אלכס דור נ. מגדל הזוהר לבניין בע"מ

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5831/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המערער: אלכס דור נגד המשיבים: 1. מגדל הזוהר לבניין בע"מ 2. עו"ד ארז חבר 3. כונס נכסים הרשמי מחוז ירושלים ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' ברנר) מיום 15.7.2024 בפר"ק 35828-12-10 ובפר"ק 19169-04-16 בשם המערער: בעצמו בשם משיבים 2-1: עו"ד מורן מרדכי בשם משיב 3: עו"ד אורי טל פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' ברנר) מיום 15.7.2024 בפר"ק 35828-12-10 ובפר"ק 19169-04-16, בה נקבע כי אין מניעה שמשיב 2, הנאמן לנכסיה של משיבה 1 (להלן: הנאמן ו-המשיבה, בהתאמה), יתנה מסירת אישורים וביצוע רישומים בשם המשיבה עבור המערער, בסילוק חוב עבר שלו כלפיה. הרקע לערעור בתמצית שבתמצית, המשיבה היא חברה העוסקת בתחום הנדל"ן, אשר הקימה את פרויקט שכונת "גני אביב" בעיר לוד (להלן: הפרויקט). לאחר הקמת הפרויקט שימשה המשיבה כחברה משכנת, ובמסגרת זו העניקה לבעלי הזכויות בפרויקט שירותי רישום והפקת אישורים שונים. לימים נכנסה המשיבה להליכי חדלות פירעון במהלכם נקבע כי על מנת למנוע פגיעה ברוכשי הדירות יפעיל משרד עורכי הדין בו שותף הנאמן (להלן: משרד הנאמן או המשרד) מעין חברה משכנת לצורך המשך מתן השירותים הנדרשים לרבות רישום זכויות בדירותיהם. בחודש פברואר 2024 פנה המערער למשרד הנאמן בבקשה להעביר על שמו את זכויותיה של אמו המנוחה בדירה שרכשו יחדיו בפרויקט. במענה לכך נמסר לו כי העברת הזכויות מותנית בתשלום סך של 2,084 ש"ח, בשל חוב של המערער כלפי המשיבה בשל מתן שירותי פינוי אשפה ואספקת מים על ידה בשנת 1997 לדיירי הפרויקט, חוב אשר עמד במקור על סך של כ-1,000 ש"ח. נוכח עמדה זו פנה המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה שיקבע כי הנאמן והמשרד אינם מוסמכים לגבות ממנו את החוב הנטען או להתנות את העברת הזכויות בתשלום החוב. הסמכתם הסתכמה בטיפול ברישום הזכויות בדירות בפרויקט, ולא הותר להם לעסוק בעניינים שיפוטיים וביצועיים. כמו כן בשעתו לא נמסרו למערער מכתבי דרישה בעניין החוב הנטען, לא ננקט נגדו הליך משפטי כלשהו, ולא הובאה ראיה לכך שאכן סופקו לו השירותים הנטענים. הנאמן טען מנגד כי סוגיית גביית החובות משנת 1997 נדונה על ידי בית המשפט המחוזי כשאלה עקרונית כבר מיום 8.2.2015 (השופט א' אורנשטיין; להלן: ההחלטה משנת 2015), ונקבע כי הנאמן רשאי להמשיך לגבות את המגיע מהדיירים בגין חובות עבר ולדרוש את פירעונם כתנאי לאישור העברת זכויות. בכל הנוגע למקרה זה הציג הנאמן מכתבי דרישה שהועברו למערער בשנת 1998 ובשנת 2004, וכן אסמכתא נוספת במטרה לתמוך בעצם קיומו של החוב. ביום 15.7.2024 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער. נקבע כי נקודת המוצא לדיון היא ההחלטה משנת 2015, לפיה הנאמן רשאי להתנות העברת זכויות ומתן אישורים לדיירים בתשלום חובם למשיבה; ולפיה טענת התיישנות היא טענת "מגן" ולא "חרב", כך שאין היא מאיינת את זכותו של הנאמן לגבות את המגיע למשיבה כאשר הוא מתבקש על ידי הצד השני להמציא לו אישור כלשהו. החלטה זו יפה גם במקרה דנן. המערער הרי הודה כי החל להתגורר בדירה בשנת 1997, שעה שאין חולק כי העירייה החלה לספק שירותי מים ופינוי אשפה רק בשנת 1998. המערער אכן טען כי בתקופת הביניים שארכה כ-9 חודשים הוא ואמו העדיפו לרכוש בקבוקי מים, לא התקלחו, לא שטפו כלים ואגרו בביתם את האשפה הביתית, אולם גרסה זו אינה ראויה לאמון. עם זאת לוּ היה מדובר בתביעה כספית שהגיש הנאמן נגד המערער דינה היה להידחות על הסף מחמת התיישנותה, אך במקרה זה המערער הוא התובע. על כן גם הנטל להוכיח שלא קיים לו חוב כספי כלשהו כלפי המשיבה מוטל עליו, ובנטל זה הוא לא עמד. מכאן הערעור שלפנינו בו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי לנאמן ולמשרד נתונה סמכות להתנות את רישום זכויותיו בתשלום החוב, בהיעדר בסיס חוקי או משפטי. העובדה שלא נוהל נגד המערער הליך משפטי בנוגע לחוב מלמדת כי לא היו בידי המשיבה ראיות להוכחתו, וברי כי לא היה כל מקום לדרוש ממנו לשלם חוב שכלל לא הוכח. בעניין זה, שגה בית המשפט שראה במערער כיוזם ההליך, שכן הוא פנה לבית המשפט רק בעקבות סירוב הנאמן להעביר זכויות על שמו. בכל מקרה, אין בכך כדי להסיר מעל המשיבה את הנטל להוכיח את החוב כלפיה. זאת בפרט בהתחשב בכך שחלפו 27 שנים מאז יצירתו. בכל מקרה, לא היה מקום לבוא עמו חשבון על כך שלא הציג קבלות לגבי רכישות שביצע לפני שנים ארוכות, שעה שלא הוצגו אסמכתאות מצד המשיבה להוכחת הספקת המים ושירותי האשפה, כאשר מכתבי הדרישה שהוצגו על ידי הנאמן כלל לא הגיעו לידי המערער בזמן אמת. עוד שגה בית המשפט כשלא מצא לתת אמון בגרסתו של המערער בנוגע להתנהלותו בתקופה שבין כניסתו לדירה לבין הספקת השירותים על ידי העירייה. בתשובתו לערעור חזר הנאמן על הטענה כי סמכות הנאמן להתנות את השירותים המבוקשים בתשלום החוב חורגת מעניינו הפרטי של המערער, ונדונה והוכרעה כסוגיה עקרונית על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה משנת 2015. בנוגע לגובה החוב ודרישתו, סופקו לבית המשפט הראיות הנדרשות ובהן מכתב דרישה משנת 1998, מכתב התראה משנת 2004 וטבלה לפיה נקבע גובה החוב. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) סבר אף הוא שדין הערעור להידחות. נטען כי חלק נכבד מטענות המערער מופנות נגד קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. כמו כן, התנהלותו של הנאמן נבחנה כבר בהחלטה משנת 2015 והדברים יפים גם לענייננו. לעניין זה יצוין, כי עמדה זו נוגדת את העמדה אשר הביע הכנ"ר בבית המשפט המחוזי עובר להחלטה משנת 2015, כי בשים לב לחלוף הזמן, אין הצדקה לעמוד על גביית החוב. לכך יש להוסיף כי גובה החוב אינו מצדיק את ההתדיינות המשפטית במקרה דנן, המביאה להכבדה על כלל הצדדים ולבזבוז זמן שיפוטי יקר. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובתשובות לו, החלטנו לדון בערעור בהתאם לסמכות הנתונה לנו בתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולקבלו. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) קובע כך: תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה. סעיף זה מלמד כי התיישנות היא טענה דיונית ולא זכות מהותית. היא אינה גורמת לביטול הזכות לגופה אלא מקימה מחסום דיוני מפני מימושה. על רקע זה נקבע כי טענת התיישנות אינה יכולה לשמש כעילת תביעה אלא היא מהווה טענת הגנה בלבד, "מגן ולא חרב" (ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 327-326 (1974); ראו גם: רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 234 (2010) (להלן: עניין נסייר); ע"א 6979/20 חנוכה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 87 (30.1.2023)). בהמשך נקבע בעניין נסייר (שעסק בתביעה נגד חיוב מצד עירייה לתשלום ארנונה) כי סיווגה של טענת התיישנות כטענת הגנה אין פירושה בהכרח שניתן להעלותה רק על ידי נתבע בהליך, והדגש הוא על מהותה של הטענה כטענת הגנה. וכך נאמרו הדברים: "תיתכן הטענה, כי על פי סעיף 2 [לחוק ההתיישנות – ד.