פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5853/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5853/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.07.2012 בת"פ 10392-04-12 שניתן על ידי כבוד השופט א' טובי תאריך הישיבה: י"ב בכסלו תשע"ג (26.11.12) בשם המערער: עו"ד א' גלידר בשם המשיבה: עו"ד ש' הרבסט פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי) בת"פ 10392-04-12 מיום 24.6.2012, במסגרתה הורשע המערער בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וזוכה מביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. ערעור זה מכוון כנגד הרשעתו של המערער. עובדות כתב האישום 1. על פי כתב האישום, ביום 2.4.2012 הגיע המערער לחנות בה עבדה גרושתו (להלן: המתלוננת) והורה לה לתת לו כסף. המתלוננת סירבה ובתגובה לכך, תפס המערער את ידה, עיקם אותה בחוזקה, דחף את המתלוננת וגנב 50 ש"ח ממגירת הקופה. לאחר מכן, גידף המערער את המתלוננת ונמלט מהמקום. כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרם למתלוננת שבר תוך מפרקי באצבע ידה הימנית בגינו היא נזקקה לטיפול רפואי. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי הכרעת הדין 2. בית המשפט המחוזי סקר תחילה את הראיות שהונחו לפניו, כמפורט להלן. עדות המתלוננת: המתלוננת סיפרה בעדותה כי היא היתה נשואה למערער משך 45 שנה וכי הם גרושים מזה שמונה שנים. לדבריה, החנות שייכת לה ולמערער יחד, על אף שבשמונה השנים האחרונות היא עובדת בחנות לבדה ומפרנסת בין היתר את המערער. המתלוננת ציינה כי המערער הגיע לחנות מספר ימים לאחר שהשתחרר ממאסר, אז מסרה לו 200 ש"ח ואמרה לו שסכום זה יספיק לו עד לסוף השבוע. למחרת, הגיע המערער שוב לחנות וביקש לקבל כסף עבור תשלום למונית. המתלוננת מסרה למערער 25 ש"ח אותם שילם לנהג המונית. לאחר מכן, שב המערער לחנות וביקש סכום כסף נוסף. לטענת המתלוננת, משהשיבה כי אין ברשותה כסף קילל אותה המערער, תפס לה את היד והזיז אותה הצידה תוך שעיקם לה את האצבע. בשלב זה, לטענתה, הוציא המערער מהמגירה בה הוחזקו תקבולי החנות סכום כסף, ככל הנראה 50 ש"ח, אותו נטל ללא הסכמתה. בהמשך, לגרסתה, זרק לכיוונה המערער סלסלת ובה בגדים. עדותו של ד"ר רוני אימברג: ד"ר אימברג, רופא מומחה בתחום האורטופדי, הציג דו"ח סיכום ביקור שערך ביום 2.4.2012 וצילומי רנטגן של כף ידה של המתלוננת. בהתאם לדו"ח הביקור, המתלוננת הותקפה על ידי הגרוש שלה אשר עיקם את כף ידה הימנית. ד"ר אימברג אישר בעדותו כי הדברים שנרשמו בדו"ח נמסרו לו על ידי המתלוננת. בחקירתו הנגדית, ציין העד כי השבר באצבעה של המתלוננת הינו שבר תלישה שנגרם, בדרך כלל, על ידי עיקום של האצבע הצידה או חבלה סיבובית, להבדיל מפגיעה ישירה. לשאלת בא כוח המערער באם שבר כזה עלול להיגרם כתוצאה מדחיפה באמצעות האצבעות, השיב ד"ר אימברג כי הדבר יכול להיגרם אם האצבע נמתחה הצידה. בחקירתו החוזרת, אישר ד"ר אימברג כי שבר מסוג זה יכול להיגרם כתוצאה מתפיסת היד בחוזקה וסיבובה. עדותו של חיים: חיים, עובד הבנק הסמוך, סיפר בעדותו כי ביום האירוע נכנס לחנות, בירך את המתלוננת לשלום ויצא לבחון את הסחורה מחוץ לחנות, אז שמע קולות רמים של ויכוח. חיים