פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5858/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5858/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 3.5.07, בתפ"ח 1081/05, שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו תש"ע (9.12.09) בשם המערער: עו"ד תמים יונס בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ לוי מתורגמן: מר אסעד חסן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מועתז סביח (להלן: מועתז) הוא פעיל של ארגון הטרור הג'יהאד האיסלמי, ובשנת 2005 הוא קשר עם אחר, אחמד יוסוף לחאם (להלן: יוסוף), לבצע פיגוע התאבדות נגד ישראלים באחד הישובים הגובלים ברצועת עזה. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי בחודש פברואר של אותה שנה צירף מועתז לקשר את מאהר עקאד (להלן: מאהר), עאמר לחאם (להלן: עאמר) ונאצר לחאם (להלן: נאצר). על פי הנטען, גם המערער, תושב המואסי, היה שותף לקשר, וההנחה היא כי שותפיו נעזרו בו הואיל והיה סוחר, והחזיק בידו אישורים שאפשרו לו להעביר ציוד במחסומים שבין המואסי לרפיח. מי שנבחרו לבצע את הפיגוע היו יוסוף ומאהר, ועל פי האמור בכתב האישום, שלח עמר למערער מכשיר טלפון נייד, אותו התבקש להעביר לידי מאהר, כדי שבדרך זו ניתן יהיה להעביר הנחיות מהקושרים למפגעים. ואכן, הטלפון הובא לביתו של המערער, ובהמשך הגיע מאהר ונטל אותו, ולגרסת המשיבה הנחה אותו המערער להתקשר למועתז כדי שידריך אותו באשר לקבלתם של אמצעי הלחימה שיידרשו לביצוע הפיגוע. בהמשך, הגיע למערער גם יוסוף וביקש לקבל את הטלפון הנייד, והמערער הסביר לו כי מאהר הקדים ונטל אותו. לאחר זאת, התקשר נאצר למערער ואמר לו כי עליו לקבל מאחד – אחמד שאער, דוד שמש שבתוכו מוטמנת חגורת נפץ ולהביאו לביתו. לצורך כך שלח המערער את אביו לחנותו של שאער, וזה הביא את הדוד ברכבו. עוד נטען, כי המערער הסתיר את מטען החבלה מתוך כוונה למסור אותו ליוסוף ומאהר, להם היה אמור למסור גם רובה שיקבל ממועתז. כל אלה סוכלו עם מעצרם של יוסוף ומאהר. בגין העובדות האמורות יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הובלת נשק, ניסיון לרצח וחברות בארגון טרור. בית המשפט המחוזי החליט להרשיע את המערער בשלוש מן העבירות שיוחסו לו, ולזכותו מעבירה של ניסיון לרצח. בהמשך, נדון המערער לעשר שנות מאסר, והוא משיג בפנינו הן על הרשעתו והן על העונש שהושת עליו. 2. במהלך משפטו לא הכחיש המערער כי העביר למאהר את מכשיר הטלפון שנמסר לו, והוסיף והודה כי ביקש מאביו להביא את דוד השמש לביתם. עם זאת, טען כי לא ידע שבתוך הדוד מוטמנת חגורת נפץ, וכן הכחיש כל קשר לארגון הג'יהאד האיסלמי. לאחר שמיעתן של הראיות, וביניהן, עדותם של יוסוף ומאהר, ולאחר שעיין באמרות שנרשמו מפיהם של שני אלה ואמרותיו של המערער עצמו, דחה בית המשפט את גרסת החפות של המערער, ובלשונו (ראו עמ' 109): "אין לי כל ספק, שהנאשם לא אמר את האמת בכל הנוגע להעברת דוד השמש והאמל"ח שבתוכו. למעשה ברור מתוך כלל הגרסאות, שהנאשם נבחר על ידי מועתז ואלכשף לסייע בהעברת הפלאפון והאמל"ח נוכח עבודתו כסוחר ונוכח האישורים שברשותו להעברת ציוד במחסומים שבין המואסי לרפיח. כן ברור, בין מדברי מאהר ואחמד ויוסוף ואף מבין השיטין של דברי הנאשם, שהנאשם ידע מראש, כי בדוד השמש יש אמל"ח... גרסתו של הנאשם לפיה לא בדק מראש מדוע נאצר... מבקש ממנו להעביר את הדוד ממקום למקום בתוך המואסי ומדוע לא קנה ישירות ממנו, אינה סבירה על פניה". 