פלוני נ. מדינת ישראל

41 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5864/19 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט א' שטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה שניתן ביום 19.5.2019 בתפ"ח 37367-09-16 (השופטים ד' סלע, ס"נ, א' לוי וע' קוטון) תאריך הישיבה: כ"ג בחשון התשפ"א (10.11.2020) בשם המערער: עו"ד יונתן דדון; עו"ד לימור לוי מלאך דדון בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט א' שטיין: הערעור בשנת 2016, 19 נשים נרצחו בישראל על ידי בני זוגן או בני משפחה אחרים. המנוחה, ששמה יישאר חסוי מפאת צנעת הפרט וחשש לאלימות (להלן: המנוחה), היא אחת מאותן נשים. הערעור שלפנינו הוגש על ידי בנה של המנוחה אשר הורשע על ידי בית המשפט המחוזי חיפה (השופטים ד' סלע, ס"נ, א' לוי וע' קוטון) ברציחתה בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיפים 300(א)(1) ו-300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לצד הרשעתו בנשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו, המערער נדון למאסר עולם וחוייב לשלם לבן הזקונים של המנוחה פיצוי כספי בסך של 250,000 ₪. פסק הדין כאמור ניתן ביום 19.5.2019 בגדרו של תפ"ח 37367-09-16. בערעורו על פסק דין זה, אשר מונח כעת על שולחננו, משיג המערער על הרשעתו, וככל שיתקבל הערעור, גם על העונש של מאסר-עולם שהושת עליו. במוקד הערעור ניצבת השאלה האם מארג הראיות הנסיבתיות אשר הוגשו על ידי המדינה מוכיח את אשמתו של המערער ברצח המנוחה מעבר לספק סביר. כרוניקה של מוות ידוע מראש המערער הוא אחד מחמשת ילדיהם של המנוחה, ילידת 1970, ושל בעלה. המנוחה התגוררה יחד עם בעלה וארבעה מילדיהם, כולל המערער, בכפרו של בעלה, אליו היא עברה מכפרה שלה בעקבות הנישואין. המשפחה משתייכת לחברה ערבית מוסלמית. במהלך הנישואין, ניהלה המנוחה בהסתר מערכת יחסים עם גבר אחר (להלן: המאהב), אשר נמשכה כשנתיים (להלן: הרומן). בטלפון הנייד של המנוחה נשמר סרטון אשר מתעד אקט מיני שלה עם המאהב. הטלפון היה נעול באמצעות סיסמא. ביום 24.7.2016, ישבה המנוחה בביתה (להלן: בית המשפחה) עם בני משפחתה והראתה להם תמונות מחתונת קרוביהם, שנשמרו בטלפון הנייד שלה. או אז הבחין המערער בטלפון בתמונתו של גבר כשפלג גופו העליון עירום. המערער נטל את הטלפון מידיה של המנוחה בניגוד לרצונה, הסתלק מהבית כשהטלפון בידו, פרץ את נעילת הטלפון (לבדו או בעזרת אחרים), גילה את הסרטון וצפה בו. מיד לאחר מכן, שלח המערער את הסרטון למכשיר הטלפון הנייד שלו, חזר לבית המשפחה ועוד באותו ערב גולל בפני האב את אשר גילה והראה לו את הסרטון. לאחר דין ודברים, גירש האב את המנוחה מבית המשפחה, והמערער הסיע את המנוחה לכפר בו היא התגוררה לפני נישואיה לאביו. שם, מצאה המנוחה בית ומחסה בבית אחותה. בחלוף פחות מ-48 שעות, ביום 26.7.2016, בסמוך לשעה 11:30, נרצחה המנוחה בבית אחותה באמצעות יריות אקדח. הנרטיב המצמרר של "רצח מפאת כבוד המשפחה" הגשים את עצמו פעם נוספת וקיפד את חייה של עוד אישה אחת על שום ניסיונה לחיות את חייה כרצונה. עובדות אלה, שאינן במחלוקת, העלו לדיון את השאלה "מי רצח את המנוחה?". דמויות מפתח הקשורות לפרשה כאן המקום להציג את דמויות המפתח שמעשיהן, אמרותיהן ועדויותיהן יעסיקונו במסגרת הדיון אשר יובא להלן. זאת אעשה מבלי לחשוף פרטים מזהים כדי להגן על שלומם ועל פרטיותם של הנוגעים בדבר. המערער הוא אחד מחמשת ילדיהם של המנוחה (שתיקרא גם האם) ושל בעלה (להלן: האב), אשר התגוררו בכפר מוצאו של האב (להלן: כפר האב). למנוחה בני משפחה רבים אשר מתגוררים בכפר מוצאה (להלן: כפר האם), ביניהם אמה (להלן: הסבתא), אחותה (להלן: האחות), בן אחותה (להלן: אחיין האם), אחיה ואשתו (להלן: אשת הדוד), ואחאים נוספים, בהם גם אחיה של המנוחה שהתגורר עם בני משפחתו בדירה הצמודה לביתה של הסבתא (להלן: האח או אחיה של המנוחה). לצד דמויות מפתח אלה פעלו גם כמה דמויות נוספות, כמצוין להלן, אך אלו אינן נמצאות במרכזה של הפרשה ועל כן לא אמנה אותן כאן. עובדות נוספות שאין עליהן עוררין אין חולק כי בשתי היממות אשר חלפו מרגע חשיפת הרומן ועד למועד הירצחהּ, המנוחה היתה בקשר טלפוני עם המאהב ועם אשתו (להלן: אשת המאהב) וכן עם בני משפחה שונים, אשר כללו את בתה הבכורה (להלן: הבת הבכורה), את בתה הצעירה (להלן: הבת הצעירה) ואת בנה האמצעי, ששהה באותה עת במאסר (להלן: הבן האמצעי). כמו כן, אין חולק על כך שהמנוחה חלקה את מצוקתה ואת תחושת האימה שאחזה בה עם האחות, שבביתה שהתה עובר למעשה הרצח. בנוסף, אין עוד חולק על כך שבשעות הבוקר של יום הרצח, 26.7.2016, בין השעות 10:45-09:30, נעשה ניסיון להחזיר את המנוחה לבית המשפחה. חתנה של המנוחה (להלן: החתן) נסע לכפר האם, שם נפגש עם המנוחה בניסיון לשכנעהּ לשוב עמו לכפר האב, אולם המנוחה סירבה לשוב לבית המשפחה וביקשה שיחזירו לה את רכבה הלבן מסוג סיאט איביזה (להלן: רכב המנוחה). החתן דיווח לאב על סירובה של המנוחה לשוב לבית המשפחה. דקות ספורות לפני מעשה הרצח, הגיע לכפר האם אדם עטור זקן (להלן: הגבר האלמוני), אשר נהג ברכב לבן ועצר את רכבו בסמוך לבית הסבתא. אשת הדוד ראתה את הגבר האלמוני מגיע לכפר האם, נכנס לבית הסבתא ועורך שם חיפוש בכל חדרי הבית. משלא מצא את מבוקשו, עזב הגבר האלמוני את המקום במהירות. הסבתא ואשת הדוד מסרו לחוקרי המשטרה בתוך פרק-זמן של שעתיים משעת הרצח אמרות מוקלטות לפיהן הן זיהו את הגבר האלמוני כמערער, ואשת הדוד אף זיהתה את הרכב עמו הגיע הגבר האלמוני כרכב המנוחה. במהלך הדיון בבית משפט קמא, חזרו בהן השתיים מגרסאותיהן אלו והוכרזו עדות עוינות. לית מאן דפליג, כי שניות אחדות לפני מעשה הרצח, אדם אלמוני בעל זקן שחור בולט (להלן: הרוצח) החנה רכב לבן הדומה לרכב המנוחה (להלן: הרכב הדומה) ליד בית האחות, ירד בריצה מהרכב ועלה לבית האחות, כשהוא נצפה על ידי שכנת האחות (להלן: השכנה). באותה העת, האחות ובנה, אחיין האם, שהו במטבח בית האחות, ואילו המנוחה ישבה על כיסא בפינת האוכל הסמוכה למטבח, לא רחוק מדלת הכניסה לבית האחות. בשלב זה, ירה הרוצח מכיוון דלת הכניסה לעבר המנוחה לפחות שש יריות ונמלט. כתוצאה מהירי, נגרמו למנוחה פצעים אנושים שאין עוד סיבה לתארם. די אם אומר כי פצעים אלה הביאו למות המנוחה וכי גם על כך אין עוררין. מיד לאחר הירי, זעק אחיין האם מספר פעמים כי "[המערער] הרג את אמא שלו" וזעקותיו אלו נשמעו על ידי בני משפחה ושכנים. השכנה מסרה כי מיד לאחר שנשמעו היריות, היא ראתה את הרוצח, שאותו לא זיהתה, יוצא מבית האחות, נכנס לרכב הדומה ונס מן המקום. דבר הרצח דווח למשטרה בשעה 11:32 במספר שיחות טלפון, אשר כללו שיחה שבמהלכה נשאל אחיין האם "מי זה שהרג את אמא שלו?". אחיין האם השיב בהתרגשות כי המערער, בנה של המנוחה, הוא שרצח את אמו. משהגיעו השוטרים לזירת האירוע, חזר בו אחיין האם מגרסתו, ומסר כי הוא לא ראה את הרוצח. כשנשאל לפשר התפנית אשר חלה בגרסתו, השיב אחיין האם כי זעקותיו נזעקו אך משום שהניח שהמערער הוא זה שרצח את האם – זאת, לאחר ששמע מפי אִמו, אחות המנוחה, או מפי המנוחה עצמה, כי המערער איים להרוג את המנוחה, ולאחר שזיהה את רכב המנוחה ליד בית האחות בזמן הרצח. גרסה זו העמידה את המערער בחזקת החשוד העיקרי בעיני המשטרה, שחשדהּ נפל גם על האב. בשעות הצהריים המוקדמות של יום הרצח נעצר המערער על ידי המשטרה. בשעה 13:07, כשעה וחצי לאחר הרצח, התקבל דיווח של חברת איתוראן בעקבותיו נמצא רכב המנוחה נעול ונטוש באזור התעשייה שבין כפר האם לכפר האב, במרחק הליכה מביתו של המערער. ברכב המנוחה נמצאו שלושה שרידי ירי על ההגה וחמישה שרידי ירי על ריפוד מושב הנהג; ואילו על ידיו וזקנו של המערער נמצאו שלושה שרידי ירי. מול ראיות מחשידות אלה אעמיד כבר עתה את גרסאות המערער אודות מעשיו בזמן הרצח ובסמוך לו. גרסאות המערער המערער נחקר לראשונה מספר שעות לאחר הרצח ובהמשך נחקר עוד עשר פעמים. בחקירות אלה, מסר המערער גרסת אליבי תוך שהוא מציין – שוב ושוב – כי אינו בטוח בכך שהוא משחזר במדויק כל פרט ופרט. לפי גרסה זו של המערער, ביום הרצח הוא התעורר משנתו בסביבות השעה 11:00 ויצא מהבית פעם אחת בלבד, למשך מספר דקות, כדי לקנות סיגריות בכפר האב. בחקירותיו הסתיר המערער את ההתרחשות שקדמה למות האם; הכחיש את קיומם של הרומן ושל הסרטון וכן כל ידיעה אודותיהם; הסתיר כל ידיעה על כך שהאב גירש את המנוחה, וכן את השיח שהיה ביניהם לאחר גילוי הסרטון; הכחיש כל ידיעה על כך שהמנוחה סולקה לכפר האם; הסתיר את קיומה של ידיעה קולקטיבית של בני המשפחה המורחבת אודות הרומן והמשבר שבא בעקבותיו; והרחיק את עצמו לחלוטין מחלקו בגילוי הרומן ומהאירועים שהתרחשו בעקבות הגילוי. המערער עמד על כך שלא נסע לכפר האם מאז גילוי הרומן ועד למעצרו, לא עשה שימוש ברכב המנוחה בימים האחרונים לחייה, וממילא לא נסע ברכב המנוחה לכפר האם ביום הרצח, וכן לא היה בבית הסבתא או בבית האחות. במענה לכתב האישום שהאשימו ברצח בכוונה תחילה, כפר המערער במרבית העובדות אשר פורטו בכתב האישום ובמיוחס לו ואחז בטענת האליבי שלו. לצד זאת, הודה המערער בכך שמספר ימים עובר למועד הרצח ראה את תמונת הגבר (המאהב) בטלפון הנייד, חשד שאמו מנהלת קשר רומנטי עם גבר זר מחוץ למסגרת נישואיה, נטל את הטלפון הנייד לרשותו, ולאחר שבדק אותו מצא ממצאים שאיששו את חשדו. המערער כפר בטענה לפיה גמלה בליבו ההחלטה להמית את המנוחה והכחיש כי איים להורגהּ. המערער אישר כי האם עזבה את בית המשפחה, אך טען כי הסיבה לכך נעוצה בהוריו ולא בו, וכי הוא הביע שוויון נפש לגבי מעשי המנוחה. כמו כן הכחיש המערער את הטענה כי היה זה הוא שהצטייד באקדח, נסע לכפר האם ביום הרצח, ירה במנוחה ונמלט. בעדותו בבית המשפט, בתחילתה של פרשת ההגנה, השתנתה גרסתו של המערער והוא הודה בחלקים נרחבים אשר אותם הכחיש בחקירותיו במשטרה, אך המשיך לעמוד על טענת האליבי שלו. בעדותו סיפר המערער, כי לאחר שאיתר את הסרטון אשר אישר את חשדו לפיו אמו ניהלה קשר רומנטי עם המאהב, הוא יצא מביתו על מנת להירגע וכששב לבית המשפחה בשעות הערב, גולל בפני האב את אשר גילה. המערער העיד כי האב צעק על המנוחה, תקף אותה וגירש אותה מהבית, וכי המערער הסיע את האם לבית האחות. המערער הכחיש את הטענה לפיה הוא השמיע באוזני המנוחה את האיום להורגהּ. לדברי המערער, הסכסוך המשפחתי נטש בין האב לאם ולא היה מעניינו-שלו, ואף שלא כיחד כי מעשיה של אמו הכעיסוהו ופגעו בו, שלל כל כוונה לפגוע במנוחה וממילא הכחיש כל מניע או קשר לרצחהּ. המערער סיפר לראשונה בבית המשפט אודות קיומו של כינוס משפחתי מורחב בו נכחו כ-15-10 מבני משפחתו (להלן: הכינוס המשפחתי), אשר במהלכו גמרו הנוכחים אומר בליבם להשיב את המנוחה לבית המשפחה. המערער הוסיף וטען כי משהחתן שב ריקם מכפר האם וסיפר לבני המשפחה כי המנוחה סירבה לשוב עמו לבית המשפחה, ואף ביקשה לקבל את רִכְבָּהּ, סערו הרוחות ומאן דהוא – שאת זהותו המערער לא חשף – יצא מהבית במטרה לרצוח את המנוחה. משחזר בו המערער מגרסאותיו בחקירותיו במשטרה וצמצם את יריעת המחלוקת בגרסתו האחרונה – והכבושה – כפי שצמצמהּ, אין למעשה כל מחלוקת באשר לעובדות האירוע המפורטות לעיל, לרבות המניע העומד מאחורי הרצח. כל שנותר לקבוע הוא את זהות האדם אשר רצח את המנוחה מפאת "כבוד המשפחה". האם אדם זה הוא אכן המערער, או שמא בן משפחה אחר? פסק הדין קמא בית משפט קמא כתב הכרעת דין מנומקת וארוכה, בה סקר את מארג העדויות והראיות שהונחו לפניו. יצוין כבר עתה, כי רוב העדים שמסרו את עדותם במשפט שינו את