פלוני נ. השר לביטחון פנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5855/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5855/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. השר לביטחון פנים 2. מפכ"ל המשטרה 3. תנ"צ אפרים ברכה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט' באדר ב התשע"ד (11.3.2014) בשם העותרת: עו"ד אלי הלם בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3: עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר עו"ד אפרת ברזילי; עו"ד רות דוד; עו"ד רונאל פישר; עו"ד מירב מישען פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ביום 21.8.2013 נכנס המשיב 3, תנ"צ אפרים ברכה (להלן: המשיב) לתפקידו כראש היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרת ישראל (יאח"ה), לאחר שהמשיב 1, השר לביטחון פנים, אישר את המלצתו בעניין זה של המשיב 2, המפקח הכללי של המשטרה (המשיבים 1 ו-2 יכונו להלן: המשיבים). בתפקידו הקודם שרת המשיב כראש חטיבת החקירות של המשטרה, אף זאת בדרגת תת-ניצב. המינוי לתפקידו החדש כראש יאח"ה לא היה כרוך, אפוא, בהעלאה בדרגה. 2. בעתירה דנא מבקשת העותרת כי נורה את המשיבים בצו על תנאי ליתן טעם מדוע לא יבוטל מינוי המשיב לתפקיד ראש יאח"ה נוכח מה שנקבע לגביו בהליך אזרחי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופט ד"ר ע' בנימיני; קביעות שלטענת העותרת הן "חמורות" ועסקו בהתנהלותו של המשיב כאשר שרת כראש צוות חקירות פשעים חמורים ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב בדרגת פקד, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. בנוסף נטען, כי בית המשפט המחוזי אף קבע בגדרו של ההליך הנ"ל, שלגביו יפורט מיד בסמוך, כי המשיב העיד לפניו בדרך שלא עלתה בקנה אחד עם האמת. עוד התבקשנו ליתן צו על תנאי שיורה למשיבים לנמק מדוע לא הועברו למחלקה לחקירות שוטרים ממצאיו של השופט בנימיני באשר למשיב על מנת שתפּתח נגד המשיב חקירה בחשד לביצוע עבירה של עדות שקר, ומדוע לא הורו על פתיחת הליכים משמעתיים נגד המשיב. בטרם תוצגנה טענות הצדדים, ולשם הבנת התמונה הכוללת, יובא תחילה תיאור תמציתי של ההליך שהתנהל בפני השופט בנימיני. הרקע להגשת העתירה – ההליך האזרחי 3. כאמור, העותרת נסמכת, בעיקרו של דבר, על קביעות שנכללו בהחלטה אשר ניתנה בגדרה של תובענה אזרחית שהוגשה נגד המדינה ונגד גורמים נוספים, ובהם המשיב, על ידי פלוני ורעייתו (להלן: התובעים), בטענה כי לתובעים נגרם נזק כתוצאה מחשיפת פרטים מסוימים אודותיהם, פרטים שלא היו אמורים להיחשף (להלן: ההליך האזרחי). בהליך האזרחי נטען על ידי אותו תובע פלוני (להלן: פלוני), כי חשיפת הפרטים נעשתה במסגרת הליך פלילי (שכלל חקירה משטרתית, הגשת כתב אישום וניהול הליך בבית משפט) שהתקיים שנים רבות קודם להגשת התובענה האזרחית, עת שרת המשיב בימ"ר תל אביב. נטען, כי חשיפת אותם פרטים התרחשה, בין היתר, כתוצאה ממעשים וממחדלים רשלניים ושאינם כדין המיוחסים למשיב. יצוין, כי ההליך האזרחי התנהל בדלתיים סגורות. לאחרונה, במסגרת ערעור שהגישה הוצאת עיתון הארץ בע"מ, נדרש בית משפט זה לסוגיית היקף איסור הפרסום של ההליך האזרחי והכרוך בו, ובפסק דין מפורט נקבע גדר המותר בפרסום (ע"א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' תת-ניצב ברכה (19.2.2014); להלן: ערעור הארץ). בפסק הדין בערעור הארץ הובאו פרטי ההליך האזרחי ככל שניתן לפרסמם, ולפיכך ניתן יהיה לקצר בתיאורו בגדר ההליך דנא, תוך הפניה לפסק הדין הנ"ל ולנספחיו, הכוללים, בן היתר, נוסח "מצונזר" של ההחלטה שניתנה בהליך האזרחי. במסגרת ההליך האזרחי קבע בית המשפט המחוזי, בהחלטת ביניים, אותה כינה "פסק דין חלקי (בשאלת האחריות)", כי הנתבעים בהליך האזרחי, ובהם המשיב, חבים בנזקם של התובעים נוכח חשיפת פרטים שנעשתה על ידם שלא כדין. החלטה זו ניתנה מספר שנים לאחר הגשת התובענה בהליך האזרחי וכחמש עשרה שנה לאחר האירועים שלגביהם היא הוגשה. בכך התקבלו חלק מטענות התובעים. מדובר היה בהחלטת ביניים בסוגיית האחריות, שכן טרם נפסק בסוגיית הנזק ועל כן אין מדובר בפסק דין, אף לא פסק דין חלקי. מטעם זה, שמדובר אך בהחלטת ביניים ושההליך האזרחי לא הסתיים, נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה לבית משפט זה על אותה החלטת ביניים. יודגש, כי בקשת רשות הערעור לא נדחתה לגופה, וכל שהוחלט הוא שאין מקום ליתן רשות לערער ולהתערבות ערכאת הערעור כל עוד לא הגיע ההליך האזרחי לכלל סיום. בכל הנוגע למשיב נכללו בהחלטת השופט בנימיני הקביעות הבאות, כפי שהדברים נוסחו בפסקה 6 של פסק הדין בערעור הארץ: "(א) ספק אם עומדת לחשוד בפלילים עילת תביעה בנזיקין בשל כך שהמשטרה גבתה ממנו הודעה המפלילה את חבריו, והתביעה חייבה אותו להעיד נגדם, גם אם הודעה זו הוצאה ממנו בתחבולה, במה שמכונה "תרגיל חקירתי". שונים פני הדברים כאשר גורמי החקירה הוליכו את החשוד שולל ונקטו בתחבולות לא לגיטימיות הפוגעות בזכויות בסיסיות של החשוד. בהקשר זה נאמר כי יתכן שלצורך ההליך הפלילי ניתן היה לראות בהתנהגותו של המשיב 1 [הוא המשיב, צ.ז.] 'תרגיל חקירה' שניתן להכשירו, כפי שסבר אחד השופטים שדן בהליך הפלילי, אך ככל שמדובר בהליך האזרחי – בית המשפט המחוזי שוכנע כי המשיב 1 נהג שלא כדין. (ב) במסגרת חומר החקירה שניתן לעיון לנאשמים האחרים בהליך הפלילי – 'שוחרר' מידע שהובטח לתובע [פלוני, צ.