עע"מ 5854-11
טרם נותח
ד"ר הנריק רוסטוביץ נ. עיריית חולון
סוג הליך
ערעור עתירה מינהלית (עע"מ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק עע"מ 5854/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים
עע"מ 5854/11
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערער:
עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ
(כמנהל עזבון המנוח אברהם עצמון ז"ל)
נ ג ד
המשיבה:
עיריית חולון
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' סוקולוב) מתאריך 30.6.2011 ב-עת"מ 6764-03-11
המערער:
בעצמו
בשם המשיבה:
עו"ד דוד ששון
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' סוקולוב) ב-עת"מ 6764-03-11 (להלן: העתירה), אשר בגדרו נדחתה עתירתו של המערער כנגד המשיבה.
אפרט עתה את הנתונים הנדרשים להכרעה.
הרקע לעתירות
2. אברהם עצמון ז"ל (להלן: המנוח) היה הבעלים של דירת מגורים יחידה הממוקמת בעיר חולון (להלן: הדירה). במשך שנים רבות המנוח נמנע מלשלם למשיבה את חובותיו בגין ארנונה ותשלומי חובה אחרים שהוטלו עליו כמחזיק בנכס. בחודש אוגוסט לשנת 2006 (טרם פטירתו של המנוח) – המשיבה רשמה שעבוד על זכויות המנוח בדירה לצורך הבטחת פירעון חובותיו האמורים של המנוח החל משנת 1994 ועד לאותה עת (חובות אלה יכונו: חוב הארנונה), וזאת מכוח סעיף 11א לפקודת המיסים (גביה) (להלן: הפקודה).
3. בתאריך 09.02.2010, בסמוך לאחר פטירתו של המנוח, המשיבה פתחה תיק הוצאה לפועל למימוש הדירה, בהתאם לתקנה 28(ב) לתקנות המיסים (גביה), לשם גביית חוב הארנונה.
4. בתאריך 21.09.2010, המערער מונה כמנהל עזבונו של המנוח על ידי בית משפט לענייני משפחה, והחל בפעולות למימושה של הדירה. כחודש וחצי לאחר מינויו כאמור, נודע למערער כי המשיבה הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למנות את בא-כוחה בהליך שלפנינו (להלן: עו"ד ששון), ככונס נכסים מטעמה, לצורך מימוש הדירה על ידו.
5. מספר שבועות לאחר הגשתה של הבקשה הנ"ל, בתאריך 22.11.2010, התקיימה פגישה בין המערער לעו"ד ששון. במסגרת הפגישה המערער ביקש לקבל פירוט של חוב הארנונה, שבגינו נרשם השעבוד לטובת המשיבה. בנוסף, עו"ד ששון הצהיר במהלך הפגישה כי הוא עומד על הבקשה להתמנות ככונס נכסים מטעם המשיבה לצורך מימוש הדירה.
6. המערער הגיש התנגדות לבקשת המינוי הנ"ל. לנוכח התנגדות זו, בתאריך 03.01.2011, נערך דיון בלשכת ההוצאה לפועל, ובעקבותיו נדחתה בקשתה של המשיבה למינוי עו"ד ששון ככונס נכסים. רשמת ההוצאה לפועל נימקה את דחיית הבקשה בכך שהליכי מימוש הדירה כבר נפתחו על ידי המערער, והם מצויים בשלבים מתקדמים. במהלך הדיון האמור התחייבה המשיבה להעביר למערער את כל הנתונים הנוגעים לחוב הארנונה של המנוח, כפי שהתבקשה לעשות עוד בפגישה בין הצדדים שצוינה בפיסקה 5 שלעיל.
7. בתאריך 06.01.2011 הועבר לידי המערער תדפיס של חוב הארנונה שבגינו נרשם השעבוד על הדירה. בתגובה לתדפיס זה, המערער פנה אל עו"ד ששון בכתב וטען כי מהתדפיס עולה שבעת רישום השעבוד – חלה התיישנות על חלק מחוב הארנונה (הכוונה היא לחלק החוב, אשר נוצר למעלה מ-7 שנים עובר לרישום השעבוד, קרי בין השנים: 1994 ל-1999). המערער הוסיף כי לא ניתן ללמוד מהתדפיס מהו אותו חלק מהחוב שלגביו חלה התיישנות, ולכן ביקש מעו"ד ששון שיועבר לו פירוט מלא של חוב הארנונה.
8. תוך כדי התנהלותה של ההתכתבות בין הצדדים בנוגע לשאלת ההתיישנות ובנוגע לבקשתו של המערער לקבלת פירוט מלא על חוב הארנונה – הדירה נמכרה על ידי המערער. בעקבות מכירה זו, עו"ד ששון הודיע, בתאריך 15.02.2011, כי בכוונתו לפתוח בהליכים לגביית מלוא חוב הארנונה (לרבות חלק החוב שהתיישן, לטענת המערער). בעקבות האמור – המערער פנה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן הוראות, שבגדרה ביקש כי יותר לו להגיש עתירה מנהלית כנגד המשיבה. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה, ובהתאם לכך המערער הגיש בתאריך 03.03.2011 את העתירה, מושא ערעור זה – לבית המשפט המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט לעניינים מנהליים, או בית המשפט קמא).
להשלמת התמונה אציין כי בתאריך 27.04.2011 (לאחר שהוגשה העתירה) נמסר למערער פירוט מלא של חוב הארנונה, ובסמוך לאחר מכן המערער שילם את מלוא חובו של המנוח בגין הדירה, למעט אותו חלק מחוב הארנונה שנוצר למעלה מ-7 שנים טרם מועד רישום השעבוד על הדירה – בין שנת 1994 לחודש אוגוסט 1999, שעל פי אומד דעת ב"כ הצדדים הוערך, במועד הדיון בפנינו, בסך של כ-250,000 ש"ח (להלן: חלק החוב שבמחלוקת).
ההליך בפני בית המשפט לעניינים מנהליים
9. במסגרת עתירתו של המערער – בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד התבקש להעניק למערער את הסעדים הבאים:
(א) לצוות על המשיבה להמציא למערער פירוט מלא של חוב הארנונה בגין הדירה;
(ב) להצהיר כי חיובי הארנונה שהתיישנו בהתאם לדיני הארנונה אינם בני גביה;
(ג) לצוות על המשיבה להסיר את השעבוד שהוטל על הדירה, לאחר שתיפרע יתרת החוב שלא התיישן;
(ד) לצוות על המשיבה להמציא למערער אישור להעברת הנכס בפנקס המקרקעין לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש], וזאת לאחר פירעון של יתרת החוב שלא התיישן (שכאמור נפרע לאחר שהומצא למערער פירוט מלא של החוב).
10. בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד דחה את עתירתו של המערער ממספר טעמים מרכזים, שיפורטו להלן:
ראשית, נקבע כי תקיפתו של השעבוד, על ידי המערער, נגועה בשיהוי ניכר. בהקשר זה הצביע בית המשפט לעניינים מנהליים על השתהות בשני מישורים: השתהות מצד המנוח (אשר בנעליו בא המערער) – שלא העלה כל טענה כנגד השעבוד בסמוך לאחר מועד רישומו, והשתהות של המערער עצמו – שלא תקף את השעבוד באף אחד מהדיונים במסגרת הליך ההוצאה לפועל שקדם לעתירה.
שנית, נקבע כי טענת ההתיישנות לא הועלתה "בהזדמנות הראשונה", ולפיכך, בהתאם לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) – אין ביכולתו של המערער להעלות טענה שכזו כנגד חלק החוב שבמחלוקת במסגרת העתירה.
שלישית, נקבע כי אפילו ניתן היה להידרש לטענת ההתיישנות שהועלתה באיחור, משנרשם שעבוד על הדירה – ממילא לא היה בטענה זו כדי לסייע למערער, וזאת לאור הקבוע בסעיף 20 לחוק ההתיישנות.
לבסוף התייחס בית המשפט קמא לשאלה העקרונית הנוגעת לתחולתה של הפקודה על חובות ארנונה שקדמו לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: האכרזה), שפורסמה על ידי שר האוצר בתאריך 24.2.2000 (לגביה יורחב הדיון בפיסקה 23 שלהלן), אשר במסגרתה הורחבה הגדרת "מס" שבפקודה כך שתכלול גם חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים המגיעים לרשות המקומית על פי דין. בית המשפט קמא הנכבד קבע כי מאחר שלא נקבע אחרת בגדר האכרזה האמורה – היתה המשיבה רשאית לנקוט באמצעי הגביה המינהלי הכלול במסגרת סעיף 11א לפקודה לשם גביית חובות ארנונה של המנוח, אשר נוצרו לפני פרסום האכרזה (כאשר חלק החוב שבמחלוקת נכנס בגדר חובות אלה).
