עובדיה שלום נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5825/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער: עובדיה שלום נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.9.97 בת"פ 98/95 שניתן על-ידי כבוד השופטים: צ' כהן, ע' חבש ומ' גל תאריך הישיבה: ז' בניסן תש"ס (12.4.00) בשם המערער: עו"ד אשר אוחיון בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור פסק-דין כבוד השופטת שטרסברג כהן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים: צ' כהן, ע' חבש ומ' גל), שהרשיע את המערער ברוב דעות בעבירת רצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק). הערעור נסב על ההרשעה. תמצית העובדות 1. עו"ד שמואל לוינסון (להלן: המנוח) הגיע בערבו של יום ה2.8.94- לביתו בשכונת רחביה בירושלים. הוא נכנס לקומת המגורים התחתונה וממנה עלה לקומת חדרי השינה שמעליה, שם נתקל בפורץ. ככל הנראה, התפתח מאבק בין השניים, במהלכו נורה המנוח בחזהו. היורה נמלט, והמנוח הצליח להתקשר למוקד המשטרה ולהודיע על השוד המזוין ועל כך שירו בו בחזהו ולמסור את שמו ואת כתובתו. כן עלה בידי המנוח להתקשר אל חברו, לו השאיר הודעה במענה הקולי על כי נורה בביתו. בכוחותיו האחרונים, תוך שהוא ממשיך ומאבד דם, יצא המנוח את ביתו והתמוטט על המדרכה. מספר דקות לאחר מכן נפטר. 2. במשך מספר חודשים לא הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיו של מבצע הרצח. ביום 31.1.95, כשישה חודשים לאחר אירוע הרצח, נעצר המערער - שהיה מוכר למשטרה כמי ש"עוסק" בהתפרצויות באזור רחביה. מלכתחילה נעצר הוא כחשוד בעבירות התפרצות ונחקר בהקשר לעבירות אלה בלבד ורק שבוע לאחר מעצרו, החליטה המשטרה לחוקרו כחשוד ברצח המנוח. הוא נחקר תחת אזהרה ביום 6.2.95 והכחיש כל קשר לרצח. מאז חקירה זו ואילך היה ברור וגלוי למערער כי הוא חשוד בביצוע הרצח. בהמשך להודעה זו, נגבו מן המערער עד סוף אפריל 95, הודעות תחת אזהרה והתקיימו חקירות שלא תחת אזהרה, פרט לאחת בה הוזהר. כן התנהלו עמו שיחות במועדים שונים. כל אלה תועדו, בין בזיכרונות דברים ובין בהקלטות שתומללו. כמו כן, נערכה למערער בדיקת פוליגרף, מיוזמתו. מאז תחילת חקירת המערער כחשוד ברצח ב- 6.2.95 ועד להגשת כתב האישום ב- 2.5.95, מסר הוא במשטרה שלוש גרסאות שונות. בגרסתו הראשונה, שנמסרה בהודעתו מיום 6.2.95 - שניתנה תחת אזהרה - הכחיש המערער כל קשר לרצח וטען שלא היה כלל בירושלים באותו יום. בשיחות שנוהלו עמו באותו חודש, שינה המערער את גרסתו. הוא ביקש לקיים פגישה והביע נכונות למסור מידע שיעזור לפענח את הרצח. הוא סיפר כי בזמן כלשהוא סיפק הוא לאחד בשם בובלי אקדח וכי בלילה שלאחר הרצח, בעת ששהה בדירתו של בובלי ביפו, הופיע בובלי כשחולצתו קרועה וידיו מוכתמות בדם והתוודה בפניו כי הופתע בעת פריצה ברחביה, היתה תאונה, והאקדח נפל. בכך ביקש המערער להחשיד את בובלי ברצח ועם זאת קשר עצמו לאקדח שבו - לפי אותו מידע מחשיד - בוצע הרצח. בשיחה המקדימה לבדיקת הפוליגרף, שנערכה כחודש לאחר מכן, שינה המערער את גרסתו בשלישית והודה בנוכחותו בזירת הרצח יחד עם שותף להתפרצות לדירת המנוח, אך לא בביצוע הירי אותו שמע ואותו ייחס לאדם הנוסף שהיה עמו בדירת המנוח ושאת שמו סרב למסור. על גרסה זו, בשינויים כאלה ואחרים חזר המערער בכל החקירות במשטרה שנערכו לו לאחר מכן. במהלך משפט הזוטא ובהמשך, במשפט עצמו חלה תפנית חדה בעמדתו של המערער והוא התכחש לכל גרסאותיו באימרותיו שנמסרו למשטרה וטען כי כל הדברים שמסר הם דברי שקר. בית המשפט המחוזי 3. בפתיחת המשפט התנגד הסניגור המלומד להגשת חלק מאימרותיו של המערער כראיה וטען לאי קבילותן מחמת לחץ, פיתוי, השאה, הטעיה, הבטחות וחיסיון. לטענתו, העדר אזהרה בחלק מהחקירות פוגע בקבילותן של האימרות. עוד טען הוא, כי החוקרים השתמשו כלפי המערער באמצעי חקירה פסולים והפעילו עליו לחצים פסיכולוגיים, תוך ניצול מצבו הירוד בהיותו מכור לסמים. לטענתו, הובטח למערער כי לא ייעשה שימוש בהודיותיו נגדו. חלק מהודיותיו נמסר - לטענתו - במהלך משא ומתן לקראת חתימה על "הסכם עד מדינה" ולכן לא ניתן להשתמש בהן נגדו במשפטו. בית המשפט דחה טענות אלה. לעניין היעדרן של אזהרות, קבע בית המשפט, כי המערער היה מודע לזכותו לאי הפללה עצמית ואף מימש אותה. הוא נזהר בדברים שאמר ושתק כשביקש להימנע מלמסור מידע. לעניין השימוש באמצעים פסולים, קבע בית המשפט, כי החוקרים לא נקטו אמצעים כאלה ואימרותיו ובהן הודיותיו של המערער נמסרו באופן חופשי ומרצון, בכוונה להסיט את החשד ברצח ממנו והלאה. באשר לטענה בדבר "חיסיון" על דברים שנאמרו במהלך משא ומתן לקראת "הסכם עד מדינה", קבע בית המשפט, כי בשום שלב משלבי החקירה, לא הסכים המערער להעיד לחובתו של אחר ולפיכך לא היה בחזקת עד מדינה פוטנציאלי עמו נוהל משא ומתן. משכך, קיבל בית המשפט את ההודיות כראיות קבילות. משנתקבלו ככאלה, היוו הן את התשתית להרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי. 4. אשר למשקלן של האימרות, תקף הסניגור את אמיתותן וטען כי אין לייחס להן משקל כלשהו. לדבריו, מדובר בעבריין שעבריינות היא דרך חיים עבורו והוא משקר לפי צרכיו, ככל שנראה לו דרוש להשיג את מטרותיו וטובות הנאה שונות. לפיכך, אין לבחון את פעולותיו, מניעיו ודבריו כפי שנבחנים הדברים לגבי אדם מן הישוב. הוא טען כי כל האינפורמציה שמסר המערער, שאובה מן התקשורת, מחברים למאסר ומן המשטרה עצמה. בית המשפט דחה טענות אלה וקבע כי גרסה זו, בדבר היות אימרותיו של המערער שקריות, מועלית לראשונה במשפט ולא הועלתה מעולם על ידי המערער במהלך חקירותיו במשטרה, למרות הזדמנויות שהיו לו לעשות כן. לפיכך, ראה בית המשפט בגרסה זו עדות כבושה והוסיף וקבע, כי טענות אלה הן בגדר קו הגנה חדש שאימץ לעצמו המערער לצורך המשפט ובמהלכו. לגופו של עניין, בדק בית המשפט את ההודיות לפי סימני האמת שבהן יש להיעזר על מנת לעמוד על טיבן של הודיות. הוא בחר לפלג את האמון בהן, וקיבל מתוכן את העובדות העומדות במבחני האמת שהפעיל. את ההודיה בדבר התפרצותו של המערער לבית המנוח ונוכחותו בו בשעת הירי, שנמסרה על ידו סמוך לבדיקת הפוליגרף, קיבל בית המשפט כאמת, בין השאר מכוח ההגיון הפנימי שבה, לפיו חשש המערער שמא הכחשת נוכחותו במקום תימצא שקרית ותכשיל אותו בבדיקה. את טענת המערער לקיומו של שותף לעבירה שאת שמו סרב המערער למסור, מצא בית המשפט כשקרית. בית המשפט היה בדעה, כי המערער נמנע מנקיבת שמו של שותף בעת בדיקת הפוליגרף, משום שאילו נקב בשם כזה, כאשר לא היה שותף, היה נמצא דובר שקר. לאחר הבדיקה כאשר לא חשש עוד שייתפס בשקר, התייחס הוא אל בובלי כאל שותפו. משהתברר שבובלי לא היה מעורב ברצח כלל ועל כך לא היתה עוד מחלוקת, לא היה הוא מוכן למסור את שם השותף. בית המשפט פילג את הודיותיו של המערער. אשר לדברים המתייחסים לקיומו של שותף, קבע בית המשפט שדברים