פלוני נ. בית הדין הדתי של העדה היוונית קתולית גליל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5826/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הדתי של העדה היוונית קתולית גליל 2. פלונית 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד מרואן מויס פסק-דין השופט ח' כבוב: במוקד העתירה שלפנינו ניצב סכסוך משפחתי-משפטי ארוך שנים ורב הליכים, שיסודו בירושת המנוח א.ח, אשר הלך לבית עולמו בשנת 1947 ושצו ירושה בעניינו ניתן, על-ידי משיב 1 - בית הדין הדתי של העדה היוונית קתולית גליל (להלן: בית הדין) כבר בשנת 1958; והמנוחה פ.ח אשר הלכה לבית עולמה בשנת 2006 ושצו ירושה בעניינה ניתן, על-ידי בית הדין, בשנת 2007. על פי האמור בכתב העתירה, המנוחים הם הוריהם של משיבה 2 ומשיב 3 שהוא גם אבי העותר. זאת ועוד, למנוחים היה בן נוסף, שהלך גם הוא לבית עולמו, ואשר הוא ואשתו, שעודנה בחיים, גידלו את העותר מאז היה בן 8. אותו בן נוסף ערך צוואה בגדרה הוריש לעותר את כל רכושו. על-פי הנטען צוואה זו קוימה הן על-ידי בית הדין, הן על-ידי הרשם לענייני ירושה. במסגרת העתירה התבקשנו ליתן צו על-תנאי, כדלהלן: "מדוע לא תבוטל החלטת המשיב 1 מיום 22.8.2022 בת"ע 18/22 מאוחד עם ת"ע 19/22 שבה קבע כי נתונה לו סמכות לדון בשתי בקשות שהמשיבה 2 הגישה לו לתיקון צווי ירושה, בגדרו של סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), וזאת חרף אי הסכמת העותר לסמכותו של המשיב 1; לחילופין מדוע המשיב 1 לא ימשוך ידו מלדון בהליכים הנ"ל לאור ניגוד עניינים מובנה בו הוא נתון בהינתן כי מי שאימת את חתימת המשיבה 2 על תצהיר ההסתלקות וכתב הסכמה לסמכות המשיב 1, במסגרת הוצאת צו הירושה אחר אמה המנוחה, הוא הכומר [...] אשר שימש בעבר כנשיא בית הדין-המשיב 1 ולאור קרבתו למשיבים 2 ו- 3 (בן דודם) ולאור עדותו בהליך אחר מטעם המשיב[ה] 2 נגד העותר". בד בבד התבקשנו להוציא מלפנינו צו ביניים "המופנה למשיב מס' 1 ומורה לו לעכב את הדיון בשני הליכים מאוחדים שהוגשו לפניו [...] וזאת עד להחלטה אחרת", הליכים שעניינם שתי בקשות שהגישה משיבה 2, לתיקון צווי הירושה שניתנו ביחס למנוחים. זאת, בשל "אי הסכמת העותר לסמכותו של בית הדין וחרף ניגוד עניינים מובנה בו נתון בית הדין". בפי העותר טענות רבות כּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת‏‏־הַיָּם אך הוא תולה יהבו, בעיקרו של דבר, בטענותיו בדבר חוסר סמכותו של בית הדין לדון בבקשות שהגישה משיבה 2, לאור התנגדותו כי יעשה כן. בהקשר זה, לשיטת העותר עלינו לעשות שימוש בסמכותנו לפי סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בנוסף טוען הוא לניגוד עניינים וחשש למשוא פנים. כאמור בפסקה 2 לעיל, בהקשר זה העותר מלין הן על התנהלותו של הכומר אשר שימש כנשיא בית הדין בעבר, הן על התנהלותה של עורכת דין שהייתה מעורבת בחתימה על הסתלקות מירושה שעומדת ביסוד בקשותיה של משיבה 2. לאחר עיון בעתירה על נספחיה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף מחמת שיהוי, אי צירוף משיבים רלבנטיים ותשתית עובדתית חלקית, וכן בשל קיומו של סעד חלופי; והכל כפי שיפורט להלן. כידוע, במרוצת השנים התפתחו בפסיקת בית משפט זה שורה של עילות סף דוגמת אי מיצוי הליכים, אי ניקיון כפיים, חוסר בשלות, מעשה עשוי, שיהוי ועוד, אשר בהתקיימן ובהתאם למבחנים שנקבעו