מדינת ישראל נ. מחמוד כילאני

פסק-דין בתיק ע"פ 5828/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5828/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: מחמוד כילאני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בתפ"ח 8607-06-13 שניתן ביום 08.06.2014 על ידי כבוד השופטים א' טל, ב' ארבל וא' הלמן תאריך הישיבה: י"א באדר התשע"ה 2.3.2015 בשם המערערת: עו"ד עמרי כהן בשם המשיב: עו"ד אחמד מסאלחה בשם שירות המבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' עמית: כבוד שנפגע ואלימות מתפרצת הם שהביאו לתוצאה הקשה בתיק שלפנינו. 1. מעשה שהיה כך היה. המשיב, יליד 1992, התארס עם בתו של חוסני בדיר (להלן: המתלונן). בחלוף מספר חודשים בוטלו האירוסין ביוזמת המשיב, ומני אז שררה מתיחות בין המשיב לבין בניו של המתלונן ושמם וסים וניסים. ביום 11.5.2013 סמוך לשעה 21:00, ישב ניסים עם מספר חברים בכפר. למקום הגיע המשיב כשהוא נוהג ברכב, וכששמע את ניסים וחבריו מדברים בקול רם סבר שהם לועגים לו. המשיב ירד מרכבו, פנה אל בני החבורה בכעס, שאל מי מהם לעג לו, ונענה על ידי ניסים וחבריו כי לא לעגו לו כלל. או-אז סטר המשיב לניסים מספר פעמים ובין השניים התפתחה קטטה. סוף מערכה ראשונה. המשיב התקשר לאחר מכן לדודנו בשם מעתסם, וסיפר לו את שארע. מעתסם נזף במשיב על התנהגותו והתקשר אל המתלונן שהתרעם על התנהגותו של המשיב. מעתסם החל פועל על מנת להפגיש בין הניצים כדי להרגיע את הרוחות. הוא נסע לאיטליז בכפר, שם שהה המשיב, והציע לו להתקשר למתלונן ולהתנצל. כך עשה המשיב, אלא שמיד עם תחילת השיחה החלו השניים מגדפים זה את זה והשיחה נסתיימה בלא כלום. סוף מערכה שניה. בסביבות השעה 22:45 חזרו המשיב ונאשם מספר 3 בכתב האישום (להלן: מוחמד) אל האטליז, כשהמשיב מצוייד באלה אותה הניח בכניסה לאיטליז. לאחר מכן הצטרף אליהם הנאשם 2 (להלן: עבד אלרוח). סמוך לשעה 23:00 עמדו השלושה בכניסה לאטליז. באותה שעה עשו המתלונן ובנו וסים את דרכם לכפר כשהם נוסעים במכוניתם, וכאשר הבחינו במערער, עצרו את המכונית וירדו ממנה. המשיב נטל את האלה ורץ לכיוונם של וסים והמתלונן. בין המשיב לבין המתלונן הוחלפו קללות, ואז השליך המשיב את האלה לעבר המתלונן, אך לא פגע בו. בשלב זה רץ עבד אלרוח, אחז בוסים וביקש ממנו לקחת את אביו מהמקום. בינתיים התקרב המתלונן לעבר המשיב, והשניים החלו להחליף מהלומות ביניהם, כאשר בשלב מסויים נהדף המשיב על רכב שחנה במקום והמתלונן רכן מעליו, בעוד מוחמד רוכן על המתלונן מאחור. מכאן ואילך נצטט את השתלשלות הדברים מתוך כתב האישום (לנוחות הקריאה החלפנו את "הנאשם 1" במילה "המשיב" וכך גם לגבי נאשמים 2-3 שייקראו בשמותיהם): "המשיב ניצל הזדמנות זו, שלף סכין והניפה באויר. בהמשך דקר המשיב את המתלונן בפניו, בראשו וכן בצווארו מצד שמאל עד לחזה מצד ימין. כמו כן, נדקר במהלך הארוע המשיב באמת ידו השמאלית. המתלונן נפל על הארץ, ובעודו שרוע ניסה המשיב לתקוף את המתלונן פעם נוספת, אך מוחמד הרחיקו מהמתלונן. בשלב זה שחרר עבד אלרוח את וסים מאחיזתו והורה לו לקחת את המתלונן לבית החולים. וסים אכן פינה את המתלונן לבית החולים האנגלי בנצרת". סוף מערכה שלישית. לאחר האירוע המתואר לעיל, פינה עבד אלרוח גם את המשיב לבית החולים, כאשר במהלך הנסיעה הושלכה הסכין המגואלת בדם שהוחזקה על ידי