אלה שקריים הם. התברר, שבובלי - השותף שאת שמו מסר המערער בתחילת הדרך - לא היה מעורב כלל ברצח ומשהתברר הדבר, סירב המערער בעקשנות למסור את זהותו של השותף, שלקיומו טען. בית המשפט קבע כי המערער פרץ בגפו לבית המנוח והוא שביצע את הרצח. ראיות מסייעות לכך מצא בית המשפט באליבי השקרי שסיפק המערער לפיו שהה בזמן האירוע בתל-אביב ובעלילה השקרית שמסר למשטרה, לפיה שעות ספורות לאחר הרצח התוודה בובלי באוזניו באופן שממנו השתמע ביצוע הרצח על ידו. בשל ראיות מסייעות אלה, לא נדרש בית המשפט לנושא הפרטים המוכמנים שנמסרו על ידי המערער בהודיותיו. עם זאת ציין הוא, כי גם אם היו אלה פרטים שפורסמו, אין להניח שאדם מן היישוב שלא היה מעורב ברצח, יזכור, כשישה חודשים לאחר הרצח, פרטים שפורסמו סמוך לאירועו. בית המשפט הביע תמיהתו על התנגדות המערער להגשת הפרסומים כראיה, אף שאמורים היו, לדבריו, לתמוך בטענתו. בית המשפט התייחס לראיות הפיסיות שנמצאו בזירת הרצח - גרב ניילון מוכתם בדם ובה שתי שערות וסיבי פיאה נוכרית. כמו כן נמצא בגרב, רוק. הדם היה דמו של המנוח. אשר לשערות, שלא היו שערותיו של המערער ולא של המנוח, קבע בית המשפט, כי אין לדעת מה השימוש שנעשה בגרב הניילון קודם לכן ומתי וכיצד דבקו שתי השערות בגרב. אשר לרוק שנמצא על הגרב - שלגביו הוסכם כי הוא מתאים במידה מסויימת למנוח ואיננו מתאים למערער - מציין בית המשפט שהוא "עשוי להלום אפשרות, כי במאבקו נשך המנוח את יד היריב העטופה בגרב הזאת.", כשלטענת המערער היו ידיהם של שני הפורצים נתונות בגרבי ניילון. בית המשפט בחן גם אפשרות, שהועלתה על ידי הסנגור, לפיה שני חשודים אחרים מבין החשודים שנחקרו על ידי המשטרה, הם אשר ביצעו את הרצח שיוחס למערער וקבע כי לא היו כל ראיות נגדם בחומר שלפניו וכי אלה שמסרו עדות שהיה בה כדי להפליל את השניים, חזרו בהם מדבריהם במשטרה והודו ששיקרו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח, ברוב דעות מפי השופטים צ' כהן וע' חבש. הוא עשה כן לאחר שפילג את הודיותיו של המערער. הוא אימץ כאמיתי את אותו חלק בהודיות המתייחס למעורבותו של המערער ברצח, לו מצא חיזוקים בחומר הראיות ודחה כשקרי את החלק בו טען המערער לקיומו של שותף שירה במנוח. השופט מ' גל, בדעת מיעוט, סבר כי לא ניתן להרשיע את המערער, שהינו שקרן מופלג, על סמך ההודיות שבאימרותיו בלבד. הוא ציין כי המערער הוא שיזם את בדיקת הפוליגרף וכי לא היה בידיעתו פרט מוכמן בולט ומרשים וכי נמצאו חשודים אחרים בפרשה. בכל אלה היה כדי לעורר בלבו ספק סביר באשמתו של המערער. על פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 5. בפנינו חזר הסניגור על הטענות העיקריות שנטענו בבית המשפט המחוזי כנגד קבילותן של האימרות, כנגד משקלן וכנגד פסק הדין המרשיע והנמקתו. לעניין קבילות האימרות טען הסנגור, כי המערער לא הוזהר כדין בחלק מחקירותיו וכי הוטעה להאמין כי לא ייעשה שימוש נגדו בדברים שאמר. עוד טען הוא כי הופעל על המערער לחץ פסיכולוגי דורסני, כי הוא פותה, שודל, והושא, תוך ניצול חולשתו הפיזית והנפשית כמכור לסמים. עוד טען, כי הדברים שמסר המערער לחוקריו, נאמרו תוך כדי משא ומתן לחתימה על "הסכם עד מדינה", כשהשוטרים מעודדים אותו למסור מידע שיקרב אותו לזירת האירוע שלא כעבריין העיקרי, ואז יוכל לזכות במעמד "עד מדינה". הדברים שאמר בנסיבות כאלה, אינם - לפי הטענה - קבילים כראיה נגדו. לעניין משקלן של ההודיות, חזר הסניגור על עמדת ההגנה כפי שהוצגה לראשונה בבית המשפט המחוזי, לפיה כל שאמר המערער באימרותיו, הן דברים הבאים להפליל אחר והן דברים שיש בהם כדי להפליל אותו, אינם אלא גיבוב של שקרים. מטרתם של שקרים אלה להשיג טובות הנאה שונות הן במשפטו בתיקי ההתפרצויות והן על ידי "חסיון" כעד מדינה. לטענתו, אופיו, אישיותו, חולשתו הפיזית והנפשית, אורח חייו העברייני ודפוסי חשיבתו העברייניים של המערער, הם שהביאוהו לשקר לכל אורך החקירות על מנת להשיג את טובות ההנאה אותן ציפה להשיג על-ידי סיפורי כזב. ההודאה בדבר מסירת אקדחו לבובלי - שהתבררה כשקרית - נעשתה כדי לשוות אמינות להחשדת בובלי, באופן שהמשטרה תקבל את המידע המחשיד על בובלי כאמת ועל ידי כך ישיג טובות הנאה, כגון: ישתחרר מן המעצר לשם הפללת בובלי וינצל הזדמנות זו על מנת להימלט, או ישיג הקלות נוספות במשפטו בעבירות ההתפרצות, או יקבל מעמד של עד מדינה. לפיכך אין להשתמש בדבריו כדברי אמת שיש בהם כדי להפלילו. עוד טען כי החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי להודיות המערער, אינם חיזוקים כלל וכי האליבי נמסר על ידי המערער בהבל פה וסויג מיד לאחר שנמסר. כמו כן, טען הוא כי אין באף אחד מן הממצאים האובייקטיבים שנמצאו בזירה כדי להפליל את המערער וכן טען הוא כי חשדות שהופנו נגד אחרים כמי שביצעו את הרצח לא נחקרו כראוי ויש בהם כדי להטיל ספק באשמתו של המערער. סיכומו של דבר, טענת הסנגור היא כי לא היו לפני בית המשפט קמא ראיות מספיקות שדי בהן כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. 6. מנגד, טוענת המשיבה כי האימרות קבילות הן ולא נפל פגם בגביית ההודעות והאמרות, שיש בו כדי לפסול אותן וכי תוכנן אמת בכל הנוגע למעורבות המערער ברצח וכי אשמתו של המערער הוכחה מעל לכל ספק סביר. לעניין קבילות האימרות, שלקראת מסירתן לא הוזהר המערער, טוענת המשיבה כי המערער היה מודע לזכות השתיקה שלו ואף מימש אותה וכל שאמר לאורך כל החקירות והשיחות נאמר מרצון חופשי וטוב. לפיכך, אין בהעדר אזהרה באותם מקרים בהם לא הוזהר, כדי לפגוע בקבילותן של האימרות ולהביא לפסילתן, אלא יש לתת את הדעת לכך כאשר נבדק משקלן, כשבענייננו, ראויות הן למשקלן המלא. לעניין טענת ה"חיסיון" על שיחותיו עם חוקריו שנעשו - לטענת המערער - במסגרת משא ומתן לקראת "הסכם עד מדינה", טוענת המשיבה כי אין בטענה זו ממש. לגרסת המערער עצמו, ניסה הוא מלכתחילה לשטות ברשויות החקירה ולספר להם סיפורי בדים על מנת לזכות בטובות הנאה. לטענתו הוא, לא היתה לו מלכתחילה שום כוונה להעיד נגד אדם כלשהו, וכל שמסר היה, לטענתו, שקרי. במצב דברים זה, אין הוא יכול ליהנות מן הכלל לפיו אין להשתמש בדברים הנאמרים בחקירה במהלך משא ומתן לקראת "הסכם עד מדינה", נגד מוסרם. לעניין משקלן של הודיות המערער, טוענת המשיבה כי למרות שהמערער שינה גרסתו מספר פעמים, עולה מהודיותיו של המערער מהלך ברור. לפי מהלך זה עובר המערער מהכחשה מלאה של מעורבות ברצח עד להודאה בהימצאות בזירת הרצח ולמעשה בהשתתפות בו. בדרך, במהלך חקירותיו, מוסר הוא פרטים אמיתיים שונים הקושרים אותו לרצח, החל בסיפור מסירת האקדח על ידו לבובלי, הקושר אותו לכלי הרצח, המשך בפרטים המוכמנים הרבים שמסר וכלה בהודאה בנוכחותו בזירת הרצח. שינויי הגרסה ועליית המדרגה, במהלך החקירות ניתנים להסבר הגיוני וברור וכך גם המניעים להחלפת הגרסאות ולקירוב עצמו לזירת הרצח. התאוריה בדבר היות ההודיות