרת מעשיו של המערער או להציג את המתלוננת כקורבן יחיד במערכה, ואף לא היה בה כדי להציג אותה כנערה כנועה, חלשה או צייתנית. מהימנותה של המתלוננת נלמדה אף מהאכזבה שהביעה כאשר גילתה כי כל בני משפחתה יצאו נגדה, מהסבריה מדוע הפנו לה עורף ומכך שעל אף זאת לא נטרה להם טינה. עוד הוסיפו השופטות, כי עובדת כבישתה של העדות לא פגמה במהימנות המתלוננת, באשר נמצאו לכך הסברים המניחים את הדעת. חיזוק לגרסתה של המתלוננת נמצא בהתאמה שהתגלתה בין המועדים בהם טענה כי חוותה התעללות מינית לבין המועדים שבהם, בהתאם לראיות שהוצגו, שהתה אִמה מחוץ לבית. חיזוק נוסף נמצא ביומן שכתבה המתלוננת טרם הגשת התלונה, אשר נכתב ברצף, באופן המלמד על מצבה הנפשי הנסער, ושהכיל פרטים, אשר להשקפתן של שופטות קמא, קשה להעלות על הדעת כי בדתה אותם מלבה. עוד נמצאו חיזוקים לגרסת המתלוננת בעדותו של בן זוגה, שהצטיירה בעיני בית-המשפט כעקבית וכנה, וכן בעדותה של יועצת בית-הספר, אשר שפכה אור על מצבה העגום של המתלוננת בתקופה בה בוצעו, לטענתה, המעשים המיניים. חיזוק נוסף נמצא בשיחה מוקלטת שניהלה המתלוננת עם אִמה לאחר הגשת התלונה, שבה, בניגוד למצופה, נמנעה האֵם מלהטיח בה כי היא משקרת ואף ניסתה לשכנעה לוותר על התלונה. בד בבד, קבעו שופטות הרוב כי עדויותיהם של המערער ושאר בני המשפחה היו מגמתיות ובלתי ראויות לאמון, וכי ניכר היה שעשו יד אחת במטרה להכפיש את המתלוננת ואת בן זוגה ולהציגם באור שלילי. אף על פי כן – ולאור הכחשתם הגורפת כי נהג בהם ביד קשה – קבעו השופטות כי אין להרשיע את המערער בעבירות אלימות כלפי רעייתו וילדיו. טענות הצדדים שבערעור 10. המערער מוסיף להכחיש מכל וכל את המיוחס לו, ולגרסתו מדובר בעלילת שווא אותה רקמה המתלוננת על רקע התסכול שחשה נוכח כך שאינה בתו הביולוגית, וכן על רקע התנגדותו לקשר בינה לבין בן זוגה שהשפיע עליה לרעה. המערער תמה כיצד יתכן כי בני המשפחה כולם הציגו גרסאות אשר חיזקו את גרסתו-שלו, לרבות שני ילדיו הקטנים, אשר לא נשברו תחת לחץ החקירה, ועדיין, בחרה ערכאה קמא לפסול את מהימנותם מבלי ליתן טעם לכך. לפחות, כך המערער, היה מקום לפצל את עדותה של המתלוננת לחלקים מהימנים יותר ומהימנים פחות – כפי שעשה שופט המיעוט – וזאת על רקע קשיים שעלו מדבריה, ולהרשיעו רק בעבירת התקיפה שיוחסה לו בשל אירועי יום השישי עובר להגשת התלונה. באשר לאותם קשיים שעולים מגרסת המתלוננת, ציין המערער את אלה: לא הוצג תיעוד רפואי המאשש את הטענה לפיה בני משפחתו היו קרבנותיהם של מעשי אלימות, ואיש מעולם לא הבחין בסימנים המעידים על כך. בהתייחס לאלימות שיוחסה למערער בגין האירועים שהתחוללו ביום שישי, הוא טען, כי מעדותה של המתלוננת בבית המשפט עלה כי יום לאחר אותו אירוע היא שהתה בביתה של חברתה, ודבר זה מעורר תמיהה נוכח הקביעה כי אותה עת היתה נתונה בסערת רגשות. אחת הטענות המרכזיות באשר להרשעה בעבירות המין התמקדה בכך שהמתלוננת לא ידעה להצביע על המועדים המדויקים בהם הן בוצעו. נטען, כי העובדה שהמתלוננת מסרה מספר גרסאות בסוגיה זו, פגעה פגיעה של ממש במשקל שניתן היה לייחס לדבריה. ולא רק זאת, שכן הוכח כי המשמרות בהן עבדה האֵם הסתיימו בחצות, ודבר זה סותר את טענת המתלוננת לפיה נהג המערער לשלחה לחדרה רק עם שחר. קושי נוסף מצא המערער בכך שבחקירתה טענה המתלוננת כי ביצע בה את עבירות המין בחדרו, אולם בבית-המשפט טענה לראשונה כי לעתים נגע בגופה גם בחדרה שלה. קושי אחר עליו הצביע המערער היה שבחקירתה טענה המתלוננת כי המערער ביצע בה את זממו בכל הזדמנות שהאם נעדרה מהבית, ואילו במהלך העדות ציינה, לראשונה, כי לעתים קרא לה למיטתו ולא עשה לה דבר, או שהסתפק בכך שהמתלוננת תעסה את גופו. באשר לעדויותיהם של יועצת בית הספר ובן זוגה של המתלוננת, נטען כי אין בהן כדי לחזק את הגרסה המפלילה, וכנגד האחרון אף הופנתה אצבע מאשימה לפיה הוא היה זה אשר אלתר את התלונה בדבר עבירות המין. השגה נוספת מפי המערער התמקדה ביומנים אותם כתבה המתלוננת. נטען, כי הסתירות שעלו מדבריה באשר לגורלם מעוררות ספק באשר למידת מהימנותה. לחלופין, וככל שתיוותר הרשעתו על כנה, עתר המערער להקלה בעונשו. 