ז.] על-ידי המשטרה כי לא יגולה, וחשיפה זו נעשתה עקב רשלנות של המשיב 1 וצוותו (במקטע זה נדחתה טענת התובעים כי החשיפה היתה זדונית). (ג) במסגרת בירור התובענה נתגלתה תופעה של תחרות קשה בין יחידתו של המשיב 1 לבין יחידה אחרת במשטרה, אשר ביקשו שתיהן 'לנכס' לעצמן הצלחות בפענוח הפרשות שנחקרו, מושא האישומים בהם הועמד התובע לדין. בהקשר זה צוטט קטע מדו"ח של ועדת בדיקה משטרתית, שדנה בנושא, וקבעה, בין היתר, כי: 'לא היתה יד מכוונת אחראית מפקחת ומנהלת שתוכל לאכוף כללי התנהגות ועבודה מבצעית על כל הגורמים שעסקו בפרשה...'. (ד) המשיב 1, שהיה ראש צוות החקירה, שחקר את התובע, טען כי התובע הוזהר כדין, וכי החקירה כולה התנהלה לפי חוק, בהתאם לסטנדרטים המקצועיים והחוקיים שהיו נהוגים באותה עת, ובאישור מלא של מפקדי המשיב 1 ושל הפרקליטות. בהקשר זה נאמר כי דבריו האמורים של המשיב 1 לא מצאו ביטוי בחומר החקירה. חובת אזהרה קיימת בכל חקירה, ואזהרה כזו לא תועדה. המשיב 1 העיד כי: 'כל החקירות תועדו, החקירות שהוקלטו תועדו באמצעות הקלטות ותימלולים, החקירות שלא הוקלטו תועדו באמצעות זכדי"ם, או הודעות של התובע. למעט אלו לא היו חקירות נוספות', אך התברר כי המשיב 1 לא תיעד בזמן אמת חלק משמעותי מן השיחות שערך עם התובע. לאור האמור – העדיף בית המשפט את גירסת התובע על פני גירסת המשיב 1" (ההדגשות במקור). על יסוד קביעות אלה, כפי שהן מצויות בפירוט רב יותר בהחלטתו המלאה של השופט בנימיני (שחלקיה שהותרו לפרסום הם נספח א' לפסק הדין בערעור הארץ), מבססת העותרת את עיקר עתירתה. היא מדגישה, כי מדובר הן בקביעות חמורות ביחס להתנהלותו של המשיב "בזמן אמת", כאשר התנהל אותו הליך פלילי שבגדרו נחשפו הפרטים שחשיפתם גרמה נזק לפלוני, לטענתו, והן בקביעות חמורות ביחס למהימנות עדותו של המשיב בהליך האזרחי, עד כי בית המשפט ראה להעדיף בעניין מסוים שהיה נתון למחלוקת עובדתית (נושא האזהרה בטרם גביית הודעת פלוני כחשוד) את גרסתו של פלוני על-פני גרסת המשיב. 4. במאמר מוסגר יצוין, כי העותרת היתה קשורה בדרך כלשהי להליך הפלילי שבגדרו נחשפו הפרטים שחשיפתם גרמה נזק לפלוני. נוכח גדר המותר בפרסום, כפי שנפסק בערעור הארץ, אין מקום לפרט את חלקה של העותרת בפרשה, זאת כדי להגן על חסיון פרטיו של פלוני. עם זאת יצוין, כי לטענת העותרת, טענה שמגובה לשיטתה בקביעות שיפוטיות שונות שניתנו בקשר עם ההליך הפלילי בו היה פלוני מעורב, המשיב פעל כדי להטיל עליה את האחריות לחשיפה ובכך אף פגע בה. גם בהתנהלות זו של המשיב מוצאת העותרת טעם לפגם, אם לא למעלה מכך, שיש בו כדי להשליך על סבירות ההחלטה למנותו לתפקידו הנוכחי. 5. להשלמת הרקע הנוגע להליך האזרחי ולהחלטה שניתנה בגדרו ואשר קבעה את אחריות המשיב והמדינה (לצד גורמים נוספים) לתקלה שהביאה לחשיפת הפרטים, חשיפה שגרמה נזק לפלוני, יש להביא גם את תמצית האירועים שהתרחשו לאחר מתן אותה החלטה. גם אירועים אלה חוסים ברובם תחת צו איסור פרסום ולפיכך גם בהקשר זה תובא להלן תמצית הדברים על פי המתווה שנקבע בפסק הדין שניתן בערעור הארץ. עוד אקדים להזכיר, כי לדעת המשיבים יש באירועים אלה כדי לתמוך בסבירות ההחלטה על מינוי המשיב לתפקיד ראש יאח"ה ולהדוף את ביקורתה של העותרת עליה, בין היתר כיוון שביקורת זו נסמכה על עובדות חלקיות בלבד שאינן מביאות בחשבון את אותם אירועים מאוחרים. 6. מכאן לתיאור האירועים שהתרחשו לאחר מתן החלטת השופט בנימיני אשר קבעה את אחריות הנתבעים בהליך האזרחי לנזקיו של פלוני, ולאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה לבית משפט זה על ההחלטה הנ"ל. וכך תוארו אירועים אלה בפסקה 15 לפסק הדין בעניין ערעור הארץ: "(א) בפרקליטות המדינה נוצר חשש כי בתובענה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי – המשטרה (בלא מעורבות כלשהי של המשיבים 1 ו-5) [המשיב 1 הוא המשיב בענייננו, צ.ז.] הסתירה מהפרקליטות, לטענתה, פרטים חשובים ביותר, שעשויה היתה להיות להם השלכה הן לעניין האחריות שנקבעה בפסק הדין החלקי והן לגבי היקף הנזק שנגרם לתובעים [פלוני ורעייתו, צ.ז.]. לגירסת הפרקליטות – אף התובע ועדים מסוימים שהעידו מטעמו (ואשר כיהנו בעבר כקציני משטרה בכירים) – לא מסרו את מלוא האמת לבית המשפט והעלימו מפניו דברים. כתוצאה מההסתרה האמורה – בית המשפט הגיע בנקודות מסוימות, לשיטת המדינה, לממצאים ולמסקנות שגויים. (ב) נוכח האמור בס"ק (א) שלעיל – המדינה נאלצה, לטענתה, להגיע להסדר פשרה עם התובעים מבלי להודות באחריות – במסגרתו הוסכם לשלם להם סכום נכבד וכתוצאה מכך הסתיים הדיון בתובענה, לאחר שההסדר הובא לאישור בית המשפט המחוזי הנכבד. זה המקום להדגיש כי השופט ד"ר עמירם בנימיני, שאישר את הסכם הפשרה, ראה להוסיף במעמד האמור את הדברים הבאים: 'הבהרתי לצדדים כי בית המשפט מוכן ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, שנחתם בין הצדדים ביום ..., ואשר הוגש לבית המשפט. עם זאת, בית המשפט מבקש להוסיף שתי הסתייגויות כמפורט להלן: א. הצדדים הסכימו ביניהם כי כל ההחלטות שניתנו במסגרת הליך זה, לרבות ההחלטה בעניין האחריות, בטלות. אכן, הצדדים רשאים להסכים ביניהם שהחלטות אלו אינן מחייבות אותם, אך בית משפט זה איננו מוסמך לבטל החלטה מנומקת שניתנה על ידו, והכוונה הן להחלטה מיום ... בעניין