המערער. לאחר שקיבל טיפול רפואי בגין חתך באורך של כ-5 ס"מ בידו, נמלט המשיב מבית החולים ואף על פי שידע כי הוא דרוש לחקירה, נעלם מביתו והתייצב בתחנת המשטרה רק כעבור חמישה ימים. 2. כבר עתה נספר לקורא, כי המתלונן התקבל בבית החולים ללא לחץ דם וללא דופק, ולאחר החייאה ממושכת ניצלו חייו, אלא שכתוצאה מפגיעתו החמורה נגרם לו נזק מוחי קשה. המתלונן הפך לשבר כלי, הוא סובל משיתוק בחצי גוף, אינו יכול להסיע בעצמו את כסא הגלגלים, תלוי תלות מוחלטת בעזרת הזולת, אינו שולט בסוגריו, זקוק להאכלה, אינו מתקשר עם הסביבה ולעיתים קרובות פורץ בבכי. למעשה, המשיב שוהה כל היום בביתו כשהוא יושב על הספה מול הטלויזיה ומטופל על ידי בני משפחתו. 3. במסגרת הסדר טיעון הוגש כנגד המשיב כתב אישום מתוקן המפרט את השתלשלות האירועים כמתואר לעיל. הוסכם בין הצדדים כי המשיב יודה בעובדות כתב האישום ובית המשפט יכריע בשאלה האם, כטענת התביעה, יש לייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), או עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335 לחוק העונשין, כטענת המערער. 4. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו, כי נסיבות האירוע מותירות ספק באשר לקיומה של כוונה לגרימה של חבלה חמורה. אמנם מספר הדקירות בחלק גופו העליון של המתלונן מקימות חזקה כזו, אלא שמתמונת המצב עולה כי התפתחה מריבה, המתלונן הגיע למקום בו שהו המשיב וחבריו, עבד אלרוח ביקש מבנו של המתלונן כי יקח את אביו מהמקום, אך המתלונן בחר להישאר במקום והחל להתגושש עם המשיב, שמצא עצמו שוכב על גבו על מכונית חונה כשהמתלונן רוכן עליו ומוחמד רוכן על המתלונן. אין אינדיקציה לכך שקודם לנקודת הזמן בה שלף המשיב סכין הוא הצטייד בסכין על מנת לעשות בה שימוש, כך שנראה ששלף את הסכין "'כשגבו אל הקיר' על מנת לנער מעליו את המתלונן". נקבע כי הסכין נשלפה בלהט המריבה האלימה, כשידו של המשיב ברגע הקריטי היתה על התחתונה, ומשכך הגיע בית המשפט למסקנה כי יש להרשיע את המשיב בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 + 335(א)(1) לחוק. בנוסף, הורשע המשיב בעבירות לגביהן לא הייתה מחלוקת - החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק; ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק. לסופו של יום גזר בית המשפט על המשיב מאסר בפועל של 3 שנים, 18 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים אם יורשע בעבירת אלימות מסוג פשע ו-6 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים אם יורשע בעבירה של אחזקת סכין, וכן פיצויים למתלונן בסך של 70,000 ₪. 5. על כך נסב ערעור המדינה שבפנינו, בו הלינה המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ועל קולת העונש שהושת על המשיב. 6. אקדים ואומר, כי דין הערעור להתקבל על שני חלקיו. כתב האישום המתוקן נוסח בדקדקנות תוך הקפדה על קוצה של מילה, על ידי התביעה והסניגור המלומד. מאחר שלא נשמעו ראיות בתיק, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בהסקת המסקנה המשפטית מהעובדות כפי שתוארו בכתב האישום. העונש הקבוע בצידה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה הינו 20 שנות מאסר והעונש הקבוע בצידה של עבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות הינו 14 שנות מאסר. כשלעצמי, איני משוכנע כי בנסיבות המתוארות בכתב האישום יש טעם לדקדק בשאלה איזו עבירה יש לייחס למשיב, באשר גם על פי העבירה המקלה עם המשיב, יש מקום להתערב בעונש שהושת עליו (השוו ע"פ 8266/13 לאפי נ' מדינת ישראל (16.2.2015) (להלן: עניין לאפי)). 