בג"ץ 5862-20
טרם נותח
פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
2
1
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5862/20
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
2. פלונית
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד אריאל וינדר
בשם משיבה 2:
עו"ד רוני עוזר
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1. ביום 11.8.2020 נדחתה עתירה שהגיש העותר דנן כלפי שני פסקי דין שניתנו בעניינו על ידי משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול) בתאריכים 19.3.2018 ו-11.11.2018, "מחמת השיהוי הכבד שנפל בהגשתה". לעומת זאת, חלקה של העתירה הנוגע לפסק דין שלישי, מיום 18.3.2020 (להלן: פסק הדין האחרון), נמחק – לאחר שבית משפט זה מצא קושי "במתכונתה הנוכחית של העתירה, לברור את טענות העותר אך נגד פסק הדין האחרון". על כן, ניתן לעותר היתר "להגיש עתירה חדשה אשר תתייחס אך ורק לטענותיו" נגד פסק דין זה – תוך שהובהר כי אין בכך "כדי להביע עמדה כלשהי ביחס לשיהוי בהגשת העתירה אף ביחס לפסק דין זה" (בג"ץ 5563/20 פלוני נ' בית הדין הגדול לערעורים (11.8.2020); להלן: העתירה הראשונה).
מכאן העתירה הנוכחית, בה מבקש העותר לבטל את פסק הדין האחרון. לטעמו, החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 19.11.2019 – בה נאמר כי ההליך נוהל "במשך כשנה" על ידי דן יחיד, "למרות שהטיפול בנסיבות אלו צריך להיות מטופל ע"י בית הדין האזורי" – מלמדת כי הן ההחלטות המוקדמות שעליהן נשען פסק הדין האחרון, והן פסק הדין עצמו, התקבלו בחוסר סמכות. לא זו בלבד, אלא שבית הדין הרבני הגדול פגע, לטענת העותר, בעקרונות הצדק הטבעי: הוא לא הניח לו לטעון לגופן של המחלוקות עובר למתן פסק הדין, ובהכריעו בסכסוך כערכאה ראשונה שלל ממנו את זכות הערעור. בהתייחסו לסוגיית השיהוי, העותר טוען כי פסק הדין האחרון ניתן במהלך "תקופת החירום" של התפרצות נגיף הקורונה, וכי הגיש את העתירה הראשונה ימים ספורים לאחר שבית הדין הרבני הגדול דחה את בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין – כך שמדובר, לכל היותר, בשיהוי קצר. לדידו, נוכח חוסר החוקיות שעליו הצביע; העדר נזק כתוצאה מהשיהוי; וההודעה המוקדמת לבית הדין הרבני הגדול על כוונתו לעתור לבית משפט זה, הרי שאין בשיהוי כדי לחרוץ את גורל העתירה.
מנגד, משיבה 2 (להלן: המשיבה) – שהמועד להגשת תגובתה מוארך בזאת, מן הנימוקים המפורטים בה, עד עת הגשתה בפועל – סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל "שיהוי כפול". ראשית, משום שהיא מבוססת על טענות כלפי החלטות שהתקבלו כבר בשנת 2018 – ולהן, לשיטתה, הסכים העותר "בפועל" בזמן אמת. זאת ועוד, בחודשים שחלפו מאז ניתן פסק הדין האחרון ועד הגשת העתירה, שינתה המשיבה את מצבה לרעה, והפקידה בקופת בית הדין את "כל חלקו של העותר". לגופם של דברים, המשיבה סבורה כי אין עילת התערבות בפסק הדין; סומכת את ידיה על התייחסות בית הדין הרבני הגדול לסוגיית הסמכות; וטוענת כי בנסיבות העניין "אין הצדקה" או "נפקות מעשית" למתן הסעד המבוקש.
2. דין העתירה להידחות על הסף.
כאמור, פסק הדין בעתירה הראשונה התיר לעותר "להגיש עתירה חדשה אשר תתייחס אך ורק לטענותיו נגד פסק הדין" האחרון. אולם, עיון בחומר מלמד כי גם בעתירה הנוכחית לא עלה בידי העותר לזקק טענות אלה, ולהפריד אותן מההשגות כלפי הכרעותיו הקודמות של בית הדין הרבני הגדול. ראשית, הסעד המבוקש – ביטול פסק הדין האחרון – נוסח באופן גורף, מבלי שתהיה בעתירה התייחסות לרכיביו השונים של פסק הדין, ולחידוש שיש בהם, אם בכלל, ביחס להחלטות ופסקי הדין הקודמים. יתר על כן, העותר מבקש לעכב את ביצוע "פסקי הדין" (לשון רבים, אם כי ניתן להניח שמדובר בשגיאת הקלדה), בנימוק "שאם לא כן, יועברו זכויות העותר בדירה לידי המשיבה 2 ובמקרה כזה, החזרת המצב לקדמותו, תיעשה מורכבת ואולי אף בלתי אפשרית לחלוטין, דבר שיאיין את תכלית העתירה". משמע: תכליתה המרכזית, ושמא היחידה, של העתירה היא למנוע מהמשיבה לרכוש את חלקו של העותר בדירת המריבה – להבדיל מהסדרת מחלוקת כספית לגבי תנאי הרכישה.