מ.] דרושים שני תנאים מצטברים שביניהם קשר של סיבה ומסובב להעלאתה של טענת התיישנות: האחד, כי הסעד שנגדו נטענת התיישנות נתבע במסגרת 'תביעה לקיים זכות'. השני, כי טענת ההתיישנות עצמה מועלית כטענת הגנה בפני אותה תביעה לקיים זכות, כדי להתגונן מפניה. לפי גישה זו, גם אם נעברה המשוכה הראשונה ונקבע כי הליך הגבייה המינהלי הינו 'תביעה לקיים זכות', הרי מכיוון שהדרך היחידה הפתוחה להשיג עליו הינה תקיפה ולא הגנה ('חרב ולא מגן'), אין אפשרות להעלות טענת התיישנות. במילים אחרות: יש לבחון לא רק את מהותו של ההליך 'המותקף' אלא גם את מהותו של ההליך 'התוקף' (שבו מועלית טענת ההתיישנות). נראה לי, כי לכך אין מקום. אם אכן ההליך הבסיסי במסגרתו מבקשים להעלות טענת התיישנות נחשב 'תביעה לקיים זכות', והטוען הינו הרי הנתבע באותו הליך, אין חשיבות לכך שבהליך שבגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות חובש הטוען כובע אחר. במיוחד כך הוא כאשר חבישת הכובע האחר נכפתה למעשה על הטוען, שהרי, כפי שהוסבר לעיל, אין פתוחה לפניו דרך – שאינה תקיפה – לחלוק על חיובו בתשלום הארנונה בסכום שנדרש ממנו" (שם, עמ' 241). ובהמשך: "אכן, טענת התיישנות היא, ביסודה, טענת 'מגן' ולא 'חרב', ומשמעותה היא דיונית ולא מהותית. מאפיינים אלה אינם נפגעים כהוא זה על ידי הקביעה כי העלאתה בידי תובע בהליך לסעד הצהרתי כמוה כטענת הגנה במהותה בפני הליך גביית חוב מינהלי הננקט בידי הרשות כלפיו מחוץ לבית המשפט. מעמדו הפורמלי של הטוען טענת התיישנות, בין כתובע ובין כנתבע, אינו מעלה ואינו מוריד לענין זה, ובלבד שטענת ההתיישנות נותרת במהותה טענת הגנה בעלת אופי דיוני כלפי מי שתובע קיום זכות מהטוען" (שם, עמ' 275). בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.2015) (להלן: עניין סלומון), כחודשיים לאחר מתן ההחלטה משנת 2015, נדרש בית משפט זה לשאלה האם הקביעה בעניין נסייר יפה גם בנוגע להליכי גבייה "פאסיביים" הננקטים על ידי רשות מקומית, היינו למקרים שבהם פירעון החוב לא נדרש באופן "אקטיבי" על ידה אך הוא הוצב כתנאי לקבלת מסמכים ואישורים מטעמה. בעניין זה נקבע, כי לעניין קיומה של "תביעה לקיום זכות", אין הבדל מהותי בין דרישה אקטיבית לתשלום החוב לבין דרישה פאסיבית מן הסוג המתואר. על כן, גם לצד יוזם הליך משפטי בעקבות הליכי גבייה פאסיביים שננקטו כלפיו, עומדת האפשרות להעלות מנגד טענת התיישנות (ראו גם: טל חבקין התיישנות 137 (מהדורה שנייה, 2021)). בענייננו, אין מקום לספק כי ננקטה נגד המערער פעולת גבייה פאסיבית לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. חובו של המערער מקורו בשירותים מוניציפליים שסיפקה המשיבה לדיירי הפרויקט בשנת 1997. גביית החוב לא נעשתה בדרך אקטיבית של נקיטת הליכים יזומים, אלא בדרך של התנאת מתן אישורי זכויות והעברת זכויות בנכסיהם של הדיירים בפירעון החוב בחלוף שנים רבות. כאמור, מדובר בחוב שהתיישן זה מכבר. משכך, ובשים לב לקביעות בעניין סלומון, אין לראות בהעלאת טענת התיישנות מצד החייב משום "חרב" שלא ניתן לעשות בה שימוש. בדומה לעניין סלומון, גם במקרה זה העלאת טענת התיישנות מצד המערער מהווה במהותה טענת הגנה, וזאת חרף העובדה שהוא זה שיזם את ההליך לפני בית המשפט המחוזי. לא נעלמה מעינינו העובדה שעניין סלומון עסק בהליכי גביית ארנונה שננקטו על ידי רשות מינהלית, ואילו בענייננו מדובר בגביית חובות בגין שירותים שניתנו על ידי חברה (פרטית) משכנת. ברם ההכרעה בעניין סלומון נסובה על לשונה של הוראת סעיף 2 לחוק ההתיישנות (פסקאות 33-32 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס), כמו גם על העקרונות והתכליות שבבסיס דיני ההתיישנות (שם, פסקאות 42-34), כאשר ההתייחסות לדיני הגבייה המינהליים במהלך הפרשני נעשתה לצורך בחינה האם החלתם של דיני ההתיישנות היא אפשרית וראויה אף מנקודת מבטה של הרשות הציבורית. על כן, איננו סבורים כי יש מניעה להחיל את הקביעות באותו עניין גם על המקרה שלפנינו (והשוו לדבריו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס בפסקה 53 לפסק דינו, שהתייחסו להליכי גבייה פסיביים אחרים הננקטים על ידי רשויות מקומיות). הערעור מתקבל אפוא ועל הנאמן לאפשר את העברת הזכויות המבוקשת על ידי המערער ללא התנאתה בתשלום החוב שהתיישן. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ג שבט תשפ"ה (11 פברואר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט