פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5840/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (הרכב הדיינים הרב ש' שפירא; הרב מ' עמוס; הרב צ' בן יעקב) מיום 8.6.2024 בתיק 1073494/6 בשם העותר: עו"ד אדי שגיא פסק-דין השופטת י' וילנר: העתירה שלפנינו, מופנית כלפי פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, מיום 8.6.2024, בגדרו נדחה ערעור שהגישה העותרת על החלטת המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, מיום 14.11.2023, בגדרה נקבע כי לעותרת אין זכויות במניות שירש המשיב 3 (הוא בן זוגה לשעבר, להלן: המשיב) מהוריו, בתקופת נישואי בני הזוג (יחדיו להלן: בני הזוג). בני הזוג נישאו בשנת 1976, והתגרשו ביום 10.6.2020. מועד הקרע בין בני הזוג, לגביו אין מחלוקת, נקבע ליום 10.4.2014, הוא המועד שבו הגיש המשיב את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני (להלן: מועד הקרע). חלוקת הרכוש נכרכה לתביעת הגירושין. כעולה מהעתירה, אביו של המשיב החזיק עד שנת 2006 ב-50% ממניות חברת 'סופרגום' (להלן: החברה), אותה ייסד בשנת 1956 עם שותף נוסף. בתקופת נישואי בני הזוג, עבד המשיב כשכיר בחברה. במהלך שנת 2006, כ-8 שנים לפני מועד הקרע, הועברו מניות האב לידי המשיב. שאלת טיבה של העברה זו – ובהתאם, טיב זיקתו של המשיב למניות – היא שניצבת במוקד המחלוקת בין בני הזוג. בהליך שהתקיים בבית הדין הרבני טענה העותרת כי בהעברת המניות בשנת 2006, קיבל המשיב מידי אביו את הבעלות על חלקו בחברה, "כגמול על עשרות שנות עבודתו והשקעתו בחברה". לאור זאת, והואיל והעברת המניות נעשתה עוד במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג, טענה העותרת כי היא זכאית למחצית משווי המניות במועד הקרע, בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. המשיב, מנגד, טען כי לא קיבל בעלות על המניות, והן הוחזקו על ידו בנאמנות בלבד לטובת אביו, יחד עם אחיו, לאחר שחלה הידרדרות במצבו התפקודי של האב. עוד נטען כי שני האחים החזיקו במניות בנאמנות בחלקים שווים, כך שהמשיב שימש נאמן על 25% ממניות החברה. המשיב הוסיף וטען כי לאחר פטירת אביו בשנת 2015, הועברה הבעלות במניות לידי אמו. במהלך שנת 2018 נפטרה גם האם, ולאחר פטירתה, ירשו המשיב ואחיו את הזכויות במניות החברה, בחלקים שווים, קרי – 25% לכל אחד. המשיב טען אפוא כי רק ממועד זה, המאוחר כאמור למועד הקרע, הועברו מניות החברה לבעלותו. בית הדין הרבני קיבל את גרסת המשיב. בהחלטתו, התבסס בית הדין בעיקרו של דבר, על תצהירו וחקירתו של רו"ח יחיאל נוסבאום, ששימש רואה החשבון של החברה במועד הרלוונטי. לדבריו, ביום 13.9.2006 נחתם 'הסכם נאמנות' שהעניק למשיב מעמד של נאמן במניות האב, הסכם שדווח כדין לרשויות המס. רק בשנת 2018, לאחר פטירת האם, קיבל המשיב את הבעלות במניות. עוד העיד כי המשיב לא קיבל דיבידנדים מהחברה במהלך התקופה שבה החזיק במניותיה בנאמנות. בית הדין הרבני קיבל כאמור גרסה זו, וקבע כי "ב"כ האישה לא הביא כל ראיה שיש בה לסתור את האמור, ולאור האמור ביה"ד אינו רואה מנוס מדחיית תביעת האישה בנוגע לחברה". ערעור האישה לבית הדין הרבני הגדול – נדחה. לאחר סקירה תמציתית של ממצאי בית הדין הרבני, קבע בית הדין הרבני הגדול כי "אף שאין מדרכינו לתור ולחקור אחרי קביעות עובדתיות של בי"ד קמא, תרנו וחקרנו בתיק בי"ד קמא, ואכן אלה העובדות העולות מהחומר שבתיק". מכאן העתירה שלפנינו, שבמסגרתה מבקשת העותרת כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הגדול, ונקבע שהיא זכאית לחלקה בשווי המניות במועד הקרע. לטענתה, בתי הדין הכריעו במחלוקת "תוך התעלמות מובהקת מטענותיה ומבלי שאלו נדונו ונבחנו", ופעלו בסטייה מהוראות חוק יחסי ממון. כמו כן, טוענת העותרת כי הכרעת בתי הדין ניתנה "תוך התעלמות מחוות דעת שהוגשו על ידי מומחים שמונו מטעמם". העותרת מוסיפה וטוענת כי הסכם הנאמנות אינו אלא הסכם למראית עין, וכי לא ניתן היה להסתמך עליו שעה שהוצג בהליך רק בשנת 2022 בעוד שנטען שנחתם כבר ב-2006. בנוסף, שבה העותרת וטוענת כי מניות החברה הועברו למשיב כגמול עבור עבודתו בחברה. לדבריה, הנימוקים שנלוו להחלטות בתי הדין, אינם אלא כסות לטעמים אחרים שעמדו בבסיס הכרעותיהם; בתי הדין, לטענתה "סימנו מטרה – מניעת חלקה של העותרת ברכוש המשותף מחמת טענה לניאופה [...] ובהינתן הלכת בית המשפט העליון בפסק דין הבוגדת, נמנעו מביטוי נימוק זה בהחלטותיהם". דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי צורך בתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, ואינו מתערב בשיקול דעתם אלא במקרים חריגים שבהם נמצאה חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות כלפי בית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו, מיני רבים: בג"ץ 6437/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 18 (28.12.2023); בג"ץ 5123/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (2.7.2024)). עתירה זו, אינה נמנית על חריגים אלו. העותרת טוענת שבית הדין הגדול, ולפניו בית הדין הרבני האזורי, סטו בהכרעותיהם מהוראות חוק יחסי הממון, המסדירות את סוגיית חלוקת הנכסים בין בני זוג. ואולם, עיון בהחלטות בתי הדין הרבניים אינו מלמד על סטייה מהוראות החוק, אלא דווקא על יישומן בהתאם לקביעות העובדתיות של בית הדין. טענותיה של העותרת, אינן מוסבות אפוא על חריגה מן הדין, אלא על אופן החלתו בנסיבות הקונקרטיות. כאמור, בית הדין הרבני האזורי התבסס בהכרעתו על ממצאים עובדתיים מובהקים הנוגעים לטיב זיקתו של המשיב למניות החברה עובר למועד הקרע, זאת, בהתבסס על עדויות בכתב ובעל פה שהובאו לפניו. אף בית הדין הרבני הגדול שב ובחן את הדברים והגיע לאותה מסקנה. טענות העותרת אפוא, הינן טענות ערעוריות במובהק, ואינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. לבסוף, טענות העותרת כי החלטות בתי הדין נשענו למעשה על נימוקים אחרים, נסתרים – "שיקולי אשמה ונאמנות [...] בכפוף לכך שנימוק זה לא יבוטא בהכרעותיהם" – נטענו בעלמא, ללא כל ביסוס, וממילא אין מקום להידרש להן. העתירה נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ז בתמוז התשפ"ד (‏23.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24058400_R01.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1