שלל כי ראה תקיפה כלשהי או כי ראה סלסלות זרוקות בחנות כששב על מנת לשלם בעד הפריטים שרכש. עם זאת, הוסיף חיים כי כעבור שעתיים נכנסה המתלוננת לסניף הבנק בו הוא עובד, הצביעה על פלסטר שעל ידה ואמרה לו שזה מה שעשה בעלה. עדותם של חוקרי המשטרה: לפני בית המשפט המחוזי העיד רס"ל טליע בדר מתחנת משטרת זבולון אשר הציג את הודעות הנאשם מיום 2.4.2012 ומיום 4.4.2012 שנגבו על ידו ואת התיעוד החזותי של חקירתו. כמו כן, העיד לפני בית המשפט המחוזי רס"מ חיים ביטון אשר הציג את דו"ח הפעולה שערך ביום האירוע וסיפר כי דבריה של המתלוננת נגבו על ידו כשהגיע למקום בשעה 11:40 לערך. בדו"ח נרשם מפי המתלוננת כי הנאשם הגיע לחנות כשהוא שיכור, עיקם לה את יד ימין, לקח 50 ש"ח מתוך הקופה וזרק סלסלה של מוצרים לכיוונה. עוד צויין כי השוטר הבחין בנפיחות בזרת יד ימין של המתלוננת. גרסת המערער: בחקירתו הראשונה, מיום 2.4.2012, שנערכה זמן קצר לאחר האירוע, אישר המערער כי היה בחנות וכי שם את ידו על הקופה כדי לקחת כסף, אז הזמינה המתלוננת משטרה. המערער ציין כי החנות הינה בבעלותו וכי השכירות והספרים ברשויות המס מתנהלים על שמו, בעוד המתלוננת מנהלת את העסק בלבד. בחקירתו שלל המערער אלימות כלפי המתלוננת. בחקירה נוספת, מיום 4.4.2012, בה עומת המערער עם תצלומי הפגיעה שנגרמה למתלוננת, שב המערער על גרסתו לפיה כלל לא תקף אותה. לדבריו, המתלוננת היא שהכתה אותו בחזהו, אז נפל ויצא מהחנות. המערער ציין כי נכנס מאחורי הדלפק כדי ליטול ניירות מהמגירה, אך משעומת עם גרסתו הקודמת, טען כי ביקש לקחת גם כסף וגם ניירות, אך בסופו של דבר לא הספיק לעשות כן. בעדותו לפני בית המשפט המחוזי שב המערער וטען כי הוא הבעלים של העסק והעסק מתנהל על שמו. המערער העיד כי ביום האירוע המתלוננת מסרה לו 25 ש"ח על מנת שישלם למונית. בהמשך נכנס המערער מאחורי הדלפק תוך שהוא עובר מאחורי גבה של המתלוננת. בשלב זה, הכתה המתלוננת את המערער והפילה אותו לרצפה. המערער קם ונמלט מהחנות. בעדותו הכחיש המערער כי תקף את המתלוננת או כי לקח כסף מהקופה בחנות. משנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הגיש תלונה כנגד המתלוננת השיב כי בסמוך לאירוע הגיע לחנות אותה הוא משכיר וביקש מהשוכר להתקשר למשטרה. אולם, זמן קצר לאחר מכן הוא נרגע ובהתחשב בכך שהיה זה ערב חג, נמלך בדעתו והחליט שלא הגיש תלונה במשטרה. עוד ציין המערער כי בדרכו לאותו שוכר עצר לבקר חבר שהינו רופא משפחה במקצועו. 3. בית המשפט המחוזי בחן אם מתקיימים יסודותיהן של העבירות מושא כתב האישום. באשר לעבירת השוד, קבע בית המשפט כי זו לא הוכחה משלא מתקיים יסוד ה"גניבה", הכוללת נטילה של דבר בלי הסכמת בעליו וללא תביעת זכות בתום לב. בית המשפט ציין כי לפי עדותה של המתלוננת קיימות למערער זכויות בחנות וכי המתלוננת עצמה לא כפרה בזכותו ליטול כסף מהקופה. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי לא התקיימה אצל המערער המודעות להיעדרה של תביעת זכות בתום לב וכי מדובר למעשה בטעות במצב דברים לפי סעיף 34יח לחוק העונשין. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי גרסתה של המתלוננת בנוגע לנטילת הכסף מן הקופה "התערערה במעט" בחקירתה הנגדית. לאור האמור, בית המשפט זיכה את המערער מביצוע עבירת השוד בנסיבות מחמירות. ביחס לעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות קבע בית המשפט כי אין חולק שלמתלוננת נגרמה חבלה חמורה וכי עיקר המחלוקת נוגע לשאלה מה גרם לכך. בית המשפט ציין כי חיים שנכח במקום בזמן האירוע העיד כי לא ראה כל תקיפה מצד מי מהצדדים, לכן נותרה גרסתם של הצדדים זו מול זו ללא עדויות ישירות נוספות. בית המשפט קבע כי המתלוננת הותירה רושם חיובי ומהימן וכי גרסתה ראויה לאמון. הוטעם כי עדותה של המתלוננת לא התאפיינה בהגזמה או בהפרזה. כך, כאשר נשאלה המתלוננת מתי "גנב" המערער את הכסף מהקופה, התרעמה על השימוש בביטוי גנב בהשיבה "זה לא גנב, הוא לא גנב. הוא לקח את הכסף. לא רציתי לתת לו. הוא ביקש ולא רציתי לתת לו ואז הוא לקח את זה בכוח" (עמ' 17 לפרוטוקול). עוד צויין כי המתלוננת גוללה את סיפורה באופן מפורט התואם את המציאות. כך, סיפרה המתלוננת כי המערער "תפס לי את היד והזיז אותי הצידה חזק ועיקם לי את האצבע" (עמ' 11 לפרוטוקול). בהמשך שבה וסיפרה כי המערער "תפס וסובב את כף היד" (עמ' 12 לפרוטוקול), "תפס לי את היד ועיקם אותה" (עמ' 16 לפרוטוקול), ו"לפת את כף יד שלו על כף ידי" (עמ' 17 לפרוטוקול). לעומת זאת, נקבע כי גרסתו של המערער אינה ראויה לאמון. הוטעם כי המדובר בגרסה כבושה אשר עלתה לראשונה בחקירתו השניה של המערער במשטרה לאחר שבחקירתו הראשונה הכחיש כל מגע עם המתלוננת. עוד הוטעם כי יש לזקוף לחובת המערער את הימנעותו מלזמן עדים שלטענתו היה בכוחם לאשש את גרסתו ובהם השוכר ורופא המשפחה אותם כנטען ביקר לאחר האירוע. בית המשפט ציין עוד כי תיאור התקיפה על ידי המתלוננת תואם את עדותו של ד"ר אימברג, לפיה השבר שנגרם לה מקורו בדרך כלל בעיקום של האצבע הצידה או בחבלה סיבובית ולא בפגיעה ישירה מסוג אימפקט. כמו כן, נקבע כי קיימים חיזוקים לגרסת המתלוננת בדברים שמסרה לרס"מ ביטון ולחיים, כעולה מעדותם, וזאת בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). לאור האמור, קבע בית המשפט כי המערער תקף את המתלוננת וגרם לה חבלה חמורה באצבע ידה הימנית. בהמשך, קבע בית המשפט כי מתקיים היסוד הנפשי של מודעות לטיב המעשה ולאפשרות הגרימה לחבלה חמורה וכן פזיזות, לכל הפחות, ביחס לאלו. כן נקבע כי בהינתן שהמערער והמתלוננת היו נשואים בעבר, מתקיימות בענייננו נסיבות מחמירות. על כן, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. גזר הדין 4. ביום 12.7.2012 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי השית על המערער בגין הרשעתו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, הורה בית המשפט על הפעלת מאסר מותנה בן 10 חודשים שהוטל על המערער בת"פ 43703-05-11 בבית משפט השלום בקריות, אשר נקבע כי ירוצה במצטבר לעונש המאסר. בנוסף הושתו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי שהמערער לא יעבור ויורשע בעבירת אלימות שחבלה בצידה במשך שלוש שנים ממועד שחרורו. נימוקי הערעור 5. המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד איגור גלידר - מלין לפנינו על הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לטענת המערער, לא היה מקום לתת אמון בעדות המתלוננת משנקבע כי