על פסק דין זה נסוב הערעור שבפנינו.
התפתחויות נוספות הנוגעות לערעור
11. יש לציין כי בחודש פברואר 2014 ניתן פסק דין ב-בג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (05.02.2014) (להלן: עניין עיריית הרצליה), אשר עסק בנושא קרוב לזה שלפנינו (התייחסות לפסק דין זה תובא בפיסקאות 25-24 שלהלן). בעקבות עניין עיריית הרצליה, המערער הגיש בקשה למתן פסק דין בעניינו לנוכח ההלכה שנקבעה, לשיטתו, במסגרת פסק הדין האמור, אשר פועלת, לגישתו, לטובתו.
12. בחודש אפריל 2015 ניתן פסק דין נוסף הנוגע לגבייה מנהלית של חובות ארנונה ב-עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.04.2015) (להלן: עניין עיריית חיפה). בהחלטת ההרכב מתאריך 28.04.2015 ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים טיעוניהם באשר להשלכות עניין עיריית חיפה על הערעור שבפנינו, והם עשו כן.
טענות המערער
13. בהודעת הערעור ובסיכומים שהוגשו מטעמו – המערער העלה מספר טענות. להלן העיקריות מבין טענות אלה:
ראשית, המערער משיג על קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לפיה השעבוד שנרשם על ידי המשיבה מכוח סעיף 11א לפקודה חל גם על חובות שנוצרו לפני פרסום האכרזה, וביניהם חלק החוב שבמחלוקת. לשיטת המערער, סעיף 11א לפקודה, שתחולתו הורחבה במסגרת האכרזה גם על חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים המגיעים לרשות המקומית על פי דין, יוצר, כלשונו: "זכות מהותית וקניינית לרשות המקומית", תוך פגיעה בזכויות החייב. משכך המערער סבור כי החלת הפקודה על חובות ארנונה שקדמו לאכרזה – מהווה החלה רטרואקטיבית אסורה. לגישתו, ניתן להחיל את סעיף 11א לפקודה, ואת השעבוד שנוצר על פיו – אך ורק על חובות שנוצרו לאחר מועד פרסום האכרזה, כאשר חלק החוב שבמחלוקת איננו נכנס בגדר חובות אלה, ועל כן השעבוד ביחס לחלק זה נרשם בניגוד לדין.
שנית, המערער טוען כי בית המשפט קמא הנכבד שגה בקביעתו כי חלק החוב שבמחלוקת לא התיישן. לטענת המערער, לאור ההלכה לפיה ניתן להעלות טענת התיישנות מהדין האזרחי גם כנגד הליכי גבייה מנהליים, ומאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד היווצרותו של חלק החוב שבמחלוקת ועד למועד רישום השעבוד על ידי המשיבה – חלה התיישנות על חלק חוב זה. נוכח ההתיישנות האמורה, ומכיוון ששולמו יתר חלקי חוב הארנונה, המערער גורס כי יש להורות על הסרתו של השעבוד שנרשם להבטחת חוב זה.
לבסוף, המערער סבור כי בית המשפט קמא הנכבד שגה בפוסקו כי לא ניתן לתקוף את השעבוד שנרשם מחמת שיהוי. המערער מטעים כי עתירתו איננה מופנת כנגד רישום השעבוד, אלא כנגד תחולת שעבוד זה על החלק מחוב הארנונה שהתיישן במועד הרישום. לשיטתו, לא היתה כל השתהות בתקיפת החלק האמור מתוך השעבוד, וכל עיכוב שחל בהקשר זה נגרם כתוצאה מהתנהלותה חסרת תום הלב של המשיבה, אשר נמנעה מלהמציא לו פירוט מלא של חוב הארנונה, במשך כ-5 חודשים מהמועד שביקש פירוט זה.
14. כאמור, בעוד ההליך תלוי ועומד בפנינו, ניתנו פסקי דין בעניין עיריית הרצליה ובעניין עיריית חיפה. המערער סבור כי גם לנוכח פסקי הדין האמורים – יש לקבל את ערעורו וכן את עתירתו בהתאם.
טענות המשיבה
15. עיקר טענותיה של המשיבה הן כדלקמן:
ביחס לתחולת שעבוד מכוח סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסום האכרזה, המשיבה טוענת כי בהיעדר מגבלה בעניין זה במסגרת האכרזה – ניתן להבטיח באמצעות שעבוד מכוח סעיף 11א לפקודה גם חובות שקדמו לפרסום האכרזה. כן גורסת המשיבה כי סעיף 11א לפקודה איננו פוגע בזכויות החייבים, אלא רק מעמיד אמצעי גביה נוסף לטובת הרשויות המקומיות לשם הקלה בגביית חובות ארנונה ותשלומי חובה נוספים המגיעים לה על פי דין. משכך המשיבה סוברת כי מדובר בהקלה פרוצדורלית גרידא.
בנוגע לשאלת ההתיישנות, המשיבה טוענת כי משנקבע שדיני ההתיישנות "האזרחיים" חלים בהליכי גביה מנהליים – קרי שיש ליישם בהליכים אלה גם אותם חריגים (או סייגים) הנכללים בחוק ההתיישנות. בהקשר זה המשיבה חוזרת על שני הסעיפים מחוק ההתיישנות (סעיף 3 וסעיף 20), שאליהם התייחס בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת פסק דינו.
בנוגע לסעיף 3 לחוק ההתיישנות – המשיבה חוזרת על טענתה שלפיה העלאת טענת ההתיישנות על ידי המערער לא נעשתה בהזדמנות הראשונה. המשיבה מטעימה בהקשר זה כי היו למנוח, ליורשיו ולמערער מספר הזדמנויות לאורך השנים לעשות כן, ומכאן שלגישתה – בית המשפט קמא צדק כשדחה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערער.
באשר לסעיף 20 לחוק ההתיישנות – המשיבה סבורה כי בהתאם לסעיף זה, מעת שנוצר שעבוד על הדירה להבטחת חוב הארנונה – אין בהתיישנותו של חלק החוב שבמחלוקת כדי לפגוע בזכותה להיפרע מהשעבוד האמור.
בנוגע לסוגיית השיהוי בתקיפתו של השעבוד, המשיבה טוענת כי המנוח, היורשים והמערער ידעו על חוב הארנונה ויכולים היו לבקש פרטים בנוגע אליו זמן רב לפני בקשת מינויו של עו"ד ששון ככונס נכסים מטעמה, אך לא עשו כן. בנוסף המשיבה חוזרת על טענותיה שהועלו בפני בית המשפט קמא והתקבלו במסגרת פסק דינו – כי המנוח והמערער השתהו בתקיפתו של השעבוד שנרשם. המשיבה אף טוענת כי העובדה שהמערער הגיש את עתירתו בטרם שנמסר לו פירוט החוב המלא מלמדת כי הוא ידע על החוב ומהותו עוד מהמועד בו הוא קיבל את תדפיס החוב, ומכאן שתקיפת השעבוד במסגרת העתירה כחודשיים לאחר מכן עולה כדי שיהוי.
16. ביחס לעניין עיריית הרצליה המשיבה טוענת כי אין בו כדי לפתור את המחלוקת בין הצדדים במסגרת העתירה, מושאת הערעור. כמו כן נטען על ידה כי עמדתה כאן זוכה לתמיכה מתוך דברים שנאמרו במסגרת פסק הדין בעניין עיריית חיפה.
17. לאחר שהוצגו טענותיהם של הצדדים שבפנינו, אפנה עתה לליבון הסוגיות העולות כאן במסגרת הערעור.
דיון והכרעה
18. בפתח הדברים אציין כי לאחר שמיעת הצדדים, ועיון בחומר שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברתי ולחברי שנעשה, וזאת מן הטעמים שיוצגו להלן.
19. במסגרת הערעור שבפנינו עולות מספר שאלות עקרוניות שנוגעות לתחולתו ולהשפעתו של שעבוד שהוטל על ידי רשות מקומית על מקרקעין בעקבות חוב ארנונה על פי סעיף 11א לפקודה. ניתן לסכם את השאלות שבמוקד הערעור והעתירה כך:
(א) האם ניתן להבטיח, באמצעות שעבוד שהוטל על הדירה מכוח סעיף 11א לפקודה, חובות ארנונה של המנוח, אשר קדמו למועד פרסום האכרזה?
(ב) ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית – יש להשיב על שתי שאלות משנה – האחת: האם חלה התיישנות על חלק החוב שבמחלוקת, במועד בו שוכלל השעבוד מכוח סעיף 11א לפקודה? והשניה: כיצד משפיעה ההתיישנות, ככל שהיא חלה כאן, על היכולת להיפרע מן השעבוד, אם בכלל?