טעמם: עדויותיהם בבית המשפט לא תאמו את הגרסאות השונות שמסרו במשטרה. לאחר שהתרשם מעדים אלה, בית משפט קמא ביכר, לרוב, את אמרותיהם הכתובות והמוקלטות על פני עדויותיהם – זאת, בהתאם לאמור בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה), אשר מכשיר אמרות כאמור כראיות לאמיתות תוכנן. בסופו של יום, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובראשן רצח בכוונה תחילה. ההרשעה התבססה על מארג של ראיות נסיבתיות אשר נמצאו אמינות ומובילות למסקנה אחת ויחידה לפיה המערער – ולא אדם אחר – הוא שרצח את המנוחה. ואלה הן הראיות שהכריעו את הדין לחובת המערער וכן קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא ביחס אליהן: אמרותיה של המנוחה מאז גילוי הרומן ועד למועד הירצחה. בית משפט קמא קבע כי אמרות המנוחה טרם מותה כפי שבאו לידי ביטוי בהתכתבויותיה בטלפון הנייד ובחלק המהימן של גרסאותיהם של הבת הבכורה, הבן האמצעי, המאהב, אשת המאהב, האחות ואחיין האם, חוסות תחת החריג לכלל הפוסל עדות שמיעה הקבוע בסעיף 10(2) לפקודת הראיות. נקבע כי אמרותיה קבילות כאמרות של "קרבן אלימות", שכן הן נוגעות למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותן "חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה". בית משפט קמא קבע כי גרסאות העדים שנתקבלו כמהימנות, ואף חלק מעדותו הכבושה של המערער עצמו, מחזקות אלו את אלו ומלמדות כי לאחר שהראה את הסרטון לאב, איים המערער על המנוחה לרוצחהּ על רקע גילוי הרומן. עוד נקבע כי בעת שהסיעהּ לכפר האם הודיע המערער למנוחה כי "אם היא תחיה עד יום ששי, סימן שהוא נרגע והם "לא רוצים" אותה, אך "רוב הסיכויים לפני יום שישי את תמותי על ידי", דהיינו שהוא עצמו ירצח אותה עד יום ששי באותו שבוע ו"ישב עליה מאסר עולם"" (ראו עמ' 263 להכרעת הדין). בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה מדובר בהמצאה של עדי התביעה או של המנוחה, ונתן לדבריה של המנוחה עובר להירצחהּ את מלוא המשקל הראייתי, בקבעו כי מדובר בגרסה קוהרנטית, עקבית ומהימנה. בסופו של יום, נקבע כי המערער אכן איים על המנוחה להמיתהּ וכי המנוחה צפתה אלימות ממשית קרבה ובאה עליה והיתה שרויה בפחד ממשי פן המערער יממש את איומיו וישפוך את דמהּ. אמרות האב. האב מסר מספר רב של אמרות במשטרה, הן במסגרת הודעות כעד והן כחשוד. במהלך שהותו של האב במעצר, הוכנס לתאו מדובב, והשיחה ביניהם הוקלטה. בכל חקירותיו במשטרה הכחיש האב כל ידיעה אודות הסרטון והרומן עובר למועד הרצח, וטען כי האם עזבה את בית המשפחה יומיים לפני מועד הרצח מרצונה החופשי לאחר שפרץ ביניהם ריב. בית המשפט המחוזי התרשם כי האב ניסה להרחיק את המערער מכל מעורבות ברצח המנוחה בכל אמרותיו, למעט בשיחתו עם המדובב בתא המעצר. משהתכחש האב לאמרותיו למדובב, הוכרז עד עוין לבקשת המדינה ואמרותיו למדובב הועדפו על פני עדותו בבית המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. בית משפט קמא קבע כי בניגוד לגרסאותיו במשטרה, הוכח כי האב ידע על הרומן והסרטון עובר למעצרו; המערער "קיבל את הענין "קשה מאוד", והדבר "שרף את לבו"" (ראו עמ' 175 להכרעת הדין); האב ניסה לשכנע את המערער להסתפק בגירוש המנוחה מהבית, אך המערער אמר לו כי גירושה לא יכול "לנקות" את הבושה מילדיה; וכן כי האב ניסה להרגיע את המערער ש"דמו היה חם" והציע לו להמית את המנוחה בדרך מתוחכמת שתחזה להיות "תאונה ביתית", אך המערער לא שעה להצעות האב, נכנס לרכב ונסע. נקבע כי אמרות האב למדובב סותרות את גרסת המערער לפיה אמנם נפגע ממעשי המנוחה, אך השלים עמם ולא חפץ במותהּ. רכב המנוחה. בית המשפט הוסיף וקבע כי בשעות הבוקר של יום הרצח רכב המנוחה חנה בסמוך לחצר בית המשפחה, וכי המפתח היחיד של רכב המנוחה היה תלוי בכניסה לבית המשפחה, ומכאן שלמערער היתה גישה לרכב המנוחה. אמרותיהם של הסבתא, של האח ושל אשת הדוד. לאחר שעדויותיהן בבית המשפט סתרו באופן מהותי את אשר נאמר על-ידן קודם לכן, אמרותיהן של הסבתא ושל אשת הדוד במשטרה הועדפו על פני עדויותיהן בבית המשפט, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. בית המשפט דחה את טענת ההגנה בדבר טעות בזיהוי וקבע כי הסבתא הכירה היטב את המערער בהיותו נכדהּ; ראתה אותו מספר שבועות לפני הרצח כשכבר גידל את זקנו; וכן זיהתה את קולו ואת מראהוּ, בהיותה צלולה וערנית. למעלה מן הצורך, נקבע כי אמרותיו של האח לבן האמצעי לפיהן ראה את המערער אוחז באקדח בבית הסבתא, נאמרו בסמוך לביצוע מעשה אלימות, היינו איומי המערער על האח, ועל כן הן קבילות מכוח סעיפים 9 ו-10(1) לפקודת הראיות והן אף חוסות תחת "הנחת האמת" הנלמדת מאמרות המשתייכות לקבוצת רס-גסטא (res gestae) – קבוצה אשר מכילה בתוכה אמרות ספונטאניות שנאמרות בתגובה לאירוע מסעיר, משתלבות באותו אירוע עד כדי היותן חלק בלתי נפרד ממנו, ובתור שכאלה קבילות כראיות לאמיתות תוכנן. לבסוף, נקבע כי גרסאותיהן של הסבתא ושל אשת הדוד, בתוספת חיזוק שבא מגרסתו של האח, מלמדות כי בסמוך לזמן הרצח הגיע המערער ברכב המנוחה לבית הסבתא, חיפש את המנוחה בקדחתנות ואף שאל את הסבתא היכן אמו, ומשלא מצאהּ, שעט לרכב המנוחה ונסע מן המקום. אמרותיו של אחיין האם. בית משפט קמא קבע כי על אף שאחיין האם לא חזר על אמרותיו לפיהן המערער הוא שרצח את המנוחה בחקירותיו במשטרה ומאוחר יותר בעדותו בבית המשפט, זעקותיו הספונטניות בסמוך למועד הרצח קבילות מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות, אשר מכשיר אמרת עד שנאמרה בעת ביצוע מעשה העבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, כראיה לאמיתות תוכנה. בית המשפט קיבל את אמרות האחיין כראיות לאמיתות תוכנן וקבע כי זעקותיו מעידות כי היה משוכנע ובטוח באמיתות דבריו ובזיהויו את המערער כרוצח המנוחה. בית המשפט קבע כי אחיין האם זיהה את רכב המנוחה מגיע במהירות מכיוון בית הסבתא לבית האחות וראה את המערער יורה במנוחה. בית המשפט עמד על כך שמדובר בראיה משמעותית ביותר, בעלת מעמד ראייתי עצמאי, הממקמת את המערער בזירת הפשע כמי שירה במנוחה. בחוות הדעת העיקרית, ציינה סגנית הנשיא, השופטת ד' סלע, כי "מטעמי זהירות" גרידא ו"למען הסר ספק", ניתן היה להרשיע את המערער אף בהתעלם מאמרותיו של אחיין האם. המניע. בית המשפט המחוזי קבע כי הראיות שהונחו לפניו מוכיחות מעבר לספק סביר שלמערער היה מניע מובהק לרצוח את המנוחה על רקע תחושותיו כי היא חיללה את כבוד המשפחה. בית משפט קמא קבע כי ישנו קושי לקבל את טענות ההגנה בדבר מניע קולקטיבי של בני המשפחה לרצוח את המנוחה, וכן בדבר ההזדמנות שכביכול היתה לאדם אחר בעל נתונים מתאימים ליטול לידיו את רכב המנוחה ביום הרצח, לנסוע ברכב זה לכפר האם ולרצוח את המנוחה. שקרי המערער. בית המשפט המחוזי מצא חיזוק משמעותי לראיות התביעה בשקריו של המערער בחקירותיו. שקרים אלה כללו, בין היתר, את התכחשות המערער לגילוי הסרטון והרומן וכן לעובדה שהיה זה הוא שהסיע את המנוחה לכפרהּ אחרי גירושה מבית המשפחה. בית המשפט קבע כי שקרים אלה לא נבעו מבושה או בשל "קשר שתיקה", כפי שטענה ההגנה, אלא מרצון המערער להסתיר את מניעו-שלו לרצוח את המנוחה ולהרחיק את עצמו מכל מעורבות ברצח. גרסת האליבי הכבושה של המערער. המערער טען כי ביום הרצח שהה כל היום בביתו, השתתף בכינוס המשפחתי ולאחר ששמע על סירובה של המנוחה לשוב לבית המשפחה ואת קללותיהם של הנוכחים בכינוס אשר גרסו כי דינה של המנוחה מוות, פרש מהכינוס המשפחתי ועלה לביתו. לפי גרסת המערער, הוא שהה בביתו במשך חצי שעה ואחר כך ירד להאכיל את סוסו, עד אשר קיבל את הבשורה על מות אמו. בית המשפט זקף לחובת המערער את הימנעותו מהבאת עדי אליבי מטעמו וקבע כי עדות האליבי הכבושה של המערער אינה מתיישבת עם הראיות, חסרת פרטים ובעייתית כשלעצמה, וכי היא אף הופרכה בעדותה של אשת המערער, כמו גם בעדויותיהן של הסבתא ואשת הדוד לפיהן המערער נצפה בכפר האם דקות ספורות לפני הרצח. עוד נקבע כי עצם נוכחותו של המערער בכפר האם ביום הרצח מנוגדת לגרסת האליבי שלו ומהווה ראיה נסיבתית משמעותית אשר מחזקת את צבר הראיות המפלילות שהמדינה הביאה נגדו. עדותו הכבושה של המערער. בית המשפט המחוזי הטעים כי הגרסה שמסר המערער בעדותו היא גרסה כבושה, אשר קדמו לה הכחשות ברורות בדבר עצם נוכחותו בכפר האם. בית המשפט נתן את דעתו להסברים השונים שסיפק המערער לכבישת עדותו ודחה אותם. בית המשפט קבע כי יש לייחס לעדות הכבושה של המערער משקל מועט בלבד, ולקבל אותה בחלקה ביחס לרקע של הפרשה העגומה – גילוי הרומן וחשיפה הסרטון, מסירת המידע לאב, גירוש המנוחה מבית המשפחה והסעתה לכפר האם – תוך עשיית "פלגינן דיבורא" לגבי העובדות המרכזיות כדלקמן: האיומים ברצח שהמערער השמיע באוזני המנוחה; היציאה מהבית ברכב המנוחה לכפר האם בניגוד לטענת האליבי שהעלה המערער; הגעת המערער לבית הסבתא ונסיעתו לבית האחות ומעשיו מאותו רגע ואילך. בית המשפט ציין כי לאורך כל ההליך ניכרה מגמה ברורה מצד המערער להרחיק את עצמו ממעשה העבירה ומכל מי שיכול היה להפלילו, וקבע כי שקרי המערער והפרכת האליבי שלו מלמדים על תחושת אשם ועולים כדי חיזוק לראיות התביעה. עדותו של עד ההגנה היחיד. בית המשפט המחוזי קבע כי עדות גיסו של המערער, אשר היה עד ההגנה היחיד שהתייצב בבית המשפט, איננה קבילה ברובה, בהיותה עדות מפי השמועה. עד ההגנה הותיר רושם בלתי אמין על בית המשפט, אשר קבע כי גרסתו היתה חסרת קוהרנטיות, רוויית סתירות ולא התיישבה עם יתר הראיות שהובאו בפני בית המשפט. על כן, נקבע כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על יסוד עדות זו בהיותה "משענת קנה רצוץ". הראיות הפורנזיות. בבדיקה שנערכה עם מעצרו של המערער, נמצאו על ידיו וזקנו שלושה חלקיקים שמקורם בשרידי ירי. בית המשפט המחוזי קבע כי הגם ששרידי הירי אינם בבחינת ראיה מובהקת שבכוחה להביא להרשעתו של המערער, הרי שיש בה כדי לתרום למצבור הראיות האחרות שהובאו נגדו. בית המשפט קבע כי צירופם של שרידי הירי שנמצאו על המערער לשמונת שרידי הירי אשר נמצאו ברכב המנוחה מעלה את ההסתברות שמקורם של שרידי הירי אינו בזיהום, אלא בירי מנשק חם שביצע אדם שנהג ברכב המנוחה. בד-בבד, דחה בית המשפט את הטענה לפיה מקורם של שרידי הירי ברכב ב"אנשים עלומים" – זאת, לנוכח קביעותיו כי רכב המנוחה הנטוש נמצא נעול; מפתח הרכב היה תלוי בבוקר הרצח בכניסה למטבח בבית המשפחה; וכן כי אשת הדוד זיהתה את המערער נוהג ברכב המנוחה בכפר האם. בית המשפט ציין כי שרידי הירי מהווים חיזוק ראייתי אף לעדותו של אחיין האם ושל השכנה אשר זיהו את הרכב ששימש את הרוצח כרכב המנוחה. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי ישנה הסתברות ממשית שהאדם שנטש את רכב המנוחה היה האדם שעל ידיו וזקנו נמצאו שרידי ירי, היינו: המערער. באשר לממצאי בדיקת הפרו-פרינט – בית המשפט קבע כי על אף שמדובר בראיה שאינה מובהקת בפני עצמה, הרי שהיא מתיישבת עם האפשרות שהמערער החזיק אקדח באותו בוקר, ועל כן, בצירוף יתר הראיות הנסיבתיות, יש ליתן לה משקל ראייתי מסוים. מצלמות האבטחה. עוד הזכיר בית המשפט המחוזי את סרטוני האבטחה שנתפסו על ידי המשטרה. סרטונים אלה מראים כי בסמוך למועד הרצח נכנס לכביש המוביל לשכונה בה מתגוררות הסבתא והאחות רכב דומה לרכב המנוחה, וכי רכב דומה נסע במהירות מהמקום מיד לאחר התרחשות הרצח. עוד עולה מהסרטונים כי כעשרים דקות לאחר קרות הרצח, נראה רכב דומה חולף בסמוך למקום בו אותר רכב המנוחה הנטוש. בית המשפט קבע כי תיעוד מצלמות האבטחה מספק ראיה נסיבתית שאינה מובהקת לכך שהרכב שנצפה במצלמות האבטחה הוא אכן רכב המנוחה, אשר בו נעשה שימוש בזמן הרצח. בית המשפט הוסיף כי יש בראיה נסיבתית זו כדי לתמוך בגרסאותיהם של אשת הדוד ושל אחיין האם, הן באשר לזיהוי רכב המנוחה כרכב ששימש את הרוצח והן באשר לקשר שבין רכב המנוחה למערער שנהג בו. בשולי הכרעת הדין דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערער בדבר קיומם של מחדלי חקירה, בקבעו כי אין במחדלי החקירה הנטענים כדי לרדת לשורשו של עניין או לפגוע בבסיס הגנתו של המערער. בית המשפט המחוזי בחן את החקירה שהתנהלה, ונחה דעתו שאין לראות בכיווני החקירה שנערכה ובהיקפה משום מחדל חקירה אשר עלול לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער במעשה הרצח או לבסס חשש לפגיעה בזכויותיו. לאחר שסקר את מכלול הראיות הנסיבתיות, קבע בית המשפט המחוזי כי מארג הראיות ההדוק יוצר פסיפס ראייתי המוביל למסקנה אחת ויחידה לפיה המערער הוא שביצע את הרצח. לאחר שהוסיף וקבע כי מארג זה מקבל חיזוק ממשי מההפרכה של שקרי המערער ושל גרסת האליבי שלו, פנה בית המשפט לבחון האם ישנו הסבר חלופי לראיות הנסיבתיות אשר עשוי לעורר ספק סביר ביחס למסקנה המפלילה את המערער. ההסבר החלופי אותו הציעה ההגנה הוא כדלקמן: המניע לרצח המנוחה הוא אמנם פגיעתה הנטענת בכבוד המשפחה, אך מי שביצע את הרצח אינו המערער, אלא אחד מבני המשפחה האחרים בעל מניע זהה: למשל, כפי שנרמז, האב או אחד מבני המשפחה המורחבת של המערער. נטען כי כל בני המשפחה היו שותפים ל"קשר שתיקה" שמקורו ברצונם להסתיר את גילוי הרומן ואת הסרטון. על כן, לטענת ההגנה, אין בגרסתו הכבושה של המערער כדי להוביל למסקנה בדבר אשמתו או כדי לחזק את הראיות שהובאו נגדו. בית המשפט המחוזי דחה את התרחיש החלופי שהציגה ההגנה בקבעו כי הוא איננו נתמך בראיות וכי אין בו כדי להעלות ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. על סמך מכלול הראיות שהוצגו לפניו, ובהיעדר כל הסבר אפשרי אחר, קבע בית המשפט המחוזי כי המסקנה ההגיונית היחידה אשר עולה מחומר הראיות היא שהמערער היה זה שירה במנוחה וגרם למותה בכוונה תחילה. עוד נקבע, כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער החזיק בנשק ונשאו בניגוד לחוק. בית המשפט הרשיע אפוא את המערער בעבירות שיוחסו לו, וביום 3.7.2019 גזר עליו את עונש החובה של מאסר עולם. כמו כן, חייב בית המשפט את המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 250,000 ₪ לבן הזקונים של המנוחה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער במסגרת הערעור שלפנינו משיג המערער על הרשעתו בעבירת הרצח. טענתו העקרונית היא כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר. לדבריו, מכלול הראיות הנסיבתיות עליהן נסמכת המדינה אינו מוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה היה זה הוא – ולא בן משפחה אחר – שרצח את המנוחה. המערער מפרט וטוען כי הרשעתו נעדרת אחיזה ראייתית מספקת בהיותה מבוססת על השערות, היסקים לוגיים שגויים וקביעות עובדתיות שאינן נתמכות בראיות. המערער מקדיש חלק ניכר מטיעוניו לתקיפת קבילותן ומשקלן של אמרות המנוחה. לטענתו, אמרות המנוחה אודות איומיו אינן קבילות כראיות לאמיתות תוכנן ובית משפט קמא שגה בהחליטו לקבלן במסגרת החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה. בהקשר זה נטען כי בבואו לקבוע את קבילותן ואת משקלן של אמרות אלה ושל כלל אמרותיה של המנוחה עובר להירצחה, בית משפט קמא עשה שימוש מגמתי ובלתי מנומק במכשיר של "פלגינן דיבורא" כאשר הוא בחר לאמץ כאמינים את חלקי האמרות אשר עולים בקנה אחד עם התזה המפלילה את המערער ודחה את החלקים האחרים.    המערער סבור כי בית משפט קמא ניתח את עדויותיה ואמרותיה של בתה הבכורה של המנוחה באופן מוטה. לטענת המערער, ניתוח זה התבסס על הנחת המוצא כי המנוחה היתה בסכנת חיים אמיתית בעקבות גילוי הרומן; וככל שחלקים בעדות בתה הבכורה לא התיישבו עם הנחת מוצא זו, קבע בית המשפט כי הבת הבכורה מנסה להרחיק את המערער מכל מעורבות במסכת האירועים שהסתיימה ברצח המנוחה. המערער מלין גם על כך שבית המשפט זקף את ניסיונה האמור של הבת הבכורה– ככל שהיה ניסיון כזה – לחובתו ועל ידי כך "יצר ראיות יש מאין". המערער מעלה טענות דומות בנוגע לניתוח גרסתו של המאהב אשר נעשה בפסק הדין קמא. המערער טוען כי בית משפט קמא פילג את גרסת המאהב באופן שגוי וללא נימוק ממשי, כדי שזו תתאים לתזה של המדינה. המערער מפרט ומלין על כך שבית המשפט דחה את המקטע המשמעותי בגרסת המאהב, לפיו המערער איים על המנוחה בסכין, ולמרות זאת קבע ממצאים עובדתיים על בסיס מקטע זה. כמו כן נטען כי בית המשפט קבע ממצא עובדתי שגוי "יש מאין" אודות איומי המערער לרצוח את המנוחה, בהתבססו על התכתבויותיה של אשת המאהב עם המערער ועם המנוחה. לטענת המערער, בהתכתבויות אלו אין זכר לאיומים המיוחסים לו. המערער מוסיף וטוען כי בית משפט קמא נתן לאמרות המנוחה משקל מופרז מבלי להידרש לנסיבות שאפפו את האמירות ושהשליכו על תוכנן. המערער מדגיש כי המנוחה מסרה מספר גרסאות לעדים שונים וכי בית המשפט שגה כשקיבל את אמרותיה אודות איומי המערער כראיה לאמיתות תוכנן – זאת, בהיעדר ראיות חיצוניות שבכוחן לחזק את הקביעה כי המנוחה אכן היתה נתונה לאיומים. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט לא נימק כדבעי את קביעתו כי יש לקבל כאמינים את הדברים שאמרה המנוחה לאחיינהּ, לפיהם המערער איים לרוצחה. כמו כן, טוען המערער כי בית המשפט שגה בקבעו כי גרסאותיהם של הבן האמצעי, האחות ואחיין האֵם מחזקות אלו את אלו אהדדי. לשיטת המערער, שלושת בני-משפחה אלו שמעו על האיומים המיוחסים לו באותן נסיבות, ועל כן יש לראותם כעד אחד ולא כשלושה עדים עצמאיים. המערער מעלה טענות מלוא החופן באשר לזיהויו בכפר האם בזמן ברצח. כזכור, בהודעותיה במשטרה מסרה אשת הדוד כי זיהתה את המערער מגיע לבית הסבתא דקות לפני הרצח כשהוא נוהג ברכב המנוחה, ואילו בעדותה בבית המשפט חזרה בה מהזיהוי. לטענת המערער, יכולת הזיהוי של אשת הדוד לא נבדקה במשטרה, ועל כן, שגה בית המשפט כאשר קבע כי לא היה מקום לערוך מסדר זיהוי. נטען כי בית משפט קמא התעלם מההיכרות השטחית המוקדמת בין המערער לאשת הדוד; מהעובדה כי החל לגדל זקן עבות אשר הקשה על זיהויו; מאפשרות של "זיהוי מותנה" בשל רכב המנוחה והזקן; וכן מכך שמדובר במפגש חטוף אשר אינו מאפשר זיהוי ודאי. במסגרת טיעוניו בכתב ובעל-פה, ביקש המערער להטיל ספק גם ביכולתה של הסבתא לזהותו. בהקשר זה טוען המערער כי בית המשפט התעלם מגילה של הסבתא, כבת 80, ומליקויי הראייה והשמיעה מהם היא סובלת. המערער טוען כי מכלול הראיות מעלה כי הסבתא נעדרת יכולת זיהוי; וכי ממילא לא ניתן לקבוע כי זיהוי המערער כמי שנכנס לביתה בסמוך למעשה הרצח – כפי שבא לידי ביטוי בחלק מהדברים שמסרה במשטרה ובבית המשפט – הוא ודאי ומהימן, ולא נעשה בשגגה על סמך הזקן שגידל. כמו כן טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בהכשירו את אמרות האח לבן האמצעי כאמרות של קורבן אלימות, וזאת מבלי שהובאו ראיות נוספות לכך שאמרותיו אכן נאמרו בסמוך למעשה אלימות, מלבד אמרות האח עצמן. המערער טוען כי בית המשפט שגה בקבעו כי אחיין האם ראה את המערער מבצע את הירי לעבר המנוחה. בהקשר זה, סומך המערער את טיעוניו על העובדה כי אחיין האם לא היה מסוגל לזהות את המערער, אותו לא ראה במשך שנים ארוכות. המערער מוסיף ומלין על כך שבית משפט קמא קבע שאחיין האם ראה את הרוצח –זאת, על אף שאחיין האם לא מסר מעולם כי ראה את הרוצח. כמו כן, טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בשללו את האפשרות שזעקותיו של אחיין האם כי המערער רצח את המנוחה נבעו מהשערה גרידא, ובהמשך זיהמו את זיהוי המערער על ידי הסבתא, האח ואשת הדוד. כאמור לעיל, לאחר בחינת גרסאותיו של האב, עשה בית המשפט "פלגינן דיבורא", והעדיף את אמרות האב למדובב על פני כל אמרותיו האחרות. לשיטת המערער, בית המשפט פיצל את העדות למקטעים וקיבל אך את אלו אשר התאימו לתזת המדינה ולגרסאותיהם המפולגות של יתר העדים. המערער הדגיש כי משנקבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות שמקורם של דברי האב למדובב בעדויות שמיעה או בסברה, היה על בית משפט קמא לדחות את גרסתו כולה, או למצער, ליתן לאמרות האב למדובב משקל אפסי. המערער הוסיף וטען בערעורו טענות הנוגעות לקביעת בית המשפט לפיה גרסת האליבי של המערער חסרה ובעייתית, לא נתמכה ולו בעדות מהימנה אחת, הופרכה על פניה ואף "קרסה כליל". המערער טוען כי בית המשפט שגה בקבעו כי הודעותיה של אשת המערער מפריכות את גרסת האליבי שלו וכן בקבעו כי השוטרים עיכבו את המערער בשעה 12:40. לטענת המערער, הוא עוכב על ידי השוטרים בשעה 12:00, כך שלא היה לו די זמן על מנת להשלים את הנסיעה וההליכה ממקום הרכב הנטוש לביתו. כחלק מטענה זו, הלין המערער על כך שבית משפט קמא בחר להעדיף את האמור בדו"חות הפעולה של השוטרים מבלי להתמודד עם הקשיים אשר הועלו ביחס לדו"חות אלו על ידי המערער. לדברי המערער, קשיים אלו, לו היו נבדקים כדבעי, היו שוללים את מעורבותו ברצח המנוחה. עוד מלין המערער על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש בשרידי הירי אשר נמצאו על המערער כדי לחזק את יתר הראיות שבאו להפלילו. המערער מפרט וטוען כי בית המשפט לא התמודד עם חוות דעתו של המומחה אשר הטילה ספק בתזה הקושרת את שרידי הירי לירי מנשק חי. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע ממצאים פוזיטיביים באשר למרחקי הירי בבית האחות וכי ההנחות שבית המשפט הניח בעניין זה אינן מחזקות את הראיות המפלילות. לבסוף טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בדחייתו את ההסבר החלופי לאירועים אשר הציעה ההגנה. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי לשקריו של המערער אין כל הסבר סביר וכי הם מלמדים על תחושת האשם שלו ומחזקים את הראיות שהובאו נגדו. בהקשר זה, מפרט המערער וטוען כי שקריו מתיישבים גם עם תחושת בושה ועם רצון להסתיר את האמת כדי להגן על אדם אחר, כפי שקבע בית המשפט ביחס לעדים אחרים. טענות המדינה   מנגד, המדינה מבקשת כי נדחה את הערעור תוך שהיא סומכת את ידיה על האמור בהכרעת הדין. המדינה טוענת כי הרשעתו של המערער מעוגנת היטב בחומר הראיות, וכי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בממצאי המהימנות והקביעות העובדתיות שבבסיסה. המדינה מוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא כתב הכרעת-דין יסודית, מנומקת ונכונה. כמו כן נטען כי למרות שהרשעת המערער, רובה ככולה, מבוססת על ראיות נסיבתיות, ראיות אלה מרכיבות מארג ארוג היטב אשר מוכיח, מעבר לספק סביר, כי המערער הוא זה שרצח את המנוחה. המדינה מוסיפה ומדגישה את קביעותיו של בית משפט קמא אשר העדיפו את דברי העדים בחקירותיהם במשטרה על פני גרסאותיהם בבית המשפט. בהקשרן של קביעות אלה, נטען כי מדובר בממצאי מהימנות מובהקים אשר התבססו על התרשמות הערכאה הדיונית מן העדים והראיות האחרות שהובאו לפניה, וכי לבית משפט זה, כערכאת הערעור, אין כל עילה להתערב בממצאים כאמור. באשר לאמרות המנוחה עובר להירצחה, המדינה טוענת כי משנקבע כי אמרות אלה קבילות ומהימנות, הרי שהן יכולות להוות בסיס לקביעת ממצאים עובדתיים – וזאת בכוחות עצמן ומבלי להידרש לראיות חיצוניות. המדינה חוזרת אפוא וטוענת כי עלה בידה להוכיח שהמערער אכן איים על המנוחה להמיתהּ, כפי שקבע בית משפט קמא בהכרעת הדין. באשר לטרוניות המערער בנוגע ל"פלגינן דיבורא" – המדינה