11. מנגד, סבורה המשיבה כי מסקנותיה של הערכאה הדיונית מעוגנות היטב בחומר הראיות, וגם אם עלו תהיות כאלו ואחרות ביחס לגרסת המתלוננת, הן זכו למענה בדעת הרוב. המשיבה מדגישה, כי המערער מפנה טענותיו נגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, ובאלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ואין עילה לחרוג מכך במקרה הנוכחי. הוספה מוסכמת של ראיות חדשות 12. טרם הדיון בערעור, ובהסכמת התביעה, הגיש המערער לבית-המשפט חלק מיומן שכתבה המתלוננת מספר חודשים לפני הגשת התלונה, ושנמצא על ידה רק לאחר שהסתיימו ההליכים בבית-המשפט המחוזי. לטענתו, מציאת היומן בשלב כה מאוחר מעלה תמיהה באשר למהימנותו ולמהימנותה של המתלוננת בכלל, הן משום שגרסתה היתה כי יומניה נעלמו, הן משום שלא ביקרה בביתה מאז החלו הליכי המשפט, והן משום שבא כוח התביעה שלל את טענתה לפיה היא סיפרה לו בעבר על היומן. בנוסף, ביקש המערער להגיש תיעוד שיחה שנערכה בין המתלוננת לבין בא כוח המשיבה בתום הדיון בערעור, במהלכה ציינה כי על ראשה ורגליה נותרו צלקות שנגרמו לה כתוצאה מאלימותו של המערער, וכן כי חלק משיניה נשברו עקב אותה אלימות והוחלפו בשיניים תותבות. לדבריו, פרטים חדשים אלה לא הוזכרו בפני הערכאה הראשונה באופן מעורר חשד, וממילא גם אינם תואמים את הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין. דיון והכרעה 13. כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, משקלן של עדויות ומהימנותן הם עניין לערכאה הדיונית להכריע בו בהתאם להתנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. במסקנות כגון אלו, המצויות בלב סמכותה של הערכאה הדיונית, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב על דרך הכלל – ולא בכדי: "סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית המשפט, כשהוא קובע את הממצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 (2000)). ואם כך בדרך כלל, מקבלים הדברים משנה תוקף כאשר מדובר בעבירות אלימות ומין במשפחה: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004)). אמנם, "מלאכת בית המשפט לערעורים אינה מלאכה מוכנית וטכנית של החלת כללים הרמטית" (פרשת יומטוביאן בעמ' 641). ועל כן, מוסמכת ערכאת הערעור גם מוסמכת להפעיל את שיקול דעתה ולשנות מהכרעתה של ערכאה קמא, ככל שהיא סבורה כי זו התעלמה מראיות בנות ערך או הגיעה למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם השכל הישר. אולם, הניסיון השיפוטי מלמד כי מעטים הם המקרים מסוג זה – ולעניות דעתי, גם המקרה שלפנינו אינו נמנה עמם. במקרה זה, סברו שופטות הרוב – ואף שופט המיעוט לא כיחד – כי עדותה של המתלוננת הותירה רושם אמין, בעוד שעדויותיהם של המערער ושאר בני משפחתו הותירו רושם הפוך בתכלית. שלושת השופטים נתנו את דעתם לכלל חומר הראיות שהובא בפניהם ובחנוהוּ בקפידה יתרה תוך התמודדות עם הקשיים שעלו ממנו, ואכן עלו קשיים כאלה. במסקנות אליהן הגיעה דעת הרוב על בסיס חומר ראיות זה – אשר אומצו לאור התרשמות בלתי אמצעית מן הנפשות הפועלות – איני מוצא דופי המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. 14. אף אינני סבור כי יש להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שלא מצא לנכון לפצל את עדותה של המתלוננת ולהתייחס רק לחלקם כמהימנים. אמנם, "בית-המשפט אינו מחויב לבחור בין שתי חלופות, היינו, דחייתה של הגרסה האחת וקבלתה של הגרסה האחרת במלואה, והוא רשאי לפצל את גרסתו של עד תוך שהוא מאמץ רק חלק ממנה" (ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, פסקה 14(ו) לפסק דיני (טרם פורסם, 28.9.2005); ע"פ 526/90 בלזר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 133 (1991)). אולם בצד האמור, מקום בו בוחר בית-המשפט לפצל עדות שהובאה בפניו, הוא חייב ליתן יסוד סביר להחלטתו לעשות כן (ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 801 (1997); ע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 813 (1976)). במקרה שלפנינו – כפי שציינו שופטות הרוב אשר האזינו מכלי ראשון לעדותה של המתלוננת, וכפי שהתרשמתי אף אני מעיון ביומן שכתבה עובר להגשת התלונה ומצפייה בתיעוד מצולם של חלקים מהחקירה – מסרה המתלוננת את גרסתה מקשה אחת, בצורה קולחת ושוטפת, מבלי להבחין בין העבירות השונות שבוצעו בה. במצב דברים זה, כאשר אין בנמצא טעם של ממש מדוע להפריד את העדות ל"מנות של מהימנות", מוצא אני קושי לפצלהּ כפי שמצא לנכון לעשות שופט המיעוט. אין לשכוח, כי אף השופט א' ואגו סבר כי יש בו - במערער, זרע של פורענות, כאשר הרשיעו בעבירות נושא האישום השלישי. בדומה לדעת הרוב, אף אני תהיתי אם אין די באלימות קשה כמו זו עליה התבסס אישום זה (חניקתה של המתלוננת, הכאתה בפניה ובגבה ואיום על חייה), כדי להשליך על מהימנות החלקים הנוספים בגרסתה, לפחות אלה הנוגעים לעבירות האלימות. ולא רק זאת, אלא שהרשעתו של המערער באישום זה מאיר באור בעייתי – וזאת בלשון המעטה – את עדויותיהם של יתר בני המשפחה ששללו מכל וכל את האפשרות שהמערער נהג במתלוננת אלימות כלשהי. לא היה זה הקושי היחיד שנמצא בגרסה האחידה שהציגו בני המשפחה. דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי מצאה כי בני המשפחה הפנו עורף למתלוננת והתגייסו, ללא עוררין, לטובת המערער (עמ' 65 להכרעת-הדין). הניסיון שלהם להציג את המתלוננת באופן חד מימדי כנערה אלימה, מופרעת ושלוחת רסן, הצטייר בעיני ערכאה קמא – וכך גם בעיניי שלי – כמעושה ומאולץ, וכך גם הניסיון לייחס לה מניע בדמות היותה בת חורגת. הניסיון לייחס לה מניע אחר – השפעתו השלילית של בן זוגה – אף בו לא היה לשכנע, שכן כפי שנקבע בידי הערכאה הדיונית, הקשר בין המתלוננת לבן זוגה דווקא השפיע עליה לטובה – מעדותה של יועצת בית-הספר עלה כי באותה תקופה התנהגותה התמתנה והישגיה הלימודיים השתפרו; היא לא הייתה זקוקה לזכות באהדתו של בן זוגה, אשר ניתנה לה ממילא; ואם בכך לא די, הטענות לגבי מניע אחרון זה לא עלו, באופן מעורר חשד, בשלב החקירה (עמ' 74 ו-85 להכרעת-הדין). ולבסוף, הכחשתם הגורפת של בני המשפחה את האפשרות שהמערער נקט אלימות מכל סוג שהוא, לא התיישבה עם דבריו של המערער עצמו, אשר הודה בכך שמדי פעם נהג לתת למתלוננת 'פליקים'. 15. לעומת התייחסותם של בני המשפחה למתלוננת, בלטה התייחסותה הטבעית שלה אליהם. היא הציגה בעדותה יחס מורכב לאִמה ולאחֵיה, שהכיל רבדים של אהבה ואיבה, של שותפות גורל וריחוק. לא אחת הפגינה הבנה לדרך שבה אִמה נהגה בה, ובמקביל התאכזבה מכך שאיש אינו תומך בה. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בחקירתה במשטרה, כאשר שאלה את חוקריה מה הייתה תגובתם של בני המשפחה לדבריה, וכאשר נענתה כי הם הכחישו את טענותיה, הפנתה המתלוננת את החוקרים אל סבתהּ, אשר לדבריה ידעה על שהתחולל – בטוחה, כדרכם של אנשים המאמינים בצדקת דרכם, כי ממנה תבוא הישועה. עוד אציין, כי העובדה שחרף הטינה אותה הפגינו בני משפחתה של המתלוננת כלפיה, היא התעקשה לערב גם אותם בתלונה, תוך שהדגישה כי לא הייתה קורבן יחיד או מרכזי לספוג מנחת זרועו של המערער – מחזקת אף היא את הרושם בדבר מהימנותה. אכן, קשה להניח כי נערה צעירה כמותה, ככל שגמרה אומר להעליל על אביה החורג עלילת שווא נפשעת, תרהיב עוז ותערב בעלילה זו גם אחרים, אשר ידוע לה מלכתחילה כי בבוא השעה ישללו את דבריה מכל וכל. דוגמאות נוספות להתרשמות ממהימנותה של המתלוננת מצאתי גם בקלטת מצולמת מחקירתה (ת/11). במהלך אותה חקירה גוללה המתלוננת את חוויותיה העצובות בצורה קולחת, ישירה ורהוטה, כשהיא עונה לשאלות חוקרת המשטרה בלא היסוס, ומשבצת במהלך הדברים פרטים אותנטיים שקשה להעלות על הדעת כי בדתה אותם מלבּה. כך לדוגמה תיארה כיצד היה מבקש ממנה המערער לגשת אל הארון ולהביא חגורה שתשמש לו להכאתה, והיא הייתה בוחרת בחגורה הדקה ביותר; וכן הוסיפה ותיארה כיצד לעתים היה מכה אותה