(ג) במידה שקיים בסיס משפטי לטענת התיישנות לגבי חלק החוב שבמחלוקת, יש לבחון עדיין אם קיימים מחסומים דיוניים (כגון: דיני השיהוי וסעיף 3 לחוק ההתיישנות, המחייב להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה), העלולים לחסום את אפשרותו של המערער להעלות טענת התיישנות כנגד חלק מחוב הארנונה, או מתקיפה של השעבוד שנועד להבטיח את פירעונו של חוב זה?
20. אקדים ואומר כי ביחס לשאלות הנ"ל דעתי היא שסעיף 11א לפקודה חל גם על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסום האכרזה (בכפוף לכך שטרם חלפה תקופת ההתיישנות של חובות אלה במועד הפרסום), ובהתאם גם על חלק החוב שבמחלוקת. כמו כן, סבורני כי בנסיבות דנא – לא חלה התיישנות של חלק החוב האמור במועד הקובע לשכלולו של השעבוד, ומכאן שלפי סעיף 20 לחוק ההתיישנות, אין בהתיישנותו של חלק החוב שבמחלוקת, לאחר שכלולו של השעבוד, כדי לפגוע בזכותה של המשיבה להיפרע ממנו. בהיעדר התיישנות של חלק החוב שבמחלוקת, ממילא אין מקום להידרש לשאלה הנוספת בדבר המחסומים הדיוניים הנ"ל.
להלן אפרט את נימוקיי למסקנות האמורות. תחילה אפתח בהצגה, קצרה, של המסגרת החקיקתית הרלבנטית.
סעיף 11א לפקודת המסים (גביה) והאכרזות לגבי חובות ארנונה
21. פקודת המסים (גביה) הינה פקודה מנדטורית, שעברה מספר תיקונים לאורך השנים, אשר מעניקה לרשויות אמצעים מינהליים שונים לצורכי גבית מסים, כפי שאלה מוגדרים בפקודה. סעיף 11א שהוסף לפקודה במסגרת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה), התשל"ג-1973, מורה כך:
"(1) מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין.
(2) כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין יהיה שעבוד על המקרקעין אם נרשמה בפנקס המקרקעין הערה על כך על פי הודעת גובה המס; נרשמה הערה על שעבוד כאמור, תהא דרגתו נדחית בפני כל שעבוד של אותם מקרקעין שהיה רשום שעה שנרשמה ההערה".
הסעיף הנ"ל מקנה לרשויות אמצעי גביה מנהלי בדמות הטלת שעבוד על מקרקעין של "סרבן", בגין סוגי מס שונים המוגדרים בסעיף 2(1) לפקודה. במסגרת הוראת הסעיף נערכת הבחנה בין מס המגיע על מקרקעי הסרבן, לבין כל מס אחר המגיע מסרבן שהוא בעל מקרקעין.
בנוגע למס המגיע על מקרקעי הסרבן, מורה סעיף 11א(1) לפקודה כי מס כאמור יהיה שעבוד ראשון על אותם המקרקעין. מלשון הסעיף נלמד כי שעבוד זה תקף אף אם הוא לא נרשם במרשם המקרקעין, וכי בהיותו "שעבוד ראשון", ניתנת לו עדיפות על פני כל משכנתה ושעבוד אחר, ללא משמעות למועד רישומם של שעבודים קודמים מתחרים (ראו: עניין עיריית הרצליה, פיסקה 60 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס). באשר למס אחר, שאיננו מגיע על מקרקעי הסרבן (במשמעות סעיף 11א(1) הנ"ל) – סעיף 11א(2) לפקודה קובע כי מס זה יהיה בבחינת שעבוד על מקרקעי הסרבן רק אם הוא נרשם בפנקס המקרקעין. כן קובע הסעיף כי שעבוד בגין מס שאיננו על מקרקעי הסרבן – נדחה מפני כל שעבוד שנרשם על אותם מקרקעין טרם רישומו של שעבוד זה.
להשלמת התמונה יש לציין כי מאז התיקון הנ"ל בוצע תיקון נוסף לסעיף 11א (בגדרו הוסף סעיף 11א(1א)) שאיננו רלבנטי לענייננו.
22. בשנת 1999 קבע בית משפט זה, ב-רע"א 2911/95 אברהם נ' עיריית רמת-גן, פ"ד נג(1) 218 (1999) (להלן: עניין אברהם), כי אין לראות בארנונה משום "מס" במשמעות הפקודה, ומשכך לא מוקנה לרשויות המקומיות שעבוד בגין חובות ארנונה, מכוח סעיף 11א לפקודה.
23. כשנה לאחר פסק הדין בעניין אברהם, בתאריך 16.03.2000, פרסם שר האוצר את האכרזה. מתוך האכרזה, רלבנטי לענייננו סעיף 1, שזו לשונו:
"על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין (להלן – חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה".
בתאריך 27.03.2001 פרסם שר האוצר אכרזה נוספת, שהאריכה את תוקפה של האכרזה הנ"ל, ובגדרה גם תוקן סעיף 1 לאכרזה (להלן: האכרזה המתקנת) – והוא קובע, מאז, כך:
"על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ועל תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין (להלן – חובות לרשות המקומית) יחולו הוראות הפקודה למעט סעיף 10, וסעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה 'ראשון' נמחקה ממנו; החובות לרשות המקומית יהיו מס כמשמעותו בפקודה".
(ההדגשות מסמנות את התיבות שנוספו לסעיף במסגרת התיקון – ח"מ).
במסגרת האכרזה המתקנת נקבע כי היא תיכנס לתוקף החל מתאריך 01.04.2001. לאחר פרסומה של האכרזה המתקנת, פורסמו אכרזות נוספות שהאריכו את תוקפה של האכרזה, מבלי שבוצע במסגרתן כל שינוי בסעיף 1 הנ"ל, מעבר לתיקון שבוצע במסגרת האכרזה המתקנת כאמור.
לאחר שהובאה המסגרת הנורמטיבית, אציג כעת את ההלכה שנקבעה בעניין עיריית הרצליה, ככל שהיא נוגעת לענייננו.
עניין עיריית הרצליה
24. בעוד הערעור שבפנינו תלוי ועומד, ניתן, כאמור, בתאריך 05.02.2014, פסק דין בעניין עיריית הרצליה. פסק דין זה עסק בשתי שאלות עקרוניות, שבמסגרתן נבחן מעמדם של חובות ארנונה והיטלי השבחה ביחס לשעבודים שנעשו לטובת נושים מובטחים. בין היתר, נדונה שם סוגיית תחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה, ונקבעו בו מספר קביעות הרלבנטיות לענייננו. אציגן להלן:
ראשית, נפסק כי לאור אכרזותיו של שר האוצר שתוארו לעיל, יש לראות בארנונה "מס" לצורך הפקודה (שם, בפיסקה 69 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס).
שנית, נקבע כי יש לראות בארנונה כ"מס המגיע על מקרקעי הסרבן", ולהחיל בהתאם את סעיף 11א(1) לפקודה על חובות הארנונה (ולא את סעיף 11א(2) לפקודה). משמעות הדבר היא כי השעבוד איננו טעון רישום לצורך שכלולו. ככל שמדובר בחובות שנוצרו לאחר כניסתה לתוקף של אכרזה המתקנת, יחול סעיף זה על חובות ארנונה ללא המילה "ראשון", קרי מדובר בשעבוד "רגיל" מבחינת סדרי הנשייה (שם, בפיסקאות 73-71, 81 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס).
25. לאור הנסיבות בעניין עיריית הרצליה, לא היה צורך להכריע בסוגיית דינם של חובות ארנונה שנצמחו לפני כניסתה לתוקף של האכרזה, ועל כן היא נותרה בצריך עיון. ההכרעה בשאלה זו נדרשת בענייננו פה, ולכך אתייחס אליה עתה.
תחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שנוצרו עובר לפרסום האכרזה
26. השאלה הראשונה העומדת בפנינו נוגעת לתחולתו של סעיף 11א(1) לפקודה על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסום האכרזה.
עיון בפקודה מלמד כי היא איננה כוללת הוראת מעבר המסדירה את תחולת הפקודה על חובות מס שנוצרו לפני כניסתה לתוקף. באופן דומה, לא קיימת אף במסגרת האכרזה הוראת מעבר שמסדירה את שאלת החלת הפקודה על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסומה של האכרזה. בהיעדר הוראות מעבר מפורשות מאת המחוקק, או מחוקק המשנה, שומה עלינו לקבוע את תחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שנוצרו עובר לפרסום האכרזה (ראו: ע"א 730/83 מנהל מס שבח מקרקעין נ' אלקוני, פ''ד לט(3) 169, 176 (1985)).