שקר אחד גדול, נבנתה על ידי ההגנה כקו הגנה חדש במשפטו של המערער ואין לה אחיזה במציאות. על כך העידה דבקותו של המערער בגרסה השלישית, בה הודה במעורבות ברצח, גם כאשר כבר ידע כי לא יזכה בטובות הנאה. המשיבה תומכת יתדותיה בפילוג הודיות המערער שנעשה על ידי בית המשפט, באופן שסיפורו על שותף נקבע כשקר ודבריו בדבר מעורבותו הוא, נקבעו כאמת. לכך נוספו, לטענתה, החיזוקים השונים שנמצאו על ידי בית המשפט, באופן שאשמתו של המערער הוכחה מעל לכל ספק. מוסיפה המשיבה וטוענת, כי גם ללא פילוג הודיותיו של המערער, היה מקום להרשיעו ברצח, כמבצע בצוותא או מכוח אחריות נגררת. דיון 7. אעבור איפוא לבדיקת הטענות שהועלו על ידי הצדדים לעניין קבילות האימרות וההודיות שבהן, לעניין משקלן ולעניין דיות הראיות להרשעת המערער. קבילות 8. המערער מסר אימרות במסגרת חקירות, שחלקן נעשה בהודעות שנגבו ממנו תחת אזהרה כדין חלקן נעשה בחקירות שנערכו ללא אזהרה. כמו כן מסר הוא דברים במסגרת שיחות עמו, שחלקן נערך מיוזמתו. כל החקירות והשיחות נרשמו, או הוקלטו ותומללו. המערער מסר במועדים שונים הודעות תחת אזהרה, שנרשמו במסמכים הנושאים כותרת "הודעה" וכן נחקר הוא חקירה נוספת אחת, שגם לקראתה הוזהר כדין. לאחר שהמערער ביקש להיבדק בפוליגרף, נערכו שיחות בינו לבין בודק הפוליגרף, ללא אזהרה. ההודעה הראשונה שנגבתה מן המערער ביום 6.2.95 כשבוע לאחר שנעצר, בה נחקר לראשונה כחשוד ברצח, נערכה תחת אזהרה כדין. מרגע זה ואילך, ידע המערער כי הוא חשוד ברצח וכי עומדת לו זכות השתיקה וכי כל שיאמר עלול לשמש נגדו. בהמשך החקירות הוזהר המערער מספר פעמים נוספות. את אימרותיו הקושרות אותו לרצח, מסר הוא הן בחקירות שנערכו תחת אזהרה והן בחקירות ובשיחות שנערכו ללא אזהרה. ב19.2.95- נערכה שיחה ביוזמתו של המערער, עם ראש מפלג תשאול. המערער ביקש למסור מידע על הרצח. השיחה התקיימה ללא אזהרה ובה סיפר המערער על המפגש שלו עם בובלי, בדירתו של בובלי בליל הרצח, על מצבו של בובלי, ועל התוודותו כאמור לעיל (ת10/). בסיפורו זה, הפליל המערער את בובלי וקשר עצמו לאקדח, שלדבריו, עלה כי בו בוצע הרצח. כעבור כמה ימים, בשיחה נוספת עם ראש המפלג, שנערכה ללא אזהרה, חזר הוא על גרסה זו (ת11/) וביקש לעבור בדיקת פוליגרף. כחודש לאחר מכן, ביום 23.3.95 נגבתה מן המערער הודעה נוספת תחת אזהרה בה שמר הוא על זכות השתיקה, אך חזר על בקשתו לעבור בדיקת פוליגרף (ת9/). כעבור שבוע, ביום 30.3.95, נערכה למערער בדיקת פוליגרף. ביום שלפני הבדיקה וביום הבדיקה נערכו שלוש שיחות עם המערער, ללא אזהרה. בשיחות אלה קירב עצמו המערער אל זירת הרצח ואף הודה כי בעת הירי נוכח הוא בבית המנוח אליו פרץ עם שותף וכי "שותפו" גנב תכשיטים מן הבית (ת14/, ת15/, ת16/). באותו יום, לאחר בדיקת הפוליגרף, נערכה למערער חקירה תחת אזהרה, בה מסר פרטים רבים, חלקם פרטים נוספים על אלה שמסר קודם לכן. הפרטים התייחסו לאירוע בזירת הרצח ולנוכחותו של המערער בה יחד עם פורץ נוסף, האחראי - לדבריו - לירי. הוא סיפר על שהייתו בקומה התחתונה של הדירה, על פירוק מכשיר הוידאו על ידו באותה קומה, שלא נגנב. על כניסתו של המנוח לביתו לקומה בה הוא שהה באותה עת; על הסתתרותו מפני המנוח; על עלייתו של המנוח לקומה השניה; על שמיעת קולות ורעשים מן הקומה השניה ועל ירייה שנשמעה מאותה קומה, שגרמה לו להימלט מן הדירה (ת17/). באותו יום נגבתה מן המערער הודעה נוספת, תחת אזהרה, השלישית במספר, בה שמר על זכות השתיקה (ת3/). בהודעה נוספת שנגבתה מן המערער תחת אזהרה ביום 23.4.95 אמר לחוקריו כי כל מה שמסר למשטרה קודם לכן הוא אמת וכי הוא מוכן להיבדק שוב בפוליגרף ואף למסור פרטים נוספים, בתנאי שיערך עמו "הסכם עד מדינה" (ת12/). בשלוש חקירות נוספות שנערכו למערער בסוף חודש אפריל 95, בלא שהוזהר, לא מסר הוא מידע נוסף מעבר למה שכבר נמסר על ידו בחקירות קודמות (ת18/, ת19/, ת20/). בהודעתו החמישית והאחרונה מיום 25.4.95 שניתנה תחת אזהרה, אמר המערער כי הוא לא הרג אף אחד (ת13/). 9. מעיון בתמלילי החקירות והשיחות בהן לא הוזהר המערער עולה כי הוא היה ער ומודע לזכות השתיקה וכי הוא מימש זכות זו כל אימת שרצה בכך וכי העדרה של אזהרה לא גרמה לו לומר דברים שלא מרצונו החופשי. לא זו בלבד שבמהלך חקירותיו הוזהר המערער כדין מספר פעמים וידע את זכויותיו, אלא שבמהלכן שזורים משפטים כגון "אני לא הייתי רוצה לדבר על זה בכלל אתה מבין?" (ת14/) "אני לא אענה לך על זה" (ת14/) "אני לא חייב להגיד לך שום דבר" (ת14/). "אין תגובה" (ת15/). מן האמור עולה, כי המערער אמר דברים שרצה לומר ונמנע מלומר דברים שלא רצה לומר ואף ניצל את זכות השתיקה כשמצא לנכון לעשות כן. כל שאמר במהלך חקירותיו שיש בו כדי לקשור אותו לרצח, אמר לאחר שהיה ברור לו שהוא חשוד ברצח, דבר שהודע לו עוד בחקירתו הראשונה בה נאמר לו דבר היותו חשוד ברצח והוא הוזהר כדין והועמד על כך כי הוא זכאי שלא לומר דבר וכי מה שיאמר עלול לשמש נגדו. זאת ועוד, המערער, הינו בעל עבר פלילי עשיר. הוא היה מיוצג על ידי עורך דין בכל שלביה של החקירה. וגם מכך ניתן להסיק כי ידע היטב את זכויותיו. המערער היה מודע לזכותו לשתוק לאחר שהוזהר בחקירות קודמות כדין. הוא מימש זכות זו כאשר שתק בחלק מן החקירות. כאשר מסר הודיות ללא אזהרה, היה זה לאחר שבפעמים קודמות הוזהר והוא מסר שלא תחת אזהרה אותם דברים שמסר תחת אזהרה. כאמור, מסר המערער את הודיותיו מרצונו הטוב והחופשי. כך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי והדבר מקובל עלינו. במצב דברים זה, נראה שאין בהעדרה של אזהרה פורמלית, בחלק מחקירות המערער, כדי לפגום בקבילות דברים שאמר בלא שהוזהר. השאלה הכללית בדבר קבילות הודיותיו של נחקר המוסר מידע מרצון חופשי בהיעדר אזהרה, אינה דורשת הכרעה במקרה דנן, אף שנקבע בפסיקה שהודיה כזו קבילה היא (י' קדמי, על הראיות, (חלק ראשון, תשנ"ט) 21, 66; ע"פ 450/82 טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 589, 603). גם לטענה לפיה השתמשו החוקרים באמצעים פסולים ואמרותיו של המערער לא נמסרו מרצון חופשי וטוב, אין כל בסיס. לבד מטענה כללית וגורפת על שימוש באמצעים פסולים וניצול לרעה של מצבו הפיזי והנפשי של המערער, לא הועלתה, לא בבית משפט קמא ולא בפנינו, אף טענה ספציפית שניתן למצוא לה אחיזה בחומר הראיות. הסניגור לא הצביע על שום אמצעי פסול בו השתמשו בחקירות וגם לא היה לטענה זו בסיס בדבריו של המערער עצמו הן במשטרה והן בבית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערער מסר את כל שמסר, מרצונו הטוב והחופשי וכי לא נעשה על ידי המשטרה שימוש באמצעים פסולים בחקירותיו של המערער. קביעה זו היא קביעה עובדתית בעיקרה ואין מקום להתערבותנו בה. מה עוד שהסניגור לא הצביע על טעם ראוי להתערבות כזו. לאור האמור, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין בהיעדר אזהרה בחלק מן החקירות, כדי להביא לפסילת האימרות וההודיות ולא היה שימוש באמצעים פסולים במהלך החקירות. דברים שנאמרו במהלך משא-ומתן לקראת חתימת הסכם עד מדינה 10. הטענה לפיה אין להשתמש כנגד המערער בדברים שאמר במהלך משא ומתן לקראת חתימה על "הסכם עד מדינה", מחייבת הבהרת הרקע לאותו משא ומתן. ביום 22.2.95 נתקיימה הקראה במשפטו של המערער בגין עבירות ההתפרצות, ביחס אליהן נערכה עמו קודם לכן, ב8.2.95-, עסקת טיעון לפיה אוחדו כ30- תיקי התפרצויות וסוכם כי התביעה תבקש עונש של בין 5 ל6- שנות מאסר. במעמד ההקראה שלח המערער פתק לתובע המשטרתי, בו כתב "אני יכול ומסוגל לפתור את רצח העורך-דין 2.8.94 [תאריך הרצח- ט.