המתלונן בגבה באופן כה חזק, עד שלא היתה יכולה לשטוף את האזור במים חמים בעת שהתקלחה. באופן דומה התרשמתי גם מקלטת שמע ובה תיעוד שיחה בין המתלוננת לבין אִמה (ת/7 בשילוב עם התמליל ת/4). השיחה נערכה לאחר הגשת התלונה, נוכח תקוותה של המתלוננת כי בסופו של דבר תוכל לחלץ מן האֵם את האמת. במהלך השיחה, נשמעה המתלוננת כשהיא נסערת, מטיחה באמה שלא עשתה דבר להושיעה מהמצב הקשה בו הייתה נתונה לאורך השנים, ואילו האֵם, מנגד, נשמעה מבולבלת ומרוחקת, לא אמרה דבר פרט לאמירות כלליות וסתמיות, לא דחקה במתלוננת להודות כי הגישה תלונת שווא, ולבסוף ניתקה את השיחה בפתאומיות. תהיתי אם כך נוהגת אישה אשר יודעת בוודאות כי בתה משקרת במצח נחושה ומובילה לחורבן משפחתה. אכן, לא בכדי קבעה דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, כי תגובתה הפאסיבית של האֵם מעוררות סימני שאלה המטים את הכף לזכות המתלוננת (עמ' 64 להכרעת-הדין). הטענה שהועלתה בערעור – כי אין לייחס לשיחה זו משקל רק משום שהדברים הוקלטו ללא ידיעת האם או משום שהשיחה התנהלה בעברית ולא ברוסית השגורה בפיה – אינה משכנעת. מה גם שהאזנה לאותה קלטת מגלה כי בניגוד לטענה הדוברות משיחות ברוסית. כבישת העדות 16. בעובדה כי המתלוננת פרצה את חומת השתיקה תקופה ארוכה לאחר שנעשו בה מרבית העבירות – אין כדי לגרוע ממהימנותה. למרבה הצער, תופעת כבישתן של עדויות הינה חזון נפרץ כאשר מדובר בעבירות אלימות ומין במשפחה – קל וחומר עבירות שבוצעו כלפי קטינים (ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.2000)). את שתיקתה הסבירה המתלוננת בכך שחששה להתלונן על מעשיו של המערער מטעמים שונים, לרבות החשש כי תגורש מן הארץ הואיל והיא אינה יהודיה, וכן רצונה שלא להחמיר את הבידוד המשפחתי בו הייתה שרויה ממילא. עוד הסבירה, כי בסופו של יום אזרה אומץ להתלונן בזכות התמיכה שהעניק לה בן זוגה, ועל כך נכתב בדעת הרוב: "אירועי יום שישי... עוררו בה את הרגשות החבויים... אירועים אלה היו הטריגר לחשיפת האירועים הכבושים... החברות עם [בן זוגה] נטעה בה ביטחון ולראשונה, היא אזרה עוז להרים את ראשה ולהתייצב זקופה אל מול משפחתה" (עמ' 81 להכרעת-הדין). כן יש לזכור, כי אירוע זה התרחש לאחר תקופה ממושכת שבמהלכה חדל המערער מאלימותו – ויהא זה אך הגיוני להניח, כי לאחר שידעה הפוגה מהאלימות שחוותה, היה לה-למתלוננת קל יותר להחליט שלא ליתן לדברים להישנות, ולגשת להתלונן במשטרה. עדויותיהם של יועצת בית-הספר ושל בן זוגה של המתלוננת 17. בית-המשפט המחוזי מצא כי בעדויות אלה יש כדי לחזק את הרושם שהצטייר מגרסת המתלוננת, ואיני סבור כי שגה בכך. באשר לעדותה של יועצת בית-הספר. לעדות זו משקל רב לא רק נוכח העובדה שהיה בה כדי להמחיש עד כמה נסערת היתה המתלוננת כאשר חשפה בפניה את הפרשה ("תוך כדי ששתינו קוראות את [היומן] היו התפרצויות של בכי וכל הזמן אמרה: 'אני פוחדת, אני פוחדת'" ת/5), אלא גם נוכח העובדה כי דבריה של היועצת – אשר ליוותה את המתלוננת לאורך השנים – המחישו עד כמה עגום היה מצבה בזמן אמת. היועצת סיפרה כי נוכח התדרדרות בהתנהגותה של המתלוננת, התעורר בבית הספר חשד כי דבר מה אינו כשורה עמה, ולאחר שנעדרה מלימודיה במשך מספר ימים היא – היועצת – הגיעה לבית המשפחה, וכאמור, מצאה את המתלוננת שרועה על הספה, כשהיא חיוורת ונראית לא טוב (עמ' 95 לפרוטוקול הדיון). המתלוננת ציינה אז באוזניה כי אימה אינה בישראל, וכי הסיבה להיעדרותה היא עייפות שתקפה אותה. היועצת הוסיפה ומסרה כי בתקופה שסמוך לחשיפת הפרשה התנהגותה של המתלוננת השתפרה, והרי זה פלא – מגרסת המתלוננת עולה כי באותה תקופה ממש פסקה התנהגותו האלימה של המערער והוא אף לא תקף אותה מינית. אכן, בעת שביקרה בביתה היועצת "לא ידעה על הזיקה בין היעדרותה של האם מהבית, לבין מצבה של המתלוננת. בדיעבד, גרסת המתלוננת מבהירה את התמונה והעובדות מצטרפות זו לזו למצרף אחד" (עמ' 55 להכרעת-הדין). טענת המערער – כי עדה זו לא ידעה למסור פרטים על ביקור הבית שערכה – אין לה על מה שתסמוך. אדרבה, עיינתי בפרוטוקול הדיון והתרשמתי כי העדה ידעה לענות על שאלות שנשאלה חרף הזמן שחלף מאז האירוע. 