27. במספר רב של פסקי דין נקבע כי בהיעדר הוראה מפורשת של המחוקק, קיימת חזקה כי אין החוק חל רטרואקטיבית, או רטרוספקטיבית. על גישה זו עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק בציינו כך: "אחת החזקות המקובלות בשיטתנו הינה זו, כי תכליתו של חוק אינה לתחולה רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית. חזקה על כל חוק כי הוא צופה פני העתיד ולא פני העבר" (ראו: עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(2) 765, 776 (1992); ראו גם: ע"א 238/53 בוסליק נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח 4, 38 (1954)). מכאן שבבואנו לבחון את החלת סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שקדמו לפרסום האכרזה, עלינו ראשית לקבוע אם החלה שכזו מהווה החלה אקטיבית, או שמא מדובר בהחלה רטרוספקטיבית, או רטרואקטיבית.
28. על האבחנה בין החלה רטרואקטיבית, רטרוספקטיבית, אקטיבית ופרוספקטיבית עמדתי בחוות דעתי ב-בג"ץ 11088/05 הייב נ' מנהל מקרקעי ישראל (19.8.2010), וכך כתבתי שם:
"(א) חיקוק הוא רטרואקטיבי אם הוא משנה לעבר את מעמדה המשפטי, תכונותיה המשפטיות, או תוצאותיה המשפטיות של פעולה שנעשתה לפני כניסתו של אותו חיקוק לתוקפו ... בדרך כלל הדבר נעשה על ידי הקדמת תחולתו של חיקוק למועד הקודם לחיקוקו, כך שהוא פועל אחורה בזמן ומשנה למפרע את הדין ששרר לפני חקיקתו...
(ב) חיקוק הוא רטרוספקטיבי, כאשר הוא פועל לעתיד, אך מסתכל אחורה ומעניק תוצאות שונות לעתיד לפעולות שהתרחשו בעבר, או משנה מצב שהתקיים בעבר ואיננו קיים עוד בהווה ...
(ג) חיקוק הוא אקטיבי, כאשר הוא פועל מיד על מצב דברים, כפי שהוא קיים ביום כניסתו לתוקף ומשנה הלכה למעשה את האפקט המשפטי של מצב קיים ...
(ד) חיקוק הוא פרוספקטיבי, כאשר הוא פועל לגבי פעולות, או מצבים שיתקיימו רק בעתיד...".
(שם, בפיסקה 16; ההדגשות אינן במקור – ח"מ).
(ראו גם: דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פיסקה 34-30 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (14.07.2011)).
בהתאם להגדרות שלעיל, דומני כי החלת השעבוד המוקנה למשיבה מכוח סעיף 11א לפקודה – על חובות ארנונה שנוצרו עובר לפרסום האכרזה וטרם נפרעו – מהווה החלה אקטיבית. סעיף 11א לפקודה איננו משנה לעבר את מעמדם המשפטי של חובות הארנונה, או משנה מצב של חובות שאינם קיימים עוד בהווה, אלא מחיל על חובות ארנונה קיימים שעבוד, ובכך משנה את האפקט המשפטי של חובות אלה מרגע הפרסום ואילך. ברי, איפוא, כי מדובר בשינוי מצב משפטי קיים במבט לעתיד (ראו: רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ''ד ס(1) 489, 509-508 (2005)).
תוצאה זו, המאפשרת הטלת שעבוד מכוח סעיף 11א לפקודה גם על חובות ארנונה שהיו קיימים במועד פרסום האכרזה, מתבקשת גם לנוכח תכליתה של האכרזה. האכרזה, אשר מרחיבה את תחולת הפקודה גם לחובות ארנונה ותשלומי חובה נוספים המגיעים לרשויות המקומיות על פי דין, נועדה למטרה ציבורית שהיא – הקלה בגביית חובות ארנונה ותשלומים אחרים המגיעים לרשויות מקומיות על פי דין מסרבנים, וזאת ללא צורך בהשקעה רבה של כספי ציבור לשם מימוש הגביה (ראו: עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פיסקה 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (05.12.2006); ע"א 1167/01 עיריית ראשון-לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ''ד ס(3) 553, 560-559 (2005)). ברי, איפוא, כי החלת סעיף 11א לפקודה מקדמת אינטרס של הכלל. בנוסף לקידומו של האינטרס הציבורי, סבורני כי החלה שכזו איננה פוגעת מעבר למידתיות המתחייבת באינטרס לגיטימי של הפרט. אדם שאיננו משלם את חובותיו לרשויות, המוגדר כ"סרבן" בגדר הפקודה, איננו נהנה מ"זכות מוקנית" להימנע מתשלום חובותיו. משכך אין בסעיף 11א לפקודה, אשר מעניק לרשויות השלטוניות שעבוד להבטחת תשלומם של אותם חובות, ומקל על אופן גבייתם, כדי לפגוע בזכות מוקנית, או אינטרס ציפייה לגיטימיים של הסרבן.
29. על אף האמור לעיל, יש לזכור כי קיים פוטנציאל פגיעה בסרבן כתוצאה מהחלתו של סעיף 11א(1) לפקודה על חובות ארנונה. פוטנציאל פגיעה זה מתגלה במלוא עוצמתו כאשר מדובר בדירת מגורים. יחד עם זאת, אינני סבור כי פוטנציאל הפגיעה משמעותי דיו כדי להצדיק הימנעות מהחלה של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שהיו קיימים במועד פרסום האכרזה. בהקשר זה יש ראשית לציין כי אפשרות למימוש מקרקעי הסרבן עמדה לזכות הרשויות המקומיות אף לפני האכרזה – באמצעות הגשה של תביעה כספית אזרחית כנגד הסרבן, ופתיחת תיק הוצאה לפועל לאחר קבלת פסק דין לטובתן, כאשר במסגרתו ניתן להטיל עיקול על נכסי הסרבן ולממשם. זאת ועוד, יש להוסיף כי פוטנציאל הפגיעה בסרבן בהקשר זה מצטמצם לנוכח הזהירות הרבה הננקטת בהליכי מימוש של דירות המשמשות למגורים של חייבים (ראו: סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967; רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 534 (2001); רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נ(1) 338, 343 (1996)), קל וחומר כאשר מדובר במימוש של דירת מגורים על ידי הרשויות השלטוניות (ראו הנחיה מס' 7.1002 של היועץ המשפטי לממשלה מפברואר 2012, אשר במסגרתה נכתב כי מוצדק להקפיא הליכי גביה לפי הפקודה כאשר: "הנכס היחיד שניתן לעיקול הוא דירת מגוריו של החייב, שהיא גם דירתו היחידה").
נוכח האמור לעיל, הנני בדעה כי החלה של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שנוצרו טרם מועד פרסום האכרזה מהווה החלה אקטיבית, ואיננה סותרת את חזקת אי הרטרוספקטיביות. משמעות הדבר היא כי גם חובות ארנונה שנצמחו קודם למועד פרסומה של האכרזה, עשויים להביא ליצירת שעבוד על המקרקעין מכוח סעיף 11א לפקודה, כאשר השעבוד נוצר, כמובן, רק החל ממועד האכרזה.
30. זה המקום להעיר עוד כי בנסיבות מסוימות (אשר אינן מתקיימות במקרה דנן), בהם קיימים נושים מובטחים נוספים, עשויה להתעורר שאלה בנוגע לאופן החלתו של סעיף 11א(1) לפקודה ביחס לנושים אלה. כפי שצוין לעיל (ואף יובהר בפיסקה 34 שלהלן) – בתקופה שבין האכרזה לבין האכרזה המתקנת, נקבע כי חובות הארנונה יראו כ"שעבוד ראשון", הגובר על כל שעבוד אחר. מובן כי מתן סטטוס של "שעבוד ראשון" לחובות ארנונה שקדמו לפרסום האכרזה מביא לדחיית מעמדם בסדר הנשייה – של הנושים המובטחים האחרים, ולפגיעה בהסתמכותם על פנקס המקרקעין והדין שחל במועד רישום הבטוחה לטובתם. מדובר בפגיעה משמעותית באינטרס לגיטימי של הנושים המובטחים המתחרים, ומשכך סבורני כי עלינו למנוע פגיעה זאת על ידי מתן פרשנות מצמצמת של הפקודה, במובן זה שלמרות תחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות ארנונה שקדמו לפרסום האכרזה – לא תינתן עדיפות לחובות ארנונה אלה, על פני שעבודים שנרשמו בטרם פורסמה האכרזה (אף אם חובות הארנונה נוצרו לפני המועד שבו נרשמו השעבודים). מסקנה דומה נתקבלה בעניין עיריית הרצליה, וכך נקבע שם: "...כאשר השעבוד לטובת הנושה המובטח שוכלל לפני כניסתה לתוקף של [האכרזה] (היינו לפני תאריך 16.3.2000), הרי אין ליתן לחובות ארנונה שבגינם רובץ שעבוד מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים, מעמד עדיף על פני השעבוד המוקדם בזמן" (שם, בפיסקה 85 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס). פסק דין זה אמנם עסק בחובות ארנונה שנוצרו לאחר כניסתה לתוקף של האכרזה, אך ראוי לדעתי ליישם את קביעה זו גם בענייננו, מכוח קל וחומר.