דא עקא, כפי שציינה המשיבה בתגובתה, וכפי שהובהר גם בפסק הדין האחרון, ההחלטה לאפשר לה לרכוש את חלקו של העותר בדירה התקבלה על ידי הרכב של בית הדין הגדול כבר בחודש אוגוסט 2018, לאחר שהעותר הודיע שאינו מתנגד "לתיקון השמאות" במתווה שהציע בית הדין. להחלטה זו (ולקודמותיה באותו הקשר) לא ניתן ביטוי בתיאור הכרונולוגי המופיע בעתירה (ראו פסקאות 59-63), היא אינה נמנית על 31 הנספחים שצורפו לה – ולא נעשה כל ניסיון להסביר מה, אם בכלל, הוסיף עליה פסק הדין האחרון. בנסיבות אלה, הנימוק שהביא לדחיית העתירה הראשונה כלפי פסק הדין מיום 11.11.2018 – קרי, השיהוי בהגשתה – יפה ביתר שאת בנוגע לחלק זה של העתירה הנוכחית, המופנה, למעשה, כלפי החלטה מוקדמת אף יותר (וזאת גם מבלי לדון בשאלה האם התעלמות העותר מהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 20.8.2018 עולה כדי חוסר ניקיון כפיים). דברים אלה נכונים גם ביחס לטענות בדבר חריגה מסמכות בהחלטות מוקדמות נוספות שעליהן הסתמך, כביכול, פסק הדין האחרון.
על זאת אוסיף, כי – כפי שמעיד העותר עצמו – כבר "ביום 17.2.20 ניתנה החלטת כב' [בית הדין הרבני הגדול] על האפשרויות של [בית הדין הרבני הגדול] לדון בתיק תוך שהוא סותר ומתעלם מהחלטותיו הקודמות, לפיהם, הדיון צריך להתקיים בפני בית הדין האזורי". משמע, כבר ביום 17.2.2020 התברר לעותר כי בית הדין הרבני הגדול הוא שיכריע במחלוקות שנותרו, ומכאן ש"מרוץ השיהוי" ביחס לטענת חוסר הסמכות החל במועד זה – ולא עם מתן פסק הדין האחרון, חודש ימים לאחר מכן. בכך יש כדי להקהות עוד יותר את עוקץ הסברי העותר לשיהוי בהגשת העתירה ("פסק הדין נשוא העתירה ניתן [...] בעיצומה ואולי אף בשיאה של תקופת החירום והפגרה שנכפתה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה"), ולהעצים את הפגם בהתנהלותו.
3. לא למותר לציין כי גם אם השתלשלות ההליכים בעניינם של הצדדים עשויה לעורר את סוגיית מעמד עקרונות סופיות הדיון והתקדים המחייב במערכת בתי הדין הרבניים, הרי שתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מאפשרות לבית הדין הגדול "לדחות את הערעור או לקבלו. רשאי הוא לשנות את פסק-הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את העניין לבית-הדין שדן או לאותו בית-דין בהרכב אחר או לבית-דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק-הדין" (תקנה קנג). כלומר, אין בקיום הדיון בבית הדין הרבני הגדול משום פגיעה אינהרנטית בזכויות העותר או בעקרונות של צדק – לבטח על רקע שינוי הנסיבות שהוביל לשינוי ההחלטה המוקדמת בדבר העברת הדיון לבית הדין האזורי, קרי, החלטת האחרון "לפיה הוא נמנע לדון בתיק" (נספח כט לעתירה). לכך יש להוסיף כי אחד מרכיבי פסק הדין האחרון – הגדלת דמי השכירות שעל המשיבה לשלם – ניתן לאור בקשת העותר עצמו לעיון חוזר בפסק הדין מיום 11.11.2018 (בניגוד לטענה המופיעה בפסקה 76 לעתירה, לפיה "עד היום" לא התקבלה החלטה בבקשה זו). הנה כי כן, אין לפנינו אי חוקיות המצדיקה דיון בעתירה למרות השיהוי בהגשתה – מה גם שהמשיבה טוענת כי הסתמכה על פסק הדין האחרון, והפקידה זה מכבר בקופת בית הדין את הסכום שנדרשה להפקיד בהתאם לו.
4. סוף דבר, העתירה נדחית על הסף בשל השיהוי בהגשתה. העותר יישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת ב"כ בסך 2,000 ₪.
ניתן היום, ח' בכסלו התשפ"א (24.11.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
20058620_Z03.docx מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il
1