18. אדם נוסף ששמע מפי המתלוננת אודות האלימות והניצול שחוותה מצד המערער, הוא כאמור בן זוגה. דעת הרוב לא גילתה דופי בעדותו של עד זה, אשר "תיאר את העובדות ברגישות ובכנות ... הותיר רושם של צעיר יציב, כן וישר" (עמ' 70 להכרעת-הדין). דעת הרוב שללה את הסברה כי לעד היה עניין לרקום עם המתלוננת קנוניה נגד המערער. אמנם, העד מסר כי ידע על היחס העוין של בני המשפחה למתלוננת, נוכח רצונם כי תינשא לגבר ממוצא רוסי, אולם ספק אם דבר זה הפריע לו ועובדה היא כי גם במהלך העדות – לאחר שנתיים של חברות – דרכם של השניים לא נפרדה. בית-המשפט מצא כי העד "אימץ את המתלוננת אל משפחתו, ודומה כי מלכתחילה, לא ביקש את קרבת משפחתה, בהיותו מודע לגישתה העוינת כלפיו. נראה, כי הוא השלים עם עובדה זו, אשר לא הטרידה את מנוחתו" (עמ' 70 להכרעת הדין). צודק המערער בטענה כי התוודותה של המתלוננת בפניו של עד זה באה בתגובה לשאלותיו ולא מיוזמתה שלה, אולם שאלות אלו באו נוכח סימני אזהרה בהם הבחין העד: "בהתחלה, כשהתחלנו לצאת, כשהתחלנו לדבר על המשפחה וחברים קודמים היא התחילה לבכות. שאלתי אותה מה קרה והיא לא הגיבה רק אמרה שהיא ילדה מיוחדת ושאני לא יודע מה היא. שאלתי אותה מה כל כך מיוחד. בחקירה אי אפשר לתאר ימים שלמים של שיחות. זהו תהליך שארך מס' ימים, שבועות, חודשים. כל דבר שהיא אמרה זה לא שהיא באה בצורה רגילה ופשוט הקיאה את הזה, אלא ברגע של שברון ובכל פעם הוציאה חתיכה קטנה. אני ישבתי והרכבתי את הפאזל ... שאלתי אותה ואז היא ענתה וכשהיא ענתה היא לא משקרת. היא הייתה יכולה להגיד לי שלא. לא ציפיתי דווקא לתשובה חיובית, קיוויתי מאוד שלא תהיה תשובה חיובית" (עמ' 104 לפרוטוקול הדיון). ובהמשך, בתשובה לשאלת הסנגור "אתה חקרת באופן מאוד אינטנסיבי את כל העניין הזה של היחסים עם אבא שלה", ענה העד: "לא. שאלתי אותה פעם אחת ומה שהיא ענתה לא לחצתי עוד, כי היא ביקשה שלא. עד היום לא שאלתי עוד" (שם, בעמ' 105). אין אפוא יסוד לסברה כי עד זה נטע בלב המתלוננת את רעיון התלונה נגד המערער. המערער הצביע על כך שעד זה מסר בחקירתו על מעשה אוראלי אותו הוא, המערער, ביצע במתלוננת, בעוד שהיא לא סיפרה על כך. על קושי זה נשאלה המתלוננת במהלך חקירתה ולא הכחישה את הדברים, אולם הסבירה כי התביישה לפרט באזני החוקרים אירוע זה, ואף כעסה על בן זוגה על שסיפר על כך בחקירתו שלו (עמ' 4 לת/2). נדמה כי מעבר להסבר זה לא זכתה סוגיה זו לליבון, הואיל והמתלוננת לא נשאלה על כך במהלך עדותה, וחבל. כך או כך, בתי המשפט נתקלים לא אחת בקורבנות של עבירות מין אשר מתקשים לתאר מעשים שנעשו בהם ומחסירים פרטים, לעתים מהותיים, מחמת הבושה, מבלי להבין כי הדבר עשוי להאיר את גרסתם באור בעייתי. באחת הפרשות עמדה על תופעה דומה השופטת ארבל: "השאיפה להגיע לחקר האמת, והכלל כי נאשמים יורשעו רק אם אשמתם הוכחה מעל לכל ספק סביר, מחד גיסא, והעובדה כי האמת המשפטית נגזרת מן הראיות המובאות בפני בית המשפט, מאידך גיסא, מביאים את בית המשפט לבחינה דקדקנית ולבירור פרטני של כל אחת מן הראיות המובאות בפניו ולהעלאת "חשד" מיידי נגד כל סתירה ותמיהה שמעורר חומר הראיות. מושכלת יסוד זו, שאמורה להתאים לכל מצב ולכל עד, מעוררת קושי מסוים ביחס לעדויותיהם של נפגעי ונפגעות עבירות מין, לא כל שכן כשמדובר בעבירות מין שבוצעו בתוך המשפחה שרב הנסתר בהן על הנגלה. נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט. המלומדת ג'ודית הרמן מצביעה בספרה "טראומה והחלמה" על "העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם" (עמ' 13 (1994)). כתוצאה מעימות זה קורה פעמים רבות שקורבנות עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר המשרת את שני הצדדים לדיאלקטיקה, ויוצר בלבול אצל השומע מהצד (ראו: מירב דדיה ועידו דרויאן "הקורבן בהליך המשפטי" הסוד ושברו 498 (צביה זליגמן וזהבה סולומון עורכות, 