החלטה בתיק רע"א 5834/03
בבית המשפט העליון
רע"א 5834/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשת:
אריה חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיב:
חאדר ורדן
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 2582/02
שניתנה ביום 2.6.03 על ידי כבוד השופטים י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב וא' רזי
בשם המבקשת:
עו"ד שרגא בלזר
בשם המשיב:
עו"ד ע' שפרלינג
פסק דין
המשנה לנשיא ת' אור:
1. המשיב נפצע בתאונת דרכים ביום 5.2.99.
אביו, חאדר עבדאללה ז"ל, מצא את מותו בתאונה לנגד עיניו. המשיב הגיש תביעה
לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים. במהלך בירור התביעה בפני בית
משפט השלום ביקש המשיב מבית המשפט כי ימונה מומחה בתחום הנפשי, וזאת לאור נזק נפשי
שטען כי נגרם לו עקב נוכחותו בשעת מותו של אביו בתאונת הדרכים. המדובר היה, אפוא, בניסיון
המשיב להוכיח עילת פיצוי לפי הלכת אלסוחה (רע"א
444/87 אלסוחה ואח' נ' עיזבון המנוח דוד דהאן
ז"ל ואח', פ"ד מד(3) 397). בית המשפט קבע, שאין למנות מומחה
רפואי בתחום הנפשי. בהמשך ההליכים, ביקש המשיב פעם נוספת מבית משפט השלום שימונה
מומחה בתחום הנפשי. לבקשה זו צירף מסמך חדש שלא היה בפני בית המשפט בשעה שהחליט את
ההחלטה הקודמת. המדובר באישור מטעם המרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים בצפת מיום
10.10.01 (להלן: אישור בית החולים בצפת), בו
מצויין כי היו למשיב שלוש פגישות במרפאה עקב קשיי תפקוד בבית ובבית הספר, אשר לטענת
בני משפחתו החלו כשנתיים קודם לכן לאחר שהיה מעורב בתאונת הדרכים בה נהרג אביו.
עוד צוין באישור בית החולים בצפת, שהמשיב
אובחן כמי שסובל מבעיה ביחסי הורים-ילדים ומבעיה בלימודים, והומלץ על הדרכת
המשפחה, טיפול פרטני ועידוד הנער ליצירת קשר עם דמות תומכת ומארגנת. בדיון בבקשת
המשיב למינוי מומחה, שהתקיים באותו היום, דחה בית משפט השלום את הבקשה בשנית, וקבע
שאין באישור בית החולים בצפת כדי לשנות את החלטתו.
על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור
לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה, ונקבע בה לענייננו כי :
"... בשלב הזה, לא הונחה תשתית מספקת למינוי מומחה בתחום הנפשי".
ביום 18.6.02 ניתן פסק דין על ידי בית
משפט השלום בתביעת הפיצויים העיקרית של המשיב, ובו נפסק, בין היתר, כי לא יינתן
למשיב פיצוי בגין נזק נפשי. המשיב הגיש ערעור על פסק דין זה בו ערער, בין השאר, על
כך שלא מונה לו מומחה פסיכיאטרי. לנימוקי הערעור צירף ב"כ המשיב מסמכים
רפואיים נוספים לאישור בית החולים בצפת. מסמכים אלה כללו מכתב מאוקטובר 1999 מרופא
קופת חולים כללית, ד"ר נוג'ידאת, בו צוין שלפי סיפור המשפחה סובל המשיב
מסיוטים בעיקר בשינה; הפניה לרופא מטפל מיום 12.9.02 שניתנה מטעם נוירולוג בשם
ד"ר יעקב מר, הכוללת קביעה כי ממצאי הבדיקה של המשיב מצביעים על תסמונת פוסט
טראומטית עם סימנים דיכאוניים, וכי הוא זקוק לייעוץ פסיכיאטרי במסגרת מרפאת בריאות
הנפש.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של
המשיב בנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפש, ואף מינה כמומחה רפואי בתחום
הפסיכיאטרי את ד"ר א' בן-אפרים. בהחלטת בית המשפט נקבע, שמומחה זה יבדוק את
המשיב ויקבע אם נשארה לו נכות נפשית עקב תאונת הדרכים; ואם כן מה סוגה, שיעורה,
והאם יש קשר סיבתי בינה ובין העובדה שאביו נהרג לנגד עיניו בתאונה זו. עוד קבע בית
המשפט, כי לאחר שיקבל את חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי הוא יאפשר לצדדים להשלים
את טיעוניהם ואז יינתן פסק הדין בערעור. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפנינו.