טוענת כי מדובר בפררוגטיבה של הערכאה הדיונית להאמין רק לחלק מהעדות או מהאמרה אשר מובאת בפניה ולדחות את החלקים האחרים כבלתי אמינים בהתאם לסימני האמת (ראו סעיף 53 לפקודת הראיות). באשר לאמרותיו של האב למדובב – לשיטת המדינה, ניכר הוא שבית משפט קמא היה ער לקשיים העולים מהן והבהיר כי אין הוא מסתמך על אותם חלקים שמקורם, על פי הנראה, בעדות שמיעה או בסברה. המדינה מוסיפה וטוענת כי הערכאה הדיונית מצאה את עדות המדובב כמהימנה וכי בדין נקבע שהיא מהווה ראיה נסיבתית משמעותית אודות כעסו של המערער וכניסתו לרכב. כמו כן, דוחה המדינה את טענות המערער באשר לזיהויו בכפר האם דקות ספורות לפני מעשה הרצח. המדינה טוענת כי טענת המערער בדבר טעות משולשת בזיהוי אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. המדינה סבורה על כן שבית המשפט המחוזי צדק בהחליטו לדחות טענה זו בהתבסס על חומר הראיות ועל התרשמותו מהעדויות שנשמעו לפניו. המדינה מוסיפה וטוענת כי בצדק דחה בית משפט קמא את התרחיש החלופי לאירוע הרצח שהעלה המערער. לטענת המדינה, האפשרות שהרצח לא בוצע על ידי המערער אלא על ידי "יד נעלמה" השייכת לבן משפחתו אשר נכח בכינוס המשפחתי וביקש "לטהר" את כבוד המשפחה, הועלתה לראשונה על ידי המערער בבית המשפט. אפשרות זו לא צוינה על ידי המערער בחקירותיו במשטרה והיא ממילא אינה מספקת הסבר סביר לראיות אשר מפלילות את המערער, וביניהן: זיהוי המערער כמי שנהג ברכב המנוחה בכפר האם, אשר נעשה על ידי אשת הדוד, האח והסבתא; שרידי הירי שנמצאו על המערער; ומניע עוצמתי לרצוח את המנוחה אשר קינן בלבו. דיון והכרעה הדיון בערעור יתקיים לפי המתווה כדלקמן: תחילה, אתייחס לטענות המערער בדבר קבילותן של אמרות שונות, לרבות אמרות המנוחה, אשר נאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט ושימשו כראיות לאמיתות תוכנן לחובת המערער לאחר שבית משפט קמא מצאן קבילות. לאחר מכן, אבחן את המסקנות שבית משפט קמא הסיק ממכלול הראיות הקבילות ואדון בשאלה האם ראיות אלה מוכיחות את מעשה הרצח המיוחס למערער מעבר לספק סביר. לבסוף, אבחן את גרסת החפות שהמערער העלה בעדותו ובחקירותיו במשטרה ואתייחס לשאלה האם יש בה כדי לעורר ספק סביר לגבי אשמתו במיוחס לו. דיון זה יתקיים לאורה של ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית בהתבסס על התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה ומאותות האמת אשר נגלו במהלך מתן עדותם (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט א' א' לוי והאסמכתאות שם (17.3.2008); ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (7.3.2012); ע"פ 5706/11 ‏רון נ' מדינת ישראל, פסקה 118 (11.12.2014); ע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 43 והאסמכתאות שם (15.8.2016) (להלן: עניין זהאדה); וכן ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (27.8.2019) (להלן: עניין משה)). התערבות כאמור שמורה למקרים חריגים ולנסיבות חריגות אשר מצביעות על תקלה מהותית בקביעת הממצאים העובדתיים על ידי הערכאה הדיונית ועל שגגה אפשרית בהכרעת הדין מושא הערעור (ראו למשל: ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דינו של השופט א' שהם (10.7.2013); ע"פ 6244/12 סבאענה נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (11.11.2015); וכן ע"פ 5672/15 דיומנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (17.12.2015)). במקרה דנן, נסיבות חריגות כאמור אינן מתקיימות והמערער לא הראה את קיומן אפילו לכאורה. מטעם זה, הנני מצמצם את בחינת הרשעתו של המערער לעניינים המשפטיים אשר קשורים לקבילות הראיות המפלילות ולהסקת מסקנות מהראיות הקבילות ומהעדויות שבית משפט קמא מצאן אמינות. בעניינים אלה לערכאה הדיונית אין שום יתרון על פני ערכאת הערעור (ראו, למשל: ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (6.3.2013); וע"פ 6073/11‏ סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (11.6.2012)). אותם כללים ממש מנחים אותנו במקרים בהם הערכאה הדיונית קובעת את ממצאי המהימנות שלה בדרך של "פלגינן דיבורא" (ראו: סעיף 57 לפקודת הראיות; ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, פסקה 14(ו) (28.9.2005); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (1.9.2009); ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (14.3.2011); ע"פ 5762/13 פאעור נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (21.10.2014); וכן ע"פ 5617/15 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (27.7.2016)) – זאת, כל אימת שקיים יסוד סביר להבחנה בין חלקי העדות שנמצאו אמינים לבין אלו שנמצאו בלתי אמינים (ראו: ע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813, 819 (1976) (להלן: הלכת מרילי); ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 186 (1991); ע"פ 481/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (30.12.2014)). קביעת ממצאי מהימנות בדרך זו מצויה בליבת שיקול-הדעת השיפוטי המסור לערכאות דיוניות (ראו: סעיף 53 לפקודת הראיות). לפיכך, באין אינדיקציה ברורה לתקלה מהותית ולשגגה אפשרית בקביעת העובדות – אשר נקבעו כפי שנקבעו – שיקול דעת זה יהא חסין מהתערבותנו (ראו: ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב, פסקה 31 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (כתוארו אז) (18.10.2010); ע"פ 5255/10 רודוניה נ' מדינת ישראל, פסקה יג (27.3.2011); ע"פ 5232/10 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל, פסקאות 25-23 (8.4.2013)). במקרה דנן, המערער לא הצביע על קיומה של תקלה ושגגה אפשרית כאמור אפילו לכאורה. אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר שבחנתי את פסק הדין קמא ואת מסכת הראיות שבבסיסו ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. כמו כן אדגיש, כי אל המסקנות והממצאים אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא ואשר שימשו תשתית עובדתית להרשעת המערער בעבירות בהן הוא נמצא אשם ניתן להגיע גם על ידי ניתוח לוגי של חומר הראיות, מבלי להתבסס על התרשמות. נקודה זו תוסבר על ידי בהמשך דבריי. קבילות הראיות אמרות המנוחה אמרות המנוחה בכל הקשור לאיומים ברצח שהמערער השמיע באוזניה ולפחדים שאחזו בה, נאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט ושימשו כראיות לאמיתות תוכנן. אמרות אלה מהוות אפוא עדות מפי השמועה. עדות כאמור איננה קבילה זולת אם היא נופלת בגדרו של אחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה (ראו: ע"פ 16/49 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ב 561, 572 (1949); ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3) 596, 604-602 (1985); דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (1993); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 552-551 (2009) (להלן: קדמי, חלק שני); וכן ע"פ 7253/14 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה ו לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (16.11.2015)). חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה אשר מכשירים את האמירות השונות שאמרה המנוחה עובר להירצחה כראיות לאמיתות תוכנן מעוגנים בסעיף 10 לפקודת הראיות, אשר נסוב על אמרות של קורבן אלימות, ובדוקטרינה הרחבה יותר של רס גסטא (res gestae), שבחלקה מעוגנת בסעיף 9 לפקודת הראיות, ועניינה אמרות אשר מלוות את האירוע נשוא המשפט עד כדי היותן חלק אינטגרלי מאותו אירוע (ראו: אליהו הרנון דיני ראיות חלק שני 191-190 (מהדורה רביעית, 1987) (להלן: הרנון); וכן ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (24.1.2011)). סעיף 10 לפקודת הראיות קובע כך: ‏ "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: (1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו; (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה; (3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות". הוראות אלה של הסעיף, אף הן משתייכות לדוקטרינה הרחבה של רס גסטא (ראו: ע"פ 1275/95‏ נסים נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(5) 359, 363 (1997) (להלן: עניין נסים); ע"פ 7293/97‏ ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ''ד נב(5) 460, 473-471 (1998); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 692 (2000) (להלן: עניין הרשטיק)). בבסיסן עומדת ההנחה כי בדרך כלל – בהיעדר סיבה נראית לעין לשקר – אדם שחווה אלימות או צופה אלימות ממשית קרבה ובאה עליו אינו נוהג לשקר כאשר הוא מסיח לפי תומו; ולפיכך, מצבו של קורבן האלימות משווה אמינות לדבריו (ראו: הרנון, בעמ' 169; ע"פ 7832/00‏ יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(2) 534, 543 (2002) (להלן: עניין יעקובוב)). רציונל זה הוסבר על ידי השופט י' קדמי בזו הלשון: "רעיון זה – העומד, ככלל, בבסיסם של חריגי עדות השמיעה – נעוץ בכך, שישנן נסיבות שבהן, על פי נסיון החיים והשכל הישר, אין לחשוש לאמיתותן של האמרות; ומכיוון שחשש זה הוא העומד בבסיס פסילתן של האמרות כעדות מפי השמועה, אין הצדקה לחסום את הדרך בפני קבילותן, במקום שאין לו אחיזה. במקרים כאלה, אין פוסלים את האימרה – אף שהיא מוכחת מפי מי ששמע אותה – ומותירים לשיקול דעתו של השופט הדן בעניין, את קביעת משקלה הראייתי. סעיף 10 לפקודת הראיות מדבר בקבילותן של אמרות של "קרבן של אלימות" כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. הטעם לקבילותן של האמרות שסעיף 10 הנ"ל מדבר בהן, נעוץ בהנחה, שכאשר קרבן של אלימות אומר דברים הנוגעים למעשה האלימות לו היה לקרבן, אין דעתו נתונה לאמירת שקר; וניתן על כן לקבל את דבריו כמשקפים את האמת." (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (18.5.1998) (להלן: עניין גרציאני) (ההדגשה הוספה – א.ש.)). התקיימות הדרישה שהאמרה תהווה חלק משרשרת האירועים מותנית בהתייחסותה במישרין לאותם אירועים ובאמירתה בסמוך לפני אירוע האלימות עצמו – במקרה דנן, הירי במנוחה – או בסמוך לאחר שהאירוע הסתיים. הווה אומר: תנאי בסיסי לקבילות אמרתו של קורבן אלימות הוא קיומה של "סמיכות זמנים". דרישה זו פורשה בפסיקה כאמת מידה אשר משתנה ממקרה למקרה ואשר יכולה להתקיים גם באמרה שנאמרה לפני תחילת ביצועו של מעשה האלימות, דהיינו: לפני שקורבנו של אותו מעשה היה לקורבן של אלימות (ראו: ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 133, 148 (1996) (להלן: עניין יעקובוביץ); וכן עניין יעקובוב, בעמ' 543-542). כלשונו של השופט קדמי בעניין גרציאני: "הרחבת תחולת החריג לגבי דברים שנאמרו בפרק הזמן שקדם לנקיטה באלימות, מחייבת מתיחת תחולתה של 'הנחת האמת' האמורה למועד האימרה; וזו אפשרית, כל עוד המדובר באימרה הנאמרת ב"צילה" של אלימות ממשמשת ובאה, שאותותיה כבר ניכרים באוויר וכמוה כאלימות שכבר ננקטה" (שם, פסקה 4 (ההדגשה הוספה – א.