ש.כ] ברצוני לקבל תנאים של עד מדינה וכעט [כך!] אני מבקש ממך לדחות את המשפט ולאחר מכן לדבר עם הממונה על החקירה". כעבור כמה ימים, ביום 26.2.95 הוסדרה פגישה בין המערער לבין ראש מפלג תשאול. באותה פגישה, אמר המערער לראש המפלג, כי היה רוצה להיות עד מדינה בעניין רצח המנוח בתמורה לאי העמדתו לדין בגין עבירות ההתפרצות בהן הואשם. במעמד זה ביקש המערער לעבור בדיקת פוליגרף על מנת לאמת את הדברים שמסר קודם לכן למשטרה. כעבור קרוב לחודש ימים, ביום 23.3.95 נגבתה הודעה נוספת מן המערער, תחת אזהרה, בה חזר הוא על נכונותו להיבדק בפוליגרף. ב29.3.95-, יום לפני בדיקת הפוליגרף, נערכה שיחה בין המערער לבודק הפוליגרף בה אמר המערער כי היה נוכח בזירת הרצח. הוא לא הסכים לומר אם היה בתוך בית המנוח או מחוצה לו, אך טען כי שמע את הירייה וראה את היורה דקה או שתיים לאחר מכן וכי שותפו הוא שהרג את המנוח. בשיחה נוספת שנערכה בין המערער לבודק הפוליגרף, עובר לבדיקה, ביום 30.3.95, חזר המערער על גרסתו לפיה נכח הוא בזירת הרצח ואף הודה כי שהה בתוך הבית, בזמן ששותפו ירה במנוח. מייד לאחר מכן נערכה בדיקת הפוליגרף. בכל השיחות והחקירות שנערכו למערער לאחר בדיקת הפוליגרף ועד לסוף אפריל 95, חזר ואישר הוא גרסה זו. אחת מטובות ההנאה שאותה ביקש המערער להשיג ממסירת מידע למשטרה היתה, לטענתו, קבלת מעמד של עד מדינה. הוא התנה את שיתוף הפעולה שלו בהסכם שיבטיח לו מעמד זה. גם לאחר שהובהר למערער בשיחות שנוהלו עמו ב- 23.4.95 ו- 25.4.95 כי אין כוונה לחתום עמו על הסכם עד מדינה, חזר הוא על הגרסה הקושרת אותו במעורבות ברצח יחד עם אחר וחזר וביקש שייחתם עמו הסכם. על גרסה זו חזר הוא עוד מספר פעמים (ת12/, ת18/, ת20/). 11. בהשתלשלות האמורה רואה הסניגור משא ומתן לקראת הסכם עם המערער, ולפיכך, טוען הוא, כי אין הדברים שנאמרו במהלך המשא ומתן קבילים כראיה נגדו, במשפטו. טענה זו הועלתה על ידי הסנגור בנשימה אחת עם הטענה לפיה כל הדברים שמסר המערער במשטרה במסגרת חקירותיו, הינם גיבוב של שקרים במודע ובמתכוון. בכך מנסה הסנגור לתפוס את החבל בשני קצותיו. מצד אחד, טוען הוא כי לא היתה למערער מלכתחילה כל כוונה למסור אינפורמציה אמיתית ומצד שני מבקש הוא להנות מ"חיסיון" על הדברים השקריים שמסר, כתחבולה, במהלך ה"משא ומתן". אין שתי טענות אלה יכולות לדור בכפיפה אחת והטענה לפיה כל שמסר, שקר הוא, משמיטה את הקרקע מתחת לטענת ה"חיסיון". גם לגופם של דברים, אין המערער זכאי להנות מ"חיסיון" כלשהוא ומדוע? הסדר עם עבריין המעורב בעבירה, לפיו ישמש "עד מדינה" הוא בבחינת הכרח בל יגונה. תכליתו לאפשר מיצוי הדין עם עבריינים שפשעו, על ידי עדות מי שחבר להם בביצוע העבירה. לפיכך, הכירה הפסיקה בצורך לקבוע כי דברים שאמר נחקר במהלך משא ומתן לקראת הסדר עמו לפיו יהיה עד מדינה נגד אחר, לא ישמשו נגדו במשפטו. כלל זה מתבקש, לא רק כדי לאפשר למדינה להוכיח באמצעות אותו עד את אשמתו של אחר, אלא גם מחמת תחושת ההגינות כלפי אדם שמסר מידע על אחר במסגרת משא ומתן ורשאי לצפות לכך שלא ישתמשו נגדו בדברים שאמר ושלא היה אומר אלמלא ציפייתו ל"חיסיון". עם זאת, לא כל משא ומתן מניב "חיסיון" כזה. משא ומתן מושתת על הנחה כי מי שמוסר את המידע, מוסר מידע אמיתי, ככל שידיעתו מגעת. משא ומתן לקראת הסכם עד מדינה, ככל משא ומתן מתבסס על אמון הדדי. על בסיס אמון זה, מוכנות הרשויות, בתמורה לקבלת המידע מן הנחקר החשוד בביצוע העבירה, להימנע מלהשתמש לחובתו במידע שמסר ולוותר על העמדתו לדין, גם אם המשא ומתן לא השתכלל לכלל הסכם. כפי שמשא ומתן לקראת "הסכם עד מדינה" אינו יכול לשמש בידי הרשות החוקרת כתחבולה לדיבוב הנחקר נגד עצמו, בלא שיש בכוונתה להעניק לו מעמד של עד מדינה, כך גם אין הנחקר יכול להשתמש במשא ומתן כתחבולה שמטרתה לזכותו ב"חיסיון" תוך מסירת מידע שלטענתו הוא שקרי לחלוטין (ע"פ 6366/98 סולטאן נ' מדינת ישראל, תק-על, כרך 99(3) פסקה 7; ת"פ (ת"א) 277/87 מדינת ישראל נ' פרץ ואח', פסקים תשנ"א א 159, 174-173). המשא ומתן, במקרה שלפנינו, היה משא ומתן סרק, במובן זה, שלדברי המערער, הוא שיקר לרשויות מלכתחילה, כדי להשיג טובות הנאה. אין מדובר במשא ומתן אמיתי. לפיכך, אין מקום להעניק חסיון לדבריו של המערער, שמסר מידע -שלטענתו כיום, היה שקרי מלכתחילה- במטרה להונות את רשויות החקירה כדי להשיג טובות הנאה. מקום בו -במסגרת משא ומתן לקראת הסכם עד מדינה- משקר הנחקר ביודעין לחוקריו ומספר סיפורי בדים במטרה לזכות בטובות הנאה, משמיט הוא את הקרקע מתחת לעצם המשא ומתן ואין מקום "לתגמל" אותו על התחבולה בה נקט, על ידי מתן חסיון לדברים שאמר. 12. טעם נוסף שבעטיו יש לדחות את טענת המערער בדבר "חיסיון" טמון ביוזמת המערער לפתוח במשא ומתן לקראת כריתת "הסכם עד מדינה". ביום ההקראה במשפטו בגין עבירות ההתפרצות, שלח המערער פתק לתובע המשטרתי, בו כתב שביכולתו לעזור לפענח את רצח המנוח ונקב בתאריך הרצח וביקש בתמורה לערוך עמו "הסכם עד מדינה". הוא חזר והעלה נושא זה מיוזמתו, בהמשך חקירותיו. כלל הוא, כי מקום בו הנחקר יוזם קיומו של משא ומתן לחתימה על "הסכם עד מדינה" - בהבדל ממקום בו היוזמה באה מאת רשויות החקירה - אין מניעה להשתמש בדברים שאמר הנחקר נגדו, במשפטו (ע"פ 157/87 סביחי ו3- אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 89(3) 1183; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 817, 822; י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תל-אביב, תשנ"ט) 78). ההנחה שבבסיס הכלל היא, שחשוד היוזם את המשא ומתן, אינו מוסר את המידע המפליל כתוצאה מהבטחה מצד רשויות החקירה ויוזמתו מצביעה על כך כי הוא נטל על עצמו את הסיכון שהדברים ישמשו נגדו (ע"פ 175/80, סמילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 21, 25; ע"פ 6366/98, לעיל, פסקה 7). כלל זה איננו מוחלט ויכול ותהיינה נסיבות בהן למרות שהנחקר הוא שנקט יוזמה, עדיין יתכן שבהמשך הדרך נתנו לו הבטחות או נשלל רצונו החופשי. על כל פנים, בענייננו, הדברים אכן נמסרו על-ידי המערער מרצון חופשי וטוב ולפיכך ניתן ליישם את הכלל האמור על המקרה הנידון. גם מי שגורס כי יש להטיל חיסיון גורף על דברים