מהימנותה התערערה ביחס לנטילת הכסף על ידי המערער מהקופה. המערער טוען כי בית המשפט לא נהג בזהירות הראויה ביישום הכלל "פלגינן דיבורא" משום שנמנע מלפרט מדוע הוא מאמץ באופן חלקי את גרסת המתלוננת. על כן, לגישת המערער, קיימת הצדקה להתערבות בממצאי המהימנות שנקבעו על ידו. המערער טוען עוד לסתירות בגרסת המתלוננת. כך, נטען כי טענת המתלוננת לפיה המערער זרק בחנות סלסלת בגדים לא נתמכה בעדויותיהם של חיים ושל רס"מ ביטון אשר לא הבחינו בסלסלה זרוקה. כמו כן, נטען כי מעדותה של המתלוננת עולה כי באירוע נכח אדם נוסף, עובד בחנות בשם סלומון, שהמתלוננת לא נקבה בשמו המלא ואשר לא נחקר על ידי המשטרה. עוד נטען כי בניגוד לטענת המתלוננת, חיים העיד כי לא ראה את אירוע התקיפה. כמו כן, נטען כי לא ניתן לקבל את גרסת המתלוננת כאמרה של קרבן אלימות לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, מכיוון שגרסה זו לא הועלתה בשתי ההזדמנויות הראשונות - בשיחה למוקד המשטרה ובשובו של חיים לחנות. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי עת נמנע מלייחס משמעות ראייתית למחדלים שנפלו בחקירת האירוע, שעניינם מחדלה של המשטרה מלאתר את אותו סלומון ותיעוד חסר של חקירתו הראשונה. תגובת המשיבה 6. המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד שמואל הרבסט - מדגישה כי הרשעתו של המערער מבוססת על ממצאי מהימנות, כאשר העיקרי שבהם הוא היעדר המהימנות שייחס בית המשפט לדבריו של המערער. המשיבה התייחסה לפגמים הנטענים בעדותה של המתלוננת. לעניין הבעלות על העסק, נטען כי שאלה זו מעוררת קושי באשר המתלוננת היא זו שמנהלת את העסק בפועל. באשר לזריקת הסלסלה, נטען כי המערער עצמו אמר בחקירתו במשטרה כי הוא לקח סלסלה אחת ושם אותה בסלסלה אחרת וכי שאלת פיזור הפריטים שהיו בסלסלה לא נתבררה לחלוטין. בנוגע לנוכחותו של סלומון בזירה, טוענת המשיבה כי המערער עצמו אמר בעדותו כי אותו סלומון היה בסביבה אך הוא אינו יודע אם ראה את המתרחש. בדיון שנערך לפנינו הגישה המשיבה תרשים שנערך על יסוד צילום של החנות אשר לטענתה ממחיש כי גרסת המערער לפיה נפל על הרצפה ונחבט בראשו אינה אפשרית. יוער כבר עתה, כי טענה אחרונה זו הועלתה לראשונה בערעור שלפנינו ועל כן לא נדרשתי לבחינתה במסגרת הערעור דנן. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובחומרים בתיק ולאחר שהקשבתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 8. ערעור זה מכוון בעיקרו כנגד ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. הלכה מושרשת היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים כגון דא. בשיטתנו המשפטית קביעת ממצאי מהימנות הינה מתפקידיה המובהקים של הערכאה הדיונית, אשר לה בלבד היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים ומ"אותות האמת" הנגלים במהלך המשפט [ראו: סעיף 53 לפקודת הראיות; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000); יעקב קדמי על הראיות 1917-1916 (2009) (להלן: קדמי)]. על הלכה זו ועל החריגים לה עמדתי בהרחבה בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2009) (להלן: עניין פלוני): "הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)]." (עניין פלוני, בפיסקאות 67-66). לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08)]." (עניין פלוני, בפיסקאות 67-66). 