האחריות, והן להחלטה בעניין פרסום חלקי של החלטה זו שניתנה בחודש מאי 2012, ואשר לגביה תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון. יחד עם זאת, אני מציין כי ההחלטה בעניין האחריות היתה כפופה לאפשרות שנפתחה בפני הנתבעים לטעון לשינויה או לביטולה, לאור ראיות חדשות שהוגשו לאחר מתן אותה החלטה, וכאשר החלטתי ביום ... כי הנתבעים רשאים לטעון במסגרת טיעוניהם לאחר שמיעת הראיות בעניין הנזק, גם בעניין ההשלכה של אותן ראיות על שאלת האחריות, ולבקש לבטל או לשנות את ההחלטה בעניין האחריות. מטעם זה, וגם משום שבהתאם להסכמת הצדדים – התביעה תדחה בכפוף לתשלום סכום הפיצוי המוסכם לתובעים המיועד לשיקומם, לא תהיה עוד נפקות אופרטיבית כלשהי להחלטה בעניין האחריות. עוד יש לציין כי ההחלטה בעניין האחריות היתה ממילא כפופה לערעור בבית המשפט העליון, וערעור זה לא יוגש עתה לאור הסדר הפשרה (בר"ע שהוגשה נדחתה שלא לגופו של עניין, כאשר הנתבעים שומרים לעצמם את כל הטענות נגד ההחלטה בעניין האחריות)'" (ההדגשות במקור). במילים אחרות – לאחר מתן ההחלטה בענין החבות בגדרו של ההליך האזרחי, התברר למדינה כי "פרטים חשובים ביותר" הוסתרו מבאי-כוחה, אנשי הפרקליטות האזרחית, וכי לפרטים אלה עשויה היתה להיות השלכה גם על מסקנות בית המשפט בכל הנוגע לקביעת אחריות הנתבעים בהליך האזרחי, ובהם המשיב. בהקשר זה, כמפורט לעיל, עמדת המדינה היא שאותם נתונים שהתגלו היו יכולים להשליך אף על קביעות המהימנות שאליהן הגיע בית המשפט, והמדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להגשת ראיות נוספות לענין האחריות, שהדיון בה התייתר נוכח הסדר הפשרה שהושג בין המדינה לבין פלוני. 7. כאן יצוין, כי בעת שהמשיבים שקלו את דבר מינויו של המשיב לתפקידו הנוכחי כבר היה ידוע למדינה דבר הסתרת הנתונים מבאי-כוחה בהליך האזרחי, כך שהערכתה-שלה את ממצאי בית המשפט המחוזי בהליך האזרחי, לרבות הממצאים הנוגעים למשיב, הושפעה גם מידיעה זו. תמצית טענות העותרת 8. בעתירה מתייחסת העותרת לשני היבטים הנובעים, לטעמה, מההליך האזרחי ומההחלטה שניתנה בו לענין חבות הנתבעים, אותם כינתה "סיפור המסגרת" ו"הסיפור הפנימי". "סיפור המסגרת" עוסק בעניינו של פלוני וחלקו של המשיב בפרשה זו, עת התנהל, על פי הטענה, בחוסר אחריות ושלא כדין, עד כדי גרימת נזק לפלוני ולאינטרס ציבורי חשוב, ויתרה מכך – עד כדי יצירת פוטנציאל לנזק חמור ביותר, שלמרבה המזל לא התממש. "הסיפור הפנימי", החמור יותר לשיטת העותרת, עניינו בממצאי המהימנות שקבע השופט בנימיני ביחס לעדות המשיב לפניו במסגרת ההליך האזרחי. בגדר כך, וכפי שפורט לעיל בציטוט שהובא מפסק הדין בערעור הארץ, העדיף בית המשפט המחוזי את גירסת פלוני על-פני עדות המשיב בכל הנוגע למחלוקת בשאלה האם פלוני הוזהר כדין בטרם נחקר כחשוד בפלילים אם לאו. לשיטת העותרת, ההסדר אליו הגיעו פלוני והמדינה, שכלל תשלום "סכום נכבד" לפלוני, הושג, בין היתר כדי להביא לביטול החלטת החבות ובכלל זה הממצאים בעניינו של המשיב ולהסתרת הפרשה תחת כנפי צו איסור פרסום גורף, והכל בסמוך למועד קבלת ההחלטה להמליץ על מינוי המשיב לתפקיד ראש יאח"ה. הטענה היא, אם כן, כי סמיכות הזמנים בין מה שהעותרת מכנה "הסכם דמי השתיקה" עם פלוני ובין ההחלטה על מינוי המשיב לתפקידו הנוכחי, אינה מקרית. בכך נעשה ניסיון למנוע ביקורת ציבורית על מחדלים קשים בשורות המשטרה ומצידו של המשיב בפרט. כפי שכבר הוזכר, העותרת גם מצביעה על מעשי המשיב שלטענתה נעשו במטרה לגולל על שכמה את האחריות לחשיפת הפרטים בעניינו של פלוני. 9. העותרת מבססת את עתירתה על העילה בדבר אי סבירות מינויו של המשיב, כאשר, לגישתה, לא ניתן משקל ראוי לממצאים ביחס למשיב שנכללו בהחלטת השופט בנימיני בהליך האזרחי. הובהר, כי די בכך שמדובר במעשים פסולים מבחינה מוסרית-ציבורית ואין צורך שהם יהוו בהכרח עבירה פלילית, אם כי העותרת עומדת על הקביעה בהליך האזרחי שלפיה עדות המשיב לא התקבלה על-ידי בית המשפט, מה שמקים כלפי המשיב, לטעמה, חשד לביצוע עבירה של עדות שקר. עוד נטען, כי הפסול שבמעשי המשיב רלוונטי ביותר לתפקיד החשוב, הבכיר והרגיש אליו מונה. העותרת אף מדגישה את ייחודיות השרות במשטרה ואת החובה להבטיח כי ממלאי תפקידים בכירים בשרות המשטרה ייצגו רמה גבוהה של שמירה על החוק ועל ערכי מוסר בסיסיים. לענין זה הפנתה העותרת, בין היתר, לפרשה שנדונה בבג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מח(2) 749 (1994) (להלן: ענין סויסא), בה נדון עניינו של המפקח הכללי של המשטרה באותה עת, אשר קיבל טובות הנאה. נטען, כי הפרשה דנא חמורה פי כמה ממעשיו של המפכ"ל פלד, שהיו מצויים בתחום האפור של עבירות המשמעת, בעוד שכאן, לפחות בכל הנוגע ל"סיפור הפנימי", מדובר בחשד לעדות שקר, דהיינו – בחשד לביצוע עבירה פלילית חמורה, שחומרתה מתעצמת כאשר עסקינן בבעל תפקיד ודרגה בכירים בשורות המשטרה. הודגש על ידי העותרת, כי הפסול שדבק במעשיו ובהתנהגותו של המשיב מתאפיין הן בפסול מקצועי (שבא לידי ביטוי באופן התנהלותו כלפי פלוני) והן בפסול ערכי (אמירת אי אמת בבית משפט), כאשר בשני המקרים מדובר "בחוסר הוגנות במובן הרחב והעמוק שלה". נטען, כי נוכח אינטרסים אישיים צרים, לא נרתע המשיב מלשקר, להונות, להטיל אשמה על אחרים ולסכן אחרים: "מדובר בקצין משטרה חסר גבולות של טוב ורע, אמת ושקר". העותרת אף מבקשת