הוחלט להעביר את הדיון להרכב שלושה,
ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש כדין.
2. טענותיה העיקריות של המבקשת בענייננו הן
שתיים:
ראשית טוענת
המבקשת, כי לאחר שהחליט בית משפט השלום שאין למנות מומחה רפואי, ולאחר שבקשת רשות
ערעור על החלטה זו נדחתה, לא היה רשאי בית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת ערעור על
פסק הדין, להפוך את ההחלטה. שנית היא
טוענת, כי משקבע בית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת ערעור, שיש למנות מומחה, היה
עליו להחזיר את התיק לבית המשפט בדרגה הקודמת לצורך זה ולא למנות את המומחה בעצמו.
3. השאלה, האם ניתן להשיג על החלטה אחרת של
הערכאה הראשונה במסגרת ערעור על פסק דין של ערכאה זו בנסיבות בהן בקשת רשות ערעור
על ההחלטה נדחתה מנימוקים שהינם לגופה של ההחלטה, שנויה במחלוקת בפסיקה (השוו: י'
זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית,
עורך ש' לוין, 1995) 797).
בתחילה הושארה
בצריך עיון השאלה הכללית האם עצם דחייתה של בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת חוסמת את תקיפתה של
ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין. בעניין זה קבע הנשיא אגרנט (ע"א 456/70 אלכסנדר נ' אלכסנדר, פ"ד כו(1) 735, 743):
"... לא אביע דעה בשאלה, אם המערער היה מנוע מלעורר בערעור זה את
שאלת הסמכות, נוכח העובדה שהיא הוכרעה לרעתו בשני הליכי ביניים שנתקיימו בין
הצדדים בבית המשפט המחוזי ושתי בקשותיו לרשות ערעור נדחו" (מנגד ר' עמדת
השופט קיסטר, שם, 739).
בהמשך הסתמנה נטייה בפסיקה, לפיה אין בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת
מנימוקים שהם לגוף העניין כדי למנוע השגה על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק הדין. כך
קבע מ"מ הנשיא, י' כהן (המ' 645/79 סטלה שרות מכוניות
בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, פ"ד
ל"ה(3) 437, 442) (להלן: פסק דין סטלה):
"אחד הטעמים השכיחים לדחיית בקשה לרשות ערעור הוא - שאין סיבה
מספקת להטריד את ערכאת הערעור בדיון בהחלטת ביניים או בהחלטה אחרת, שניתנת במהלך
בירור התביעה, אלא מוטב להשאיר את כל השאלות לדיון בערעור על פסק הדין. ברור שאם
לא ניתנה רשות ערעור מטעם זה, אין למנוע מהמבקש להביא את טענותיו נגד ההחלטה,
כשיערער על פסק הדין, אולם גם אם הבקשה לרשות ערעור נדחתה בנימוק, שלגופו של
עניין ההחלטה נכונה, ואין למבקש סיכוי לזכות בערעורו, עדיין אין לראות בכך סוף
פסוק לגבי תוקף ההחלטה" (ההדגשה שלי - ת"א).
