ודים מולדבסקי נ. שירות בתי הסוהר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5854/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותר: ודים מולדבסקי נ ג ד המשיבים: 1. שירות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחת לפניי עתירה המבקשת להורות למשיבים לבצע שינויים בשתי פקודות נציבות בתי הסוהר – פקנ"צ 04.13.00 "דין משמעתי לאסירים" ופקנ"צ 04.17.00 "הענקת טובות הנאה ושלילתן" (להלן: פקנ"צ 04.13.00 ופקנ"צ 04.17.00 בהתאמה); ובנוהל משטרת ישראל 03.300.231 "הטיפול בעבירות המתבצעות על ידי אסירים ועצורים בתוך כותלי הכלא" (להלן: נוהל משטרת ישראל). זאת, לטענת העותר, משום שההוראות המצויות בפקודות אלו ובנוהל, מאפשרות להעניש אסיר פעמיים בגין אותו מעשה. תוצאה שהיא, על-פי הנטען, מנוגדת לאמור בסעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), הקובע כי לא ניתן להעניש אסיר פעמיים בגין אותה עבירה. טענות הצדדים 2. העותר – אסיר שאינו מיוצג – מבקש להעלות שתי טענות עיקריות. ראשית, לגישתו, שתי פקודות נציבות בתי הסוהר המוזכרות לעיל מאפשרות הן להעמיד אסיר לדין משמעתי והן לשלול ממנו טובות הנאה או למנוע את הענקתן, בגין אותה פעולה שהוא ביצע, כך שמדובר בענישה כפולה האסורה לפי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר. שנית, העותר סבור כי מאחר שנוהל משטרת ישראל ופקנ"צ 04.13.00 מאפשרים הן לשפוט אסיר בדין משמעתי והן לפתוח כנגדו בהליך בפלילי, בגין אותו מעשה, הרי שגם במקרה זה מדובר בענישה כפולה אסורה. המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף שכן לא קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה בפקודות ובנוהל מושא העתירה, בהינתן שאלו אינם סותרים זה את זה או את האמור בפקודת בתי הסוהר. כן נטען כי נוכח השוני בין ההליך המשמעתי ובין הליך שלילת או מניעת טובות הנאה, אין פסול בכך שאלו יופעלו במקביל. באשר לטענות העותר ביחס לנוהל משטרת ישראל, גורסים המשיבים כי הנוהל עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 61 ו-62 לפקודת בתי הסוהר. המסגרת הנורמטיבית, דיון והכרעה 3. הדין המשמעתי החל על אסירים מקורו בסימן ח' לפקודת בתי הסוהר, הקובע כי ניתן להעמיד אסיר לדין משמעתי במקרה שביצע עבירת בית סוהר (כהגדרתה בסעיף 56 לפקודה). בהתאם, פקנ"צ 04.13.00 נועדה להסדיר את ההוראות הרלוונטיות לשם כך. במקביל, קיימים כללים העוסקים במניעת או שלילת טובות הנאה הניתנות לאסירים, כתלות בהתנהגותם. מקורם בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, אשר הוראותיה מוסדרות בפקנ"צ 04.17.00. כמו כן, חלק מהעבירות המוגדרות כעבירות בית סוהר על-פי סעיף 56 לפקודת בתי הסוהר הן עבירות על-פי חוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, נקבע נוהל משטרת ישראל אשר נועד להתוות עקרונות בדבר חלוקת האחריות בין המשטרה לשב"ס, בכל הנוגע לטיפול בתלונות על אסירים שביצעו, לכאורה, עבירות פליליות בין כתלי בית הסוהר. כאמור, העותר טוען כי יש בפקודות נציבות בתי הסוהר שהוצגו לעיל ובנוהל משטרת ישראל כדי לסתור את סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר, הקובע כדלקמן: שום דבר האמור בפקודה זו אינו בא לפטור אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר, ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת. 4. דא עקא, שאין בסעיף האמור כדי לסייע לעותר, שכן עתירתו אינה מניחה תשתית עובדתית ומשפטית לפגם כלשהו בהתנהלות המשיבים ביחס אליו ומכאן שדינה להידחות על הסף. כלל זה מעוגן בתקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ופורש בפסיקה ככלל הדורש שהעתירה שהוגשה לבית משפט זה תצביע על כך שהרשות המנהלית שנגדה מופנית העתירה נהגה לכאורה שלא כדין (בג"ץ 5144/12 דלאל נ' דגן (14.8.2012); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי – עילות הסף 280 (2008)). אין זה המצב בעניינו. באשר ליחס שבין הדין המשמעתי ובין הדין הפלילי, המוסדר בנוהל משטרת ישראל, הרי שהעותר לא הניח כל תשתית עובדתית הרלוונטית לעניינו ולא פירט האם הועמד לדין משמעתי ופלילי במקביל ובאילו נסיבות, ולו מטעם זה אין מקום לקבל את טענתו. באשר ליחס שבין פקנ"צ 04.13.00 העוסקת בדין משמעתי ובין פקנ"צ 04.17.00 העוסקת בטובות הנאה, הרי שאין מניעה שבגין מעשה אחד של אסיר יוטל מצד אחד עונש משמעתי ומצד שני תישלל ממנו טובת הנאה או תימנע הענקתה. מדובר בשני הליכים שונים במהותם ובתכליתם. בעוד שההליך המשמעתי מכוון לענישה משמעתית בעקבות עבירות בית סוהר שבוצעו (המפורטות בסעיף 56 לפקודת בתי הסוהר), ההליך העוסק בטובות הנאה הוא מינהלי במהותו ואיננו עוסק בענישה כי אם בשלילה או מניעה של טובות הנאה מקום שבו האסיר לא עומד בתנאים לקבלתן. לא מדובר אפוא בענישה אלא באי מתן "פריביליגיות", שממילא אינן מוקנות לאסיר באופן "אוטומטי", אלא ניתנות לו רק אם התנהגותו נמצאת מתאימה לכך. מכאן ששלילת טובות הנאה או מניעתן איננה מובילה לענישה כפולה הפסולה על-פי סעיף 62 לחוק הסדר הדין הפלילי. ענישה משמעתית לחוד ושלילת טובת הנאה או מניעתה לחוד. עקרון זה מעוגן במפורש בסעיף 11 לפקנ"צ 04.13.00 הקובע כי שיפוט משמעתי של אסיר אינו מונע במקביל נקיטה בנפרד של הליך מניעת טובות הנאה. היות שהעותר לא הצביע על אף מקור חוקי רלוונטי, ואף לא מצאתי כזה, שמעיד כי נפל פגם בפקודות הנציבות שנקבעו על-ידי המשיב 1, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה ודין העתירה להידחות על הסף. יוער כי העותר טען לפגמים שונים שנפלו בהליכי העמדתו לדין משמעתי ובהליכי שלילת טובות הנאה ממנו, העוסקים, למשל, בשקיפות ההליכים. ואולם, ביחס לטענות אלו, הרי שהדרך המתאימה לבררן אינה במסגרת עתירה לבית משפט זה, כי אם בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר של העותר (סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר). כך גם לגבי בקשתו הפרטנית למתן היתר להכנסת ספרות משפטית לכותלי בית הסוהר. 5. העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד באדר ב התשע"ט (‏31.3.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 18058540_Z09.docx בד מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il