31. הנה כי כן, דעתי היא כי החל ממועד פרסום האכרזה, יש לראות את סעיף 11א לפקודה כמקנה מעמד של שעבוד לחובות ארנונה שנוצרו עובר לכניסתה לתוקף של האכרזה (בכפוף לדיני ההתיישנות, כפי שיפורט להלן). אולם שעבוד זה איננו זוכה למעמד עדיף על פני שעבודים ששוכללו בטרם פורסמה האכרזה.
התיישנות חלק החוב שבמחלוקת
32. לאחר שהכרעתי בנוגע לתחולתו של סעיף 11א לפקודה על חובות שקדמו לפרסום האכרזה, עלי להידרש לטענתו המרכזית של המערער, הנוגעת להתיישנות חלק החוב שבמחלוקת. כאמור, המערער סבור כי חוק ההתיישנות חל על הליך הגביה המנהלי כשם שהוא חל על תביעות אזרחיות. בהתאם לכך, המערער טוען כי הואיל ובעת רישום השעבוד כבר חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד יצירת חלק החוב שבמחלוקת, חלה התיישנות על חלק חוב זה, על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות. מכאן שהמשיבה לא היתה זכאית, לגישתו של המערער, לרשום שעבוד על חלק החוב שבמחלוקת (שהתיישן לגישתו במועד רישום השעבוד – בשנת 2006), אלא רק על חובות ארנונה שנוצרו החל מאוגוסט 1999 ואילך (שכאמור כבר שולמו על ידו).
על אף שמקובלת עלי טענתו של המערער בנוגע להחלתם של דיני ההתיישנות על הליך הגביה המנהלי, שכן שאלה זו כבר הוכרעה על ידי בית משפט זה – דומה כי בנסיבות דנן לא חלה התיישנות על חלק החוב שבמחלוקת. אסביר הדברים מיד בסמוך.
33. הסוגיה הנ"ל מחייבת הכרעה בשלוש שאלות, והן: מהו המועד שבו שוכלל השעבוד על דירתו של המנוח בגין חוב הארנונה? האם חלה התיישנות של חלק החוב שבמחלוקת במועד שכלול השעבוד? האם חלה התיישנות לאחר שכלולו של השעבוד, אשר מונעת את גביית חלק החוב שבמחלוקת? על שאלות אלה אענה כעת על פי סדרן.
המועד הקובע לעניין שכלול השעבוד
34. השאלה שאליה אדרש כעת הינה מהו, באופן עקרוני, המועד שבו השעבוד משתכלל – האם במועד רישומו, או במועד פרסום האכרזה.
כאמור, חובות ארנונה מהווים "מס המגיע על מקרקעי הסרבן", ומשכך קובע סעיף 11א(1) לפקודה כי חובות אלה יהיו שעבוד. מלשון סעיף 11א(1) לפקודה נלמד כי תוקפו של שעבוד מכוח סעיף זה איננו מותנה ברישומו בפנקס המקרקעין, אלא הוא נוצר, באופן עקרוני, מיד עם היווצרותם של חובות הארנונה. מסקנה זהה התקבלה גם במסגרת עניין עיריית הרצליה (ראו: שם, בפיסקה 74 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס).
נוכח שכלולם המיידי של חובות הארנונה כשעבוד בעקבות האכרזה, ולאור השינויים החקיקתיים שתוארו לעיל, יש לחלק את חובות הארנונה לשלוש קטגוריות:
(א) הקטגוריה הראשונה כוללת את כל חובות הארנונה שנוצרו עובר לפרסום האכרזה (עד לתאריך 15.03.2000), וטרם חלפה תקופת ההתיישנות לגביהם (כפי שאבאר להלן). חובות בגדר קטגוריה זו זכו למעמד של "שעבוד ראשון" במועד פרסום האכרזה (אך, כאמור לעיל, שעבודים אלה אינם גוברים על שעבודים לטובת נושים מתחרים, שנרשמו טרם מועד פרסום האכרזה).
(ב) הקטגוריה השניה נוגעת לחובות ארנונה שנולדו החל ממועד פרסום האכרזה (16.03.2000) ועד לפני כניסתה לתוקף של האכרזה המתקנת (31.03.2001). חובות אלה מהווים "שעבוד ראשון" ממועד היווצרם (כפי שנקבע בעניין עיריית הרצליה – גם שעבודים אלה אינם זוכים לעדיפות על פני שעבודים שנרשמו טרם מועד פרסום האכרזה).
(ג) הקטגוריה השלישית מורכבת מחובות ארנונה שנוצרה החל ממועד פרסום האכרזה המתקנת (01.04.2001) ואילך (נכון למועד זה, עד לתאריך 31.12.2015 על פי האכרזה האחרונה שפורסמה בעניין), והם מהווים "שעבוד רגיל" בלבד, החל מיום היווצרם.
35. לענייננו, חלק החוב שבמחלוקת כולל, כאמור, חובות אשר נוצרו בין השנים 1999-1994, ומכאן שהוא נכנס בגדר הקטגוריה הראשונה הנ"ל. בהתאם לאמור לעיל, המועד הקובע לעניין שכלולו של חלק החוב שבמחלוקת כשעבוד הינו מועד פרסום האכרזה (בתאריך 16.03.2000).
נוכח המסקנה הנ"ל, ניתן לתהות בנוגע למשמעות רישומו של השעבוד שבוצע על ידי המשיבה. הואיל וחובות הארנונה מהווים שעבוד אף מבלי שנרשמו – רישום השעבוד איננו נדרש לשכלולו, ועל כן אין חשיבות לרישום שבוצע על ידי המשיבה בהקשר זה, אלא מדובר באקט דקלרטיבי בלבד (חשיבותו של רישום זה תתבהר, לשיטתי, בהמשך – בפיסקאות 46-45 שלהלן).
לאחר שעמדתי על מועד שכלול השעבוד על חלק החוב שבמחלוקת, אדרש כעת לבחינת סוגיית התיישנותו של חלק חוב זה.
האם חלה התיישנות של חלק החוב שבמחלוקת במועד הקובע לעניין שכלול השעבוד?
36. סעיף 2 לחוק ההתיישנות מורה כך:
"תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
הסעיף הנ"ל מעניק לנתבע אפשרות להעלות טענת התיישנות כנגד תביעה שהוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. טענה שכזו מקימה "מחסום דיוני" מפני התביעה, אך אין בה כדי להביא לביטולה של הזכות לגופה.
ב-רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית פ"ד סד(1) (2010) (להלן: הלכת נסייר) בית משפט זה דן בפרשנות סעיף 2 לחוק ההתיישנות ובשאלה אם ניתן לראות בהליך גבייה מנהלי כ"תביעה לקיום זכות" לצורך סעיף זה. בית המשפט ענה על שאלה זו בחיוב וקבע כך:
"נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים".
(שם, פיסקה 40 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר; ההדגשות במקור – ח"מ; ראו גם: עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט ז"ל (04.01.2011) (להלן: עניין אדוט); טל חבקין התיישנות 39-38, 105 (2014) (להלן: חבקין)).
ההלכה הנ"ל זכתה לאחרונה לתמיכה בפסק דין שניתן, ברוב דעות, על ידי בית משפט זה בעניין עיריית חיפה, ואף עוגנה בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (להלן: הצעת חוק דיני ממונות) (ראו: סעיף 825(ג) להצעת החוק האמורה; בעניין זה ראו גם: עניין עיריית חיפה, פיסקאות 11 ו-28 לחוות דעתו של הנשיא (בדימ.) א' גרוניס). יש לציין כי חברתי, השופטת ד' ברק-ארז הביעה שם עמדה אחרת, אשר נתמכה על ידי חברי, השופט ע' פוגלמן (וחלקית על-ידי). גישה זו קראה, בין היתר, לביטולה של הלכת נסייר ולהחלה של דיני השיהוי על הליכי גבייה מנהליים, לרבות הליכים אקטיביים.