9. הלכה זו יפה במיוחד בעניין שלפנינו בו ניצבו לפני בית המשפט קמא גרסאותיהם של שני הצדדים בשאלת תקיפתה של המתלוננת זו מול זו ללא ראיות ישירות נוספות. כבר נפסק, כי בנסיבות אלה קיים משקל רב להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממהימנותם של העדים ולכן על ערכאת הערעור לנקוט משנה זהירות בטרם תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידה [ראו והשוו: ע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל פיסקאות 26-25 (לא פורסם, 23.8.2012) (להלן: עניין שונים); ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקה 9 (לא פורסם, 19.4.2012); עניין פלוני, בפיסקה 69]. כך למשל, נפסק בעניין שונים: "בשאלת אימוץ גרסתו של צד זה או אחר, כאשר אין בנמצא ראיות חיצוניות, ישנה חשיבות יתרה להתרשמות הבלתי אמצעית מאותות האמת, הטון ואופן הדיבור, ההתנהגות על דוכן העדים ושפת הגוף של נפגע העבירה ושל הנאשם. לכן במקרים אלו, ככלל, יש להימנע מהתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית בשל אותו יתרון מובנה הנגזר ממהות תפקידה של הערכאה המבררת, יתרון המועצם בתיקי "גרסה מול גרסה". לכן, התערבות כזו תבוצע במקרים חריגים בלבד." (שם, בפיסקה 25). 10. איני סבור כי העניין שלפנינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים בהם מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית. אדרבא, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לא בכדי תוארה לעיל בהרחבה, הינה מקיפה, מפורטת ומנומקת כדבעי. בית המשפט המחוזי התרשם לחיוב מעדותה של המתלוננת ומצא את גרסתה מהימנה. מנגד, גרסתו של המערער נמצאה כבלתי ראויה לאמון. העיון בפרוטוקולי העדויות שנערכו לפני בית המשפט המחוזי מחזק רושם זה. אכן, המתלוננת גוללה את סיפור התקיפה באופן עקבי ומפורט. כמו כן, ניכר כי עדותה לא התאפיינה בהגזמה או בהפרזה שיכול שיאפיינו עלילת שווא. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הדבר בא לידי ביטוי מובהק עת הזדעקה המתלוננת על השימוש במילה "גנב" ביחס למערער והבהירה כי המערער רק "לקח" את הכסף בכוח ושלא בהסכמתה. זאת ועוד, גרסתה של המתלוננת תאמה לעדותו של ד"ר אימברג, לפיה השבר באצבעה נגרם בדרך כלל על ידי עיקום של האצבע הצידה. לעומת זאת, גרסתו של המערער הינה כאמור גרסה כבושה שהועלתה לראשונה בחקירתו השניה במשטרה ולאחר שבחקירתו הראשונה הכחיש כל מגע עם המתלוננת. יתרה מכך, המערער נמנע מלהביא עדים שיכלו לתמוך בגרסתו, ובפרט את השוכר ממנו כנטען ביקש להתקשר למשטרה על מנת להגיש תלונה כנגד המתלוננת. בצדק איפוא קבע בית המשפט המחוזי כי יש לזקוף לחובת המערער את הימנעותו מלהביא עדים אלו [ראו למשל: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקה 20 (לא פורסם, 1.9.2009) (להלן: ע"פ 8994/08); ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקה כג (לא פורסם, 2.12.2009)]. העובדה שהמערער שהה במעצר עד תום ההליכים אינה יכולה לשמש משום הצדקה למחדל זה, וזאת נוכח העובדה כי הוא זכה לייצוג משפטי גם במהלך