7. אין חולק כי הסיטואציה שקדמה לדקירת המתלונן אינה מקימה למשיב את הסייג של הגנה עצמית. המחלוקת בין הצדדים התמקדה כאמור בהגדרת העבירה המתאימה לנסיבות שתוארו בכתב האישום המתוקן. סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין קובע כלהלן: 329. (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין; "חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34כד לחוק כדלקמן: "חבלה חמורה" – חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים; על הפגיעה הקשה של המתלונן אין חולק, כך שהשאלה היחידה היא, האם ניתן להסיק מכלל הנסיבות את היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת כנדרש בסעיף (ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 32 (5.5.2008)). 8. הצדדים הגישו בהסכמה את החומר הרפואי הנוגע למתלונן, כולל צילומים שנערכו בבית החולים. כנחזה מהחומר, המשיב דקר את המתלונן מספר פעמים בראש ובפלג הגוף העליון. ניתן לומר כי המונח "דקירה" אינו משקף את הדברים כהוויתם, באשר אין מדובר בנעיצת סכין בגוף אלא בשיסוף, פשוטו כמשמעו, של המתלונן מקצה האוזן דרך צוואר עד לחזה, כפי שנחזה בתמונות, שיסוף בגינו הגיע המתלונן לבית החולים ללא דופק וללא לחץ דם כתוצאה מחיתוך שני ורידים ואובדן דם מסיבי. מספר הדקירות, מיקומן, עומקן ובעיקר השיסוף הארוך והעמוק לכל אורך הצוואר ועד לחזה – כל אלה מקימים כנגד המשיב את החזקה הראייתית, היא חזקת הכוונה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (לתחולת החזקה ומבחני העזר ליישומה ראו, לדוגמה, ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל בפסקה 11; ע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (12.3.2007)). לטעמי, אין בעובדות כתב האישום המתוקן כדי לסייע למשיב לסתור את חזקת הכוונה. אכן, המתלונן מבוגר מהמשיב בכעשרים שנה, ועלה בידו להפיל ולרתק את המשיב על מכסה מנוע של מכונית שחנתה בסביבה. אך קריאה מדוקדקת של כתב האישום, כפי שצוטט לעיל, מלמדת כי המשיב ניצל את ההזדמנות כאשר מוחמד רכן על המתלונן מאחור, כדי לשלוף סכין ולדקור את המתלונן. "שליפת הסכין" מעידה על כך שהסכין היתה בחזקתו ובשליטתו של המשיב, שאחרת לא ניתן להבין הכיצד נשלפה הסכין "משום מקום". בית משפט קמא קבע כי המתלונן הגיע לאטליז בכוונת מכוון, אך מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי המתלונן חלף על פני האטליז וכשהבחין במערער עצר את מכוניתו. היה זה המשיב שרץ לעבר המתלונן עם אלה בידו שאותה השליך לעבר המתלונן, והיה זה המשיב שניסה להמשיך ולתקוף את המתלונן עודנו שרוע על הרצפה לאחר שנדקר על ידו. כל אלה מעידים על הלך רוחו של המשיב מתחילתו של אירוע עד סופו. די בכך כדי להרשיע את המשיב בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. משכך, אף איני נדרש לטענת המערערת לפיה בכתב האישום המתוקן נאמר כי המשיב "ניצל הזדמנות זו, שלף סכין והניפה באויר. בהמשך דקר המשיב את המתלונן בפניו", כך שהדקירה נעשתה כאשר המשיב כבר לא נמצא במצב בו המתלונן רוכן עליו. גם