ש.)). בענייננו-שלנו, קבע בית משפט קמא, על בסיס מכלול הראיות והעדויות שהובאו לפניו, כי אמרות המנוחה נאמרו "בצילה של אלימות ממשמשת ובאה, שאותותיה כבר ניכרים באוויר וכמוה כאלימות שכבר ננקטה", ועל כן הן מהוות "חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה" [בבחינת] "כרוניקה של מוות ידוע מראש"" (עמוד 14 להכרעת הדין). קביעה זו נשענה על הודעות הבת הבכורה במשטרה, אשר קיבלו חיזוק מאמרות שנאמרו, או שנכתבו, מחוץ לכותלי בית המשפט על ידי המאהב, אשתו, האחות, הבן האמצעי, אחיין האם, והחתן. כמה מאמרות והודעות אלו התקבלו בהסכמה, ואילו חלקן האחר נמצא קביל לפי סעיף 10א לפקודת הראיות – זאת, כאשר חלק מההודעות והאמרות מתאר את הפחד בו היתה שרויה המנוחה בימיה האחרונים וחלק מהן מתאר את אמרותיה אודות איומי המערער להרגה. חלק מעדותו הכבושה של המערער, אף הוא תומך בקביעה כי המנוחה צפתה את מותה בימיה האחרונים, ועל כן אמרותיה עובר להירצחה מהוות חלק משלשלת הנסיבות הקשורות למעשה הרצח. קביעתו זו של בית משפט קמא, שעמה אין לי אלא להסכים, מכשירה אפוא את אמרות המנוחה בנוגע לאיומי המערער לרצחהּ כאמרה של קורבן אלימות הכשרה להוכיח את אמיתות תוכנה במסגרתו של סעיף 10(2) לפקודת הראיות. בהקשרן של אמרות כאלה, יפים הם דבריו של השופט ס' ג'ובראן (כתוארו אז) אשר נאמרו בעניין הדומה לענייננו-שלנו: "וברי, כי באירועים דוגמת המקרה הנוכחי, בהם לא מדובר בעבירה המבוצעת על רקע מפגש מקרי, כי אם עבירה המבוצעת על רקע מערכת יחסים ארוכה פנים משפחתית, יש לתת פרשנות מרחיבה לכלל האמור. מערכת היחסים בין הנאשם לקרבן העבירה היא הבסיס לבחינת העבירה כולה, והיא מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לא פעם בעבירות אלימות ובעבירות מין במשפחה אנו מוצאים עצמנו מול הידרדרות שיטתית של היחסים, המובילה כמכלול לביצוע העבירה." (ראו: ע"פ 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל, פסקה 79 (19.8.2013)). זאת ועוד: אמרות המנוחה יכולות לשמש ראיה על הלך הרוח שלה גם מחוץ למסגרתו של סעיף 10 לפקודת הראיות – זאת, מכוחה של דוקטרינת הרס-גסטא. הלך הרוח שבו עסקינן מסתכם במילה אחת: "פחד" (ראו: קדמי, חלק שני, בעמ' 596; הרנון, בעמ' 201; ע"פ 307/60 יאסין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1541, 1564 (1963); ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 769, 785 (2000); עניין הרשטיק, בעמ' 692-691; עניין נסים, בעמ' 365-363; וכן עניין יעקובוביץ, בעמ' 149-148). אמרותיהם של בני משפחת המערער במהלך המשפט, התגלו שוב ושוב ניסיונותיהם של בני משפחת המערער למנוע את הרשעתו (ראו, למשל: עמ' 47 להכרעת הדין). ניסיונות אלה כללו חזרה מהודעות כתובות שבני משפחת המערער מסרו לחוקרי משטרה. כפועל יוצא מכך, רבים מבני משפחת המערער הוכרזו כעדים עוינים והודעותיהם הוגשו והתקבלו כראיות לאמיתות תוכנן לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות – עם או ללא קשר להכרזה כאמור. התנאים לקבילותה של אמרת-חוץ כתובה כראיה לאמיתות תוכנה לפי סעיף 10א(א) לפקודה כוללים, כידוע, את שלושת אלה: מתן האמרה הוכח במשפט; נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו; עדותו של נותן האמרה שונה בפרט מהותי מהאמרה, או שהעד מכחיש את תוכן האמרה, או טוען כי אינו זוכר את תוכנה (בעניינם של תנאים אלה ראו: ע"פ 7450/02‏ עיד נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(6) 366, 378-375 (2005); ע"פ 3217/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (31.7.2016); עניין זהאדה, פסקה 46 והאסמכתאות שם; וכן עניין משה, פסקה 79 והאסמכתאות שם). ברי הוא, כי תנאים כאמור התקיימו ביחס לכל אחד מבני משפחתו של המערער שנמנעו מלחזור בעדותם על אשר מסרו למשטרה בהודעותיהם הכתובות. לא ניתן אפוא לחלוק על כך שאמרותיהם של בני משפחת המערער קבילות כראיות לחובתו אשר באות להוכיח את אמיתות תוכנן. סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע כי בית המשפט רשאי לסמוך את ממצאיו על אמרת החוץ של העד ולהעדיפה על פני עדותו "לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט" (בעניינו של סעיף זה ראו: ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 71-70 (1981); וכן עניין משה, פסקה 79). הווה אומר: דינה של אמרת-חוץ אשר נמצאה קבילה בגדרו של סעיף 10א לפקודת הראיות הוא כדין עדות העד במשפט (ראו: ע"פ 400/81 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 767, 774-773 (1981); ע"פ 803/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (17.6.1997)); ולפיכך, רשאי בית המשפט לפצלה, לאמץ חלקים ממנה כמהימנים ולדחות חלקים אחרים בדרך של "פלגינן דיבורא" (ראו: ע"פ 6900/98 אקב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 126, 142-141 (1999)). אוסיף ואציין כי לצורך הרשעה על בסיס אמרת-חוץ של עד נדרשת תוספת ראייתית אשר מהווה "דבר לחיזוקה" (ראו: סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות; ע"פ 8140/11 אבו עסא נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (3.9.2015)) – זאת, כאשר אמרה שנתקבלה מכוח סעיף 10א לפקודה יכולה לשמש חיזוק לאמרה אחרת (ראו למשל: ע"פ 4478/03‏ פורטנוי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.8.2004); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007); וכן ע"פ 11110/07 אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (8.3.2010)). מטעמים אלה, החלטותיו של בית משפט קמא להעדיף חלקים מאמרותיהם של בני משפחת המערער על פני עדותם ולראות אמרות כאמור כמחזקות אמרות קבילות אחרות – בדין יסודן. בהחלטות אלה לא נפלה שום טעות משפטית; וכפי שכבר ציינתי, בממצאי המהימנות אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא בהתבסס על התרשמותו מהעדים ומסימני האמת ואי-האמת, אשר עלו מעדותם ומאמרותיהם, אין כל עילה להתערב (ראו גם: ע"פ 8204/14 זלום נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (14.5.2015); ע"פ 3030/15 מוגרבי נ' מדינת ישראל‏, פסקה 27 (19.4.2016); וכן ע"פ 2099/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (22.5.2016)). לא זו אף זו: כפי שאבהיר להלן, הרשעת המערער תעמוד איתן גם בלא חלק מהאמרות של בני משפחתו. דיות הראיות הרשעת המערער התבססה על מארג ראיות אשר כלל את: המניע העוצמתי שהתגבש אצלו לרצוח את המנוחה למען "טיהור" כבוד המשפחה; האיומים ברצח שהמערער השמיע באוזני המנוחה; חלקו המרכזי בגירוש המנוחה מבית המשפחה והבאתה לכפרה; נגישות המערער לרכב המנוחה, שכאמור שימש את רוצחה; החיפוש אחר המנוחה בכפרה, שתחילתו בבית אמה (בית הסבתא) וסופו בבית אחותה, שמקום הימצאם היה ידוע למערער; הדמיון שבין המערער לרוצח, שעליו – להבדיל מזיהויו המלא של הרוצח – לא ניתן לחלוק; ושרידי הירי אשר נמצאו ברכב המנוחה ובזקנו וידיו של המערער. בראיות אלה אדון כעת. אקדים ואומר, כי ראיות אלה יוצרות מארג נסיבתי אשר מוביל למסקנה חד-משמעית כי המערער הוא זה שרצח את המנוחה, כל אימת שמארג זה אינו נסתר. מסקנה זו הטילה על המערער נטל טקטי: הנטל לעורר ספק סביר לגבי אשמתו ברצח על ידי הבאת ראיות אשר מצביעות על חפותו האפשרית או על ידי מציאת פרכה או סתירה מהותית במארג הראיות הנסיבתיות שמפנה אליו אצבע מאשימה (ראו והשוו: ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 143-141 (1980) (להלן: עניין נגר); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228-227 (2002); וכן ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)). בנטל זה המערער לא עמד, ועל כן אשמתו במיוחס לו מוכחת מעבר לכל ספק סביר. המניע לרצוח את המנוחה קיומו של מניע להביא למותו של אדם או לבצע עבירה אחרת הוא בגדר ראיה מפלילה (ראו: עניין נגר, בעמ' 153-152, 155; ע"פ 400/84 מדינת ישראל נ' אנג'ל, פ"ד מ(3) 481, 490 (1986); ע"פ 3177/91 חייאב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (26.10.1992); וכן ע"פ 7707/11 לחאם נ' מדינת ישראל, פסקה 76 (29.7.2015)). ראיה כאמור, בעמדה לבדה, אינה יכולה לבסס הרשעה, אך יש לה מקום משמעותי במארג הראיות הבאות לבסס את הרשעתו של נאשם בעל המניע (ראו והשוו: עניין נגר, בעמ' 153-152, 155; ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(4) 169, 235-234 (1984); וכן ע"פ 8328/17 ג'בר נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (‏28.7.2019) (להלן: עניין ג'בר)). במקרה דנן, תגובתו הנסערת של המערער לגילוי הרומן שאמו המנוחה ניהלה עם מאהבה, יחד עם המאמצים המיוחדים שהמערער השקיע כדי לפרוץ אל תוך מכשיר הטלפון של המנוחה כדי לאמת את חשדו בנוגע לרומן, מראים בבירור כי "כבוד המשפחה" תפס מקום גבוה – עד כדי מעמד-על – בסולם ערכיו ואמונותיו, וכי המערער עלול היה לנסות "לטהר" את כבודה של משפחתו על ידי עשיית כל הדרוש לכך, לרבות המעשה הנורא מכל של רצח אמו. המניע לרצוח את המנוחה אשר התגבש אצל המערער היה עוצמתי. קיומו של מניע כאמור אצל המערער אומת באמצעות הדברים שאמר אביו, שבהם אדון כעת. האיומים שהמערער השמיע באוזני המנוחה – שבהם אעסוק לאחר מכן – גם הם מוכיחים את התגבשות המניע העוצמתי לרצחה ואת כוונת המערער להוציא את תכניתו מן הכוח אל הפועל. בכל חקירותיו במשטרה, הכחיש האב כל פיסת מידע אשר עשויה היתה לסמן את המערער כמי שמעורב ברצח המנוחה או להצביע על קיומו של מניע לרצחהּ. בשיחה שהאב ניהל עם המדובב שהוכנס לתא מעצרו חלה תפנית. במענה לשאלת המדובב האם הוא – האב – אמר למערער לרצוח את המנוחה השיב האב כדלקמן: "לא. ניסיתי למנוע ממנו... אמרתי לו בקבוק שמן, מקלחת, כלור, למה ככה, חומצה, התפתלו לו כל הפיוזים וזהו, חלאס". בהמשך, לשאלת המדובב, ענה האב כי לא ראה את המערער לוקח אקדח, והוסיף כי "אך [במקור – א.ש.] יישאר לו שכל, זה גבר זו אימא שלו מחזה כזה אך יסבול את זה גבר אמר לי אני יתגרש ממנה והוא הבן שלה" (ת/152ב, עמ' 10). בעדותו בבית המשפט חזר האב על הכחשותיו. האב אישר כי ישב עם המדובב בתא ושוחח עמו, אולם עמד על כך שהקול בהקלטה אינו שלו והדברים שנאמרו שם אינם דבריו. משהכחיש את אמרות החוץ שלו למדובב, אמרות אלה התקבלו כראיות לאמיתות תוכנן במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות ובית משפט קמא מצאן אמינות. לענייננו, די אם אומר כי המדינה הוכיחה כי ביום הרצח היה דמו של המערער 'חם'; כי המערער ואביו ניהלו שיחות אודות התגובה הראויה לרומן שניהלה המנוחה; כי האב הסתפק בגירושה מבית המשפחה, ואילו המערער אמר שגירושה לא ינקה את הבושה עבורו; כי האב ניסה להרגיע את המערער ולהציע להמית את המנוחה בדרך שתחזה להיות תאונה ביתית, אולם הלה לא שעה לתחנוני האב, נכנס לרכב ונסע (ראו: עמ' 175 להכרעת הדין). איומים ברצח אמרות המאהב של המנוחה האיומים ברצח שהמערער השמיע באוזני המנוחה הוכחו, בין היתר, באמצעות ההודעות שמאהבהּ מסר במשטרה. הודעות אלה נתקבלו כראיות לאמיתות תוכנן לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, לנוכח הפערים המהותיים שבינן לבין העדות שהלה מסר במשפט והכרזתו כעד עוין (ראו: עמ' 1166-1165 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). הדברים שאמרתי ביחס לאמרותיהם של בני משפחת המערער חלים גם על הודעות המאהב, שאין לפקפק בקבילותן. בחקירותיו במשטרה ניכר כאבו ואבלו של המאהב על מות המנוחה. המאהב סיפר כי המנוחה היתה "אישה נהדרת ... אין כמוה" וכי הקשר הרומנטי בינו לבינה נמשך כשנתיים וכי אלו היו השנתיים "הכי טובות בחיים שלי" (ת/173ב, בעמ' 9). בהמשך, סיפר המאהב על אשר אירע ביומיים עובר להירצחה של המנוחה. לדבריו, ביום 24.7.2016, התקשרה אליו המנוחה וסיפרה לו בקול רועד שהמערער ראה את תמונתו בטלפון הנייד. בהמשך, ולאחר שהבין כי המערער הצליח לפתוח את הטלפון הנייד של המנוחה, הוא התקשר אל המנוחה ועדכן אותה בכך. לדבריו, במהלך שיחתם אמרה לו המנוחה שבטלפון הנייד ישנם דברים, לרבות הודעות, אשר מלמדים על קיום הרומן. המאהב הציע למנוחה לנסוע ברכבה לסבתא, אולם היא החליטה להישאר בבית המשפחה – לא בלי היסוס – מחשש שעזיבתה תעורר את חשדם של בני המשפחה (שם, בעמ' 17). למחרת עלה בידי המאהב לשוחח עם המנוחה בטלפון פעם נוספת. לדבריו, במהלך השיחה, המנוחה סיפרה לו שלאחר שהמערער חזר לבית המשפחה וסיפר לאב אודות הרומן, המערער, אשר אחז בסכין, תפס את המנוחה בצווארה והטיח בה: "זה סרטון זה את, אל תכחישי זה הרכב שלך גם...