לכרוך את עניינו של המשיב עם תהליך כולל של כרסום נמשך באמון הציבור במשטרת ישראל, כפי שתהליך זה בא לידי ביטוי בפרסומים שונים ובדו"חות של ועדות חקירה שהתייחסו להיבט זה. העותרת קוראת לבית המשפט לומר את דברו בבהירות ובקול צלול, כי אמירת אי אמת בבית משפט היא מעשה חמור עד שלא יהיה ניתן למנות את עושהו לתפקידים בכירים במשטרה. העותרת טוענת לשיבוש דרמטי של סולם הערכים עד שאין המשיבים מוצאים כל קושי במינוי המשיב, "שכל התנהלותו השקרית נחשפה בבית המשפט", לתפקיד כה בכיר. עמדת המשיבים 10. המשיבים מדגישים בתגובתם המקדמית לעתירה ובתגובתם לבקשה למתן צו ביניים, כי העתירה לוקה בהצגת תמונה חלקית, כאשר היא מתבססת, רובה ככולה, על החלטת השופט בנימיני אשר קבעה את חבות הנתבעים בהליך האזרחי, בעוד שמדובר בהחלטת ביניים, אשר בוטלה בסופו של דבר כאשר נתגלו נתונים חדשים שלא היו ידועים לבאי-כוח המדינה ואשר היה בכוחם להביא לשינוי המימצאים שנקבעו באותה החלטה. לא זו אף זו – למדינה ולמשיב לא היתה האפשרות לממש את הזכות להביא את הסוגיה לבחינת ערכאת הערעור, והמדינה מדגישה לענין זה את ההשגות שיש לה כלפי המימצאים אליהם הגיע השופט בנימיני ואף מפרטת אותם בתגובותיה שבפנינו. ואולם, בראש ובראשונה עומדים המשיבים על כך שמינויו של המשיב לתפקיד הנוכחי נעשה לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים לענין ומלוא התמונה, לרבות ממצאי ההחלטה בהליך האזרחי, עמדה לנגד עיני מקבלי ההחלטות. המשיבים מבקשים להציב לצד הקביעות ביחס למשיב שנעשו בגדר ההליך האזרחי, שכאמור אינן בבחינת סוף פסוק משהליך זה נקטע באופן המתואר לעיל, את יתר השיקולים הנוגעים למשיב. מדובר באיש משטרה מזה כ-27 שנים אשר מילא מגוון תפקידים, ובכלל זה תפקידים "מורכבים ותובעניים במערך החקירות של המשטרה", שבגדרם הוא התמודד עם עבריינים מתוחכמים ומסוכנים. המשיב כיהן כראש מפלג ביחידה הכלכלית, ראש זרוע חקירות ביאחב"ל, סגן ראש יאח"ה וראש חטיבת החקירות במטה הארצי. בתפקיד אחרון זה שימש המשיב עובר למינויו האחרון, שהוא למעשה "מינוי רוחבי", באשר לא היתה כרוכה בו עליה בדרגה. מקבלי ההחלטות בעניינו של המשיב התייחסו לתפקודו המקצועי והמוערך בתפקידיו השונים, כאשר למינויו האחרון "קדם תהליך שקילה מקיף ויסודי", בגדרו הובאו בחשבון גם הטענות הכלולות בעתירה דנא, ופרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שבדקו אף הם את החומר, לא ראו מניעה משפטית למינוי האמור. 11. לגופן של הטענות המבוססות על ממצאי בית המשפט בהליך האזרחי, והדברים מתייחסים הן למה שהעותרת כינתה "סיפור המסגרת" והן למה שכינתה "הסיפור הפנימי", טוענים המשיבים שורה של טענות: ראשית, לא רק שמדובר בהחלטה שאינה חלוטה ושלא נבחנה בערעור, גם בגדרו של ההליך האזרחי עצמו עמד בית המשפט להתיר הגשת ראיות חדשות שבכוחן היה לשנות את פני הדברים מאחר שהסתבר שהוצגה לו תמונה חלקית. על כן אין ליתן להחלטת השופט בנימיני, בה נקבעה חבות הנתבעים בהליך האזרחי, משקל מכריע. שנית, ממצאיו של השופט בנימיני, עליהם מתבססת העותרת, עומדים בניגוד לקביעות שיפוטיות שונות שניתנו "בזמן אמת" בהליכים פליליים בהם היה מעורב פלוני ואף בניגוד לעמדתו של פלוני עצמו בגדר אותם הליכים פליליים. מבחינה זו נטען שבפי המדינה היו טענות בעלות משקל כלפי החלטת השופט בנימיני, שלא נבחנו על ידי ערכאת הערעור נוכח האופן שבו הסתיים ההליך האזרחי. שלישית, מדובר בהתנהלות שאירעה לפני כ-15 שנה כאשר המשיב היה קצין בדרגת פקד, ובצידה יש ליתן משקל לפועלו לאורך שנים רבות, בתפקידים בעלי חשיבות ומשמעות. רביעית, המשיב פעל בעניינו של פלוני על פי הנחיית גורמים בכירים במשטרת ישראל ובפרקליטות. נוכח נתונים אלה אין מקום להציג את המשיב באופן שבו הוצג בעתירה ויש לראות את ההחלטה על מינויו לתפקיד ראש יאח"ה, שהתקבלה לאחר שמכלול הנתונים נשקלו על ידי גורמים שונים, הן במשטרה והן מחוצה לה, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, כהחלטה סבירה שאין מקום להתערב בה. 12. בצד טענות המשיבים לגופה של העתירה, הועלתה על ידם טענת שיהוי, שכן העתירה הוגשה כשנה וחצי לאחר שניתנה החלטת השופט בנימיני לענין חבות הנתבעים בהליך האזרחי. אותה עת כיהן המשיב בתפקיד מקביל לתפקידו הנוכחי, באותה הדרגה, ואם לא ראוי שיישא בתפקידים בכירים מעין אלו, היתה העתירה צריכה להיות מוגשת סמוך לאחר מתן ההחלטה הנ"ל ולא כעבור פרק זמן כה ממושך. לכך השיבה העותרת, בדיון מיום 11.3.2014, כי לא קיבלה את החלטת השופט בנימיני בסמוך לאחר שזו ניתנה, כי המתינה למתן פסק דין סופי בהליך האזרחי וכי מה שהניעה להגיש את העתירה היתה בין היתר, העובדה ששולם לפלוני "סכום נכבד" בסמוך לקידומו של המשיב לתפקידו הנוכחי. יצוין, עם זאת, כי לפשרה בהליך האזרחי ניתן תוקף של פסק דין כחמישה חודשים בטרם אושר מינויו של המשיב, כך שגם ביחס למועד זה נטענה טענת שיהוי. 