3. ממצא עובדתי מסוג זה מציב בפני המבקש לערער עליו משוכה גבוהה, לעתים בלתי עבירה, וזאת נוכח ההלכה הנוהגת לפיה אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים שבעובדה, נוכח יתרונה הבולט של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה (2) 918, 924(2001); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000)). איננו סבורים כי המערער דילג מעל משוכה זו, אדרבא, לאחר שעיינו בראיות ובפרוטוקול הדיון של הערכאה הראשונה, שוכנענו כי לא נפל פגם בהרשעת המערער, ולהלן נבהיר את דברינו: א) בהודעה ת/8 שנרשמה מפיו של המערער הוא סיפר על דוד השמש שהועבר לו, והוסיף כי לאחר יומיים התקשר אליו נאצר כדי לוודא שהדוד הגיע. בהמשך הוסיף ואמר: "אני שאלתי אותו יש לנו דוד שמש למה קנית מבחוץ, ואז הוא אמר לי שבתוך הדוד שמש יש משהו בטחוני, ואז הבנתי ממנו שיש אמל"ח בתוך הדוד שמש". לשאלה אם נאצר הסביר לו באיזה אמל"ח מדובר, השיב המערער: "נאצר לא אמר לי... אבל אני הבנתי שמדובר במטען או נשק או משהו בסגנון". וכאן המקום להזכיר, כי על פי גרסת המערער מי ששלח לו את הדוד הוא אחמד אלקשאף, אותו הגדיר כ"פעיל שוהדא אלאקצא". תרחיש זה מעלה כמובן את השאלה מדוע נבחר דווקא המערער לקבל את הטלפון הסלולארי לידיו כדי להעבירו למאהר, ושבעתיים אתה תוהה מדוע נבחר המערער לקבל את הדוד לידיו תוך שנאצר מבהיר לו, אף באיחור, כי הוא מכיל מטען חבלה. ב) אחמד יוסוף, אחד מהשניים שהיו אמורים לבצע את הפיגוע, מסר בחקירתו, כי מועתז הדריך אותו שהפיגוע יבוצע באמצעות חגורת נפץ וירי מרובה. מועתז הוסיף (בלשון העד): "שאת האמל"ח... הוא יביא מבחור בשם אחמד עוראבי, כבן 20, ממואסי" (ראו ת/15א' עמ' 2). ג) גרסה דומה לזו שנשמעה מפיו של יוסוף באשר לאדם שיספק את האמל"ח לביצוע הפיגוע, נרשמה גם מפיו של מאהר (ראו ת/14א). הוא סיפר על כניסתו למואסי דרך מעבר "תפוח", ולאחר שעבר את המחסום התקשר למועתז וזה הנחה אותו ללכת ל"אחמד עוראבי שגר ליד המסגד במואסי". בהמשך, התקיים המפגש עם המערער, ועל כך מסר מאהר (בלשונו, ראה עמ' 2 להודעה): "אחמד מסר לי שמועתז יתקשר אלי לטלפון החדש שקיבלתי ממנו וינחה אותי לגבי האמל"ח הדרוש לפיגוע שאני אמור לקבל מאחמד עראבי". בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה לפיהן קיים חשש שדבריהם של יוסוף ומאהר אינם משקפים נאמנה את שנאמר בחקירתם, הואיל וההודעות נרשמו שלא בשפתם. ביחס לאמרותיו של מאהר קבע בית המשפט (ראו הכרעת הדין, בעמ' 98): "אין כל ספק שהאמרות שמסר מאהר במשטרה הן הנכונות. באמרות אלה יש כרונולוגיה של אירועים, הן קוהרנטיות ותוכנן מסודר, ומעבר לכל, הן מאומתות ומחוזקות באמור באמרתו של אחמד יוסף ובעצם הימצאות האמל"ח אצל הנאשם, כמו גם בפלאפון שנמצא ברשותו של מאהר כשנעצר ובמספרים שהיו מאוחסנים בזכרונו. אין לי גם ספק שבבית המשפט מאהר לא אמר אמת, כאשר נשאל לגבי חלקו של הנאשם, תוך שניסה – ללא הצלחה מרובה יש לומר – להתאים את הגירסה החדשה שלו, לזו שהנאשם אימץ לצורך הדיון והקטנת חלקו באירועים נשוא כתב האישום". לא מצאנו עילה להתערב גם בממצא זה של בית המשפט המחוזי, ומכאן המסקנה כי מכלול הראיות מצביע על המערער כאיש אמונם של פעילי ארגון הטרור, והוא שימש כידם הארוכה בתוך המואסי כדי למסור למפגעים את הכלים הדרושים להם כדי לבצע את זממם. נוכח זאת, איננו סבורים כי בהרשעת המערער נפל פגם. 4. גם בערעור על העונש לא מצאנו ממש. המערער היה שותף מלא לתכנית לגרום לפגיעה והרג באחד הישובים הישראלים, תוך שהוא עושה שימוש בהיתרי המעבר שניתנו לו לצורך עסקו. אכן, פיגוע זה נמנע, אולם יש בשותפותו של המערער בקשר כדי להצביע על הסכנה החמורה הגלומה בו, ועל כן לא מצאנו בעונש חומרה יתרה המצדיקה את התערבותנו. אי-לכך, הערעור נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ח בכסלו התש"ע (15.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07058580_O04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il