אברהים אבו הדובה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5835/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5835/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: אברהים אבו הדובה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 12.07.2012 בת"פ 10413-10-11 שניתן על ידי כבוד השופט נ' אבו טהה תאריך הישיבה: כ"ד בשבט תשע"ג (4.2.13) בשם המערער: עו"ד אבו עאבד סמיר בשם המשיבה: עו"ד עו"ד חיים שויצר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' שלומית נחליאל אלברטון פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 12.7.2012 בת"פ 10413-10-11, במסגרתו נגזרו על המערער (יחד עם שני נאשמים נוספים) 18 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר), וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו. כמו כן נגזר על המערער (ועל כל אחד מהנאשמים הנוספים) לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ש"ח וקנס בסך 1,000 ש"ח (או שבועיים מאסר תמורתו). רקע עובדתי על פי כתב האישום המתוקן 1. על פי כתב האישום המתוקן, המערער ונאשמים נוספים, קשרו קשר לחטוף קטין (להלן: המתלונן), אשר סברו שיש בידיו מידע על זהותם של אנשים שתקפו את אחיו של אחד הנאשמים (להלן: סאגר) ואדם נוסף בשם אסמעיל אלרבאיעה (להלן: אסמעיל) במועד מוקדם יותר בעיר שדרות, ולאלצו לחשוף בפניהם את זהות התוקפים. ביום 3.9.2011 עת שהה המתלונן בעיר שדרות בסמוך לבית העלמין, יחד עם שני חברים נוספים, הגיע סאגר למקום וביקש לדבר עם המתלונן, ובמקביל הזמין את אסמעיל להגיע למקום. בחלוף מספר דקות הגיע למקום רכב, שהיה נהוג על ידי אסמעיל ובו הנאשמים 2-1. אסמעיל והנאשמים 2-1 קראו למתלונן להתקרב לרכב והורו לו להיכנס לרכב. המתלונן, אשר חשש מהנאשמים, עלה לרכב. הרכב החל לנסוע לכיוון אתר שמירה הסמוך לקיבוצים גבים ומפלסים. במהלך הנסיעה פנה אל המתלונן אחד הנאשמים שישב במושב האחורי עם המתלונן ואיים עליו שאם לא יספר את האמת על אירוע התקיפה, הנאשמים ייקחו אותו לכפר בו הם מתגוררים, יכו אותו וישאירו אותו כפות לעץ. בהמשך הנסיעה עצר אמסעיל את הרכב, שלף מברג, הצמידו לעינו של המתלונן, ואיים עליו כי אם לא יגיד להם את האמת הוא "יוציא" את עינו עם המברג. בשלב זה הורה אחד הנאשמים לאיסמעיל להמשיך בנסיעה כי הם זקוקים למתלונן. המערער (הנאשם 3 בכתב האישום המתוקן) המתין ליתר הנאשמים באתר השמירה, כשהוא מצויד במקל וסכין. בהגיעם לאתר השמירה הורו המערער והנאשמים 2-1 למתלונן לצאת מהרכב והפילו אותו לרצפה. אסמעיל והנאשם 1 החלו להכות את המתלונן בסטירות ובאגרופים בפניו, והמערער היכה את המתלונן בגבו באמצעות המקל. לאחר מכן נטל הנאשם 1 את המקל מידי המערער, והמערער החל לבעוט בגופו של המתלונן. בהמשך השיב הנאשם 1 למערער את המקל והוא שב להכות את המתלונן באמצעות המקל, והשניים היכו את המתלונן באמצעות המקל ובאמצעות חגורה. לאחר מכן הושיבו המערער והנאשמים 2-1 את המתלונן על כיסא וקשרו את ידיו לאחור. בנקודה זו הצמיד אסמעיל סכין לגרונו של המתלונן על מנת לאלצו לדבר ולמסור להם את פרטי האנשים שהיו מעורבים באירוע התקיפה. בהמשך הגיע למקום נאשם נוסף (הנאשם 4) והיכה את המתלונן באגרופים ובבעיטות ובאמצעות חגורה שאחז בידיו, כשהמתלונן כפות לכיסא. בשלב מסוים הגיע למקום עובר אורח, אשר הבחין במתלונן הכפות ובנאשמים ובאיסמעיל שאוחזים בו בידיהם. עובר האורח דרש מהנאשמים להניח למתלונן, התיר את קשריו, העלה אותו על רכבו וחילץ אותו מידיהם של הנאשמים. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נגרמו למתלונן חבלות של ממש, שריטות בצוואר, בזרוע, בכתף ובחזה. כמו כן נגרמו לו המטומה ונפיחות באוזן שמאל, המטומות בצוואר, בידיו ובגבו והוא סבל מכאבים באוזניו. הכרעת הדין 2. המערער הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, והורשע בעבירות הבאות: סחיטה בכוח, עבירה לפי סעיף 427 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; והחזקת סכין שלא למטרה כשרה, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. גזר הדין 3. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. מהתסקיר עלה כי המערער בן 19, סיים תשע שנות לימוד בלבד, נמנה על משפחה בת 19 נפשות וחסר תעסוקה. המערער הודה בפני שירות המבחן במעשים, הסביר כי באותה עת החליף את אחיו שעבד כשומר באתר שמירה על יד שדרות, והכיר לראשונה את יתר הנאשמים רק באותו השבוע. שירות המבחן שוחח גם עם אביו של המערער, שתיאר את המשפחה כנורמטיבית והודיע כי בכוונתו לפנות למשפחת המתלונן על מנת לערוך "סולחה". שירות המבחן סבר שאישיותו הדלה והחלשה של המערער ונטייתו להיגרר אחרי סביבתו הביאו אותו למעורבות בעבירות דנן. צוין כי המערער הרבה להשתמש בביטוי "עשיתי טעות" אך התקשה להעמיק בבסיס תחושתו במניעים שהביאו אותו לקחת חלק במעשים. לסיכום, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית, אך סבר כי יש להשית על המערער ענישה מוחשית וצופה פני עתיד, אשר תציב גבול ברור להתנהגותו בעתיד. 4. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרת העבירות ואת הנסיבות המחמירות, לרבות חטיפת המתלונן – קטין בן 16 – לאתר מבודד, כפיתתו לכיסא, הכאתו באגרופים ובבעיטות, במקל ובחגורה, ואיום בסכין. מנגד, כשיקול לקולא, ציין בית המשפט כי מדובר בנאשמים צעירים, ללא עבר פלילי, שהודאתם חסכה זמן שיפוטי יקר, שהביעו חרטה על מעשיהם, ושניהלו עובר למעצרם אורח חיים נורמטיבי וזה להם המעצר הראשון בחייהם. בית המשפט איבחן בין הנאשמים השונים, והדגיש כי חלקו של הנאשם 4 קטן משמעותית מחלקם של הנאשמים האחרים. כמו כן, אובחן עניינו של המערער מעניינם של הנאשמים 2-1, בקובעו כי המערער לא היה שותף לתכנון, אלא המתין באתר השמירה כשהוא מצויד בסכין ובמקל. עוד צוין כי משפטו של אסמעיל, שהיה "הרוח החיה" באירוע, התנהל בנפרד, ובמסגרתו הוא נדון לתקופת מאסר בפועל בת 24 חודשים ו-12 חודשי מאסר על תנאי. לאחר שקילת כל השיקולים, לקולא ולחומרא, לרבות גזר הדין שניתן בעניינו של אסמעיל, החליט בית המשפט שלא למצות את הדין עם הנאשמים ולהשית על המערער (ועל הנאשמים 3-1) את העונשים המנויים בכותרת. 5. בית המשפט המחוזי הורה, לבקשת המערער ובהסכמת המשיבה, על עיכוב ביצוע פסק הדין לתקופה של 45 יום עד להגשת הערעור. בקשת עיכוב ביצוע שהגיש המערער לבית המשפט העליון נדחתה ביום 13.8.2012 על ידי חברתי השופטת ע' ארבל (אם כי בכפוף לדחייה מסוימת של מועד תחילת ריצוי העונש ליום 2.9.2012, בשים לב לחודש הרמדאן), אך נקבע כי הערעור יישמע לא יאוחר מיום 1.3.2013. טענות הערעור 6. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אבו עאבד סמיר – בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו יתר על המידה, כאשר העונש אינו הולם את נסיבותיו האישיות של המערער ואינו הולם את חלקו בכל הפרשה. אשר לחלקו בפרשה, נטען כי למערער לא היה חלק בקשירת הקשר לחטוף את הקטין וכלל לא הואשם בעבירה זו. עוד נטען כי לא ניתן משקל ראוי לעובדה שהמערער לא יזם את האירוע, כי הוא "האחרון בכל הפרשיה" כשיתר הנאשמים הגיעו לאתר השמירה בו שמר המערער, וכי המערער לא עשה שימוש בסכין וגם מהשימוש במקל "לא נגרם בסופו של יום כלום". אשר לנסיבותיו האישיות, נטען