13. המשיבים אף ציינו כי הסמכות העניינית לדון בעתירה מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים, נוכח הקבוע בפרט 37 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ם-2000, אך לא היתה למשיבים התנגדות כי בית משפט זה ידון בעתירה. עמדת המשיב 14. המשיב מצטרף לעמדת המשיבים ומדגיש כי התשתית העובדתית שביסוד העתירה אינה יכולה לעמוד בהיותה "חלקית, חסרה ומטעה", וכיוון שהיא נשענת על החלטה שבוטלה בסופו של דבר. המשיב מדגיש כי הסדר הפשרה שהביא לכך ששולם "סכום נכבד" לפלוני נבע מכשלים שלמשיב לא היה חלק בהם (ואכן, ראו לענין זה הציטוט מפסקה 15 לערעור הארץ, כאמור לעיל בפסקה 6 לפסק הדין דנא, התומך בעמדה זו של המשיב). המשיב עומד על כך שכל מעשיו נעשו כדין, בסמכות ובידיעת הממונים עליו, כפי שגם הצהירה המדינה בהסכם הפשרה שהושג בהליך האזרחי. בדיון מיום 11.3.2014 טענה באת-כוח המשיב, כי בראיות החדשות שהתגלו למדינה ושלא הובאו לידיעת בית המשפט בהליך האזרחי כיוון שהוסתרו מפני באי-כוח המדינה, יש גם כדי לשנות את ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט, שכן בכוחן להאיר באור שונה עדויות שנשמעו, הן של פלוני והן של עדים אחרים, ובכללם אנשי משטרה, שלכאורה תמכו בגרסתו. המשיב טען גם לאי ניקיון כפיה של העותרת ולשיהוי בהגשת העתירה. דיון והכרעה 15. אקדים ואומר, כי לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים אציע לחבריי לדחות העתירה מאחר שהיא אינה מגלה עילה להתערבותנו. 16. לא יכול להיות ספק בחשיבות העליונה שבשמירה על רמתם ואיכותם, המקצועית, הערכית והמוסרית, של המשרתים במשטרת ישראל, ובראשם קציניה, ומעל כולם סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה. בית משפט זה עמד על כך לא אחת, ובין היתר בפסק הדין בענין סויסא, שכבר הוזכר, כדלהלן: "השוטר הוא עובד ציבור (במובן הרחב). ככל עובד ציבור אחר, אף הוא נאמן הציבור. יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור, ביושר כפיהם, הגינותם וסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהיליה אותם היא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה (...). אך מעבר לכך: לאור תפקידו המיוחד של השוטר וסמכויותיו, לאור חשיפתו לציבור ומגעיו עמו, נדרשת מהשוטר הקפדה מיוחדת על קלה כחמורה, כדי לקיים את אמון הציבור בו" (שם, עמ' 783). אכן, העותרת מבקשת להסתמך על פסק הדין בעניין סויסא, שבגדרו התקבלה העתירה באופן חלקי, ככל שהיא נגעה להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את המפקח הכללי של המשטרה לדין משמעתי ביחס לשתי פרשות של קבלת טובות הנאה. זאת כיוון שבית המשפט מצא שהתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אינה מספקת תשובה לשאלה האם יש למעשי המפכ"ל משמעות משמעתית. ודוק – גם אם בסופו של דבר פסק הדין בעניין סויסא הביא לסיום כהונתו של המפכ"ל, הוא לא עסק כלל בשאלה הניצבת בפנינו, והיא – סבירות ההחלטה בדבר מינויו של קצין לתפקיד בכיר במשטרה. אלא שלטענת העותרת, ראוי ללמוד מענין סויסא כי יש להקפיד עם אנשי המשטרה, ובראשם קצינים בכירים, בקלה כבחמורה. על כך אין מחלוקת. השאלה הניצבת בפנינו היא האם קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיבים למנות את המשיב לתפקיד ראש יאח"ה בהתחשב במכלול הנסיבות בעניינו, ובהתחשב באמות המידה שראוי שינחו את שיקול דעתם של המשיבים בבואם לשקול את מינויו של אדם זה או אחר לתפקיד בכיר בכוחות המשטרה. 17. הפסיקה מורה כי בחינת סבירות ההחלטה המינהלית, ובכלל זאת גם החלטות בנוגע למינויים לתפקידים בשירות הציבורי, תתבצע על-פי הקווים המנחים הבאים: תחילה, יש לבדוק אם עובר לקבלת ההחלטה, הובאו בחשבון כלל השיקולים הרלבנטיים הצריכים לעניין. לאחר מכן, יש לבחון אם במסגרת קבלת ההחלטה, ניתן לכל אחד מן השיקולים הרלבנטיים המשקל היחסי הראוי וכי ההחלטה משקפת איזון ראוי בין השיקולים אמורים. בכל הנוגע למינוי אדם לתפקיד ציבורי, בגדר השיקולים הצריכים לעניין יבואו "הן שיקולים המלמדים זכות על המועמד, והן נתונים הפועלים לחובתו. קיומם של נתונים הפועלים לחובה אינו פוסל, מניה וביה, את כשירות המועמד למינוי. על הגורם הממנה לשקול ולהעריך את נתוני הזכות מול נתוני החובה, ולאזן ביניהם" (בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לבטחון פנים, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה, (23.7.2007); להלן: עניין שוסהיים). 18. גדרי הביקורת השיפוטית והשיקולים שיש להביא בחשבון עשויים להשתנות בהתאם לסוג ומהות התפקיד שבנוגע לאיושו נפלה מחלוקת, זהות הגוף הציבורי שבגדרו נדרש המינוי ומהות הגוף המחליט על המינוי (ראו: 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817, 836-837 (2003)). בהקשר של ביקורת שיפוטית על החלטות שעניינן מינויים לתפקידים בכוחות הבטחון, הקפידה הפסיקה להבהיר, כי בצד הקביעה הערכית היסודית בדבר החשיבות העליונה שיש ליחס לשמירה על טוהר המידות של אנשי המשטרה והעמידה על כך שימונו לתפקידים במשטרה, ובוודאי לתפקידים בכירים, רק האנשים הראויים לכך, התערבות בשיקול דעתו של הגורם הממנה תשמר למקרים קיצוניים: "שיקול הדעת הנתון לגורם הממנה להחליט על מערך המינויים וחלוקת התפקידים במערכת המשטרתית הוא רחב, ותחום ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת זה הוא צר, ושמור למקרים קיצוניים בלבד" (עניין שוסהיים, פסקה 8). הסיבה לכך, כמוסבר שם, היא, שכאשר מדובר במערכות המופקדות על בטחון המדינה ועל אכיפת החוק יש לייחס לשיקולים המקצועיים משקל מיוחד: "איתורם של מועמדים מתאימים לתפקידים השונים במערכת המשטרתית קשור בשיקולים מקצועיים מובהקים, ובהכרה מיוחדת של צורכי המערכת ודרישות התפקיד המסוים המצריך איוש. בית המשפט ימעט, איפוא, להתערב בשיקולים מקצועיים הכרוכים במינויים במערכת המשטרתית, ויעשה כן רק בנסיבות חריגות בהן הוברר כי שיקול הדעת במינוי הופעל שלא כראוי, ומקום שהמינוי אינו עומד במבחן החוקיות על-פי אמות המידה של המשפט הציבורי (לנסיבות חריגות כאלה ראו בג"ץ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 נ' השר לביטחון פנים ותנ"צ בנצי סאו, תק-על 2006(4) 466 (2006))" (שם, שם). 19. אם כן, לרשות המינהלית נתון מתחם רחב של שיקול דעת בקבלת החלטות מהסוג דנא, אך הוא אינו בלתי מוגבל. לבית המשפט הסמכות להתערב בשיקול דעת זה, בין היתר, באותם מקרים חריגים בהם נמצא כי הרשות לא שקלה את כלל השיקולים הרלבנטיים עובר לקבלת החלטתה או כאשר החלטתה אינה משקפת איזון ראוי בין השיקולים המתחרים. הטעמים לכך ברורים: מחד, המדובר בהחלטה שטמון בה מימד מקצועי מובהק, ועל-פי רוב לרשות ההיכרות והידע באשר לצרכיה המקצועיים ובידיה היכולת להעריך את התאמתו ויכולתו של אדם זה או אחר למלא תפקיד מקצועי על הצד הטוב ביותר. מאידך, יש לאפשר ביקורת שיפוטית על החלטות בעניינים אלה כדי לוודא ששיקולים לבר-מקצועיים, בעלי חשיבות ציבורית, ושיקולים רלבנטיים נוספים לא נזנחו או לא זכו למשקל הראוי. ברי, כי לא ניתן להשלים עם מצב בו הרשות תמנה אדם לתפקיד בלי להביא בחשבון, למשל, עבר פלילי או פגם ערכי מהותי שנפל בהתנהלותו, כפי שלא ניתן להתעלם ממצב בו שיקולים מקצועיים לא הובאו בחשבון. ודוק - התאמתו של אדם לתפקיד בשירות הציבורי אינה נמדדת רק על-פי "התאמה מקצועית" אלא גם על-פי "התאמה ערכית-מהותית" - שיקול שאין להקל בו ראש בפרט כאשר עסקינן במינוי לתפקיד בכיר במשטרה. מעבר לכך שמינוי לא ראוי מבחינה ערכית-מהותית עלול להביא לכך שבתפקיד בכיר ובעל חשיבות ציבורית ישמש אדם שמערכת שיקוליו הערכית פגומה באופן שעלול להשפיע על ביצוע תפקידו ועל תפקוד המערכת שבה הוא נושא תפקיד, הרי שלמינוי כזה עלולות להיות גם השלכות שליליות על מידת האמון שהציבור ירחוש לא רק לאדם שזכה במינוי ולמערכת שבתוכה הוא פועל, אלא גם לשירות הציבורי בכללותו. נראה, כי לא יהיה זה מיותר לחזור ולהדגיש שלהשלכות הכוללות שהוצגו לעיל חשיבות יתרה כאשר מדובר במשטרת ישראל, שבידיה מופקדות סמכויות מרחיקות לכת שראוי שתופעלנה ותפוקחנה על-ידי אנשים שניתן לבטוח בשיקול דעתם, ביושרם ובנקיון כפיהם. מה גם שתפקוד המשטרה נוגע לחיי היום-יום של הציבור כולו ולשמירה על שלטון החוק במובנו הרחב ועל כן יש להבטיח שהאמון שהציבור רוחש לה לא ייפגע. מצוידים בתשתית נורמטיבית זו נפנה לבחון את המקרה שבפנינו. 20. נדמה שגם העותרת אינה חולקת על כישוריו המקצועיים של המשיב, על נסיונו ומגוון התפקידים הבכירים והמורכבים אותם מילא לאורך שירותו הממושך במשטרה. כפי שהוסבר לעיל, ועוד יפורט בהמשך, גם לנתונים אלה יש ליתן את המשקל המתאים. טענת העותרת כלפי סבירות ההחלטה בדבר מינויו של המשיב לתפקיד בכיר במשטרה מבוססת רובה ככולה על החלטת השופט בנימיני בה נקבעה אחריות הנתבעים, וביניהם המשיב, בהליך האזרחי. העותרת מבקשת להתייחס להחלטה זו, בה היא רואה חזות הכול, כמכילה ממצאים מוחלטים וחלוטים. אלא שמעבר לכך שהחלטה זו אינה עומדת לבדה במערך השיקולים הצריכים לעניין בשאלת מינויו של המשיב, הרי שגם לא ניתן לראות בהחלטה זו את שמבקשת העותרת לראות בה. לשון אחר - בהליך מינויו של המשיב היתה חובה להביא בחשבון את האמירות והקביעות שיוחסו לו בהחלטת השופט בנימיני, אך לצד זאת מתחייב היה להביא בחשבון שיקולים נוספים העומדים לחובתו או לזכותו של המשיב, כמו גם את הנסיבות המיוחדות של ההליך האזרחי והשלכתם על משקלה של ההחלטה. בכלל זאת, היה מקום להביא בחשבון גם את ההתפתחויות המאוחרות להחלטת השופט בנימיני. 21. הנה כי כן, נדבך ראשון לבחינת סבירותה של ההחלטה המינהלית בעניינו של המשיב הוא שכלל השיקולים הצריכים לעניין הובאו בחשבון במסגרת קבלת ההחלטה באשר למינויו. בגדר כך, המשיבים לא היו רשאים להתעלם מהחלטת השופט בנימיני, אך כפי שהוסבר בתשובתם, הסוגיה אכן נשקלה ונבחנה ביסודיות הן בידי הגורמים המופקדים על כך במסגרת המשטרה, הן על ידי גורמי הפרקליטות והן על ידי היועץ המשפטי לממשלה (לחשיבות עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניינים כגון דא ראו, למשל, בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה, פסקה 17 (12.10.2008)). אך יש גם להקפיד ולעמוד היטב על שנאמר ועל שלא נאמר בהחלטת השופט בנימיני. כך בהחלטה זו לא כלולה קביעה נחרצת בדבר אי אמירת אמת מצד המשיב, והעדפת גרסתו של פלוני על פני גרסת המשיב בעניין מסוים, על-פי מאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי, אין פירושה שנקבע כי המשיב שיקר בעדותו. כמובן שאי קבלת גרסתו על-ידי בית המשפט היא נתון בעל משקל, אך המדובר בנתון בעל משמעות יחסית, שחייב להישקל במסגרת מכלול שלם של שיקולים, וביניהם גם העובדה כי קביעותיו של השופט בנימיני מתייחסות לאירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור, אז שירת המשיב במשטרה בדרגת פקד ופעל לכאורה באישור הממונים עליו, וכן את הכישורים והניסיון שרכש המשיב במשך שירותו ארוך השנים במשטרה ואשר הביאו לכך שהמשיבים ראו בו מועמד ראוי למילוי תפקיד בכיר במשטרה. הנדבך השני לבחינת סבירות ההחלטה המינהלית בעניינו של המשיב הוא האם לכל אחד מן השיקולים הצריכים לעניין