סמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5848/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותר: סמיר ג'רארעה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ארז רייפנברג פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. במוקד העתירה ניצב פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 3255-11-19; סגן הנשיאה א' איטח, השופטת ח' אופק גנדלר, השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור ח' שחר ו-צ' טבצ'ניק), אשר דחה את ערעור העותר, והותיר על כנה את קביעת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (ב"ל 18103-11-17; השופטת מ' נעים דיבנר) כי קצבת הנכות של העותר תחושב על בסיס שכר המינימום במועד תחילת הזכאות – ותעודכן בהתאם לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן, לפי סעיף 110 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. לטענת העותר, ראוי היה לקבוע כי בנסיבות שבהן ההצמדה למדד אינה עומדת בקצב עליית שכר המינימום, קצבת הנכות תעודכן על יסוד השינויים בשכר, "כך שבכל מקרה לא יפחת בסיס השכר המשמש לחישוב הגמלה משכר המינימום העדכני". לדידו, סעיף 110 לחוק הביטוח הלאומי, שעליו הסתמכו הערכאות הקודמות, רלוונטי לקצבאות שבסיסן אינו נופל משכר המינימום העדכני, אך כאשר עליית המדד אינה עומדת בקצב עדכון שכר המינימום יחולו סעיפים 98(ב)(1) ו-348(ב) לחוק – המורים, כביכול, על עדכון בסיס הקצבה בהתאם לשינוי ברכיב זה. העותר סבור כי פרשנותו לחוק משרתת גם את תכליתו המרכזית: הבטחת קיום מינימלי בכבוד לכלל תושבי המדינה. על פי השקפתו, נוכח הזכות החוקתית שעל הפרק, כמו גם אופייה העקרוני של העתירה, יש הצדקה להתערבותו בית משפט זה בהכרעת בית הדין הארצי לעבודה. 2. דין העתירה להידחות על הסף. אכן, העותר מזכיר את הזכות החוקתית לקיום בכבוד, אך עתירתו מתמקדת ברובד הפרשני של ההוראות הרלוונטיות בחוק הביטוח הלאומי. בהקשר זה נקבע כי – "בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסק דין של בית הדין הארצי, אלא אם מצא כי בית הדין טעה טעות משפטית מהותית בהחלטתו בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית כללית, וכאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין [...] טעות משפטית מהותית, לצורך ענין זה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות אפשריות" (בג"ץ 4193/04 גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 12 (20.6.2010)). לפיכך, כאשר מתעוררת שאלת פרשנותו של חוק מסוים, "די שנבחן האם הפרשנות שנתן בית הדין הארצי לעבודה [...] הינה פרשנות סבירה, העולה בקנה אחד עם מתחם הפרשנות הסביר האפשרי להוראה זו" (שם, פסקה 14). בענייננו, לא זו בלבד שבית הדין אימץ פרשנות סבירה, אלא שנראה כי החלופה שמציע העותר כלל אינה מתיישבת עם לשון החוק. תשלום קצבת הנכות מעוגן בסעיף 105 לחוק הביטוח הלאומי, המורה כי "הקצבה לחודש תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח, כפול שלושים". סעיפים 97-98 לחוק יוצקים תוכן בהגדרה זו, ומבהירים כי "דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח [...]" (סעיף 97(א)) – וכי שכר העבודה הרגיל הוא "הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים" (סעיף 98(א)). "לענין סעיף זה", כך נקבע, "הכנסה" – "(1) במבוטח לפי סעיף 75(א)(1) – ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח; (2) במבוטח אחר שלפי סעיף 75(א) – ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א), והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אילולא הסכום המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח" (סעיף 98(ב)). הנה כי כן, המחוקק קבע מפורשות כי הקצבה תחושב על סמך הכנסת המבוטח "ברבע השנה שקדם" להיווצרות הזכאות לקצבת נכות – להבדיל מהכנסות מאוחרות (או מוקדמות) יותר (סעיף 98(א)). אמת, השילוב בין סעיף 98(ב) לחוק לסעיף 348(ב) לו מלמד כי הכנסתו של אדם המשתכר פחות משכר המינימום תחושב, לצורך קצבת הנכות, כאילו הייתה שווה לשכר זה. ברם, אין בלשון החוק כל עיגון לקונסטרוקציה החלופית שהעותר מבקש לאמץ ביחס למקרים אלה, בדמות חישוב שוטף של הקצבה על יסוד שינויי הכנסה (קרי, שכר המינימום) שהתרחשו זמן רב לאחר היום "שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה". אדרבה, נראה שהניסוח הכללי של סעיף 98(א) שולל אפשרות זו, ומבהיר כי "שכר העבודה הרגיל" המשמש כאבן היסוד לחישוב קצבת הנכות ייגזר אך ורק מהכנסת המבוטח ערב היווצרות הזכאות – ללא קשר לגובהה. בנסיבות אלה, יש לדחות את עמדת העותר כבר בשלב ראשוני זה של המסע הפרשני, שהרי "'גבול הפרשנות הוא גבול הלשון' [...] והפרשן אינו רשאי לאמץ חלופות שאין להן עיגון בלשון החוק – שלא לדבר על חלופות העומדות בניגוד מפורש ובולט לה" (בג"ץ 7401/18 אדר נ' משרד הפנים – מנהל הבחירות, פסקה 4 (22.10.2018)‏). 3. אשר על כן, העתירה הנוכחית נדחית על הסף – מבלי להביע עמדה לגבי משקלן האפשרי של הטענות הנעוצות בזכות לקיום בכבוד, ביחס לחוק עצמו. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד באלול התש"ף (‏3.9.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20058480_Z01.docx שצ+מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1