2000)" (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.07) בפס' 12). על רקע דברים אלה ניתן להסביר את הקושי המתעורר מגרסת המתלוננת. סבורני, כי נוכח העובדה שהמתלוננת סיפקה לאותו חסר שנפל בחקירתה הסבר סביר, ונוכח העובדה כי אותו הסבר לא הופרך במהלך עדותה, אין לזקוף את הדברים לחובתה ואין בכך כדי לקעקע את מהימנותה. וכמו מיותר לציין כי אילו היה ממש בטענת המערער – כי המתלוננת ובן זוגה טוו יחד מזימה להפלילו על לא עוול בכפו – מותר להניח כי היו טורחים לתאם ביניהם את גרסאותיהם באשר לעבירות המין שבוצעו המתלוננת, ועובדה היא שלא נהגו כך. תקיפתם של בני המשפחה – היעדרם של סימני אלימות 19. מקשה המערער ושואל, כיצד מתיישבת הטענה בדבר התעללות ממושכת בבני ביתו, עם כך שאיש מהסובבים אותם לא הבחין בסימני אלימות על גופם. ואכן, הימצאותם של סימני אלימות על גופו של קורבן, עשויה לחזק את גרסתו לאין שיעור. אולם, העדרם של סימנים אינם מלמדים בהכרח את ההיפך. ישנם מצבים בהם אלימות פיזית כלל אינה מותירה חותם על גופו של הקורבן; לעתים סימנים אלה נעלמים עד שהמתלונן אוזר אומץ להגיש את תלונתו; יתכנו מצבים בהם הקורבן טורח להסתיר את סימני התקיפה ולעתים הוא נמנע לצאת מפתח ביתו; ולבסוף, המציאות מלמדת כי יש מצבים – ולדאבוני קיימים לא מעט כאלה – בהם אלה הסובבים את הקרבן אינם מעלים על דעתם כי מקורם של סימני המכות באלימות שהופעלה כלפיו, או חמור מכך – בוחרים במודע שלא להתערב בנעשה מחוץ לדָלֶת אמותיהם, גם כאשר קיים בלבם חשד כי דבר מה אינו כשורה. במקרה שלפנינו לא הובאו עדויות של שכנים, עמיתים לעבודה או מכרים של בני המשפחה, אשר יכלו לאשש או לסתור את כל אלה. מנגד, תארה המתלוננת באריכות את מאמציה להסתיר את הסימנים הכחולים והחבורות שנגרמו לה בעקבות תקיפתה בידי המערער. לדבריה, זו היתה הסיבה להיעדרותה לעתים תכופות מבית הספר – כפי שאירע באותו יום בו זכתה לביקור של יועצת בית הספר בביתה. עוד סיפרה המתלוננת, כיצד נהגה ללבוש בגדים ארוכים ולכסות את פניה באיפור כדי להסתיר את סימני המכות. היא אף טענה כי בני המשפחה האחרים נהגו כמותה – וכאשר אימה נעדרה מהעבודה היא נהגה לבקש מרופא אישור על כך שנחבלה כביכול כתוצאה מהחלקה באמבטיה, ובמקרה אחר נמנעה אחותה מללכת לחוג שחייה, לאחר שהוכתה קשות על ידי המערער באמצעות חגורה ועל גופה הופיעו חבורות (עמ' 4 לת/1). עוד מעלה המערער טענה כי התנהגותה הרגילה של המתלוננת בבית חברתה, למחרת אירועי יום השישי, מעידה כי לא הייתה נתונה בסערת רגשות כלל. אולם, גם בטענה זו איני סבור כי יש כדי להושיעו. לא מן הנמנע כי המתלוננת, אשר התרגלה לחיות תחת המשטר המאיים שהנהיג המערער, ידעה להתגבר, להתנחם ולהתנתק מההתעללות שחוותה, ולמצוא לעצמה מקומות להשכיח בהם את תלאות חייה. עוד אין לשכוח כי ביום השבת שלאחר האירוע כתבה המתלוננת יומן המתאר את הלך רוחה הנסער (ת/3), וכן מצאה לנכון, כפי שהעידה, לטלפן אל הוריה בשעת הערב ולבקשם שלא לנעול את הדלת (עמ' 85 לפרוטוקול) – בשתי פעולות אלה ניכר, בעיניי, ביטוי לקושי ולחשש שליוו אותה משך אותו היום. ההרשעה בעבירות המין 20. המערער הצביע על סתירות שהתגלו בגרסתה של המתלוננת ביחס למועדי ביצוען של עבירות המין שיוחסו לו. עיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הדיון ובתמלילי החקירה ולא מצאתי את אותן סתירות בולטות בהן תולה המערער את יהבו. בחקירתה במשטרה טענה המתלוננת כי העבירות בוצעו "בכיתה ח', או ט' או י'", ומייד בהמשך – "כשהייתי בגיל 15.5 עד גיל 16.5-17, הוא הפסיק לעשות את זה כשהייתי בסוף כיתה י' תחילת כיתה י"א" (עמ' 6-5 לת/1). המתלוננת הודתה, כי אינה זוכרת במדויק את המועדים בהם בוצעו בה עבירות המין, אולם ידעה למקמם, ובבטחון, בתקופה שקדמה למערכת היחסים עם בן זוגה הנוכחי, תקופה שבה אִמה עבדה במשמרות לילה או שהתה מחוץ לישראל. מחומר הראיות שהוגש לבית-המשפט עולה, כי האֵם אכן עבדה במשמרות בשעות הערב והלילה (בין השעות 24:00-16:00) במשך שלושה חודשים – מאי עד יולי 