כי המערער היה בן 18 בעת ביצוע העבירות, הודה בביצוע העבירות וחסך זמן שיפוטי יקר כשנטל אחריות על המעשים והביע צער וחרטה. עוד נטען כי מדובר בעבירה הראשונה והיחידה בחייו של המערער, בבחינת מעידה נקודתית וחד-פעמית. נטען כי המערער הינו נכה בשיעור של 70%, כי הוא בא ממשפחה ממעמד סוציו-אקונומי קשה, וכי המאסר בפועל שהושת על המערער מהווה פגיעה חמורה בשיקומו הבריאותי והנפשי ועלול לגרום לסטייה מהדרך הנורמטיבית בה צעד עד היום. אשר לתסקיר שירות המבחן, נטען כי קצינת המבחן שוחחה עם המערער בעברית והמערער לא הבין אותה כדבעי. לו היה המערער מבין את קצינת המבחן, כך על פי הטענה, הייתה התמונה משתנה. לבסוף נטען כי המתלונן סלח למערער לאחר שנערכה "סולחה" כמקובל בחברה הבדואית, וכי ראוי היה שבית המשפט ייתן לכך משקל. במכלול הדברים, נטען כי בית המשפט החמיר יתר על המידה עם המערער והעדיף ליתן משקל יתר לשיקולי הרתעה וענישה על פני שיקול השיקום. תשובת המשיבה 7. לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד חיים שוויצר – אין מקום להקל על המערער בעונש. נטען כי המערער אמנם לא הואשם בקשירת קשר ולא היה מעורב בחטיפה, אך אין חולק כי הוא המתין ליתר הנאשמים באתר השמירה, לאחר שקיבל מהם שיחת טלפון, כשהוא מצויד בסכין ובמקל. הודגש כי המערער עשה שימוש במקל על מנת להכות את המתלונן, בעט בו וכפת אותו לכיסא על מנת שנאשם אחר ישתמש בסכין על מנת לאיים על המתלונן, כאשר האירוע הסתיים רק לאחר שזר הגיע למקום והתערב. נטען כי מדובר בבגיר קרוב לגיל 19 ואין מקום לפטור אותו מאחריות וצוין כי על הנאשם 2, שהינו צעיר מהמערער ושהפעיל מידה פחותה של אלימות, הושת עונש זהה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות אשר מטות את המשקל לקולא – גילם הצעיר של הנאשמים, היעדר עבר פלילי, הודאת הנאשמים שחסכה זמן שיפוטי יקר – ולכן אין מקום להקלה נוספת. לבסוף הודגש כי המערער לא שילם עד היום למתלונן את הפיצוי שהושת עליו, למרות שהוא טוען שהוא מתחרט ושהוא רוצה לשלם פיצויים. תסקיר משלים מטעם שירות המבחן 8. בסמוך למועד הדיון לפנינו הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. בתסקיר צוין כי הוא מבוסס על שיחה שנערכה עם המערער בבית הכלא בו הוא מרצה את עונשו, וכי השיחה נערכה בליווי תרגום לשפה הערבית לנוכח טענות המערער כי לא הובן בשיחות הקודמות עימו. כמו כן, התבסס התסקיר על שיחה טלפונית עם אביו של המערער ועל מידע שהתקבל מהשירות הסוציאלי בכלא. מהתסקיר עולה כי המערער השתלב בבית הכלא מבחינה חברתית וכי הוא מתמודד באופן תקין עם התנאים הפיזיים. עוד צוין בתסקיר כי המערער סירב להצעת השירות הסוציאלי בכלא להשתלב בקבוצת טיפול בהתנהגות אלימה. צוין כי השיחה אופיינה בקושי רב להבין את המידע שמסר המערער ובצורך לשאול שאלות הבהרה רבות, וכי ניכר שתשובות המערער על שאלות שירות המבחן לא התייחסו לנקודות אותן ביקש שירות המבחן להעלות ולהבהיר. הערכת שירות המבחן הייתה כי הקושי נובע מיכולותיו הדלות של המערער להתייחס באופן ישיר ופתוח לשאלות. אשר לעובדות כתב האישום, נאמר כי המערער נטה לטשטש ולצמצם את מעשיו, וכי התחזקה התרשמות שירות המבחן (בהמשך לתסקיר הקודם) כי גם היום, בחלוף הזמן, מתקשה המערער לבחון באופן מלא את מעשיו ואת מעורבותו הפלילית. מהתסקיר עולה כי המערער אמר תחילה כי הודה בעובדות כתב האישום בלית ברירה, ובהמשך אמר כי נכח במהלך האירוע אך מעורבותו הייתה שולית ביותר. בתסקיר צוין כי מהשיחה עם אבי המערער התברר שלא נערך שום הסכם "סולחה" בין משפחת המערער למשפחת המתלונן. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינו בהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009) בפסקה 11 לפסק הדין]. לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נמנה על המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבות בגזר הדין. 10. טענות המערער לפנינו מתחלקות לשני מישורים, ודינן להידחות בכל אחד מהמישורים: במישור הראשון, נטען כי חלקו של המערער בפרשה קטן משל יתר הנאשמים וכי בית המשפט המחוזי לא נתן לכך משקל מספיק בגזר הדין. דין טענה זו להידחות. המערער אמנם אינו "הרוח החיה" בפרשה, אך מעשיו חמורים מאד ואין להקל בהם ראש. אכן, המערער לא נטל חלק בקשירת הקשר בשלב הראשון (איסוף המתלונן ברכב), והוא הצטרף ליתר הנאשמים רק בשלב השני (ההתרחשויות באתר השמירה). יחד עם זאת, מעורבותו של המערער מרגע הצטרפותו ליתר הנאשמים אינה "טכנית" או שולית, אלא מצויה בליבה של ההתרחשות. המערער המתין עם מקל וסכין להגעת הנאשמים עם המתלונן. לא מדובר בכלים שניתן לכנותם "תמימים", ויש לייחס להמתנת המערער באתר השמירה מבעוד מועד את מלוא החומרה המחויבת, בבחינת הצטרפות המערער בעיניים פקוחות ליתר הנאשמים. מעת שהגיעו יתר הנאשמים עם המתלונן לאתר, נטל המערער חלק משמעותי באלימות שהופנתה מצד כל הנאשמים כלפי המתלונן. המערער נקט באלימות קשה כנגד המתלונן, כשהוא מכה אותו במקל ובועט בו. בהמשך הושיבו הנאשמים, ובהם המערער, את המתלונן על כיסא וכפתו אותו אליו. בשלב זה הצמיד אסמעיל את הסכין שהביא המערער לגרונו של המתלונן ואיים עליו. הנה כי כן, המערער נטל חלק פעיל באירוע אלים וחמור, במהלכו נכפת, אוים והוכה הקטין המתלונן על ידי חמישה אנשים שונים. אירוע זה הסתיים אך ורק בשל התערבותו המבורכת של עובר אורח. מדובר באלימות קשה וסתמית, שכל תכליתה לאלץ את המתלונן בכוח הזרוע לספר את שידוע לו (אם בכלל). מדובר במעשים חמורים אשר אין להקל בהם ראש ואשר מחייבים ענישה מחמירה. כך ראה את הדברים בית המשפט המחוזי וכך גם אנו רואים אותם. במישור השני, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המערער. אף טענה זו דינה להידחות. בית המשפט בחן את נסיבותיו האישיות של המערער (ושל יתר הנאשמים) ואיזן אותן למול העבירות והנסיבות החמורות ולמול שיקולי הענישה וההרתעה. יוזכר כי לפני בית המשפט הונח תסקיר שירות המבחן, ממנו עלה כי המערער מתקשה להפנים את מעשיו ואינו מעמיק במעשיו ובמניעיו. לפיכך נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית וסבר שיש להשית על המערער ענישה מוחשית וצופה פני עתיד. לא מצאנו שיש מקום להתערבותנו במישור זה. בית המשפט שקל את הדברים כראוי ואין לומר שנפלה טעות בהכרעתו או שיש בה חריגה מרף הענישה הנוהג והראוי. אשר לטענות המערער כי לא הובן כראוי בשיחה שנערכה עימו לצורך הכנת תסקיר שירות המבחן הראשון (לנוכח העובדה שלא נכח בשיחה זו מתורגמן לשפה הערבית), הרי שפגם זה רוּפא במסגרת התסקיר המשלים שנערך למערער בסמוך למועד הדיון לפנינו בערעורו. עיינו בתסקיר המשלים ולא מצאנו כי עולה ממנו תמונה שונה המצדיקה התערבות בעונש. נהפוך הוא, שירות המבחן ציין בתסקיר המשלים כי התרשמותו היא שהמערער מתקשה גם כיום לבחון באופן מלא את מעשיו ואת מעורבותו הפלילית. לבסוף לא נעלמה מעינינו העובדה שהמערער לא שילם את הפיצוי שנפסק למתלונן וכי טענותיו בדבר הסכם "סולחה" בין משפחתו לבין משפחת המתלונן התבררו כחסרות בסיס. 11. סיכומו של דבר; לא מצאנו הצדקה להתערב בגזר הדין ואנו דוחים את הערעור. ניתן היום, כ"ה בשבט תשע"ג (5.2.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12058350_W04.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il