מעצרו. הנה כי כן, התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממהימנות העדים עולה בקנה אחד עם חומר הראיות ועם שורת ההיגיון ולא נמצא כי נפלה בה טעות מהותית שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו. 11. המערער תולה את עיקר יהבו בערעור זה על הערתו של בית המשפט קמא, בשולי הדברים, לפיה "בחקירתה הנגדית, התערערה מעט גרסתה של המתלוננת בכל הנוגע לנטילת השטר על ידי הנאשם." לטענת המערער, משמהימנותה של המתלוננת התערערה בסוגיה זו, לא היה מקום לקבלה בכל האמור לעבירה של גרימת חבלה חמורה. אין לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לסתירה זו בעדותה של המתלוננת וסבר כי אף על פי כן אין בכך כדי לפגום במהימנותה. איני סבור כי נפלה שגגה בהכרעתו זו של בית המשפט קמא. כידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". הכלל בעניין זה הינו כי מהימנותו של עד תיפגע רק מקום בו נפלו בעדותו סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת [ראו למשל: ע"פ 8994/08, בפיסקה 15; ע"פ 102/09 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקה 13 (טרם פורסם, 7.4.2011); קדמי, בעמ' 1845-1841]. הטעם לכלל זה נעוץ ב"טיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי", על כן, כדבריו של השופט מ"מ הנשיא ז"ש חשין, "לא יפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים... כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא כוח הצד האחד או הצד האחד משתדלים לשים בפיו" [ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 1218, 1224 (1955). ראו גם: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקה 6 (לא פורסם, 1.3.2004); קדמי, בעמ' 1852-1851]. בעניין שלפנינו, המתלוננת סיפרה בתחילת עדותה כי המערער נטל כסף מהמגירה "אולי 50 ש"ח", אולם בחקירתה הנגדית לא זכרה מהו סכום הכסף אותו נטל המערער ובהמשך הודתה כי לא ראתה את המערער ממש נוטל כסף מהמגירה אלא רק פותח את המגירה. לטעמי, אף אם הניחה המתלוננת כי המערער נטל את הכסף הרי שמדובר בנסיבות העניין בהנחה סבירה ואין בכך כדי לקעקע את מהימנותה. זאת, בפרט נוכח העובדה כי מלכתחילה לא ניסתה המתלוננת לצייר את המערער בעדותה כמי ש"גנב" כסף מהחנות אלא הפנתה את עיקר טרונייתה לכך שהמערער נטל ממנה את הכסף בכוח ובניגוד לרצונה. על רקע זה, סבורני כי הסתירה הנטענת אינה אלא סתירה לכאורה שאינה פוגמת במהימנותה של המתלוננת. לאור האמור, הרי שכלל לא היה צורך בנסיבות העניין לפלג את עדותה של המתלוננת וממילא שאין הדבר מהווה בסיס להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. 12. גם יתר טענות המערער לסתירות בעדות המתלוננת אינן מצדיקות לטעמי התערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי. סתירות אלה נוגעות לסוגיות צדדיות שאינן מצויות בלב העניין. בית המשפט המחוזי התייחס לסוגיות אלה ומהכרעת הדין ניתן ללמוד כי לא מצא שיש בהם כדי לפגום ברושם הכללי בדבר מהימנותה של המתלוננת. כך, ביחס לשאלת הבעלות על החנות, לגביה נתגלעו חילוקי דעות בין המתלוננת למערער ואשר בית המשפט נמנע מלהכריע בה. אלו הם פני הדברים גם ביחס לסוגיית זריקת הסלסלה. טענה זו לא