משנקבע בפסיקה כי הליכי גביה מנהליים אכן כפופים לדיני ההתיישנות, עלינו לבחון אם חלה התיישנות במקרה דנן על חלק החוב שבמחלוקת.
37. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי בתביעות כספיות ("שאינן במקרקעין") תהא תקופת ההתיישנות בת שבע שנים. אני מוכן להניח, לצורכי הדיון כאן, כי המערער צודק בטענתו שלפיה חוב ארנונה שהתיישן במועד הקובע לעניין סעיף 11א(1) לפקודה – לא יהיה בבחינת שעבוד על מקרקעי הסרבן. דא עקא, שבענייננו המועד הקובע לצורך שכלולו של השעבוד הינו מועד כניסתה לתוקף של האכרזה (16.03.2000). חוב ארנונה שנוצר במהלך תקופת 7 השנים שקדמה למועד האמור טרם התיישן במועד הקובע – וכזה הוא גם חלק החוב שבמחלוקת, אשר נוצר החל משנת 1994 ואילך. משכך, לא חלה התיישנות לגביו במועד הקובע לעניין שכלולו של השעבוד, והוא אכן השתכלל ככזה עם פרסום האכרזה.
לאחר שהכרעתי בשאלת התיישנות החובות עד למועד שכלול השעבוד, אפנה כעת לבחינת האפשרות שחלה התיישנות מרגע ששוכלל השעבוד בגין חלק החוב שבמחלוקת.
האם חלה התיישנות לאחר ששוכלל השעבוד?
38. כאמור, השעבוד על חלק החוב שבמחלוקת נוצר בתאריך 16.03.2000, שהוא מועד פרסומה של האכרזה. במועד זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות על חלק החוב שבמחלוקת. יחד עם זאת, החל ממועד שכלול השעבוד על הדירה ועד לפתיחת ההליך למימושו חלפו קרוב ל-10 שנים, ומשכך יש לבחון אם עומדת למערער טענת התיישנות לאחר המועד הקובע לשכלול השעבוד. בעניין זה יש לבחון שני מישורים – התיישנות של חלק החוב שבמחלוקת, אשר עומד בבסיס השעבוד, והתיישנות של התביעה למימוש השעבוד.
התיישנות של חלק החוב שבמחלוקת לאחר המועד הקובע לשכלול השעבוד
39. מענה על סוגיה זו דורש התייחסות לסעיף 20 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כך:
"נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד".
עינינו הרואות, כי ככל שבאמתחתו של נושה אחת מהבטוחות המנויות בסעיף 20 לחוק ההתיישנות – לא תוביל התיישנות החוב שבמרכז השעבוד לפגיעה בזכותו של הנושה להיפרע מהשעבוד עצמו. הרציונל העומד בבסיס סעיף זה הוא היות טענת ההתיישנות במסגרת חוק ההתיישנות טענה דיונית ולא מהותית, כפי שעולה מסעיף 2 לחוק ההתיישנות שהובא לעיל (בעניין אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות ראו: ע"א 522/71 בנין נ' אלברט ובניו בע"מ פ"ד כח(2) 309, 326 (1974); הלכת נסייר, בפיסקה 13 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר; עניין עיריית חיפה, בפיסקה 30 לפסק דינו של הנשיא (בדימ.) א' גרוניס; חבקין, בעמ' 95-89). וכך נכתב בהצעת חוק ההתיישנות: "סעיף 20 מאפשר לבעל חוב שבידו מצוי משכון או שעבוד אחר על חובו ליפרע ממשכון זה אף אם עברה תקופת ההתיישנות, הואיל ועצם הזכות... לא בטלה אף לאחר עבור תקופת ההתיישנות" (ראו: הצעת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ה"ח 312, מתאריך 18.06.1957; ההדגשות שלי- ח"מ).
יוער כי מסיבה זו גם אין בסעיף 15(א) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, כדי להביא לפקיעתו של המשכון בעת התיישנות החוב העיקרי, שכן חרף התיישנותו של החוב – לא ניתן לומר כי הוא "בטל" (עיינו: ראו: יהושע ויסמן "חוק המשכון, תשכ"ז-1967", מתוך פירוש לחוקי החוזים 300 (ג' טדסקי עורך, 1974) (להלן: ויסמן)).
40. הנה כי כן, סעיף 20 לחוק ההתיישנות עורך הבחנה בין שני אלמנטים – החוב העיקרי, והשעבוד בגין חוב זה. על פי הסעיף, מעת שנוצר שעבוד, וכל עוד הוא תקף ככזה – זכאי הנושה להיפרע ממנו, גם אם החוב גופו התיישן בחלף תקופת ההתיישנות ממועד היווצרותו ועד למועד הנקיטה בהליך שנועד לממש את השעבוד. בהקשר זה, איפוא, אין משמעות להתיישנותו של החוב העומד בבסיס השעבוד.
התיישנות של התביעה למימוש השעבוד
41. אמנם טענה זו לא הועלתה על ידי הצדדים להליך שבפנינו, ואולם לנוכח הניתוח שבוצע עד כאן, בו הכרעתי כי השעבוד שוכלל בשנת 2000 ולא בשנת 2006 כפי שסברו הצדדים – מתעוררת שאלה בעניין התיישנות התביעה למימוש השעבוד שהוטל על הדירה בין מועד שכלולו ועד לפתיחת הליך המימוש על ידי המשיבה. לנושא זה אפנה מיד בסמוך.
42. לפי הפרשנות המקובלת לסעיף 20 לחוק ההתיישנות, תביעה של נושה למימוש שעבוד איננה מתיישנת לעולם (ראו: סקירת הדין הקיים בדברי הסבר לסעיף 846 להצעת חוק דיני ממונות; דברי הסבר לסעיף 25(א) להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004 (להלן: הצעת חוק ההתיישנות 2004); ויסמן, בעמ' 290; חיים זנדברג, "התיישנות שיעבודים", משפטים כב 641, 668 (תשנ"ד) (להלן: זנדברג); חבקין, בעמ' 265; זלמן יהודאי דיני ההתיישנות בישראל כרך א' 309 (1991)). דומה כי פרשנות זו נובעת מלשונו של סעיף 20 לחוק ההתיישנות שקובע כי: "אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד". סעיף זה קובע כי אין בהתיישנות בכלל, ולא רק התיישנותו של החוב העומד בבסיס השעבוד, כדי לפגוע בזכותו של בעל השעבוד להיפרע ממנו, ומכאן נלמד כי לא ניתן להיעזר בטענת התיישנות לצורך מניעת מימוש של שעבוד (להרחבה בעניין פרשנותו של סעיף 20 לחוק ההתיישנות בנוגע לסוגיית התיישנות השעבוד ראו: זנדברג, בעמ' 669-668).
43. על התפיסה לפיה אין להחיל כלל את דיני ההתיישנות על תביעות למימוש שעבוד הובעה ביקורת מסוימת, שכן, לשיטתם של המבקרים – אין הצדקה לשלול לחלוטין את תחולתם של דיני ההתיישנות בעניין תביעות למימושם של שעבודים הואיל וטעמי ההתיישנות חלים גם על תביעות מסוג זה (עיינו: זנדברג, בעמ' 666-665; חבקין, בעמ' 266-265). כמו כן בסעיף 846 להצעת חוק דיני ממונות וסעיף 25(א) להצעת חוק ההתיישנות 2004 הוצע כי תביעה למימוש משכון של זכות לגבי מקרקעי תתיישן בתום 10 שנים ממועד התיישנות התביעה לקיום של החוב העיקרי.
44. הצעות החוק הנ"ל טרם זכו למעמד של חוק, ובהיעדר הוראת חוק שיש בה כדי לסתור את הפרשנות המקובלת שהובאה לעיל, נדמה כי עלינו לפסוק לאור הפרשנות לפיה תביעה למימושו של שעבוד איננה מתיישנת לעולם. יחד עם זאת, בהקשר זה מתעוררת השאלה אם יש לאבחן בין שעבוד רשום לבין שעבוד סטטוטורי שאיננו רשום (אף אם לא נדרש רישום של השעבוד לצורך שכללו), קרי האם יש להחיל את סעיף 20 לחוק ההתיישנות על כל שעבוד באשר הוא, או שמא רק על שעבודים רשומים.