בהנחה המיטיבה עם המשיב ולפיה המתלונן רכן מעליו, הרי שהמשיב ניצל ההזדמנות שמוחמד רכן על המתלונן, ובמצב דברים זה, יכול היה להיחלץ ולנוס, או להדוף את המתלונן מעליו או לדקור אותו פעם אחת באיבר רגיש פחות. חלף זאת בחר המשיב לדקור מספר פעמים את המתלונן ולשסף אותו מצוואר עד חזה. ודוק: העובדה שהדקירות נעשו בלהט האירוע והמשיב עצמו נחתך בידו בדרך שלא נתבררה, אינה מחלישה בהכרח את חזקת הכוונה (ראו, לדוגמה, ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (5.9.2011); ע"פ 6761/14 מדינת ישראל נ' רכאב, פסקאות י'-י"ג (8.2.2015) שם אף הועלתה טענה להגנה עצמית). גם תגובה ספונטנית-רגעית אינה שוללת את חזקת הכוונה והמבחן הוא אם הנאשם חזה את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו (ראו, לדוגמה, עניין לאפי; ע"פ 2148/13 דבאס נ' מדינת ישראל בפסקה י"א (16.12.2014)). סיכומו של דבר, שדין הערעור על הכרעת הדין להתקבל ויש להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. 9. ומכאן לגזר הדין. אילולא סבר המשיב כי פגעו בכבודו במערכה הראשונה לא היה סוטר לניסים, ולא היינו מגיעים למערכה השלישית והאלימה מכולן. מילה שנאמרה וסכין שדקרה לא ניתן להשיב לאחור, וכך נהרסו חייו של המתלונן ומשפחתו ללא תקנה. איני מוצא טעם לחזור ולמנות את אין ספור הפעמים בהם התריעו בתי המשפט בכל הערכאות מפני תת-תרבות הסכין, שהרי "אין צריך להכביר מלים על הידוע, שהמציאות הישראלית העכשוית מתאפיינת לא אחת ולא שתיים ביד קלה על קת הסכין או הדק הנשק" (ע"פ 479/09 מדינת ישראל נ' קשאש פסקה י"ב). 10. בבואנו לגזור את הדין, לא ניתן להתעלם מהתוצאה הקשה עד מאוד שנגרמה למתלונן. מתסקיר הנפגע עולה כי עד לאירוע, המתלונן היה איש בריא, בעל מעמד בכפר ובחברה, אדם אמיד ובעל נכסים אשר דאג לרווחתם של שתי נשותיו וילדיהם. לאחר הפגיעה התמוטטה המשפחה המורחבת לחלוטין. אביו של המתלונן מקונן ללא הרף על בנו שמצוי במצב גרוע יותר ממוות. אמו של המתלונן התמוטטה ומצבה הבריאותי הידרדר. אשתו השניה של המתלונן כלואה כיום בביתה כשהיא מטפלת במתלונן כל ימות השבוע וכל שעות היממה. חלה התדרדרות במצבם הנפשי של ילדיו הקטנים של המתלונן וגם בניו הגדולים אינם מוצאים את מקומם. במישור החברתי המשפחה חווה מצד בני הכפר רחמים, לצד חוסר כבוד בגין הירידה מנכסיהם. ובקיצור, המתלונן, שהיה עמוד התווך במשפחה, הפך להיות נכה סיעודי קשה ונטל כבד על כתפי המשפחה. 11. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית לגבי המשיב. אך לצד הזכות אציין את גילו הצעיר בעת האירוע, כי אין לו עבר פלילי, ומתסקיר עדכני של שירות המבחן, ניתן ללמוד כי כיום, בעת שהותו בכלא, המשיב משתף פעולה, וניכרת מחויבות מצדו לתהליך הטיפולי. מנגד כבדה כף החובה עד מאוד. בהתחשב ברף הענישה הנוהג והראוי בעבירות כגון דא, בהתחשב בתוצאות הקשות מנשוא של המעשה, אך גם בהתחשב בכך שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין, הגענו למסקנה כי יש להחמיר בעונשו של המשיב, ואנו מעמידם את המאסר בפועל על חמש שנים, במקום שלוש שנים כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. ניתן היום, י"ג באדר התשע"ה (4.3.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14058280_E02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il