הריפוד רואים שיש ריפוד אדום, זה הריפוד... אל תכחישי עכשיו", ולאחר מכן החל להכותה (שם, בעמ' 18). לדברי המאהב, המנוחה הוסיפה וסיפרה לו כי האב לא הכה אותה ואף ניסה להפריד בין המערער למנוחה ולהרגיע את המערער באומרו "את גרושה, לא רוצה אותך..." (שם). עוד סיפר המאהב כי המנוחה שיתפה אותו בחששה שהמערער ידקור אותה עם הסכין שאחז בידו. בהמשך, תיאר המאהב כי המנוחה סיפרה לו שהמערער הסיע אותה לכפר האם, "כמעט חצי ערומה לקח אותה ברכב" ואמר לה "עד יום שישי ... אם עבר עלייך יום שישי את נשארת בחיים ... אבל רב הסיכויים לפני יום שישי את תמותי על ידי" (שם). לאחר שבתחילת עדותו אישר המאהב את אמיתות הודעותיו במשטרה, אימץ בית המשפט את גרסתו מכוח הלכת מרילי, למעט החלק לפיו המנוחה סיפרה לו שהמערער תפס אותה בצווארה תוך שהוא אוחז בסכין, והפציר בה להפסיק להכחיש כי היא זו שמופיעה בסרטון, שכן ממילא רואים בסרטון את הריפוד האדום שברכבה. דחיית החלק כאמור נעשתה לאחר שהמאהב אישר כי ייתכן שהסרטון צולם ברכבו-שלו, שבו הריפוד איננו אדום, ולא ברכב המנוחה. בית משפט קמא קבע כי לנוכח התנהלות המאהב על דוכן העדים "מתחזקת האפשרות ש[המאהב] סילף את דברי המנוחה כדי להרחיק את עצמו ואת רכבו מצילום הסרטון, או מחשש פן יבקשו השוטרים לחפש ברכבו ולתפוס אותו" (עמ' 30 להכרעת הדין). ראיות אלה מוכיחות שהמערער איים לרצוח את המנוחה בסמוך לאחר גילוי הרומן. הוכחה זו מצויה באמרות המנוחה, המוכחות על ידי דברי המאהב, אשר נמצאו קבילות כראיות לאמיתות תוכנן, בין כאמרות של קורבן אלימות ובין כאמרות רס-גסטא שמצביעות על פחדיה של המנוחה ועל רצונה להימלט מאימת המערער. אין חולק על כך שהמנוחה סיפרה על האיומים ברצח שקיבלה מהמערער גם לאחותה, לבן האמצעי ולאחיין האם. כפי שכבר ציינתי, מדובר באמרות קבילות להוכחת אמיתותן; ובניגוד לטענת המערער, הן אינן טעונות שום תוספת ראייתית לצרכי קבילות, ואף לצרכי דיות להרשעה (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 539 (2003); ע"פ 5015/98‏ אקרישבסקי נ' מדינת ישראל (29.11.1999); וכן ע"פ 1424/02‏ טוטמן נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(1) 615, 623 (2003)). איומים אלה מוכיחים שני דברים. אחד מדברים אלה הוא, כאמור, המניע העוצמתי לרצוח את המנוחה כדי "לטהר" את כבוד המשפחה, אשר התגבש אצל המערער. הדבר השני, הלא פחות חשוב, הוא כוונת המערער לממש את המניע ולהוציאו אל הפועל מהר ככל שניתן. חלקו המרכזי של המערער בגירוש המנוחה לכפרהּ הוכח מעבר לספק סביר כי המערער נטל חלק מרכזי בגירוש המנוחה מבית המשפחה. המערער הסיע את המנוחה לכפרה והשאירהּ שם ליד ביתה של הסבתא, אם המנוחה, או ליד ביתה של אחות המנוחה. יחד עם המניע העוצמתי לרצוח את המנוחה, שכאמור התגבש אצל המערער, והאיומים ברצח שהלה השמיע באוזניה, מעשה זה יוצר הבדלה ברורה בין המערער לבין שאר בני משפחתו. כפי שטוען המערער, אין זה מן הנמנע שהמחשבה על "טיהור" כבוד המשפחה באמצעות רצח המנוחה התעוררה במוחו של אביו או של בן משפחה אחר. ברם, אצל המערער מחשבה כאמור היתה מוחשית, בוערת ועוצמתית במיוחד: היא זאת שגרמה לו ליטול לידיו את היוזמה של גילוי הרומן ואת גירוש המנוחה מהבית; ונראה כי אותה מחשבה עמדה גם מאחורי האיומים שהמערער השמיע באוזני המנוחה. נגישות המערער לרכב המנוחה, ששימש את רוצחה בית המשפט המחוזי קבע כי המנוחה גורשה ללא רכבה וכי איש מבני הבית לא נסע ברכב המנוחה בבוקר הרצח. את קביעתו זו השתית בית המשפט על עדותה של הבת הצעירה, אשר ראתה את רכב המנוחה בבוקר יום הרצח; על דבריו של המערער; ועל עדותו של החתן אשר נסע לכפר האם על-מנת להשיב את המנוחה לבית המשפחה, אולם שב ריקם עם בשורה בפיו לפיה המנוחה ביקשה כי יחזירו לה את רכבה. על בסיס עדותו של האב ושל הבת הצעירה נקבע כי לבני המשפחה המצומצמת, וביניהם גם למערער, היתה גישה למפתחות הרכב שהיו תלויים בכניסה למטבח בית המשפחה. בהמשך, קבע בית המשפט כי ניתוח מצלמות האבטחה וציר הזמן תומך בגרסאותיהם של אשת הדוד ואחיין האם ומהווה חיזוק נוסף לזיהויו של רכב המנוחה כרכב ששימש את רוצחה. בית המשפט לא מצא לנכון להעניק למקום נטישתו של הרכב מעמד של ראיה נסיבתית עצמאית, תוך שהוא מציין כי מרחק ההליכה בין מקום תפיסת הרכב לבין בית המשפחה – אשר אינו גדול אך לא ממש צמוד – מלמד על חישוב מושכל ומעניק חיזוק מסוים לראיות התביעה. ואולם, בהיעדר ידיעה אודות זהותם של בני משפחה נוספים אשר היו בעלי מניע כלשהו לבצע את הרצח, מדובר בהשערה בלבד. המערער לא חולק על ממצאי בית המשפט ביחס לציר הזמן ולמצלמות האבטחה, בציינו כי ההגנה לא שוללת את האפשרות שמי שביצע את הרצח אכן נהג ברכב המנוחה. ברם, המערער מבקש להטיל דופי באופן קביעת הממצא, על סמך דבריה של הבת הצעירה, לפיו רכב המנוחה חנה בבוקר הרצח בפתח בית המשפחה; וזאת חרף התרשמות בית המשפט כי "יש קושי לבסס ממצאים עובדתיים על גרסה כלשהי מגרסאותיה, ככל שאינה מתיישבת עם גרסה מהימנה אחרת באותה סוגיה, או בעניין שלא היה בו לכאורה, על פי תפיסתה, כדי להפליל את הנאשם" (עמוד 74 להכרעת הדין). בית המשפט בחן את גרסאותיה רוויות הסתירות במשטרה וכן את גרסתה הכבושה בבית המשפט, ובחר לבכר את מקצת אמרותיה במשטרה, לאחר שפיצלן וקיבל כמהימנים אך את החלקים שלא נראו לבת הצעירה בעייתיים ובהם היא מסרה גרסאות המשקפות לכאורה את העובדות בשטח. חלקים אלה, כך נקבע, כוללים את השימוש המשותף של בני המשפחה ברכבים, את עובדת היותו של המפתח היחיד של רכב המנוחה תלוי בכניסה למטבח בבית המשפחה וכן את העובדה שבבוקר יום הרצח חנה רכב המנוחה בכניסה לחצר בית המשפחה. ממצא זה הוא ממצא מהימנות ועובדה מובהק, הנקבע על סמך התרשמות בית המשפט מהעדה, ובכגון דא, כללי ההתערבות בממצאי הערכאה הדיונית ייעשו במשורה שבמשורה (ראו למשל: ע"פ 7595/03‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(1) 1, 12 (2004)), ולא מצאתי כי מצויים אנו בגדרי אותם חריגים. אשר על כן, ובהיעדר טענה אחרת בפיו של המערער, ניתן לקבוע כי למערער היתה גישה למפתחות רכב המנוחה וכי רכב המנוחה שימש את הרוצח שירה במנוחה בבית האחות. אופן החיפוש אחר המנוחה בכפרה אין חולק על כך שרוצח המנוחה ידע היטב היכן לחפשהּ. תחילה, ניסה הרוצח למצוא את המנוחה בבית הסבתא – אם המנוחה – תוך שהוא מגלה היכרות עם הבית; ומשלא מצאהּ שם, נסע או הלך לבית האחות שנמצא לא רחוק מבית הסבתא. כמו כן אין חולק על כך שהמערער ידע שהמנוחה אמורה להימצא באחד משני הבתים הללו, שכן היה זה הוא שהסיעהּ לשם אחרי גירושה מבית משפחתו בעקבות גילוי הרומן. למערער לא היתה גישה בלעדית למידע כאמור. מידע זה היה נחלתם של כמה מבני משפחתו של המערער. יחד עם כך, מדובר במעגל מצומצם של בני משפחה, ובתוך אותו מעגל מצומצם, המערער בלט במיוחד כמי שמצוי בסערת רגשות בעקבות גילוי הרומן וכמי שנחוש בדעתו "לשקם" את כבוד המשפחה. לדעתי, האופן המהיר והיעיל שבו רוצח המנוחה איתר אותה בכפרהּ, אף הוא מעלה את הסתברותו של התרחיש שרוצח המנוחה הוא המערער. הדמיון בין המערער לרוצח המערער טוען כי זיהויו כמי שהגיע לכפר האם ברכב המנוחה דקות לפני הרצח לא היה אלא הנחת המבוקש על ידי כל אחד מהעדים מבני משפחת המנוחה, שכביכול "זיהוהו". לדבריו, זיהויו על ידי כל אותם עדים – בני משפחת המנוחה – היה בגדר נבואה שיצרה אמונה: כל אחד מהעדים הללו שמע מהמנוחה שהמערער מתכוון לרצחה ונטע בראשו אמונה כנה, אם כי שגויה, כי כך יהיה. המערער מפרט וטוען כי עדים אלה הניחו כי הוא – המערער – יגיע לכפרם כדי לרצוח את המנוחה וכי ההנחה גרמה לזיהוי שלא היה אמיתי. לטענת המערער, אשת הדוד, אשר סיפרה לבעלה כי ראתה את המערער מגיע לכפר, "זיהתה" אותו בהתבסס על אותה אמונה מוקדמת. לטענת המערער, כך הוא גם לגבי הסבתא שבהודעתה למשטרה מיום 30.7.2016 סיפרה כי היא סמוכה ובטוחה כי המערער הוא שנכנס למטבח ולשירותים בביתה ביום האירוע, וגם "עלה לבוידם לחפש את אמא שלו..." (עמ' 98 להכרעת הדין); וכך הוא גם לגבי זיהויו על ידי אחיה של המנוחה, שאישר בחקירתו במשטרה כי ראה את המערער בבית הסבתא בסמוך לזמן הרצח וכי הלה הפציר בנוכחים שיגלו לו היכן המנוחה כאשר הוא "אפילו לא קרא לה 'אימא'...הוא נתן לה כינוי..." (ת/159א, עמ' 3, שורה 75). המערער מסכם וטוען, כי העדים הללו, כאשר העידו במשפטו, חזרו בהם מהאמרות בדבר זיהויו כמי שהגיע לכפרם בסמוך למעשה הרצח, מאחר שבאמרות אלה לא היתה כל אמת. לטענתו, הסתמכות המדינה על האמרות הללו היתה נטולת בסיס רציונלי גם אם ניתן היה – בדוחק רב – לקבלן כראיות לאמיתות תוכנן בגדרו של סעיף 10א לפקודת הראיות או מכוחם של סעיפים 9 או 10(1) לפקודה. המערער מעלה טענה דומה ביחס לגרסתו של אחיין האם אשר מתגורר בסמוך לבית הסבתא, ואשר זעק – מיד לאחר ההתנקשות בחיי המנוחה – כי המערער הוא שרצחהּ. אמרות החוץ של אחיין האם הוגשו לבית המשפט כחלק מחקירתו הראשית, לאחר שהלה אישר בעדותו את חתימתו עליהן ואת נכונותן. המערער טוען כי אחיין האם טעה בזיהויו, וכמו יתר בני משפחת המנוחה – שכביכול זיהו את המערער כמי שנוכח בכפרם בזמן הרצח – הניח את המבוקש והמצופה מבלי שהיה בידו לזהות את הרוצח האמיתי. בית משפט קמא דחה את טענותיו של המערער אחרי שמצא את אמרות הזיהוי אמינות מעבר לספק סביר, ואיני מוצא בקביעתו של ממצא עובדתי זה שום פגם שקורא להתערבותנו. דא עקא, למרות שממצא עובדתי זה הוא בגדר סוף-פסוק לעניין אשמתו של המערער במיוחס לו, בית משפט קמא ראה לנכון, מטעמי זהירות, לנתח את כל יתר הראיות ואת השלכותיהן בפסק דין מפורט וארוך. זהירותו של בית משפט קמא מחייבת גם אותנו לנקוט במשנה זהירות ביחס לזיהויו של המערער על ידי בני משפחת המנוחה. מטעם זה, למרות שאיני מטיל ספק באמינות הזיהוי, הנני נכון ללכת כברת דרך עם המערער ולהניח לטובתו כי כל אותם בני משפחת המנוחה זיהו אותו – להבדיל מבן משפחתו האחר – כרוצח מאחר שהם ציפו לבואו לכפרם כמי שאיים לרצוח את המנוחה כדי "לטהר" את כבוד משפחתו. כפי שאראה מיד, גם הנחה זו – שלטעמי רחוקה מאד מהמציאות – איננה עוזרת למערער מאחר שאף היא אינה מעוררת ספק סביר לגבי היותו רוצח המנוחה. בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לא ניתן לטעון – והמערער ממילא אינו טוען – כי בני משפחת המנוחה שזיהו את המערער בכפרם בסמוך לאירוע הרצח ובמהלכו אמרו דברי שקר. כל מה שניתן לטעון נגדם – כפי שטוען המערער – הוא שמדובר בטעות תמימה בזיהויו אשר נובעת מההנחה המוקדמת לפיה הוא גמר אומר לרצוח את אמו בשל הרומן האסור שלה ועל ידי כך "לטהר" את כבוד המשפחה. כמו כן, לא ניתן לחלוק על כך שהסבתא ושאר בני משפחת המנוחה הכירו את מראהו של המערער. בנסיבות אלו, אין צל של ספק שבני משפחת המנוחה לא היו מזהים את המערער כמי שבא לכפרם, כמי שנכנס לבית הסבתא וחיפש בו את המנוחה, וכמי שהגיע לביתה של אחות המנוחה ושם ירה במנוחה – לולא האדם אשר עשה את המעשים הללו היה דומה לו במראה. במלים אחרות: האפשרות של "נבואה שיוצרת אמונה" יכולה אמנם לפגום במידת-מה בטענת המדינה כי בידיה זיהוי ודאי ושלם של המערער כרוצח, אך אין בה כדי להפחית – אפילו במקצת – ממשקלן של אמרות בני משפחת המנוחה כמוכיחות את קיומו של דמיון בין מראה הרוצח לבין מראהו של המערער. דמיון זה מצטרף לשאר הראיות אשר קושרות את המערער לרצח המנוחה. בניתוחן של ראיות אלה אמשיך כעת. שרידי ירי ברכב המנוחה נמצאו שלושה חלקיקים של שרידי ירי על ההגה וחמישה חלקיקים על ריפוד מושב הנהג. המערער לא שולל את האפשרות שמבצע הרצח נהג ברכב המנוחה, אך הוא מדגיש כי אין בכך כדי להוכיח את זהותו שלו – של המערער – כמי שנהג באותו רכב וביצע את הרצח. אתחיל בדבר פשוט: שרידי הירי שנמצאו ברכב המנוחה מהווים חיזוק לעדותם של אשת הדוד ואחיין האם בדבר זיהוי הרכב אשר שימש את הרוצח כרכב המנוחה. כך קבע בית המשפט המחוזי, וקביעתו זו בדין יסודה. בעת מעצרו של המערער, בוצעה בדיקת פרו-פרינט על כפות ידיו וכן נערכה בדיקה לאיתור שרידי ירי (לדיון בדבר כוחן הראייתי של בדיקות אלו ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1305-1297 (2009)). בחוות דעתו של המומחה אשר הוגשה לבית המשפט (ת/101) נכתב כי בשערו של המערער (בהעדר שיערות על ראשו, הונח כי מדובר במדגם שנלקח משערות זקנו) נמצא חלקיק אחד אשר אותו ניתן לזהות כשריד ירי, וכן כי בידיו של המערער נמצאו שני חלקיקים של שרידי ירי. מחוות הדעת עולה כי הרכבי היסודות הכימיים של החלקיקים שנמצאו ברכב המנוחה זהים לאלה שנמצאו על גופו של המערער. המומחה ציין כי הימצאותם של שרידי הירי מצביעה על שלוש אפשרויות: (א) המערער ירה בנשק חם ובתחמושת; (ב) המערער היה בקרבתו של אדם אחר בעת שזה ירה בנשק חם ובתחמושת; (ג) המערער בא במגע עם אדם או חפץ, כדוגמת כלי נשק, שהיו מזוהמים בשרידי ירי של תחמושת. בהתחשב במיעוט שרידי הירי שנמצאו, ביקש המומחה לסייג את מסקנתו ולייחס לכל אחד מן הממצאים ערך ראייתי מוגבל. בעדותו, הטעים המומחה כי שרידי ירי נוטים להישאר על יורה לפרק זמן קצר יחסית, והסיכוי למציאת שרידי ירי למעלה מחמש שעות לאחר הירי הוא קטן. המערער טוען כי בית משפט קמא טעה בקבעו כי שרידי הירי מחזקים את יתר הראיות הנזקפות לחובתו. לדבריו, קביעה כאמור מנוגדת לחוות דעת המומחה ומתעלמת מן התרחישים שעולים בקנה אחד עם חפותו. המערער מפרט וטוען כי המדינה לא הצליחה להפריך את האפשרות כי מקורם של שרידי הירי בזיהום ולא בירי מנשק חי. נטען כי עובר לאיסוף הדגימות, המערער בא במגע עם שוטרים רבים, הועבר בין ניידות ותחנות משטרה, נאזק וישב בחדרי חקירות. עוד נטען כי בית משפט קמא לא ייחס משקל הולם לחוות דעת המומחה אשר העיד כי לנוכח הכמות המזערית של חלקיקי שרידי הירי שנמצאו, לא ניתן לשלול אפשרות לפיה דגימת שרידי הירי זוהמה במהלך הבדיקה במעבדה. כפי שהעיד המומחה "... הסטייה שלי או הסיכוי שלי להימצאות של זיהום הוא עדיין קיים אבל הוא אחד ל-100. אבל אם יש לי שלושה חלקיקים כי זה גם בשיער וגם בידיים אז הסיכוי הוא אחד לאלף" (עמ' 599 לפרוטוקול). על כן, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי אמנם שלושת שרידי הירי אשר נמצאו על המערער אינם, לבדם, בגדר ראיה מפלילה מובהקת שבכוחה להביא להרשעתו, אולם צירופם לשמונת שרידי הירי אשר נמצאו ברכב המנוחה – לאחר שידענו מעדותה של אשת הדוד שהרוצח נהג ברכב זה בשעה 11:30 בבוקר הרצח ומעדותו של אחיין האם כי הרכב שימש את הרוצח – מעלה באופן ניכר את הסתברותה של טענת המדינה כי שרידי הירי אשר נמצאו על המערער באים מירי מנשק חם וכי שרידי ירי אלה והשרידים אשר נמצאו ברכב באים מאותו מקור. בדיקת הפרו-פרינט שנערכה למערער העלתה תגובה כימית חיובית חזקה לשיירי ברזל על כף יד ימין של המערער ותגובה כימית פחות מובהקת בכף ידו השמאלית. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בבדיקה זאת כדי להוכיח שהמערער החזיק אקדח בידו, אולם היא יכולה להתיישב עם האפשרות שהמערער החזיק באקדח בבוקר הרצח ויש לה משקל ראייתי מסוים, בצירופה ליתר הראיות הנסיבתיות. ברם, ממצאי הבדיקה לא היו מובהקים דיים, ובית המשפט קיבל את טענת הסנגוריה כי התגובה הפוזיטיבית לשיירי ברזל יכלה לנבוע מכל מגע של המערער בברזל בבוקר הרצח. מטעם זה, סבורני כי עלינו להתעלם מתוצאות הבדיקה האמורה. המארג הכולל של הראיות הנסיבתיות כאן המקום לחבר את הראיות הנסיבתיות שנסקרו לעיל – זאת לזאת – ולהציג את מארגן הכולל. ראיות אלה הוכיחו כי למערער היה מניע עוצמתי לרצוח את המנוחה כדי "לטהר" את כבוד המשפחה. בהיבט הזה, המערער בלט מאד בקרב בני משפחתו, שכן: (1) הוא שנטל לידיו את היוזמה של גילוי הרומן; (2) הוא שפרץ לטלפון המנוחה כדי לדלות ממנו מידע על הרומן, ובדרך זו הגיע לסרטון אשר מתעד את היחסים האינטימיים שהמנוחה קיימה עם המאהב; (3) הוא זה שהביא מידע זה לידיעת אביו ושאר בני משפחתו הקרובה; וכן (4) הוא זה שביצע את גירוש המנוחה מבית משפחתו לכפרהּ – כאשר הוא נתון, לאורך כל הדרך, בסערת רגשות. ראיות אלה הוכיחו גם שהמערער תכנן לרצוח המנוחה: הוא סיפר על תכניתו זו לאביו ואיים באוזני המנוחה לרצחה בתוך יום או יומיים. כמו כן הוכיחו הראיות שרוצח המנוחה הגיע לכפרה ברכבה (כמוכח על ידי עדי ראיה, שאמרותיהם נמצאו אמינות, בצירוף שרידי הירי אשר נמצאו ברכב); כי למערער היתה נגישות לרכב זה, כחלק מהמעגל המצומצם של בני המשפחה שגרו באותו בניין מגורים; כי רוצח המנוחה ידע בדיוק היכן לחפשהּ; וכי מראהו של הרוצח דומה בבירור לחזותו של המערער. חיבורן של ראיות אלה יחדיו מצביע לכאורה – ואף למעלה מלכאורה – על כך שהיה זה המערער שרצח את המנוחה. התרחיש שהרצח בוצע על ידי אביו או בן משפחה אחר של המערער, הוא בגדר אפשרות היפותטית גרידא. כדי שאפשרות כאמור תצא מגדר היפותזה ותרד מחלל האוויר אל קרקע מוצקה, חייב היה המערער לסדוק את חומת הראיות המפלילות שמולה הוא ניצב באמצעות ראיות משל עצמו או על ידי מתן הסבר שבכוחו לעורר ספק סביר לגבי היותו הרוצח (ראו: עניין נגר, בעמ' 143-140; ע"פ 2132/04‏ ‏קייס נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-8 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (28.5.2007); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (‏29.12.2015); וכן ע"פ 2460/15 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקה 51 (4.5.2016))). בנסיבות אלה, העדר ראיות או הסבר כאמור אינו רק משאיר את מארג הראיות המפלילות בלא מענה, אלא גם מחזקוֹ ומוביל למסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער במיוחס לו (ראו: ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן ברוך, פ"ד לה(1) 589, 594-593 (1980); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-15 (10.11.2008); וכן עניין ג'בר, פסקה 25). האם המערער עמד במשימה זו והרים את הנטל הטקטי המוטל עליו? סבורני שלא, ואסביר. שקרי המערער וגרסתו הכבושה הלכה היא עמנו כי שקרי הנאשם בחקירתו או במשפטו מספקים חיזוק ואף סיוע פורמאלי לראיות התביעה, מקום שמדובר בשקרים מהותיים; ברורים וחד-משמעיים; המכוונים לסיכול החקירה ולהטעיית בית המשפט; אשר הוכחו באמצעות ראיה פוזיטיבית ועצמאית; ואשר קשורים לעבירה עליה נסב המשפט, כאשר הם מצביעים על תחושת אשם של הנאשם ועל ניסיונו להרחיק עצמו ממעשה העבירה (ראו: ע"פ 814/81‏ אל שבאב‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 833 (1982); ע"פ 557/06‏ ‏עלאק נ' מדינת ישראל, פסקה 28ה (11.4.2007); ע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל, פסקה 75 (11.11.2014); וכן יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 305-298 (2009)). בהקשר זה, הזהרנו את עצמנו כי במתן משקל ראייתי לשקרי הנאשם, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות, שכן אפשר שהנאשם "יעלה טענה כוזבת לאו דווקא בשל כך שהוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא בשל טעמים אחרים, יהיו אלה טעמים הכרוכים בביצועה של עבירה אחרת או טעמים אישיים, אשר אינה דבקה בהם תווית עבריינית" (ראו: עניין נגר, 143-142; ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (3.9.2009); וכן עניין ג'בר, פסקה 21). בגרסתו הראשונה שנמסרה למשטרה, הכחיש המערער באופן גורף את עצם קיומו של סכסוך בינו לבין האם, סיפר כי ביום הרצח ישן כל הבוקר עד הצהריים ואכל פיצה, ובהמשך סיפר כי כאשר התעורר בצהריים הוא שתה קפה עם משפחתו, ביחד עם האב ועם אשתו. לשאלות החוקרים, השיב המערער כי הוא גר לבד בבית עם אשתו ושני ילדיהם; כי אשתו ראתה אותו ביום הרצח; וכי אין בבעלותו רכב. המערער חדל מלהשיב לשאלות החוקרים כאשר נדרש להסביר היכן היה מכשיר הטלפון הנייד שלו מאז שהתעורר. מעבר לעובדה שבבית המשפט המחוזי חזר בו המערער מגרסתו בקשר לשתיית הקפה עם משפחתו המצומצמת, בית המשפט מצא שקרים פוזיטיביים בגרסה זו, וקבע כי היא נסתרה בהודעותיה של אשת המערער אשר הוגשו בהסכמה ללא חקירה נגדית. בחקירתו השנייה במשטרה, המשיך המערער לכפור בקיומו של סכסוך בינו לבין המנוחה, וכן בין המנוחה לבין האב. אשר למשפחתו המורחבת, המערער סיפר כי ביקורו האחרון אצל הסבתא היה לפני כשמונה חודשים; כי ראה את אחיה של המנוחה לפני כארבע שנים; וכן כי הוא מכיר את אחות המנוחה, אך היא לא מכירה אותו וכי אם יראה אותה ברחוב יגיד לה "אני איי אם אני רואה אותה ברחוב, איי" (ת/113ג, עמ' 21, שורה 16). בית המשפט המחוזי עמד על הסתירות בגרסה זו. כך למשל, המערער העיד כי ביקר את הסבתא לפני יותר משמונה חודשים, בעוד שבחקירתו התשיעית סיפר ואישר כי היה אצלה בחג האחרון, כשלושה שבועות לפני מועד הרצח. כמו כן, הקפיד המערער להרחיק את עצמו מהיכרות עם אחיה של המנוחה, האחות ואחיין האם. בית המשפט תמה על כך שהמערער לא זכר או לא ידע שהסבתא והאחות גרות בסמיכות, וזאת על אף שנהג לבקר את הסבתא והעיד כי הוריד את המנוחה בבית האחות ביום גירושה מבית המשפחה. בית המשפט התרשם כי בגרסתו זו נזהר המערער ממתן תשובה הניתנת לבדיקה ולהפרכה באשר למעשיו ביום הרצח, וניסה להתרחק ממפגש עם בני משפחתו השונים ואף מהיכרות עם הדמויות המרכזיות שנקרו בדרכו של הרוצח לפני הרצח, בזמן הרצח ולאחריו. בית המשפט קבע כי גרסה זו וההתייחסות המגמתית לבני משפחתו נבעו מתחושת אשם והן מלמדות על ידיעה מדויקת אודות האנשים אשר עלולים היו להפליל את רוצחהּ של המנוחה – נתון אשר אותו לא יכול היה לדעת באותו שלב אלמלא מעורבותו ברצח. קביעות אלו של בית משפט קמא מקובלות עלי לחלוטין. בחקירתו השלישית במשטרה, עמד המערער על גרסתו לפיה ביום הרצח התעורר בשעה 11:00, והוסיף כי "אז אחר כך מה אני אעשה בחצי שעה" (ת/114ב, עמ' 45, שורה 31). בית המשפט ייחס לאמרה זו משמעות, שכן היא מצביעה על כך שהמערער ידע שאמו נרצחה בערך בשעה 11:30, וזאת על אף שבמסגרת האזהרה נמסר לו כי הרצח אירע בסמוך לשעה 12:00 (ת/114ב, עמ' 1, שורות 22-21). לשאלת החוקר, השיב המערער כי אינו יודע באיזו שעה הגיעה הניידת לעצרו (ת/114ב, עמ' 38). בחקירתו הרביעית הדגיש המערער כי היחסים בין הוריו היו טובים וכי הוא לא ידע שאמו עזבה את הבית. המערער עמד על כך שלא היתה לו שום סיבה לכעוס על המנוחה, וסיפר כי ביום הרצח קם בשעה 11:00 ושתה קפה בבית המשפחה עם אביו, אחותו הצעירה, אשתו ובנו. בהמשך אמר כי "הייתי ישן בבית, יש לי מאה בן אדם שהיה לי בבית בשעה הזאת...כל המשפחה היתה בבית [...] לא אישה ולא אבא, ולא אמא, כל המשפחה ה...