2000 (ת/13), כאשר המתלוננת היתה במעבר בין הכיתות ז' וח', ואף טסה לשתי שליחויות בנות שבוע ימים מטעם העבודה, בשנת 2001 (עמ' 168 לפרוטוקול), כאשר המתלוננת למדה בכיתה ט'. עינינו הרואות, קיימת התאמה בלתי מבוטלת, גם אם לא מלאה, בין דבריה של המתלוננת לבין חומר הראיות. המתלוננת טענה כי המערער החל את מעשיו כאשר הייתה בכיתה ח' ולא בסוף כיתה ז' – הוא המועד בו החלה האם לעבוד במשמרות; היא אף ציינה כי המערער חדל ממעשיו כשהיתה בסוף כיתה י' או בתחילת כיתה יא', בעוד שהמועד בו טסה האם מטעם העבודה היה בעת שלמדה בכיתה ט'. אולם איני מוצא כי בסטיות אלה – ככל שסטיות הן – יש כדי לפגוע במהימנות דבריה. אין לשכוח, כי יש וקורבנות לעבירות אלימות ומין במשפחה, אשר חוו התעללות לאורך זמן, נוטים שלא לזכור במדויק באילו תקופות, מקל וחומר מועדים פרטניים, אירעו המעשים. דברים אלה אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בעדויות שנמסרו כעבור שנים מיום ביצוע העבירות, או כאשר בקורבנות קטינים עסקינן (ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.5.2007); ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.7.2009)). כך או כך, חיזוק לגרסת המתלוננת באשר למועדים בהם בוצעו עבירות המין, ניתן למצוא בעדותה של יועצת בית-הספר. זו האחרונה ביקרה את המתלוננת בביתה כאשר היתה בכיתה ט', הוא המועד עליו הצביעה המתלוננת. בית-המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי קשה להניח שאך בצירוף מקרים מדובר שהאֵם נעדרת מהבית במשך שבוע, המתלוננת אינה מגיעה לבית-הספר מספר ימים עד שמוריה חוששים לשלומה, ובהגיע היועצת לביתה היא מוצאת אותה באפיסת כוחות (עמ' 54 להכרעת-הדין). 21. כאמור, המתלוננת הצביעה על התקופה בה עבדה האם במשמרות לילה, ובית-המשפט המחוזי מצא כי האם אכן הועסקה תקופה מסוימת באותן משמרות. המערער יצא כנגד קביעה זו, הואיל ולגרסתו מדובר במשמרות ערב ולא במשמרות לילה. אפשר שהטרמינולוגיה המתייחסת למשמרות המתחילות בשעה 16:00 ומסתיימות בשעה 24:00 – הן השעות בהן הועסקה האם (ראו ת/13) – היא אכן 'משמרות ערב'. אולם גם בהקשר זה אין לבוא חשבון עם המתלוננת. החשוב הוא כי בשעות הלילה – לאחר שאחיה פרשו לישון והאם שהתה במקום עבודתה – היתה למערער הזדמנות לבצע את המעשים שיוחסו לו. זאת ועוד, בית-המשפט המחוזי הדגיש כי ההגנה ביקשה להסתיר את עובדת העסקתה של האם באותן משמרות – יהא המינוח המדויק לאותן משמרות אשר יהא – בניסיון להטיל ספקות במהימנותה של המתלוננת. במהלך הדיון ביקש הסנגור המלומד "להגיש את כל השנים שהמתלוננת מדברת עליהם, טפסים מ[מקום העבודה] לגבי שעות העבודה של ה[אם]" (עמ' 161 לפרוטוקול). תלושי המשכורת שהוגשו התייחסו לתקופה שבין חודש אוגוסט 2000 ועד ספטמבר 2002, ועיון בהם מגלה כי באותה תקופה עבדה האם רק בשעות הבוקר והערב המוקדמות (נ/7). מה שההגנה לא ציינה הוא כי בתקופה שקדמה לכך – בחודשים מאי-יולי של שנת 2000 – הועסקה האם גם בשעות הלילה (ת/13), ובצדק העיר בית-המשפט המחוזי כי עובדה זו – העולה כדי ניסיון להסתיר את העובדות לאמיתן – מטילה צל כבד על מהימנותם של המערער ואימה של המתלוננת. 22. טענה נוספת אותה העלה המערער בנוגע למועד ביצוען של עבירות המין, היא שאלת השעות בהן בוצעו. נטען, כי העובדה שהאם היתה מסיימת את עבודתה בשעת חצות מטילה ספק בגרסת המתלוננת כי המערער נהג לשלחה לחדרה לפנות בוקר. בית-המשפט המחוזי לא התעלם מקושי זה. אדרבא, דעת הרוב תהתה אם לא מתחייב כי נערה בגילה של המתלוננת תדע להבחין בין שתי התקופות בהן בוצעו בה העבירות, שסביר כי היה ביניהן שוני ניכר: באחת – התקופה בה האם הועסקה בלילות – המערער יכול היה לבצע את זממו מספר פעמים בשבוע החל מהשעה 22:00 ועד חצות; ובשנייה – התקופות בהן שהתה האם מחוץ לישראל – במשך שבוע רצוף, לאורך כל הלילה. אולם, מסקנתו של בית-המשפט המחוזי היתה כי אין בקושי זה כדי לפגוע במהימנות המתלוננת, ובלשונו: "מדובר בנערה צעירה, אשר ה[מערער] 'טלטל' אותה