הוענק המשקל המתאים וכי נערך איזון ראוי בין השיקולים המתחרים. כפי שכבר ציינתי לעיל, אינני סבור שיש מקום לקבל את גישת העותרת לפיה היה הכרח ליתן להחלטת השופט בנימיני משקל מכריע במכלול השיקולים שהובאו בחשבון עובר למינויו של המשיב וזאת נוכח השתלבותה של החלטה זו במארג הכולל של השיקולים הרלבנטיים בעניינו של המשיב ומעמדה המשפטי של ההחלטה: ראשית, כמפורט לעיל, נתגלו כשלים חמורים, שאינם קשורים כלל במשיב, שבעטיים לא הובאה התמונה המלאה בפני בית המשפט המחוזי עובר למתן ההחלטה, כאשר דן בסוגיית חבות הנתבעים בהליך האזרחי. טוענת העותרת, כי אותם עניינים לא משליכים כלל על ההחלטה לגבי אי מהימנות המשיב, שכן הנתונים הנוספים שנתגלו, ככל שידיעתה מגעת נוכח איסור הפרסום שהוטל, אינם עוסקים בסוגיה לגביה נקבעו ממצאי המהימנות בעניינו של המשיב. אלא שכאשר בית המשפט מעדיף גרסה אחת על פני חברתה בהתבססו על ממצאי מהימנות, הוא בהכרח עושה כן לרקע מכלול הראיות שבפניו - עדות מסוימת עשויה להשליך על עדות אחרת, שלכאורה נמסרה בנושא שונה, ולהאירה באור חיובי או שלילי. בענייננו, התברר כי חלק מהקושי שלפניו עמדה המדינה בעת שניהלה את הגנתה בהליך האזרחי, נבע מהתנהלות משטרתית (שאינה קשורה למשיב) ושיש יסוד להניח שהתנהלות זו נגעה, במישרין או בעקיפין, בחלק מאנשי המשטרה שעדותם בהליך האזרחי תמכה בגרסתו של פלוני ביחס לטענותיו כלפי המשיב. במצב הדברים הרגיל, ממצאי המהימנות הכלולים בהחלטת השופט בנימיני היו נבחנים מחדש, לאורן של הראיות החדשות, אך בענייננו הדבר לא נעשה נוכח הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים. כלומר, בשל הסדר הפשרה נחסמה דרכו של המשיב להראות כי הראיות החדשות משליכות על קביעות וממצאי המהימנות בעניינו. שנית, יש משמעות רבה לכך שראשי פרקליטות המדינה סברו, ועודם סבורים, כי החלטתו של השופט בנימיני אינה משקפת את התשתית העובדתית כהווייתה כפי שהתבררה להם בסופו של דבר. אין מדובר אך בטענות בעלמא, ועיקרי השיקולים בענין זה פורטו בתשובות המשיבים ובבקשת רשות ערעור, שאמנם נדחתה, אך לא משום שהיא לא עוררה השגות ממשיות, אלא משום שנמצא כי לא היה זה השלב הדיוני המתאים לדון בהן. כך, בין היתר, התבססה הבקשה על החלטות שיפוטיות שניתנו בגדרו של ההליך הפלילי בו היה מעורב פלוני ושלא עלו בקנה אחד עם הממצאים בהחלטת השופט בנימיני. אך, כאמור, בסופו של יום לא עמדה למדינה ההזדמנות להעביר טיעונים אלה תחת שבט ביקורתו של בית המשפט, וגם לכך יש משמעות בעת בחינת משקלה של החלטת השופט בנימיני. כלומר, בצד מה שקבע בית המשפט, שבוודאי יש לייחס לו משקל הולם, הגורמים המחליטים על מינוי המשיב היו רשאים להביא בחשבון את התוקף היחסי שיש לאותן קביעות: קביעות הכלולות בהחלטת ביניים, שידוע לנו כי ניתנו על יסוד תשתית ראייתית בעייתית או חסרה בשל כשל קשה שתואר לעיל; החלטה שבוטלה בהסכמת הצדדים להליך; החלטה אשר לא הובאה לבחינת ערכאת הערעור על אף שמשפטנים בדרג הבכיר ביותר בשירות המדינה ראו להשיג עליה, כאשר בפיהם טיעונים ממשיים לכאורה ביחס לחלק מהממצאים שנקבעו בה. כלומר, אין מדובר במצב בו הוחלט למנות לתפקיד בכיר במשטרה מי שנקבע לגביו במסגרת פסק דין חלוט כי שיקר בעדותו או כי פעל שלא כדין בעת שטיפל בעניינו של פלוני (יצוין, כי בכך נבדל המקרה דנא מהפרשות שנדונו בבג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז(2)229 ובבג"ץ 4668/01 ח"כ שריד נ' ראש הממשלה פ"ד נו(2) 265, 279 (2001))– שם היה מדובר במינוי מי שהעובדה שעבר עבירה פלילית חמורה כלל לא היתה שנויה במחלוקת). בנסיבות אלה, לא היה מקום שלא לייחס משקל או להפחית משמעותית מהמשקל שיש להעניק לניסיונו רב השנים של המשיב במשטרה, למקצועיותו, שזכתה להערכת הגורמים הממונים עליו, ולתפקודו הכולל במסגרת המשטרה. ודוק - אין באמור כדי לרמוז שהישגים מקצועיים "יתגברו" על כל קושי בדרך למינויו של אדם לתפקיד בכיר בשירות הציבורי בכלל או בכוחות הבטחון בפרט, אלא שבנסיבות המקרה דנא, החלטת המשיבים שלא ליתן לאמור בהחלטת השופט בנימיני ביחס למשיב משקל מכריע ולאזן דברים אלה אל מול שיקולים נוספים - אינה החלטה הלוקה בחוסר סבירות המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 22. בצד האמור לעיל יש גם משמעות לכך שהעותרת אינה טוענת לפיטורי המשיב מהמשטרה, אלא משיגה על מה שנראה בעיניה כקידום לתפקיד בכיר יותר. אלא שלפחות מבחינת דרגת הקצונה אותה נושא המשיב אין במינויו הנוכחי משום "קידום". בית משפט זה עמד בעבר על האבחנה בין קידום בדרגה לבין קידום בתפקיד, כיוון ש"הדרגה מסמלת סטטוס והעלאה בדרגה היא בבחינת אות הוקרה" (בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי פ"ד נג(2) 62, 75 (1999)). על כן נפסק באותה פרשה שקצין בכיר בצה"ל, שהודה בהתנהגות בלתי הולמת על רקע מיני והורשע בדין המשמעתי, אינו ראוי להיות מקודם לדרגת אלוף, אך אין מניעה לקדמו בתפקיד "המגלם הרחבת אחריותו של המפקד וניצול רחב יותר של כישוריו ומקצועיותו" (שם, שם). עניין זה מתקשר לשיהוי בהגשת העתירה. אכן, שיהוי זה, כשלעצמו, לא היה מצדיק את דחייתה של העתירה, אך הוא בולט לרקע העובדה שכאשר הושג הסדר הפשרה בהליך האזרחי (דהיינו – הליך זה הסתיים ולא היה עוד מקום להמתין למתן פסק דין סופי בגדרו) כבר כיהן המשיב בתפקיד בכיר ביותר במשטרה, ועל אף זאת לא ראתה