השכנים וכל זה" וכן כי כולם ראו אותו (ת/115ב, עמ' 26, שורות 35-27). כשנשאל מי ראה אותו בבית המשפחה לאחר הידיעה על מות המנוחה, השיב "כל המשפחה איי לא ראיתי אותם בעיניים אני הייתי עף אותם לבית, למה אח שלי התחיל לבכות ואחות" (ת/115ב, עמ' 50, שורות 10-9). המערער אישר כי נהג לנסוע ברכב המנוחה וכי הוא אינו יודע היכן הוא, והשיב בשלילה לשאלות החוקרים אם מישהו ירה לידו, אם החזיק באקדח או אם עבד בברזל לאחרונה. בית המשפט המחוזי ציין כי בגרסתו זו של המערער נתגלתה סתירה פנימית, כאשר בתחילה ציין כי רק האב, הבת הצעירה, אשתו וילדיו היו בבית, ולאחר מכן סיפר כי "מאה אנשים" היו בבית. ההגנה טענה כי אמרתו זו מלמדת על הכינוס המשפחתי הנטען וכי היה על החוקרים לברר את זהות המשתתפים בו ולחוקרם, אולם בית המשפט התרשם כי המערער הקפיד להימנע מלמסור נתונים באשר לזמני הכינוס המשפחתי ובאשר לזהות המשתתפים בו, ולא חזר על גרסתו זו באשר ל"מאה האנשים" שהיו בבית המשפחה בחקירותיו הנוספות ובעדותו הכבושה. בית המשפט מצא כי גרסתו זו של המערער הינה מעורפלת, רוויות סתירות פנימיות ופרכות גלויות. בחקירתו החמישית חזר המערער על גרסאותיו לפיהן ישן עד הצהריים והקפיד להתרחק מכל ידיעה אודות הרומן והסרטון וכן מכל תוכן אשר עלול להימצא במכשיר הטלפון הנייד שלו ואשר עלול ללמד על פגיעה בכבוד המשפחה או על היותו בעל מניע לפגוע במנוחה. בגרסתו זו ציין המערער כי "עבד בסוס", וזאת בניגוד לגרסאותיו הקודמות שבהן אמר רק שדיבר עם אחיו על שטיפת הסוס. בחקירתו הששית סיפר המערער לראשונה שלאחר שהתעורר בשעה 11:15, אכלו אביו, אשתו ואחותו הצעירה חומוס, אך הוא לא אכל, ולאחר מכן, לאחר השעה 11:45, ירד לתקן אופניים עבור אחיו. בחקירתו השביעית עמד המערער על הכחשותיו, אולם מסר לראשונה כי אביו ואשתו ראו אותו כבר בשעה 10:00 ולא רק מהשעה 11:00. בית המשפט התרשם כי בגרסתו זו הקפיד המערער להתרחק מכל ידיעה אודות החשדות שהועלו נגדו, ואף משעת הרצח – בציינו כי אירוע הרצח התרחש בשעה 12:00, בשעה שהוא שהה, לדבריו, בביתו. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הפגין בקיאות בחישוב הזמנים שיקנו לו אליבי מושלם, זאת על אף שהוכח בגרסאותיהם של עדים אחרים כי אירוע הירי היה ידוע כבר בשעה 11:33 והשמועה אודותיו הופצה במהרה. בחקירתו השמינית, משנאמר לו כי בני משפחתו אינם מאששים את גרסתו לפיה ישן כל הבוקר, אמר כי לאחר שהתעורר בשעה 10:00, הלך לקנות סיגריות בשכונה. בחקירתו התשיעית, מסר המערער לראשונה, בניגוד לגרסאותיו הקודמות, כי ביקר אצל הסבתא בחג האחרון, אשר התקיים שלושה שבועות לפני מועד הרצח. שקרי המערער וגרסאותיו הפתלתלות, אשר ניכר מהן ניסיונו להתאימן לראיות שהוצגו בפניו, נמשכו גם בחקירותיו התשיעית, העשירית והאחת-עשרה. במהלך חקירות אלו, המשיך המערער להכחיש כל קשר לסרטון, לרומן ולגירושה של המנוחה מבית המשפחה והמשיך למסור גרסאות סותרות ביחס למעשיו בבוקר יום הרצח. בעדותו בבית המשפט השתנתה גרסתו של המערער והוא הודה בחלקים נרחבים אשר אותם הכחיש בחקירותיו במשטרה, אך המשיך לעמוד על טענת האליבי שלו. המערער אישר כי נטל מהמנוחה את מכשיר הטלפון הנייד שלה בניגוד לרצונה, גילה את הסרטון אשר אימת את חשדו לפיו אמו ניהלה קשר רומנטי עם המאהב וסיפר לָאָב את אשר גילה. המערער אישר כי הסיע את אמו לכפר האם, אך עמד על כך שלא איים לרצחהּ בשום שלב, בציינו כי הסכסוך המשפחתי נטש בין האב לאם ולא היה מעניינו-שלו. המערער סיפר אודות קיומו של כינוס משפחתי אשר במהלכו סערו הרוחות לאחר שנודע לנוכחים על סירוב המנוחה לשוב לבית המשפחה. משנתן המערער את עדותו זו, נחקר במסגרת חקירתו הנגדית על הסתירות שנמצאו בין עדותו הכבושה לבין חקירותיו במשטרה. המערער הסביר כי באמצעות שקריו ביקש למנוע את חשיפת הרומן והסרטון, בשל הבושה שאלה גרמו למשפחה. נטען כי המערער ניסה להגן על כבוד המשפחה כולה, כפי שנהגו מעורבים נוספים בפרשה אשר המשיכו לשמור על "קשר השתיקה" ביחס להתרחשות שקדמה לרצח ולרומן שניהלה המנוחה עם המאהב. ההגנה ניסתה לטעון כי הכינוס המשפחתי הוסתר על ידי המערער ובני משפחתו כדי להגן על הרוצח האמתי, אשר את זהותו איש לא מסר. בית המשפט המחוזי התרשם כי בחינת גרסאותיו של המערער – אשר כללו פרכות וסתירות פנימיות, ואשר נסתרו על ידי ראיות חיצוניות – מעידה על היותו אדם מניפולטיבי שלא ניתן ליתן בו כל אמון. בית המשפט נתן את דעתו להסברים השונים שסיפק המערער לכבישת עדותו וראה לנכון לדחותם, בקבעו כי גרסתו הכבושה של המערער, אשר נועדה לתרץ את ראיות התביעה, הוכחה כשקרית בפני עצמה, וכן כי גרסת האליבי שלו לא גובתה בראיות נוספות והופרכה בעדויותיהם של אשת הדוד, הסבתא, האח, ואשת המערער. בית המשפט קבע כי יש לייחס לעדות הכבושה של המערער משקל מועט בלבד, ולקבל אותה בחלקה ביחס לרקע של הפרשה העגומה – גילוי הרומן וחשיפה הסרטון, מסירת המידע לאב, גירוש המנוחה מבית המשפחה והסעתה לכפרהּ – תוך שימוש במכשיר של "פלגינן דיבורא" לגבי העובדות המרכזיות כדלקמן: האיומים ברצח שהמערער השמיע באוזני המנוחה; היציאה מהבית ברכב המנוחה לכפרהּ, בניגוד לטענת האליבי המופרכת שהעלה המערער; הגעת המערער לבית הסבתא ונסיעתו לבית האחות, ומעשיו מאותו רגע ואילך. בית המשפט הדגיש כי עדותו של המערער ניזונה, לאורכה ולרוחבה, מרצונו להרחיק את עצמו מזירת הרצח ומכל מי שיכול היה להפלילו, וקבע כי שקריו והפרכת האליבי שלו מלמדים על תחושת אשם ועולים כדי חיזוק לראיות התביעה. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי לחלוטין. שקרי המערער, אשר נותרו ללא הסבר המניח את הדעת, הם מהותיים ביותר והם מצביעים על תחושת האשם שלו ועל רצונו להרחיק את עצמו ממעורבות ברצח המנוחה. ההסבר שנתן המערער לשקרים אלה, לפיו הוא ביקש לגונן על אחד מבני משפחתו – הרוצח האמתי – איננו אמין בעליל. בעניין זה אין לי אלא להצטרף לתהייתו של בית המשפט המחוזי, אשר הובעה בהכרעת הדין במילים אלה: "האם מבקש הנאשם לשכנע את בית המשפט בכך שהוא מוכן להסתכן בהרשעה ברצח כדי להסתיר את שמו של אדם אחר שרצח את אמו האהובה, או ש[האב] מוכן להקריב את בנו האהוב, כדי להגן על אדם אחר שבצע מעשה זה, או שאשתו האוהבת [של המערער – א.ש.] תמסור גרסה שקרית אשר תפליל את בעלה ללא כל היגיון? [...] לא ניתן שלא להתרשם כי גם בגרסה זו אין ממש, נוכח שלל הפרכות בגרסאותיו השונות של הנאשם בכל נושא לא נדרש" (עמ' 254-253 להכרעת הדין). האליבי השקרי של המערער טענת האליבי של המערער הצביעה על הימצאו בבית משפחתו בזמן הרצח ובסמוך לפניו. בית המשפט המחוזי זקף לחובת המערער את הימנעותו מהבאת מי מהנוכחים בכינוס המשפחתי כעד לצורך חיזוק האליבי האמור. כמו כן קבע בית המשפט כי עדות האליבי הכבושה של המערער אינה מתיישבת עם הראיות, חסרה ובעייתית כשלעצמה, ואף הופרכה, בין היתר, בעדותה של אשת המערער. בהודעתה הראשונה במשטרה, אשר כאמור הוגשה בהסכמה, סיפרה אשת המערער כי עד למעצרו בידי השוטרים, היא לא ראתה את המערער ביום הרצח – לא בביתם, לא בבית המשפחה הסמוך לו, לא "אצל הסוס" ולא בחצר בית המשפחה. בהודעתה השנייה, משנשאלה היכן היה המערער בעת שענתה לשיחת הטלפון שנכנסה למכשיר הטלפון הנייד של המערער מהדודה בשעה 11:39, השיבה אשת המערער "אולי למטה ליד הסוס כי הוא לא היה ליד הטלפון שלו ואני עניתי; לא ראיתי אותו ליד הסוס או בתוך הבית של ההורים, אבל היה שמה באזור של הבית בטח" (ת/158ב, עמוד 2, שורות 17-15). כמו כן, אישרה אשת המערער כי שיחת הטלפון שהתנהלה בין השתיים היתה "רגילה" ונעשתה כדבר שבשגרה, ובמהלכה הדודה שאלה אותה היכן המערער והיא השיבה כי הוא לא נמצא (ת/158ב, עמוד 2, שורות 22-18). גרסאותיה אלו, כזכור, מנוגדות לגרסאות המערער לפיהן בני משפחתו השונים, ביניהם גם אשתו, ראו אותו ביום הרצח לפני ואחרי קבלת הידיעה בדבר מות המנוחה. בית המשפט קבע כי הסכמת ההגנה להגשת הודעותיה של אשת המערער נעשתה באופן בלתי מסויג; ובנסיבות אלה, בשים לב לוויתור המערער על חקירתה הנגדית, ניתן ליתן אמון בגרסתה – אשר קיבלה חיזוק בגרסתה של הדודה – כמשקפת את העובדות כהווייתן. הווה אומר: אשת המערער לא ראתה אותו בסביבת הבית בזמן הרצח. בקביעה זו של בית משפט קמא אינני מוצא שום פגם. יתרה מכך: כפי שסבר בית משפט קמא, אף אני סבור כי בחירת ההגנה שלא לחקור את אשת המערער נזקפת לחובת המערער ומחזקת את ראיות התביעה. כך הוא גם לגבי אי זימון לעדות את בני משפחת המערער אשר התכנסו בבית אביו בעקבות גילוי הרומן. אם המערער, כדבריו, שהה בבית המשפחה בזמן הרצח, אחדים מבני משפחה אלה היו אמורים לראותו שם. בנסיבות אלה, אין סיבה שנדון בשאלה מתי בדיוק הגיעו השוטרים לבית משפחת המערער במסגרת חקירת הרצח. לאחר שידענו כי למערער היה מניע ברור ועוצמתי לרצוח את המנוחה; כי המערער תכנן לרצוח את המנוחה ואיים באוזניה כי יעשה כן; כי למערער היתה נגישות לרכב המנוחה אשר שימש את רוצחה; כי שרידי הירי שנמצאו ברכב ועל המערער קשרו את המערער לאותו רכב; כי רוצח המנוחה ידע בדיוק היכן לחפשה וחיפשה במקומות אליהם היא הובאה על ידי המערער לאחר גירושה מבית משפחתו; כי היה דמיון חזותי ברור בין המערער לרוצח המנוחה; וכי האליבי של המערער קרס וגרסאות החפות שלו הופרכו ונמצאו שקריות – אין מנוס מן המסקנה כי היה זה המערער, ולא אדם אחר, שביצע את מעשה הרצח. אכן, זוהי המסקנה היחידה והמתבקשת אשר עולה מחומר הראיות, גם כאשר אנו מניחים לטובת המערער כי זיהויו בכפר האם בסמוך למועד הרצח על ידי הסבתא ואשת הדוד וזיהויו כרוצח המנוחה, אשר נעשה בזמן אמת על ידי אחיין האם, לא היו ודאיים, מספיקים או שלמים. מחדלי חקירה במסגרת הדיונים בפנינו לא ערערו הצדדים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למחדלי חקירה. איני רואה אפוא סיבה להידרש לסוגיה זו, אך ראו דבריי בע"פ 9306/20 ברגות נ' מדינת ישראל (‏29.4.2021), פסקה 16, בדבר הצורך לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין במשפט פלילי למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע (ראו גם: ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012); וכן ע"פ 2127/17 עלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (28.2.2018)). סוף דבר אשמתו של המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום הוכחה מעבר לספק סביר. המערער רצח את אמו המנוחה בכוונה תחילה ובדין נמצא אשם בעבירה לפי סעיפים 300(א)(1) ו-300(א)(2) לחוק העונשין, שעונשה מאסר עולם ועונש זה בלבד, לצד הרשעתו בנשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק. ביום 10.7.2019, לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נכנס לתוקף תיקון מס' 137 לחוק העונשין (להלן: תיקון 137) שמכונה "הרפורמה בעבירות המתה". הוראת המעבר המופיעה בסעיף 5 לחוק העונשין מורה לנו לקבוע את אשמתו של המערער לפי המשטר המקל עמו (כאמור גם בסעיף 25(ב) לתיקון 137, אשר מפנה לסעיף 5(א) לחוק העונשין (הישן והחדש)). בענייננו, לתיקון 137 אין השפעה על עונשו של המערער, שכן הוכח מעבר לספק סביר כי הלה התכוון להרוג את המנוחה ועשה כן לאחר שקילה ממשית וגיבוש ההחלטה להמית – כאמור בסעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, אשר מורה כי בנסיבות אלה עונשו של המערער יהא מאסר עולם כעונש חובה. אשר על כן, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, י"ד באלול התשפ"א (22.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19058640_F10.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1