חברתו להרכב של מ"מ הנשיא י' כהן, השופטת בן-פורת, הצטרפה לעמדתו (שם,
441):
"אולם מסכימה אני, בכל הכבוד, לעמדתו של חברי הנכבד י' כהן,
מ"מ הנשיא, שאפילו דחייה על סמך העדר סיכוי של בקשת רשות לערעור על החלטת
ביניים אינה חוסמת את הדרך לערער עליה בעת הערעור על פסק הדין".
בהמשך, חל שינוי במגמת הפסיקה ונקבע שדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת
מנימוקים שהינם לגוף ההחלטה, חוסמת דיון מחודש בהחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין.
כך פסק הנשיא שמגר (ע"א 697/83 האחים וינר בתי יציקה בעמ
נ' סומך, פ"ד ט(3) 795, 800) (להלן: פסק דין האחים וינר):
"אם במסגרת הבקשה לרשות ערעור נדונה שאלה פלונית לגופה והוכרע
בה, אין מקום להעלותה מחדש במסגרת הערעור לפני אותה ערכאה, אלא יש לראות בכך סוף
פסוק".
באופן דומה קבעה השופטת נתניהו (ע"א 540/79 שמואלי ואח' נ' לויט ואח', פ"ד לו(2) 45
, 48) (להלן: פסק דין שמואלי):
"... משנדחתה בקשת רשות הערעור על ההחלטה, אין הדבר פוגע, מבחינה
דיונית, בזכות הערעור על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין עצמו. אלא מאי? כאן
נדחתה הבקשה לגופה, לאחר שכבוד הנשיא נתן את דעתו לכל טענותיהם של המערערים,
ומהבחינה המהותית בא העניין בזה על סיומו, ואין מקום לדון בו מחדש" (ההדגשה שלי -
ת"א).
(ברוח זו ר' ע"א 339/86 ארל אוריינט שופינג קומפני נ' או.ט.סי. אוייל, פ"ד
מה(1) 506, 512).
ברם, עם השנים הסתמנה מגמה שונה מזו
שהוצגה בפסק דין האחים וינר, ובפסקי הדין הנוספים שהלכו בדרך דומה. הפסיקה החלה
מסתייגת מהנטייה לראות בדחיית בקשת ערעור על החלטה אחרת שנעשתה לגוף ההחלטה כחוסמת
אפשרות להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין. מגמה אחרונה זו מוצאת ביטויה,
ולו במרומז, בדברי השופט בך שקבע כי דחיית בקשת רשות ערעור אינה חוסמת את המערער
מלהעלות את הנושא שנדון בהחלטה האחרת במסגרת ערעור על פסק הדין של הערכאה הראשונה.
ודוק: השופט בך נמנע בדבריו מלהבחין בין התוצאה המשפטית המתקבלת כאשר דחיית בקשת
רשות ערעור נעשתה לגופה של ההחלטה האחרת, ובין התוצאה הנובעת מדחיית בקשת רשות
ערעור שנעשתה מנימוקים אחרים. אלה דבריו לענייננו:
"כאשר נדחית בקשה למתן רשות לערער על החלטת ביניים (והחלטה
זו מבוססת לעתים קרובות על סברתם של השופטים כי אינה קיימת הצדקה להטריד את בית
המשפט לערעורים בשלב זה בנושא המועלה בפניו), כי אז יוכל המערער לנסות ולהעלות
אותו נושא מחדש בערעור המוגש על ידו כנגד פסק הדין הסופי של הערכאה הראשונה".
(ע"א 535/85 בן יאיר נ' בן יאיר, דינים עליון כרך ד 50, פיסקה 3).
השופט בך הוסיף וקבע, שיתכן כי בעל דין
יהיה מנוע מלהשיג על ההחלטה האחרת במסגרת הערעור על פסק הדין בנסיבות בהן הרשות
לערער ניתנה ובית המשפט לערעורים דן בערעור בנושא
החלטת הביניים, ודחה אותו לגופו של עניין (שם, שם). יוער, שלפסק דינו של השופט בך
הסכים, בין היתר, הנשיא שמגר, שנתן את פסק הדין בעניין האחים וינר.