העותרת לנכון לפעול להפסקת כהונתו. סיכום 23. העותרת מבקשת כי נורה על בטלותה של החלטה מינהלית בדבר מינויו של המשיב לתפקיד בכיר בשורות המשטרה. זאת, בעיקר, מחמת שאין זה סביר למנות לתפקיד כה בכיר ורגיש שוטר אשר נקבע לגביו בהחלטה שיפוטית כי הוא כשל כשלים ערכיים ואף חמורים מכך. לאחר העיון סבורני, כי לא עלה בידי העותרת לשכנע כי החלטה בדבר מינויו של המשיב לוקה בחוסר סבירות המצדיק את התערבותנו: נראה, כי כלל השיקולים הרלבנטיים, ובכלל זאת ההחלטות המשפטיות בעניינו של המשיב הובאו בחשבון בעת שנשקלה מועמדותו לתפקיד. כמו כן, בשים לב לנסיבות המקרה, נראה כי אכן לא היה מקום ליתן משקל מכריע להחלטת השופט בנימיני בעניינו של המשיב, ועל כן גם לא נפל פגם באופן בו איזנו המשיבים בין השיקולים הרלבנטיים להחלטה בדבר המינוי. בדומה לכך, בנסיבות אלה לא נפל פגם גם בהחלטה שלא להורות למח"ש לפתוח בחקירה בחשד למתן עדות שקר או שלא לנקוט הליכים משמעתיים נגד המשיב. משכך, סבורני כי לא קמה עילה להתערבותנו ועל אציע לחבריי לדחות את העתירה מבלי לחייב את העותרת בהוצאות. היקף איסור הפרסום 24. הדיונים בהליך דנא התקיימו בדלתיים סגורות. בסיום הדיון שהתקיים ביום 11.3.4014 הורינו לבעלי הדין להגיש הודעות באשר לפרסום החומר המצוי בתיק, זאת נוכח בקשת העותרת להתיר פרסום חלקי של העתירה. ביום 8.4.2014 הודיעו המשיבים כי אין להשקפתם מקום להותיר פרסום גורף של כתבי בי דין בתיק דנא. המשיבים פרטו בהודעתם שורה ארוכה של עניינים לגביהם יש לטעמם חשיבות בקיום צו איסור פרסום. להודעה צורפו כתבי הטענות שהוגשו בהליך דנא ועל גביהם ציינו המשיבים את העניינים שיש לאסור פרסומם. עוד ציינו המשיבים בהודעתם, כי חלק לא מבוטל מהנספחים לכתבי בי הדין חוסה תחת צווי איסור פרסום שהוצאו בהליכים אחרים. נוכח מצב דברים זה טוענים המשיבים שיש להותיר את רשימת הנספחים לכתבי הטענות ואת הנספחים עצמם תחת צו איסור פרסום. המשיב הודיע כי לא יביע עמדה בסוגיית איסור הפרסום. ביום 25.5.2014 הוגשה הודעת העותרת בנדון. העותרת הודיעה שאין היא מתנגדת ל"מחיקות" שהוצעו על ידי המשיבים ככל שאין בהם צמצום נוסף לעומת הקביעות שנעשו בנושא פרסום הפרשה בגדרו של ערעור הארץ. העותרת הותירה לשיקול דעת בית המשפט את פרסום כתבי הטענות מעבר למה שהותר לפרסם על-פי פסק הדין בערעור הארץ. 25. כפי שהראו המשיבים בהודעתם מיום 8.4.2014 כתבי בי הדין והנספחים להם שזורים לאורכם ולרוחבם נתונים ופרטים שאין מחלוקת באשר לצורך באיסור פרסומם, בראש ובראשונה פרטים שיש בהם כדי להביא לזיהויו של פלוני. במצב דברים זה, ובהתחשב בעמדת העותרת ובמלאכת הסינון הקפדנית שנערכה במסגרת ערעור הארץ, סבורני כי נכון יהיה להותיר את צו איסור הפרסום בתוקפו ככל שהוא מתייחס לכל כתבי בי הדין בתיק דנא, על נספחיהם, ולפרוטוקולי הדיונים. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שבפסק דין זה הובאו מרבית פרטי הפרשה, ככל שאינם חסויים מכוח פסק הדין בערעור הארץ או מכוח החלטות קודמות. פסק דין זה, שנכתב תוך מודעות למגבלות הפרסום שנקבעו בערעור הארץ, יפורסם, ובכך, במידה סבירה, תכובד זכות הציבור לדעת. איני סבור כי בנסיבות אלה נכון יהיה להתיר פרסום קטעים מכתבי הטענות או מסמכים חלקיים, מה גם שעניין זה מעורר בעיות טכניות ולוגיסטיות. כפי שציינו המשיבים: "העתירה רצופה בפרטים רבים ... בכל הנוגע לתובע במשפט האזרחי ולהליכים אחרים בעניינו, שהרכבת הפאזל שניתן ליצור מהם עלולה לחשוף את שמו של התובע ולסכן אותו". עם זאת, כיוון שאיסור הפרסום רחב מעט יותר ממה שהוצע על-ידי המשיבים, ככל שהעותרת תבקש להתיר פרסומם של נתונים קונקרטיים מתוך ההליך דנא, שאין בהם כדי להביא לזיהויו של פלוני ושאינם עולים מפסק דין זה, היא תוכל לפנות בבקשה מנומקת בתוך 10 ימים ממועד מתן פסק הדין. לסיכום: אציע שפסק דין זה יותר לפרסום, בכפוף לאיסור פרסום שם העותרת. על כל יתר מסמכי ההליך דנא יוותר צו איסור הפרסום בתוקפו. למען הסר כל ספק, אין באמור לעיל כדי לגרוע מאיסור הפרסום שנקבע בערעור הארץ, ובכלל זה העניינים הנזכרים בפסקה 42 של פסק הדין בערעור הארץ. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים כי דין העתירה להידחות, כפי שמציע חברי השופט צ' זילברטל. נ ש י א השופטת ד' ברק-ארז : אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי השופט צ' זילברטל. הדברים עולים מפסק דינו של חברי – אך אני מבקשת להדגיש – כי דחיית העתירה מתחייבת, בראש ובראשונה, בשל העובדה שהעתירה הושתתה כל כולה על טענות המבוססות על החלטה שיפוטית שנגעה לעדותו של המשיב 3 במשפט פלילי. אולם, לאחר מתן ההחלטה התגלו עובדות נוספות המערערות לכאורה את הקביעות שביסודה, מה שהוביל לסיום ההתדיינות בתיק בהסדר פשרה. בשל כך, העתירה שבפנינו נותרה חסרה תשתית עובדתית מספקת. איננו חולקים אפוא על עמדת המוצא הנורמטיבית של העותרת לפיה טוהר המידות בשירות הציבורי, ולא כל שכן בתפקידים בכירים ורגישים במשטרה, הם צו חיים לכולנו. אולם, אין די שעתירה תהיה מבוססת על עקרונות נורמטיביים ראויים. עליה להיות מעוגנת בתשתית עובדתית מתאימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ג בסיון התשע"ד (‏11.6.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13058550_L17.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il