הסוגיה הנ"ל זכתה להתייחסות מסוימת במסגרת פסק דינו של הנשיא (בדימ.) א' גרוניס בעניין עיריית חיפה (ראו: שם, בפיסקה 27 לפסק דינו), אשר כתב כך:
"... עשויה להיטען הטענה כי יש לפרש באופן מצמצם את סעיף 20 לחוק ההתיישנות כך שזה יחול, לאור תכליתו, רק על שעבודים הסכמיים ולא על שעבודים סטטוטוריים, דוגמת זה שהוקנה לרשויות מכוח סעיף 11א לפקודת המסים. אפילו נאמר שסעיף 20 לחוק ההתיישנות יכול לחול על שעבודים סטטוטוריים, עדיין נשאלת השאלה אם עליו לחול רק על שעבודים סטטוטוריים שיש חובה לרושמם (סעיף 11א(2) לפקודת המסים) ולא על כאלה שאינם נרשמים (סעיף 11א(1) לפקודת המסים)".
(ההדגשות במקור – ח"מ).
הפרשנות אליה רמז הנשיא (בדימ.) גרוניס נותרה שם בצריך עיון, מאחר ולא נדרשה הכרעה בסוגיה במסגרת אותו הליך. בשונה מהנסיבות בעניין עיריית חיפה, כאן מתחייבת הכרעה בסוגיה זו, שכן ההליך למימוש השעבוד החל למעלה מ-7 שנים לאחר שכלולו. אקדים ואומר כי הנני תומך בפרשנות שנרמזה על ידי הנשיא (בדימ.) א' גרוניס ולשיטתי, יש לפרש את סעיף 20 לחוק ההתיישנות כך שהוא יחול אך ורק על שעבודים רשומים (או מופקדים).
45. שעבוד שנרשם בפנקס הרלבנטי, בין אם לשם שכלולו ובין אם לצרכים דקלרטיביים גרידא, מאפשר את קיומן של חלק מהתכליות המרכזיות שעומדות בבסיס דיני ההתיישנות הדיונית. סביר להניח כי התקיימותן של תכליות אלה היא שהובילה לגישה לפיה אין להחיל את דיני ההתיישנות על תביעות למימושם של שעבודים (לפי הדין המצוי), וגם לגישה לפיה יש להעניק לתביעות שכאלה תקופת ההתיישנות מוארכת (לפי הדין המוצע במסגרת הצעת חוק דיני ממונות ובמסגרת הצעת חוק ההתיישנות 2004). לא בכדי הוגבל במסגרת הצעות החוק הנ"ל משכון הזוכה להארכה של תקופת ההתיישנות לכזה שנרשם, או הופקד בלבד (ראו: סעיף 846(ו) להצעת חוק דיני ממונות; סעיף 25(ד) להצעת חוק ההתיישנות 2004).
ודוקו: בדומה לדיני ההתיישנות, שעבוד שנרשם – מקטין את החשש להסתמכותו של החייב על אי-מעש מצידו של הנושה. מן הרגע שנרשם השעבוד, יודע החייב כי יכולתו לעשות שימוש בנכס מותנית, לפחות חלקית, בתשלום חובו לנושה (ראו: זנדברג, בעמ' 662-661). ועוד, רישומו של השעבוד מאיין את נימוק הויתור והמחילה העומד בבסיס דיני ההתיישנות (ראו: זנדברג, בעמ' 662-661). רישום השעבוד מצביע על כך שאין כל ויתור מצד הנושה, וככל שיהיה ויתור שכזה מצידו, הוא ידאג להסיר באופן אקטיבי את השעבוד. בנוסף, רישום השעבוד מקטין את האתגר הראייתי עימו נועדו דיני ההתיישנות להתמודד (שכן ככל שחולף הזמן, כך גדל הקושי על הנתבע להשיג ולשמר ראיות שיכולות להוכיח את הגנתו). רישום השעבוד מאפשר איפוא לחייב לפעול להסרת השעבוד החל ממועד הרישום, ובכך מקטין את התקופה שהחייב נדרש להחזיק את ראיות ההגנה העומדות לרשותו (ראו: זנדברג, בעמ' 653).
על כל האמור לעיל יש להוסיף את יתרונות הרישום בהיבט הפומביות וקידומו של מינהל תקין ורלבנטי (שכן ככל שמתקיימים שעבודים משוכללים שאינם רשומים, כך קטנה יכולת הציבור להסתמך על המרשם).
46. בניגוד לאמור לעיל, שעבוד שלא נרשם (גם כאשר הדבר נובע מהיעדר דרישת רישום על פי החוק לשם שכלולו של השעבוד) – איננו מאפשר השגה של אותן תכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות. לכן, בהקשר של דיני ההתיישנות, שעבוד שאיננו רשום דומה, לשיטתי, לחוב רגיל. ככל שיוכל נושה לתבוע מימוש שעבוד בלתי רשום ללא מגבלת זמן, הדבר יפגע ביכולת החייב לדעת אם הנושה ויתר על החוב, ביכולתו להסתמך על מצב הנכס ואף יאלץ את החייב לשמר את ראיות ההגנה שקיימות לרשותו לתקופה בלתי מוגדרת.
כמו כן, ניתן להניח כי מתן חסינות מפני טענת התיישנות לתביעות למימוש שעבודים שלא נרשמו תוביל לאי-רישום גורף של שעבודים אלה (שכן שכלולם איננו מותנה ברישום) ובכך תגרם פגיעה משמעותית בתקינות וברלבנטיות המרשם. לאור פגיעה זאת, לא יוכלו נושים פוטנציאליים אחרים להסתמך על המרשם, וסביר כי הם יפנו לחלופות אחרות לצורך הבטחת החוב – כגון: דרישת ריביות גבוהות, או בטוחות חלופיות שאינן כפופות למרשם.
47. נוכח האמור לעיל, דעתי היא כי לאור תכליתם של דיני ההתיישנות, יש לבצע אבחנה בין שעבוד שאיננו רשום לשעבוד רשום. בעוד שתביעות למימושם של שעבודים רשומים אינן כפופות להתיישנות על פי הדין המצוי (אך יתכן והן כפופות לדיני השיהוי, או עקרונות של חוסר תום לב). הנה כי כן יש להתייחס לתביעות למימוש שעבודים שלא נרשמו, בהקשר של דיני ההתיישנות, כאל "תובענות כספיות" בפני עצמן ולהחיל את חוק ההתיישנות עליהן בשינויים המחויבים. כך למשל, יש לראות תביעה למימוש שעבוד שלא נרשם – כ"תובענה" לצורך חוק ההתיישנות, ובהתאם לראות במועד שבו נולדה עילת מימוש השעבוד כמועד תחילתו של "מירוץ ההתיישנות" (בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות). ועוד, יש לראות בתביעה למימוש השעבוד שהוגשה לאחר תקופה של 7 שנים כ"תובענה על תביעה שהתיישנה" לצורך סעיף 2 לחוק ההתיישנות. בעל השעבוד יכול, איפוא, להפסיק את "מירוץ ההתיישנות" שחל על התביעה למימוש השעבוד (שלא נרשם), על ידי הגשת תביעה שכזו, או על ידי רישומו של השעבוד, בתוך תקופת ההתיישנות.
סיכומם של דברים והתוצאה בענייננו
48. במקרה שלפנינו השעבוד על חלק החוב שבמחלוקת נוצר ושוכלל בתאריך 16.03.2000. במועד זה טרם התיישן חלק החוב האמור, ולאור סעיף 20 לחוק ההתיישנות – אין בהתיישנות של החוב מאותו מועד ואילך כדי לפגוע בזכותה של המשיבה להיפרע מהשעבוד.
עילת מימוש השעבוד קמה למשיבה כבר במועד היווצרו (קרי מתאריך 16.03.2000), ובמועד זה החל "מירוץ ההתיישנות" בנוגע לתובענה למימוש השעבוד, בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות. בחודש אוגוסט 2006, בטרם שנסתיימה תקופת ההתיישנות, המשיבה רשמה בלשכת רשם המקרקעין שעבוד על הדירה, ובכך קטעה את "מירוץ ההתיישנות" האמור. משנרשם השעבוד, אין לקבל טענת התיישנות כנגד תביעה למימושו של שעבוד זה.
מעת שמירוץ ההתיישנות נקטע על ידי המשיבה, בתוך תקופת ההתיישנות (באמצעות רישום השעבוד) – לא עומדת למערער טענת התיישנות במקרה דנן כנגד נסיונות המשיבה לממש את השעבוד, ועליו לשלם, איפוא, למשיבה את חלק החוב שבמחלוקת במסגרת הליך מימוש השעבוד.
49. לאור מסקנתי הנ"ל – אין צורך לדון בטענותיה של המשיבה הנוגעות למחסומים דיוניים (סעיף 3 לחוק ההתיישנות ועקרונות השיהוי), אשר לגישתה מונעים מהמערער להעלות טענת התיישנות כלפי חלק החוב שבמחלוקת ומלתקוף את השעבוד שנרשם לצורף הבטחת פירעונו של חלק חוב זה.