ביטוי נוסף למגמה האחרונה המסתייגת
מהמדיניות שהתוותה בפסק דין האחים וינר, מוצאים אנו אף בדברי המשנה לנשיא ש' לוין
(רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן ואח', פ"ד
מט(5) 309, 313 (להלן: פסק דין שידלוב)):
"... ממילא אין מקום להבחין בין החלטה הדוחה בקשה לרשות לערער
לגופו של העניין בין החלטה הדוחה בקשת רשות לערער שלא לגופו של העניין, כפי שהדבר
נעשה בע"א 697/83 הנ"ל. בשני המקרים אין החלטת השופט הדן בבקשה לרשות
לערער כדן יחיד קושרת את ההרכב".
אולם, על אף הסתייגותו האמורה של השופט
ש' לוין, נראה כי בחר בפסק הדין להשאיר את קביעתו בצריך עיון (פסק דין שידלוב,
313). (השוו: רע"א 6494/01 מסרי כראם נ' עבדלרחים
מסארווה ואח', תק-על 2001(3), 182; דנ"פ 3211/03 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על
2003(2), 1307; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית,
מבוא ועקרונות יסוד (1999), 177) (להלן: תורת הפרוצדורה האזרחית). אציין, שאף אני הבעתי בעבר הסתייגות
מפסק דין האחים וינר, על אף שלא נדרשתי לו באותו עניין (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון, פ"ד
נא(1) 68, 106).
4. הנה כי כן, השתלשלות הפסיקה מלמדת שהדעות
חלוקות בנוגע לשאלה נשוא דיוננו, ונכון להיום שאלה זו עומדת כשאלה הצריכה עיון.
השאלה דורשת הכרעה. לדעתי, דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה, אפילו אם הדחייה התבססה על דיון לגופו של
עניין, אינה חוסמת את הדרך להשיג על ההחלטה פעם נוספת במסגרת הערעור
המוגש על פסק הדין של הערכאה הראשונה.
5. המסגרת הנורמטיבית לשאלה נשוא דיוננו
מצויה בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 411). תקנה זו קובעת לענייננו:
"לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור
ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק
הדין במשפט...".
מי שבקש רשות ערעור על החלטה אחרת ובקשתו
לא נענתה, ועל כן נמנע ממנו לערער, כמוהו כמי ש"לא ערער". לפיכך, על פי
לשון תקנה 411, בעל דין שבקשת רשות שהגיש נדחתה ועל כן לא ערער על ההחלטה האחרת,
יהיה רשאי להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין. כך פסק השופט ש' לוין (רע"א
34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329, 332):
"... ובעל הדין שניתנה כנגדו "החלטה אחרת" יוכל, אם
הרשות לערער עליה לא תינתן לו, לתקוף את ההחלטה בגדר הערעור על פסק הדין (תקנה
411)".
קביעה דומה מוצאים אנו בספרו של י'
זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה
שביעית, עורך ש' לוין, 1995) בעמ' 771:
"על פי תקנה 411, בעל דין שלא ערער על "החלטה שאינה פסק
דין", בין שלא ניתנה לו רשות ערעור עליה ובין שניתנה אך הוא לא השתמש בה,
זכות הערעור שמורה כאשר יוצרך לערער על פסק הדין...".
וברוח זו פסק השופט י' כהן (בדיון אודות
תקנה 376 לתקנות, שהיא תקנה 411 כיום):
"לפי לשון תקנה זו הזכות להשיג על ההחלטה היא לכל בעל דין שלא
ערער עליה, ואין כאן כל הבדל בין מי שלא ביקש רשות לבין מי שביקש, אך לא ערער,
מכיוון שבקשתו נדחתה" (פסק הדין סטלה, עמ' 442).