הוכחשה לחלוטין על ידי המערער שסיפר בחקירתו במשטרה כי בטרם צאתו מהחנות הוא נטל את אחת הסלסלות והזיז אותה ממקומה. כן יכול בהחלט שחיים לא שם ליבו לאי הסדר בחנות כששב אליה לאחר האירוע וכי כטענת המתלוננת, הסלסלה הושבה למקומה בטרם הגיע למקום רס"מ ביטון. מכאן, שלא נפלה בעניין זה סתירה מהותית בדברי המתלוננת. דברים אלו יפים גם לעניין מידת מעורבותו של חיים, אשר העיד כי, בניגוד לסברתם של המתלוננת והמערער, לא ראה את שהתרחש בחנות. באשר לנוכחותו של עובד בשם סלומון בחנות בשעת האירוע, המתלוננת נמנעה מלהזכיר את אותו סלומון לפני חוקרי המשטרה משום שהוא ישב מחוץ לחנות ומפני שמדובר באדם זקן ומבוגר אשר אינו חפץ ללכת למשטרה (עמ' 16 לפרוטוקול). לא אכחד, הימנעותה של המתלוננת מציון עובדה זו יש בה לכאורה כדי לפגוע במהימנותה והיה מן הראוי כי בית המשפט המחוזי יתן דעתו לסוגיה זו. אולם, בנסיבות העניין, ומשהמערער עצמו טען כי אינו יודע אם היה ביכולתו של אותו סלומון לשפוך אור על שאירע בחנות, איני סבור שיש בכך כדי להצדיק את התערבותנו בממצאי המהימנות של בית המשפט קמא. 13. המערער מוסיף וטוען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי אין לראות באמרות המתלוננת לרס"מ ביטון ולחיים כאמרה של קורבן עבירת אלימות במשמעות סעיף 10 לפקודת הראיות, משום שהן לא נאמרו על ידה "בהזדמנות הראשונה". ראשית יובהר, כי בענייננו כלל אין צורך להיזקק לסעיף 10 לפקודת הראיות, העוסק בקבילות אמרה של אדם שנעשה בו מעשה אלימות אשר, שלא כמו המתלוננת, "אינו נוכח כעד ואף לא ניתן להביאו למשפט...". יצויין עוד, כי אף בהתאם ללשון הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, אין צורך כי אמירתו של אותו אדם תיאמר בהכרח "בהזדמנות הראשונה" אלא היא יכולה להיאמר אף "בסמוך" למעשה האלימות. יתרה מכן, דומה כי המערער עצמו אינו טוען כנגד קבילותן של אמרותיה של המתלוננת. השאלה שלפנינו נוגעת, אם כן, למשקלן של אמרות אלה. בשאלה זו, הגם שאין צורך להיזקק להוראת סעיף 10 לפקודת הראיות, ניתן להיעזר בדוקטרינת ה"res gestae" העומדת בבסיסה [ראו למשל: ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 359, 365-363 (1997); קדמי, בעמ' 598-587, 629-616]. ביסודה של דוקטרינה זו עומדת ההנחה כי אמרות שנאמרו על ידי קורבן עבירת אלימות באופן ספונטאני בעת מעשה האלימות או בסמוך אליו נהנות מ"חזקת אמת" ועל כן מהוות ראיה לאמיתות תוכנן (ראו: קדמי, בעמ' 589-588). בעניין שלפנינו אמרותיה של המתלוננת לאחר האירוע, ובפרט אמרתה לחיים, הן אמרות ספונטאניות שנאמרו לאדם נייטרלי בסמוך לאחר המעשה ובנסיבות אשר לא מקימות חשד של ממש באשר לאמיתותן. על כן, יש בהן כדי לחזק את הרושם בדבר מהימנותה של המתלוננת. בהקשר זה, ניתן להוסיף לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, גם את אמרתה של המתלוננת לד"ר אימברג ביום האירוע, לפיה היא הותקפה על ידי הגרוש שלה אשר עיקם את כף ידה [השוו: ע"פ 436/80 עמוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 566, 569 (1981)]. למעלה מן הצורך, אעיר כי מתיעוד פנייתה של המתלוננת למוקד המשטרה [ת/5] עולה כי המתלוננת דיווחה "על אדם שמציק לה" תוך שביקשה עזרה בדחיפות, מבלי ליתן פרטים נוספים ונשמעה "לחוצה". בנסיבות אלה, בהן המתלוננת היתה שרויה בלחץ ובמצוקה נקל להבין מדוע לא הכבירה מילים אודות נסיבות האירוע. באופן דומה, ניתן להבין מדוע לא סיפרה לחיים אודות התקיפה, משסברה המתלוננת כי הוא ראה בעצמו את שאירע. הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה כי לא נפל פגם בממצאיו של בית המשפט המחוזי, כל שכן פגם מהותי אשר יצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 14. מכאן לטענות המערער למחדלים שנפלו בחקירתו. כידוע, ההלכה בעניין זה היא כי לא די להצביע על מחדלי חקירה כדי להביא לזיכוי הנאשם, אלא יש לבחון אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו [ראו למשל: ע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל פיסקה 15 (לא פורסם, 18.10.2012); ע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל פיסקה 24 (לא פורסם, 24.9.2012)]. בענייננו, המערער טוען כי המשטרה לא ניסתה לאתר או לחקור את עובד החנות ששמו סלומון, אשר לא הוזכר על ידי המתלוננת בדברים שמסרה לחוקרי למשטרה. יתכן כי היה אמנם על המשטרה לחקור ביתר קפידה מי הם עובדי החנות ומי היו הנוכחים בה בעת האירוע. אולם, בשים לב ליתר הראיות בתיק ולכך שהן על פי המתלוננת והן על פי המערער לא ברור אם אותו סלומון כלל הבחין במתרחש בחנות, אין לייחס למחדל זה משמעות ראייתית רבה. המערער מוסיף וטוען כי כבר בחקירתו הראשונה במשטרה מיום האירוע גרס כי המתלוננת היא שתקפה אותו אלא שהדברים לא תועדו בדו"ח החקירה ("הודעת חשוד" מיום 2.4.2012). אכן, על המשטרה מוטלת החובה לנהל רישום מלא, מסודר ומדויק של כל שלב בחקירת הנאשם [ראו: ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל פיסקה 6 (לא פורסם, 5.7.1993)]. אלא שבמקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי אכן נפל פגם באופן תיעוד חקירתו של המערער. בחקירתו הראשונה נחשד המערער אך בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג והיזק לרכוש במזיד, לגביהן אין חובה בחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, לערוך תיעוד חזותי ודי היה בעריכת תיעוד בכתב. כעולה מתיעוד זה, משנשאל המערער אודות החבלה שנגרמה למתלוננת הכחיש הוא כל מגע עמה. בנסיבות אלה, קשה להלום כי המערער הציג בחקירתו גרסה שונה ונוספת, לפיה המתלוננת היא שתקפה אותו, אשר לא זכתה לכל תיעוד בדו"ח החקירה. זאת ועוד, המערער עצמו לא הציג כל ראיה להוכחת טענה זו לבד מעדותו שלו, אשר כאמור נמצאה בלתי מהימנה. טענת המערער לפיה דבריו לא נרשמו כדבעי אף לא הועלתה בחקירתו הנגדית של רס"ל בדר. יתרה מכך, לא מצאתי כי קיים פער משמעותי בין תמליל חקירתו השניה של המערער לבין דו"ח חקירה זו, ממנו אפשר היה, כטענת המערער, ללמוד כי גם הדו"ח של חקירתו הראשונה אינו ממצה. לפיכך, אין במחדלי החקירה הנטענים כדי להצדיק התערבות בהכרעת דינו של בית המשפט קמא. 15. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיאה השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ג' בשבט תשע"ג (14.1.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12058530_W01.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il