במהלך הלילה הלוך ושוב – מהלך אשר בוודאי שיבש את סדר יומה, נכון לומר, סדר לילותיה. על כן, אף אם הוחזרה למיטתה באישון לילה, הדבר היה עשוי להתפרש על ידה כפתחו של שחר" (עמ' 83 להכרעת הדין). לא מצאתי דופי במסקנה זו. בתקופה בה עבדה האֵם במשמרות לילה הייתה המתלוננת נערה צעירה בשנים, ובגיל צעיר כשלה, לאחר שחוותה מעשים קשים שללא ספק ערערו את מצבה הנפשי ויתכן שנראו לה כנצח, אין לבוא עמה חשבון על שלא נתנה לבּה לשעה. באשר לעבירות המין אוסיף, כי שאר טענות המערער ביחס לגרסתה המאוחרת של המתלוננת כי לא תמיד נגע בה כאשר קרא לה לחדרו, וכן גרסתה כי מפעם לפעם היה נוגע בה בחדר הילדים – אינן משכנעות. פעמים רבות קיימים הבדלים מסוימים בין אמרותיהם של עדים במהלך חקירתם במשטרה לבין עדויותיהם בבית-המשפט, וככל שהם אינם משנים את גרסתם באופן מהותי, יש להתייחס לכך כאל דבר טבעי ומתבקש (קדמי, בעמ' 1618; ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 221 (2002)). כך הוא לגבי טענתה של המתלוננת כי המערער נגע בה בחדר הילדים. מקריאת דבריה עולה כי התכוונה לכך שתוך שהיה מעיר אותה לבוא לחדרו, היה נוגע בה. ובאשר לטענה כי המתלוננת שינתה את גרסתה כאשר ציינה כי לא בכל ערב המערער הטרידה – הרי שעיון בתמלילי החקירות מעלה כי מעולם לא טענה את ההיפך. בנוסף, וכפי שכבר צוין, אם התכוונה המתלוננת להעליל על המערער, סביר להניח שלא הייתה מנסה להפחית מעוצמת המעשים שביצע בה. יומניה של המתלוננת 23. כאמור, בעדותה של המתלוננת התגלו סתירות ביחס לגורלם של יומניה הישנים, והכוונה לשאלה האם היתה זו המתלוננת שהשליכה אותם. אודה, לא נהיר לי כיצד הייתה המתלוננת יכולה לשכוח מה עשתה באותם יומנים, שכן מדובר בפריט בעל ערך אישי מיוחד. לו היו מוגשים יומנים אלה כראיה, אפשר והיה בכך כדי לשפוך אור נוסף על הפרשה. חרף זאת, הסתירה שהתגלתה בהקשר זה אינה נוגעת בגרעין הקשה של התלונה, ועל כן אינני סבור כי הדבר מכרסם בראיות המפלילות. אף אין זה ברור מה עילה יש למתלוננת להמציא את דבר קיומם של יומנים שהיא אינה יכולה להציג כראיה. כזכור, המתלוננת ראתה לנכון להקדים ולהעלות על הכתב את קורותיה בטרם הגישה את התלונה, ובמסגרת היומן שהוגש לבית-המשפט הזכירה את קיומם של היומנים הישנים שנעלמו. בית-המשפט המחוזי – בפניו נחקרה המתלוננת בסוגיה זו – התרשם כי אזכורם של היומנים הישנים נעשה "בתמימות, בפרץ רגשות ומבלי שהמתלוננת נתנה דעתה על השלכותיהם [של היומנים]" (עמ' 85 להכרעת הדין). טענה נוספת שהיתה בפי המערער, התייחסה ליומן אותו כתבה המתלוננת לאחר אירועי יום השישי, ובו רשמה כי מעולם לא חשפה בפני אמה את מעשיו של המערער, וזאת בניגוד לעדותה. בסוגיה זו נשאלה המתלוננת והשיבה, כי התכוונה לכך שלא סיפרה לאֵם על עבירות המין בזמן אמת – ודי לי בתשובה זו כדי ליישב את הקושי. זאת ועוד, כאמור, גם כאשר סיפרה המתלוננת לאִמה על כך שהמערער נגע בה, היא עשתה זאת בחצי פה, ברמיזה בלבד, וגם בכך יש כדי ליישב את הדברים שכתבה ביומן. משנאמר כל שנאמר, דעתי היא כי קיימת תשתית מספקת לקבוע כי הרשעת המערער בדין יסודה, ומדעתי לא שיניתי גם נוכח הראיות הנוספות שהוגשו במסגרת הערעור. הערעור כנגד העונש 24. מעשיו של המערער חמורים הם, ולמגינת הלב אינם נדירים במחוזותינו. פעם אחר פעם מובאים בפני בתי המשפט סיפוריהם של מי שחוו התעללות חמורה בתוך ביתם-מבצרם, ודווקא על ידי מי שהופקדו על ביטחונם ושלומם. תופעה מכוערת זו יש לבער מן השורש, ואחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות ענישה בלתי מתפשרת. עונשו של המערער אמנם אינו קל, אולם הוא עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת והולם את מעשיו, ועל כן אינני סבור כי יש מקום לשנות ממנו. לפיכך, ואם דעתי תישמע, כי אז נדחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ' באלול התשס"ט (09.09.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07058690_O10.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il