חשוב להדגיש בהקשר זה, כי תקנה 411 אינה יוצרת
הבחנה כלשהי, ולו במרומז, בין בקשת רשות שנדחתה מנימוקים שהם לגוף ההחלטה האחרת,
ובין דחיית בקשת רשות הערעור מנימוקים אחרים (נימוקים אחרים עשויים להיות, למשל,
שהמבקש העלים עובדות רלוונטיות בבקשה (רע"א 221/88 אברהם נ' עומר מפעלי אטריות מאוחדים, פ"ד מד(3) 756, 757), או
שלא קיימת הצדקה להטריד את בית המשפט לערעורים בשלב זה בנושא המועלה בפניו, ומוטב להשאירו לדיון בערעור על פסק הדין של הערכאה הראשונה (פסק
הדין סטלה, 442)).
מסקנתי היא, אפוא, שלאור תקנה 411, דחיית
בקשת רשות ערעור, אף אם נעשתה מנימוקים לגוף העניין, אינה חוסמת את בעל הדין להשיג
על ההחלטה האחרת במסגרת פסק הדין.
6. הטעם המרכזי אשר עמד בבסיס פסק דין האחים וינר הוא, שמתן רשות השגה במסגרת פסק דין על החלטה אחרת,
שנדחתה לגופה, תעניק למבקש זכות ל"כפל ערעור", וזכות כזו אין להעניק
לבעל דין ללא הוראת חוק מפורשת. בהקשר זה נאמר בפסק דין האחים וינר (עמ' 800):
"אין מקום להניח את קיומה של כוונה של המחוקק, לפיה קיימת זכות לכפל
הערעור לאותה
ערכאה ובאותו נושא ממש, כל עוד לא נאמרו דברים כאלה מפורשות" (ההדגשה שלי -
ת"א).
עמדה זו, כך נדמה, יוצאת מתוך הנחת מוצא
שדחיית בקשת רשות ערעור לגופה מהווה, הלכה למעשה, מיצוי מהותי של זכות הערעור (ר' פסק דין שמואלי, עמ' 48). דעתי בעניין
זה שונה.
אכן, יש והליך משפטי לא כונה במילה "ערעור"
אך הוא מהווה בפועל ערעור (ע"א 74/77 LAND NORDRHEIN -
WESTFALEN נ' אדם פרידמן,
פ"ד לא(3) 713, 718. "לא הימצאותה או חסרונה של המלה הזאת הוא שיקבע את
מהות ההליך" (ע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי.
אי. אל. בע"מ ואח', פ"ד לג(3) 490, 493). אך סבורני, שלאור תקנות
סדר הדין האזרחי ומגמותיו, אין לראות בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת שנעשתה
לגופה בגדר ערעור, וזאת מהטעמים המרכזיים הבאים: ראשית, ההליך בבקשת רשות ערעור שקבוע בתקנות מקוצר למדי, ואין
הוא דומה להליך הערעור (ר' פסק דין סטלה, 443). כך לדוגמא, נעדר מהליך בקשת רשות
הערעור מנגנון הדיון הקיים בהליך הערעור (ר' תקנות 445-447 לתקנות סדר הדין
האזרחי, התשמ"ד-1984). שנית,
ככלל, ערעור נדון בפני הרכב של שלושה שופטים, בעוד שבקשת רשות ערעור נדונה לפני
שופט אחד (ר' פסק דין סטלה, 442). שלישית,
בערעור מונח בפני ערכאת הערעור פסק הדין של הערכאה הראשונה, וההשגה על ההחלטה
האחרת שנעשית במסגרתו נבחנת על ידי בית המשפט על סמך מכלול החומר, כשההשלכה של
החלטת ערכאת הערעור הנוגעת להחלטה האחרת על תוצאת ההליך ברורה יותר. לעומת זאת,
כעיקרון, בחינתה של בקשת רשות ערעור נעשית כאשר מהחומר המונח לפני בית המשפט לא
ברורה לרוב ההשלכה של ההחלטה בערכאת הערעור על תוצאותיו של ההליך. רביעית, התקנות קבעו מנגנון ספציפי ומיוחד שמבקש להקנות לדיון
בבקשת רשות ערעור אופי של הליך ערעור. הכוונה לתקנה 410 לתקנות שכותרתה "הגשת
בקשת רשות לערער כהגשת ערעור". התקנה קובעת שבית המשפט, שאליו הוגשה בקשת
רשות ערעור, רשאי לדון בבקשה כבערעור רק אם הסכימו לכך בעלי הדין, או לאחר שניתנה
להם ההזדמנות להביע התנגדותם ונראה לבית המשפט שלא תיפגע זכותם. צא ולמד, משקיים
בתקנה 410 מנגנון פרטיקולרי המסדיר דיון בבקשת רשות הערעור כבערעור, אין מקום
לעקוף מנגנון זה, תוך פגיעה בזכויות הצדדים שהוקנו להם מכוחו, ולראות בדחיית בקשת
רשות ערעור על החלטה אחרת, שנעשתה לגוף העניין, כתחליף לערעור.