50. בשולי הדברים אציין, לאור עמדתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז בעניין עיריית חיפה, כי התוצאה הנ"ל נכונה בעיני גם על פי דיני השיהוי, שבהחלתם צידדה חברתי שם. העירייה אמנם לא פעלה לגביית חלק החוב שבמחלוקת מהמנוח במשך מספר שנים, ואולם דומה עלי כי ניתן לקבל זאת בהתחשב בעובדה שבשנת 2000 נכנסה לתוקפה האכרזה שהעניקה לחובות ארנונה מעמד של שעבוד. משכך האיזון הנדרש על פי דיני השיהוי – נראה שלא נגרם כאן נזק לפרט, העולה על הפגיעה בקופה הציבורית של הרשות במידה שלא יתאפשר לה לגבות את כספי הארנונה שבמחלוקת (ראו: עניין עיריית חיפה, פיסקאות 22-21 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז).
51. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברתי ולחברי כי נדחה את הערעור. לאור הנסיבות, ובעיקר לנוכח התנהלות המשיבה, שנמנעה מלהעביר למערער פירוט מלא של חוב הארנונה במשך תקופה של כ-5 חודשים, על אף בקשותיו – אציע כי לא נחייב את המערער בהוצאות הערעור.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
אני מסכים לחוות דעתו של חברי, השופט מלצר, בכפוף להערות הבאות:
א. לדעתי, מן החומר עולה שניתן לדחות את טענת ההתיישנות משום שהטענה לא הועלתה "בהזדמנות הראשונה", בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. כידוע, טענת ההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, והעלאתה בשלב הראשון הינה דרישה המהווה חלק ממשטר דיוני זה. המשיבה הדגישה כי המנוח, יורשיו והמערער קיבלו לאורך השנים הזדמנויות רבות להעלות את טענת ההתיישנות – אך לא עשו זאת. די בקביעה עובדתית זו של בית המשפט קמא, המעוגנת היטב בחומר הראיות, כדי לדחות את טענת המערער בדבר התיישנות חלק החוב שבמחלוקת. להשקפתי, ההגנה של תובע נגד נתבע כי לא עומדת לו טענת התיישנות מאחר שלא העלה אותה בהזדמנות הראשונה, דורשת את התייחסות בית המשפט. היה והדבר נכון, הרי שהתביעה לא התיישנה. זוהי מעין דחייה על הסף של טענת ההתיישנות.
ב. חברי נדרש בחוות דעתו לשאלה האם נכון להבדיל בין שעבוד רשום לבין שעבוד סטטוטורי שאינו רשום, לצורך תחולת סעיף 20 לחוק ההתיישנות. שאלה זו איננה שאלה קלה בעיני. הצדדים לא טענו בעניין, ואף לא התייחסו להבחנה אפשרית זו במהלך הדיון. בית משפט זה טרם הביע את דעתו בסוגיה, ואין היא נדרשת להכרעה אף על פי שיטת חברי. מסיבות אלה, הייתי משאיר את ההכרעה בעניין לעת מצוא.
ג. הייתי מרחיב בסוגיית סיווגו של סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה) על חובות ארנונה שקדמו למועד פרסום אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, כחקיקה אקטיבית. בעניין זה, אפנה לאמור בבג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל (2.4.2013)) –
"חוק רטרואקטיבי משנה כלפי עבר את מעמדה המשפטי של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף. חוק רטרוספקטיבי משנה כלפי עתיד את ההשלכות המשפטיות של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף. חוק פרוספקטיבי משנה כלפי עתיד את מעמדה המשפטי של פעולה שתיעשה אחרי כניסת החיקוק לתוקף.
להמחשת ההבדל נדמיין את התרחיש הבא: ראובן מעשן סיגריה במקום ציבורי ביום 1.1.2012. באותה שעה לא היה שום איסור על כך. ב-1.2.2012 פורסם חוק שמטיל קנס גבוה על עישון סיגריה במקום ציבורי. אם החוק החדש חל רק על מי שיעשן במקום ציבורי מיום 2.2.2012 ואילך - זהו חוק פרוספקטיבי. אם לעומת זאת ייקבע שמועד תחולת החוק הוא מיום 1.1.2012 ואילך - זהו חוק רטרואקטיבי: הוא משנה את מעמדה המשפטי של פעולת עישון הסיגריה של ראובן, ומטיל עליו קנס. בשונה מאלה, החוק הוא רטרוספקטיבי אם ייקבע שכל מי שעישן מיום 1.1.2012 ועד ליום פרסום החוק - לא עבר עבירה מנהלית או אחרת, אך יחויב להשתתף בסדנה במשרד הבריאות בנושא עישון פאסיבי. החוק לא שינה כלפי עבר את מעמדה המשפטי של פעולת העישון של ראובן - שאיננו עבריין - אך שינה כלפי עתיד את תוצאות הפעולה. במקרה זה, מעמדו הייחודי של החוק הרטרוספקטיבי הוא ניכר לעין: החוק מפרש שראובן לא עבר עבירה וכי התוצאה שבה יהיה עליו לשאת איננה קנס או עונש, וזאת בניגוד לחוק הרטרואקטיבי. בד בבד עדיין ראובן יהיה מחויב בהשלכות מסוימות של הפעולה שביצע בעבר, וזאת בניגוד לחוק פרוספקטיבי. יצוין כי הבחנה זו, בין תחולה רטרוספקטיבית לתחולה רטרואקטיבית, איננה מקובלת על כולי עלמא, אך מצאה יתד בפסיקת בית משפט זה ובחלק משיטות המשפט דוגמת קנדה (עוד על ההגדרות עיינו: ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765 (1992); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 609-645 (1994); יורם מרגליות "אפליה בהסדרי החיסכון הפנסיוני ופתרונה המוצע" משפטים לא 529, 552-556 (2001); יניב רוזנאי "רטרואקטיביות - יותר מאשר 'רק עניין של זמן'!" משפט ועסקים ט 395 (2008); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 351-352 (2009)).
סיווג נוסף שעשוי להתאים לענייננו הוא חקיקה אקטיבית: דבר חקיקה אשר משנה כלפי עתיד את תוצאותיו המשפטיות של מצב אשר היה כבר קיים ביום כניסת החיקוק לתוקף. כפי שניכר לעין, קיימת קרבה רבה בין חקיקה אקטיבית לחקיקה רטרוספקטיבית. ההבדל בין השניים הוא שחקיקה אקטיבית חלה על מצב שקיים בהווה, בעוד שחקיקה רטרוספקטיבית חלה על פעולה שהסתיימה בעבר. בדוגמא שהובאה לעיל, נניח שהחוק החדש היה מניח כי השפעה של עישון במקום ציבורי משאירה את אותותיה לתקופה של חודשיים, ומטיל חיוב בהתאם – זוהי חקיקה אקטיבית. כך ניתן להצדיק באופן אחר חובת השתתפות בסדנה למי שעישן במקום ציבורי חודש לפני כניסת החוק לתוקף, כפי שהצגנו בדוגמא" (פסקה 37 לחוות דעתי).
לפיכך, אין כל מניעה לקבוע כי ההסדר שבסעיף 11א(1) לפקודת המיסים חל גם על חובות ארנונה שנוצרו עוד בטרם פרסום האכרזה. אכן, קיומו של חוב שטרם נפרע הוא בגדר מצב מתמשך – להבדיל מפעולה שהושלמה בעבר. לפיכך, שינוי ההשלכות המשפטיות של מצב זה, כך שמרגע האכרזה ואילך הוא ייצור שעבוד על המקרקעין שבגינם נדרש תשלום הארנונה, הוא בגדר חקיקה אקטיבית כשרה. שאלת מועד היווצרותו של המצב האמור אינה רלוונטית, כל עוד הוא מתמשך. למעשה, לא עסקינן בפעולה שהושלמה בעבר אלא בהעדר פעולה שלא הושלמה – אי תשלום החוב. מטעמים אלה, אני מסכים עם חברי כי עסקינן בחקיקה אקטיבית.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ח' מלצר. כמו חברי השופט נ' הנדל אף אני סבורה שטענת ההתיישנות לא הועלתה במקרה זה בהזדמנות הראשונה, ועל כן דינה להידחות. בנסיבות אלה, אני סבורה שניתן להותיר בצריך עיון את הסוגיות המורכבות שנדונו בחוות דעתו המקיפה של השופט מלצר.
ש ו פ ט ת
הוחלט לדחות את הערעור, ללא חיוב המערער בהוצאות.
ניתן היום, כ' באלול התשע"ה (4.9.2015).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11058540_K05.doc אפ+מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il