בהקשרן, יורה בית המשפט על דחיית העתירה בלא לדון בטענות המועלות בה לגופן (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1685 (2014) (להלן: זמיר); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 276-275 (2017)). ומן הכלל אל הפרט. כאמור, דין העתירה להידחות מחמת שיהוי: החלטת בית הדין מושא ענייננו ניתנה כבר ביום 22.08.2022, ואילו העתירה שלפנינו הוגשה אך אתמול, 05.09.2022, ערב הדיון בבית הדין. בנסיבות אלה השיהוי בו לוקה העתירה הוא רכיב שלא ניתן להתעלם ממנו, על אף פרק הזמן הקצר יחסית שחלף (בג"ץ 734/80 חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות פ"ד לה(4) 690, 697 (1981)). שכן, מועד הגשת העתירה אינו מאפשר לדעת מהו המצב העובדתי העדכני ולשמוע את טענות יתר הצדדים. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לאופי הטענות המועלות על-ידי העותר, ובפרט ביחס לאמור בפסקה 7 לכתב העתירה. ודוק; לפנינו אחד מתוך מספר רב של הליכים המתנהלים מזה שנים אגב ירושת המנוחים, וניתן רק להניח כי העותר, באמצעות בא-כוחו, יכל לשנס מותניו ולהגיד עתירה זו במועד מוקדם יותר, שכן מלאכת איסוף התשתית הראייתית כבר בוצעה זה מכבר. ואם בצדדים להליך עסקינן, דין העתירה להידחות בשל אי צירוף משיבים רלבנטיים: הלכה היא עמנו, כי בית משפט זה לא ייזקק לעתירה בה לא צורפו כל המשיבים הנוגעים בדבר – אלה המתבקש נגדם סעד, ואלה העלולים להיפגע כתוצאה מקבלת העתירה (תקנה 6 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000); בג"ץ 353/67 אגד נ' שר התחבורה, פ"ד כב(1) 332, 336 (1968); בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994); בג"ץ 8122/11 עיריית ירושלים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פסקה 5 (21.12.2011), והאסמכתאות שם; זמיר, בעמודים 1750-1743. בענייננו, העדר משיבים רלבנטיים הוא בולט ומהותי במידה המחייבת את דחיית העתירה על הסף. כמצוין לעיל, טענות העותר מופנות במידה לא מבוטלת כלפי כומר ועורכת הדין אשר לא צורפו לעתירה, וברי כי הם עלולים להיפגע אגב הדיון בטענות המועלות בה נגדם. בהקשר אחרון זה יוער, כי בפן העובדתי טענות העותר, המבססות לשיטתו, את המעשים הפסולים של הכומר ועורכת דין נטענו כמעט בעלמא וממילא עתירה לבית משפט זה, אינה האכסניה המתאימה לבררן. ואם בכך לא סגי, דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת קיומו של סעד חלופי. ייאמר מיד – העתירה דנן אינה מפורטת די הצורך בכל הקשור לדרכי הערעור על בית הדין הכנסייתי היווני. בתוך כך, העותר אף לא פירט מדוע הוא עותר לסעד מבית משפט זה, בשלב זה של ההליך, מקום בו דומה שעומד לרשותו סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לערעורים של הכנסייה היוונית הקתולית. לא זו אף זו, אף מבחינת העותר, נכון יהיה שטענותיו יתבררו עד תום במסגרת בתי הדין הדתיים, המעורים בנבכי ההליכים הרבים בין הצדדים ובדין החל בתחום מומחיותם - בטרם פנייה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בטענה לחוסר סמכות של אלו. העתירה נדחית אפוא. העותר יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 ש״ח. ניתן היום, ‏י"א באלול התשפ"ב (‏7.9.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22058260_C01.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il