7. לסיכום העניין ולאור כל האמור לעיל,
סבורני, שבמסגרת ערעור על פסק דין של הערכאה הראשונה ניתן להשיג על החלטה אחרת של
אותה ערכאה, שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה, אפילו אם הנימוקים לדחיית הבקשה היו לגופה
של ההחלטה האחרת. לאור זאת, אעבור לבחון את הנסיבות שלפנינו לגופן.
8. בענייננו, בית משפט השלום סירב למנות למשיב
מומחה בתחום בריאות הנפש. בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה
זו, תוך נימוק שהינו לגופה של ההחלטה. לאור דברי שלעיל, על אף דחיית בקשת הרשות
לערער האמורה, רשאי היה המשיב להשיג על החלטת בית משפט השלום שלא למנות מומחה
במסגרת הליך הערעור על פסק דינו.
אעבור אפוא לבחינת הפלוגתא השנייה
שהתעוררה בענייננו והיא האם היתה רשאית ערכאת הערעור למנות מומחה רפואי וליתן
הוראות הנלוות למינוי זה, או שמן ההכרח היה שתחזיר את הדיון לבית משפט השלום על
מנת שזה ימנה את המומחה הרפואי, לאחר שערכאת הערעור הגיעה למסקנה שמן הראוי למנות
מומחה.
8. ככלל, במקום בו נדרשת ערכאת הערעור לבירור
שאלות עובדתיות שלא הוכרעו על ידי בית המשפט בערכאה הקודמת, היא רשאית להחזיר את
הדיון לדרגה הקודמת עם הוראות לבירורן (ר' תקנה 455
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ברם, הסמכות הקבועה בתקנה 455
אינה גורעת מהסמכויות הכלליות הרחבות המוקנות לערכאת הערעור שנקבעו בתקנה 462,
כולל הסמכות ליתן כל החלטה שהערכאה הראשונה צריכה היתה לתיתה.
בענייננו, ערכאת הערעור מינתה מומחה בלא להחזיר את התיק לדיון לערכאה הקודמת,
ונתנה לצדדים הוראות הנוגעות למינוי זה. בנסיבות המקרה אין פסול בהחלטה זו, ואין
לומר שבית המשפט המחוזי לא היה רשאי להחליט כפי שהחליט. ברם, יש להניח שאם חוות
דעתו של המומחה תצריך חקירות והבאת ראיות נוספות, יוחלט בפסק הדין של בית המשפט
המחוזי, כמקובל וכראוי, להחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שישמע את הראיות
הנוספות ויתן את פסק דינו מחדש.
לאור כל האמור דין הערעור להידחות.
בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.
המשנה
לנשיא
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים. ש
ו פ ט
ניתן היום, ל' בחשון תשס"ד
(25.11.2003).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03058340_E02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il