שנאמרו במהלך משא ומתן לקראת הסכם עד מדינה, מסייג כלל זה כאשר הדברים נמסרו מרצונו החופשי של הנחקר (ת"פ (ת"א) 277/87 מדינת ישראל נ' פרץ ואח', פסקים תשנ"א א 159, 167-166). בענייננו, די בטענת המערער כי מלכתחילה התכוון הוא למסור לחוקרים מידע שקרי לטענתו, על מנת לקבוע כי ניתן להשתמש נגדו בדברים שנאמרו על ידו במסגרת השיחות שנערכו בהקשר לבקשתו לשמש עד מדינה, קל וחומר שכך הוא כאשר לא הובטח לו דבר במהלך החקירה וכאשר נשמר רצונו הטוב והחופשי. אשר על כן, סבורה אני כי בדין נתקבלו אמירותיו של המערער, כראיות קבילות. משקל ההודיות 13. משנתקבלו האימרות כראיה, נותר לבחון את האמור בהן ולקבוע את משקלן. אין חולק כי הדברים שמסר המערער בחקירותיו ושעליהם בוססה הרשעתו, אכן נאמרו על ידו. לא הועלתה טענה בדבר סילוף הדברים על ידי החוקרים או על הוספת פרטים שלא נאמרו או על השמטת דברים שנאמרו. אלא מאי? שלטענת הסניגור - לפי קו ההגנה שננקט לראשונה בבית המשפט - הדברים שנמסרו על-ידי המערער, שקריים הם. לטענתו, המערער לא היה בזירת הרצח, לא היה עד לאירועים, לא היה שם לא לבדו ולא עם שותף. כל שמסר, לא מידיעה אישית מסר אלא מידיעות ממקורות שונים. לטענתו היו לו מניעים טובים וראויים למסור גרסאות שקריות שמסר. מכאן, שיש לבחון את אמיתות הדברים שנאמרו על ידי המערער. קודם שעשה כן, ראוי להביא את המסכת העובדתית כפי שהיא מצטיירת מאמירותיו של המערער: 14. בחקירתו הראשונה תחת אזהרה, הכחיש המערער כל קשר לרצח. בהמשך, התקיימו שיחות בינו לבין ראש מפלג תישאול. השיחות נערכו מיוזמת המערער שביקש לעזור לפענח את הרצח שיוחס לו. בשיחות אלה אמר המערער כי מסר לחברו בובלי, בזמן כלשהוא לפני הרצח, אקדח וכי בלילה שלאחר הרצח בהיותו בדירתו של בובלי ביפו, בה שהה אותה תקופה, הופיע בובלי בדירה, כשחולצת הכפתורים שלבש היתה קרועה, עורפו היה שרוט ועל ידיו היו כתמי דם. בובלי סיפר למערער כי "היה אחריו מרדף הפתיעו אותו וטען שהכלי [הכוונה לאקדח- ט.ש.כ] נפל." (ת10/ ו-ת11/). בגרסה זו הפליל המערער את בובלי ברצח והרחיק עצמו מכל מעורבות בו, פרט לכך שמסר לבובלי אקדח שלא הוחזר לו. בהמשך, שינה המערער גרסתו והעלה גרסה אחרת שקשרה אותו לרצח. תחילה סיפר שהיה בזירת הרצח ונמנע מלומר אם היה בתוך הדירה או מחוצה לה ובהמשך העלה גרסה, עליה חזר מספר פעמים עד לתום חקירותיו. לפי גרסה זו, פרצו הוא ושותף לדירת המנוח. הפריצה היתה דרך החלון שבסלון (ת29/, פרוטוקול עמ' 335-334). תחילה סירב המערער למסור את שמו של השותף (ת14/). מאוחר יותר אמר שמדובר בבובלי (ת17/). המערער מסר כי הוא ושותפו נוהגים "לעבוד" כשידיהם עטופות בגרבי ניילון וכי באותו ערב הם תיאמו ביניהם מראש כי לא ייעשה שימוש באקדח (ת17/ עמ' 44-45, ת18/ עמ' 7). בהיותם בתוך ביתו של המנוח, עסק המערער - לדבריו - בפירוק מכשיר הוידאו שבחדר העבודה בקומה הראשונה של הבית הדו-קומתי, בעוד שותפו שוהה בקומה השניה. אותה עת, שמע המערער את המנוח פותח את הדלת, נכנס לביתו וקורא לכלבו. המערער מצא מסתור מאחורי ארון גדול שהיה בסלון. הוא שמע את המנוח עולה לקומה השניה ואז שמע משם קולות שונים ולאחריהם נשמעה ירייה אחת (ת17/, עמ' 9-8, 40-37, 45-44). כשנתבקש המערער להצביע, על גבי תרשים שהוצג לו, על מקום המאבק בין הרוצח למנוח, הצביע הוא על חדר השינה של המנוח בקומה השניה (ת29/, עמ' 335-334 לפרוטוקול). לאחר שנשמעה היריה, ברחו המערער ושותפו מן הבית. המערער, ברח דרך הדלת ואילו האחר ברח דרך החלון (ת17/ עמ' 29). לדברי המערער, הוא חשד בשותפו כי לקח עמו תכשיטים מן הדירה(ת15/ עמ' 22, ת16/ עמ' 13, ת17/ עמ' 63). הוא הוסיף וסיפר כי האקדח, שהיה בידי השותף נפל ולא הוחזר לו (ת10/, ת14/ עמ' 23). 15. בית המשפט המחוזי לא קיבל את מלוא גרסתו של המערער. הוא מצא לפלג את אימרותיו, לאמץ חלקים מתוכן ולדחות אחרים. הוא מצא לדחות את אותם חלקים באימרות המתייחסים לקיומו של שותף להתפרצות ולרצח והגיע למסקנה כי המערער פעל לבדו וכי הוא זה שפרץ לדירה וירה במנוח. על פילוג זה מלין הסנגור. לטענתו היה על בית המשפט לדחות מכל וכל את גרסותיו של המנוח ככל שהן קושרות אותו לפריצה ולרצח וגם את אלה שיוחסו על ידו לשותף. לשיטתו, כפי שהדברים המיוחסים לשותף שקריים הם, גם לדעת בית המשפט, כך יש לראות גם את הדברים שהמערער מייחס לעצמו כשקריים אף הם. אבחן איפוא טענה זו. ניסיון החיים והניסיון המשפטי מלמדים, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. גם דובר אמת באמירות מסוימות יכול להימצא דובר שקר באחרות. הדברים - ובמיוחד אלה היוצאים מפיו של נאשם בעבירה חמורה כרצח - נאמרים לעתים מתוך אינטרס ברור של הנאשם לדחות מעליו את האשמה ולהרחיק עצמו ממנה ככל האפשר. עם זאת, עדים אנו לא אחת לכך שנאשם היודע כי האשמה רובצת לפתחו וידועות לו כל העובדות לאשורן מוסר בערבוביה עובדות אמיתיות ועובדות שקריות שתכליתן להרחיק אותו מן המעשים נשוא העבירה המיוחסת לו. כך נוצרת תערובת של מידע שחלקו אמיתי וחלקו שקרי. שומה על בית המשפט לבחון בזהירות מירבית אמירות כאלה כדי לבור את המוץ מן התבן. לשם כך רשאי בית המשפט לפלג את אמירות הנאשם. כך עשה בית המשפט המחוזי שאימץ חלקים מן ההודיות, בכל מה שקשור לנוכחותו של המערער בזירת הרצח ולמעורבותו בו, אך דחה את חלקי ההודיות בדבר קיומו של שותף. פיצול כזה מוכר בשיטתנו המשפטית (ע"פ 3644,3398,3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406, 413; ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 186-185; ע"פ 2014/94, 2715/94 סאלח ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624, 629; י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, תל-אביב, תשנ"ט) 1359. 16. ככל שהדבר נוגע לטענה בדבר קיומו של שותף, מסר המערער גרסאות מבולבלות שחלקן נתגלו כשיקריות וחלק אחר מעורר תמיהות. במה דברים אמורים. תחילה אמר המערער שמסר את אקדחו לבובלי הוא לא חזר בו במהלך כל חקירותיו מדברים אלה. כמו כן, מסר הוא דברים ממראה עיניו ומפי בובלי בלילה שלאחר הרצח בדירה ביפו, שהיה בהם כדי להפליל את בובלי ברצח. בהמשך, התברר - כפי שגם הסנגוריה מסכימה - כי בובלי לא היה קשור בשום צורה לרצח ומכאן שכל הסיפור על מסירת האקדח לבובלי ועל הופעת בובלי בדירה כפי שתואר על ידי המערער, לא היה ולא נברא. נותרנו איפוא בשלב זה ללא שותף, עם הודיה כי האקדח הוא של המערער ועם תיאור מצבו ומראהו של ה"רוצח" לאחר הרצח, כשחולצתו קרועה, ידיו מוכתמות בדם והוא זה שירה במנוח. תיאור זה מתאים לממצאים בשטח, כפי שיפורט בהמשך והוא מעלה שתי אפשרויות: או שכל מה שיוחס לבובלי הוא השלכה מן המערער עצמו לבובלי והרוצח הוא המערער, או שהיה למערער שותף להתפרצות לדירה ולירי במנוח. בשלב מאוחר יותר, בחקירה המקדימה לבדיקת הפוליגרף ובבדיקה עצמה, סיפר המערער שהיה נוכח בזירת האירוע בעת שאירע ולאחר שבגרסה קודמת סירב לומר אם היה בתוך הבית או מחוצה לו, הודה הוא בשיחה נוספת כי היה בתוך הבית ואף תיאר בפרטי פרטים את המצוי שם ואת האירוע. הוא עדיין החזיק בגרסה שהיה שם עם שותף, אולם סרב למסור את שמו של "שותפו". גם לאחר שנודע למערער כי אין כוונה להוציאו מן המעצר לשם הפללת בובלי או לחתום עמו על "הסכם עד מדינה" וכי עומדים להגיש נגדו כתב אישום באשמת רצח, עמד הוא בסירובו למסור את שמו של "שותפו". עמדה זו תמוהה היא. סביר להניח כי לו היה למערער שותף, ושותפו הוא זה שירה במנוח, היה הוא מוסר את שמו, אם לא לקראת בדיקת הפוליגרף, הרי לכל המאוחר משנודע לו כי עומדים להעמידו לדין באשמת רצח. קשה להניח שאם היה שותף היה המערער שומר את שמו לעצמו גם כאשר מרחפת עליו סכנת אשמת רצח, כשלטענתו לא הוא זה שירה. קשה שבעתיים להניח זאת כאשר קודם לכן מסר הוא בנקל ובהתנדבות את שמו של חברו בובלי כשותפו. לא עולה מן החומר שהיה בליבו של המערער על בובלי ושהוא רצה להפלילו מטעם זה. אילו היה המערער ממלא פיו מים מתחילת החקירה, ונמנע מלמסור את שמו של בובלי, ניתן היה, אולי, להבין את שתיקתו כניסיון להימנע מלהלשין על חבר. הוא לא העלה טענה זו ולמעשה לא נתן שום הסבר מדוע מסרב הוא למסור את שם שותפו לאחר שהתברר כי בובלי לא היה מעורב. שתיקתו זו מדברת נגדו, באופן שניתן להסיק גם ממנה שלא היה למערער שותף לפשע. זאת ועוד, ספק רציני בדבר אמיתות גרסתו של המערער ככל שזו נוגעת לקיומו של שותף עולה מדברים נוספים שמסר המערער בחקירותיו. בחקירתו, סיפר המערער כי הוא חושד שהשותף גנב תכשיטים מדירת המנוח וכי השותף לא סיפר לו זאת (ת17/, עמ' 63). לדבריו, שהה הוא בקומה הראשונה. לפיכך, כיצד יכול היה לדעת על גניבת תכשיטים בקומה השניה אם לא היה שם. זאת ועוד, המערער שטען כי נמלט דרך הדלת, נתקל בקשיים בתיאור הדלת דרכה, לטענתו, נמלט (ת17/, עמ' 66-65). הוא טען כי שותפו נמלט דרך החלון ואכן סימנים הצביעו על כך כי הרוצח נמלט דרך החלון. יש להניח כי אילו נמלט דרך הדלת, יכול היה לתארה ללא קושי. יש להניח כי הוא זה שנמלט דרך החלון. המערער ביקש לתמוך את טענתו לפיה שהה בדירה למטה ולא למעלה בקומה בה נרצח המנוח, בטענו כי עסק בפירוק הוידאו. מתברר שהוידאו לא פורק ונשאר במקומו, הן לפי קביעות המשטרה והן לפי דברי אשת המנוח ועל כל פנים העובדה שהחל בניתוק הוידאו אינה שוללת את האפשרות שעשה זאת לפני שעלה לקומה העליונה מששמע את המנוח פותח את דלת הכניסה. נעבור איפוא לבחון, האם היה מקום לאמץ את החלקים מהודיותיו של המערער הנוגעים למעורבותו שלו ברצח. 17. בחינת משקל ההודיות, משמעה בחינת מידת אמיתותן (ע"פ 168,115/82 מועדי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 251). אמיתות הודיותיו של המערער, ככל שהן מתייחסות למעורבותו ברצח, תיבחן הן על פי משקלן הפנימי והן על פי משקלן החיצוני. המבחן הפנימי מתייחס לתוכן ההודיה והוא תר אחר סימני האמת המתגלים בתוכנה ואילו המבחן החיצוני מטרתו לחפש אחר דברים שמחוץ לדברים שבהודיה, שיש בהם כדי ללמד על אמיתותה (ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458). על סימני האמת העולים מתוך ההודיה שיש בהם כדי ללמד על אמיתותה, ניתן ללמוד מנוסח הדברים, מסדר הרצאתם, ממידת פירוטם, מסבירותם הפנימית, מהגיונם הפנימי, "וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באמון" (ע"פ 715,744/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234; ד"נ 3081/91, לעיל, עמ' 458). המבחן החיצוני, שנקבע בשל הצורך לנקוט משנה זהירות בבואנו להרשיע נאשם על סמך הודיותיו בלבד, בוחן קיומו של "דבר מה נוסף" שיש בו כדי להוות חיזוק לדברים שבהודיות הנאשם. לצורך עמידה במבחן זה, די בראיות שיש בהן כדי לאמת את הודיות הנאשם ואין צורך בראיות מסבכות המצביעות על אשמתו(ע"פ 788/77 בדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 818, 830; ע"פ 614/80 מוחמד עלי אל בחירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169, 184; ע"פ 6936/94 עווד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 842, 848). 18. הסנגור המלומד ביקש לקבוע כי אין אמת בכל אמירותיו של המערער שנאמרו במהלך חקירותיו ושיחותיו. הסנגור שינה את טעמיו לעניין הסיבות שהניעוהו לספר סיפורי כזב על עצמו ועל שותף הקושר את שניהם לרצח המנוח. הוא טען כי סיפוריו נועדו להקנות לו טובות הנאה. פעם היה זה על מנת לזכות בעסקת טיעון טובה יותר בתיקי ההתפרצויות. פעם היה זה כדי להשתחרר מן המעצר על מנת להיפגש עם בובלי ולהפלילו ולנצל הזדמנות זו כדי להימלט ממעצר ופעם כדי להגיע ל"הסכם עד מדינה". טענתו, לפיה הכל שקר היא גורפת, כוללנית ואינה יכולה להתקבל. כאשר הודיה נמסרת באופן חופשי ומרצון, "אין המודה יכול לפטור עצמו ממנה בטענה גרידא שהיא כוזבת, ולהטיל על התביעה את נטל הפרכתו" (ע"פ 6289/94 דזנשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 171). עליו לעורר ספק סביר, באופן פוזיטיבי באמיתות הודיתו על ידי עשיית "צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט באמיתות התזה המאוחרת יותר שלו" (ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 486). הודיה שלא נפסלה הינה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה, ועל המערער לסתור את חזקת מהימנותה (ע"פ 1714/95 אבי יתום נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נא, 383). התזה שהציג הסנגור אינה אלא הפרכות כלליות והעלאת השערות. סניגורו של המערער, מונה לייצגו חודשים ספורים לפני משפט הזוטא, לאחר שקודם לכן החליף המערער שני סניגורים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הביא סנגור זה באמתחתו קו הגנה שלא הועלה קודם לכן. בית המשפט דחה קו הגנה זה שלא מצא לו אחיזה בחומר הראיות. אכן, קו הגנה זה איננו אלא תזה המבוססת על פסיכואנליזה של המערער - שאינה יכולה לעמוד אל מול אנליזה של הראיות. המערער עצמו אישר כאמת בפני החוקרים את מה שאמר קודם לכן. לא נעשה על ידו "צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט באמיתות התיזה המאוחרת יותר שלו". פרט לאמירה הגורפת כי הכל שקר, אמירה שלא נאמרה על ידי המערער אף פעם אחת במהלך כל חקירותיו ולפיכך מהווה היא עדות כבושה שערכה ומשקלה מועטים ביותר. (לעניין משקלה של עדות כבושה ראה: ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), עמ' 17). לא עלה בידו לעורר ספק סביר באמיתות דבריו ככל שהם מתייחסים למעורבותו הוא ברצח מכאן אעבור למסכת הראיות המוכיחות את אשמתו של המערער ברצח. חלקן הובא על ידי בעת ששללתי את קיומו של שותף והחלק שיש בו כדי להצביע על אשמתו של המערער ברצח, יובא על ידי מחדש. לפיכך אחזור בקצרה על הדרוש בעניין זה. 19. האקדח: ב- 19.2.95 התקיימה שיחה, אותה יזם המערער בינו לבין ראש מפלג תישאול. השיחה התקיימה לאחר ששבועיים קודם לכן נחקר המערער לראשונה, תחת אזהרה, כחשוד ברצח. בשיחה זו סיפר המערער כי מסר את אקדחו לבובלי. המערער לא ידע כי האקדח לא נמצא בידי המשטרה. עוד סיפר הוא דברים מהם עלה כי בובלי הוא זה שירה במנוח בעת פריצה לדירתו ותיאר איך נראה הרוצח (בובלי) לאחר הרצח. בשלב זה עדיין לא קשר עצמו המערער לרצח. בשלב מאוחר יותר שינה גרסתו וסיפר על נוכחותו בזירה. הוא לא חזר בו מסיפור האקדח והוסיף וסיפר שהיה עמו שותף ושהשותף הוא זה שירה במנוח. באשר לזהותו של השותף, הצביע הוא תחילה על בובלי ובהמשך סירב למסור את שמו של השותף. בחקירתו מיום 29.3.95 אמר המערער: "..אני סיפרתי להם שבעת האירוע אני בכלל הייתי אצלו בבית וראיתי אותו חוזר קרוע ואתה מבין שגם הנשק שהיה לו זה הנשק שאני נתתי לו אתה מבין?... אני לצערי נתתי לו את הנשק... [ההדגשה שלי- ט.ש.כ] ובחקירתו מיום 23.4.95 חזר על הדברים באומרו: ".. הכלי שהיה לו אמרתי שאני נתתי לו את זה אבל זה היה חודשים רבים לפני המקרה הזה ויש לנו ידיעה בינינו הבנה מוחלטת והיו מקריות שהפתיעה אותנו אף פעם לא קרה מקרה כזה והיה בינינו גם ידיעה..." [ההדגשה שלי- ט.ש.כ] לטענת הסנגור, קשר עצמו המערער לאקדח על מנת ליתן נופך של אמינות לגרסתו בעניין בובלי. הסבר זה אינו סביר. סביר יותר להניח כי לאחר שנודע למערער במהלך מעצרו כי הוא חשוד ברצח, חשש הוא שהאקדח בו נורה המנוח יסגיר אותו. לפיכך ניסה להרחיק עצמו ממנו תוך שהוא מספר כי האקדח נמסר על ידו לבובלי, ועל ידי כך הפליל את בובלי ברצח. משהתברר שבובלי אינו קשור ברצח, נותר סיפורו של המערער, בו משמש אקדחו ככלי הרצח ובו מייחס הוא תפקידים שונים לשותף מבלי שיש לכך בסיס של ממש. 20. הגרסאות: בשינוי שחל בגרסאותיו של המערער, החל מן הגרסה הראשונה, בה הכחיש כל קשר לרצח וכלה בגרסתו השלישית בה הודה כי נוכח כפורץ בזירת הרצח, יש הגיון פנימי רב. המערער מערב עצמו ברצח צעד אחר צעד. תחילה, בהודעתו מיום 6.2.95, מכחיש המערער כל קשר לאירוע. כעבור זמן לא רב, בימים 19.2.95 וב- 26.2.95 מוסר המערער, במהלך שיחה עם חוקרי משטרה שנערכה ביוזמתו, כי מסר לבובלי בזמנו את אקדחו וכי בליל הרצח שהה הוא בדירת בובלי ביפו. בובלי חזר אותו לילה מירושלים, שם פרץ לבתים. לגרסת המערער, הגיע בובלי לדירה ביפו כשחולצתו קרועה וידיו מוכתמות בדם וסיפר למערער כי "היה אחריו מרדף, הפתיעו אותו וטען שהכלי [הכוונה לאקדח- ט.ש.כ] נפל" (ת10/). בסיפורו זה מבקש הוא להסיט את החשד ממנו לעבר אדם אחר ומפליל ברצח את בובלי. ביודעו כי הרצח בוצע באקדחו ובשל פחדו כי האקדח נמצא בידי המשטרה או יימצא על ידה, מספר הוא דברים מהם משתמע כי אותו בובלי ביצע את הרצח באקדח שמסר לו. אין זה סביר, כפי שניסה לטעון הסנגור, שהמערער נידב מידע על אקדחו שנמסר על ידו לבובלי, רק על מנת להקנות אמינות לגרסתו המפלילה את בובלי. אין זה סביר שהוא עשה כן, כדי לקבל תנאים טובים יותר לעסקת הטיעון בתיקי ההתפרצויות. העסקה היתה סגורה ולא עמדה להיפתח מחדש ותנאיה היו טובים למדי. אין זה סביר שעשה כן על מנת שייחתם עמו "הסכם עד מדינה", תוך שהוא מסתכן במעורבות ברצח ובעונש של מאסר עולם גם לאחר שאמרו לו במפורש שלא ייחתם עמו הסכם כזה. זאת ועוד, קשה להלום כי אדם יקשור עצמו לכלי רצח, כאשר הוא מנסה לטפול אשמה על אחר, תוך שהוא מסכן נפשו במעורבות ברצח, כשהוא יודע שהוא חשוד בביצועו. הסנגור טען כי לא ניתן לבחון את מעשיו של המערער על פי מבחן הסבירות של האדם הסביר. נראה כי ניתן גם ניתן לעשות זאת, שכן, המערער כלכל צעדיו בזהירות מירבית ונחשף אט אט כשהוא מנסה להתחכם לחוקריו ללא הצלחה. 21. המערער ביקש להיבדק בפוליגרף ותכנן, לדבריו, להתחכם עם המכשיר על ידי כך שישנן לעצמו קודם לבדיקה, שאלות ותשובות נכונות לאותן שאלות ובעת הבדיקה ייתן אותן תשובות לשאלות אחרות שישאל, באופן שלא יתגלה דבר השקר שבתשובותיו. הוא אף ביקש שיאפשרו לו לנסח בעצמו את השאלות שיישאל. לכשסורבה בקשתו, ולכשהובהר לו כי עומדים לשאול אותו באופן מפורש בבדיקת הפוליגרף שאלה בדבר נוכחותו בזירת הרצח, הבין שהוא עומד בפני רגע של אמת, שבו אינו יכול להמשיך ולשקר. לפיכך, סיפר לראשונה כי נוכח בזירת הרצח, אליה פרץ יחד עם שותף, תוך הימנעות מנקיבה בשמו של השותף. וכך אומר המערער: "אני לא בדיוק ראיתי מי שיורה בו. אני פשוט בוא נגיד שלאחר המקרה ראיתי את האדם.....אתה יודע לא אגיד לך שהייתי בתוך המקום הייתי גם יכול להיות מחוץ למקום ולשמוע את זה ולראות את זה... כן שמעתי את הכל." (ת14/ עמ' 17-19). המערער, שהיה מודע לכך שתוצאות בדיקת הפוליגרף לא היו טובות מבחינתו (ת15/), דבק בשיחה שנערכה לאחר הבדיקה בגרסת נוכחותו בזירת הרצח ובהמשך, אף "מיקם" עצמו בתוך בית המנוח ושוב נקב בשמו של בובלי כשותפו (ת17/). על פי גרסה זו של המערער, השלישית במספר, מסר הוא כי בשעת הפריצה עסק בפירוק מכשיר הוידאו שהיה בחדר העבודה בקומה הראשונה של בית המנוח, בעוד שותפו היה בקומה השניה. הוא הוסיף וסיפר כי שמע את הדלת נפתחת והתחבא בסלון, מאחורי ארון ספרים או מזנון גדול. הוא שמע את המנוח קורא לכלבו ועולה לקומה השניה. אחרי זמן קצר שמע פתאום "מה, מו מי ו...בום" ואז נשמעה יריה אחת. לפי גרסתו, ברח הוא מדלת הכניסה ואילו שותפו ברח מן החלון: אילו היה ממש בטענת הסנגור, לפיה הודיות המערער הן גיבוב של שקרים, הרי שניתן היה לצפות שהכחשה תישמע מפיו עוד במהלך חקירותיו במשטרה, כאשר הבין שתוכניתו לצאת מן המעצר ולהפליל את בובלי ןצפייתו לקבל מעמד של עד מדינה לא יוכלו להתממש. הוא לא עשה כן. משכך, מתערערת ההכחשה הכוללת את אמיתות דבריו. הסנגור טען כי המערער סיפר על היותו נוכח בזירת הרצח משום שנאמר לו על ידי חוקריו כי אם היה נוכח בזירה, אבל לא הוא זה שירה, אין בכך כדי להפליל אותו. טענה זו מופרכת מכמה טעמים. ראשית, הסנגור לא הצביע על אמירה כזו על ידי החוקרים. עם זאת, משביקש המערער להיות עד מדינה, נאמר לו על ידי החוקר כי אין אדם יכול להיות עד מדינה אלא אם כן היה נוכח באירוע. גם אם הבין המערער מדברים אלה שבדיית סיפור על נוכחותו בזירה תקנה לו חסינות של עד מדינה, אין סיפורו מתיישב עם המצאת נוכחות שלא היתה. תיאורו את המקום ואת האירועים הוא כה מלא וכה מדוייק ונתמך במצב המציאותי עד כדי שמי שלא היה במקום בעת האירוע לא יכול היה למסור את המידע שמסר המערער. זאת ועוד, עד לשלב של המשפט עצמו, לא אמר המערער, בשום הזדמנות, לחוקריו כי סיפר סיפור כוזב או כי כל העובדות שמסר היו ידועות לו ממקורות אחרים ולא מידע אישי. האמת הפנימית העולה מהודיותיו מתבקשת מהתפתחות ההודיות לקראת הפללה עצמית, החל מהכחשה וכלה בהודאה בנוכחות בזירת הרצח יחד עם שותף המחזיק באקדחו של המערער. בשינויי הגרסה הגיון פנימי רב. אין בהודיות סתירות מהותיות. יש בהן "גרעין קשה" המלווה את הגרסאות על דקויות השינויים שבהן. השוני מתבטא בעניינים שוליים. הודיותיו מצביעות בעליל על כך שככל שמדובר במעורבותו של המערער ברצח, הגרסה איננה גרסה שיקרית, אלא חשיפה איטית, טפח אחר טפח, של האמת. משמצאנו כי יש אמת בהודיות המערער על פי הגיונן הפנימי, נפנה לבחון קיומם של חיזוקים חיצוניים לדבריו. 22. הפרטים שבידיעת המערער: המערער מסר למשטרה פרטים רבים הקושרים אותו לרצח. המערער ידע עובדות רבות מזירת הרצח ומן הקשור בו. הפרטים הרבים והעובדות הרבות שהיו בידיעת המערער ונמסרו על ידו למשטרה פועלים כנגדו (ע"פ 6250/97 מליחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), עמ' 4). המערער ידע פרטים שונים, בחלקם מוכמנים, אותם לא יכול היה לדעת אילמלא היה מעורב ברצח. כמו כן ידע הוא עובדות רבות על תכולת הדירה ועל חפצים שהיו בה, עובדות שרק מי שהיה בדירה יכול היה לדעתן. במהלך עדותו בבית המשפט, טען המערער כי פרטים אלה הגיעו לידיעתו מן התקשורת, מאנשי המשטרה ומעצירים עמם שהה. כמו כן, טען הוא כי ניחש חלק מן הפרטים. אסופת הפרטים שלא פורסמו ושהיתה בידיעת המערער, היא משמעותית ביותר: בשיחתו הראשונה עם ראש מפלג תשאול סיפר המערער, מיוזמתו, כי חולצת הכפתורים של הפורץ נקרעה. ואכן, בכניסה לחדר השינה, החדר בו נאבק המנוח עם הפורץ, נמצאו שני כפתורים בצבע לבן ובהם חוטים שנתלשו מבגד כלשהוא שאינו של המנוח. אמנם, המערער סיפר כי ביום האירוע לבש חולצת טריקו, אולם אין לנו ראיה כלשהיא מה לבש המערער באותו היום שהרי הוא נעצר כשישה חודשים לאחר המקרה. לעומת זאת, יש לנו מפיו תיאור של חולצת כפתורים קרועה שבובלי - לטענתו - לבש בליל האירוע, כאשר אנו יודעים שבובלי לא היה מעורב ברצח. עוד סיפר המערער כי היו על גופו של הפורץ סימני מאבק. ואכן, נמצאו על הקירות בחדר השינה סימני דם המעידים על קיומו של מאבק (ת33/, ת34/). כמו כן, מסר המערער בחקירתו, כי הפורצים נכנסו לדירה כשגרבי ניילון על ידיהם. ואכן, בזירת הרצח, מתחת לחלון ממנו ברח - לדבריו של המערער - הרוצח, נמצא גרב ניילון מוכתמת בדם המנוח וברוק, המתאים לרוק המנוח (ת33/, ת34/, ת49/, ת79/, פרוטוקול עמ' 447). המערער סיפר בחקירתו כי הרוצח ברח דרך החלון ואכן, על אדן החלון בסלון שבקומה הראשונה, נמצאה טביעת נעל. על הקיר שמתחת לחלון נמצאו סימני שפשוף ודם ועל הקרקע שמתחתיו נמצא גרב הניילון המוכתם בדם (ת34/). הדבר עולה בקנה אחד עם דבריו של המערער לפיהם ידיהם של הפורצים היו נתונות בגרבי ניילון והרוצח ברח דרך החלון שבסלון. המערער תיאר בצורה מפורטת ומדויקת את דירת המנוח ואת המצוי בה. הוא מסר כי בקומה הראשונה בדירת המנוח ישנו חדר עבודה, נוסף לסלון וכי בחדר העבודה היה מכשיר וידאו שלא נגנב ובסלון היה ארון גדול דיו, שהוא התחבא מאחוריו. קיומם של חדר עבודה ושל וידאו שנמצא בו ועובדת היות חדר העבודה צמוד לסלון וכן המידע בדבר ארון גדול שניתן להתחבא מאחוריו, עובדות נכונות הן במציאות. אלה הם פרטים ייחודיים שאותם יכול היה לדעת רק מי שנכח בזירת האירוע. חלק מפרטים אלה לא פורסם כלל. אין ראיה לכך שהפרטים נמסרו לו על ידי החוקרים. על פי הטענה הוצגו לו שאלות מדריכות, החוקרים עיוו פנים וחזרו על שאלות מסוימות מספר פעמים. התנהגות כזו אינה מהווה "מסירת אינפורמציה" לנחקר. לא מתקבל על הדעת שעצירים ששהו עם המערער חודשים רבים לאחר הרצח, מסרו לו פרטים אלה. גם באשר לפרטים שפורסמו, קשה להניח שהמערער, שלטענתו אינו מעורב ברצח ושלדבריו קרא על הרצח בעיתון כחודש לאחר האירוע, חרט בזיכרונו פרטים מתוך אותם פרסומים וזכר אותם במשך כל החודשים עד שנעצר ונחקר. זאת ועוד בכלי התקשורת פורסמו פרטים מוטעים ביחס לרצח. כך לדוגמא, בחלק מן הכתבות פורסם כי נורו לעבר המנוח מספר יריות , בעוד אשר המערער מסר כי נורתה יריה אחת, דבר שאומת במציאות. עוד פורסם כי המנוח הופתע על ידי הפורצים עת ישן בדירה כאשר המערער מסר שהמנוח הגיע מן החוץ אל הדירה, קרא לכלבו שאכן היה בדירה. אילו היה ממש בטענת המערער לפיה ניזון הוא מן התקשורת, ניתן היה לצפות כי ימסור בחקירתו פרטים שגויים אלה, אך המערער מסר פרטים נכונים ומדויקים. הוא לא הוטעה על ידי התקשורת משום שלא ממנה שאב את המידע שהיה ברשותו. זאת ועוד, חלק מן הפרטים נמסרו על ידי המערער שלא אגב חקירה כלל - המידע על האקדח, החולצה הקרועה וכתמי הדם על ידיו של הרוצח - נמסר על ידי המערער בשיחתו הראשונה עם ראש מפלג תשאול, אותה יזם המערער ובה נידב מידע. שופט המיעוט קבע כי לא היה בידיעת המערער "פרט בודד אחד, שידיעתו בולטת ומרשימה". על כך יש להשיב כי ריבוי הפרטים אותם מסר המערער, כמוהו כאותה ידיעה בולטת ומרשימה המעניקה משקל פנימי וחיצוני, להודיותיו (ראה: ע"פ 2109/96 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673, 719; דנ"פ 4530,4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 798) ייחוסה של ידיעת הפרטים המוכמנים למערער, עומדת במבחנים שבעזרתם ניתן לייחס לנאשם ידיעת פרט מוכמן. על פי אותם מבחנים, צריכה בקיאותו של הנאשם בפרט להיות ברורה ולא מוטלת בספק; נדרשת הוכחת קיומו של הפרט במציאות; ונדרש שהפרט אינו יכול להימצא אלא בידיעתו של מי שביצע את העבירה. (ע"פ 2109/96, לעיל, עמ' 719-718). אשר לעובדות שאינם פרטים מוכמנים, אלא הן עובדות מזירת האירוע ומנסיבותיו, ידיעת עובדות כאלה משמשת חיזוק להודיותיו של נאשם (פסק דין; ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3) 2190)). המערער ידע עובדות כאלה ובכך יש חיזוק להודיותיו. 23. מעורבות רגשית: המערער גילה מעורבות רגשית גדולה בכל הקשור לאירוע, כעולה מדברים שאמר ומתגובותיו. מעורבות זו מצביעה על מעורבותו הפיסית במה שהתרחש בליל הרצח. מעורבות זו באה לידי ביטוי במספר אופנים: כשהיה המערער נתון במעצר בגין עבירות ההתפרצות ונתברר לו מקריאת עיתון כי הוא חשוד בביצוע הרצח, הוא השתולל ולא הסכים לצאת מתאו לצורך חקירה. בחקירתו מיום 29.3.95 נמנע המערער מלבטא את המילה רצח והתחמק בכל דרך מלהשתמש בה גם כאשר נשאל שאלות ישירות וברורות על החשד המיוחס לו. גם כאשר דובר עמו על החשד המיוחס לו, כשהיה ברור לו שמיוחס לו חשד לביצוע רצח, לא ביטא מילה זו ואמר כי הוא חשוד במותו של אדם. תגובות פתלתלות תוך מאמץ להימנע מלנקוב במילה "רצח" יכולות להעיד על מעורבות רגשית שאינה מנת חלקו של מי שאינו מעורב במעשה. על המעורבות הרגשית העמוקה של המערער, בכל הקשור לרצח, ניתן ללמוד מתגובותיו לכתבות שקרא בעיתונים ומן התופעות השונות מהן סבל, כפי שתיאר בפני חוקריו. כך לדוגמא, לכשנשאל המערער האם הרצח מעיק על מצפונו, ענה כי הוא סובל מביעותים הגורמים לו לזיעה קרה וכי הוא מחליף בגדים שלוש פעמים בלילה (ת17/ עמ' 41). עוד הוסיף ואמר שהוא מרגיש נורא, כאילו הוא לחץ על ההדק, שהוא מבקש להתנצל בפני המשפחה ושבכה כשקרא בעיתון על הרצח (ת17/ עמ' 20). קשה לייחס מעורבות רגשית כזו לעבריין מועד שלא ביצע את הרצח. הפרכת אליבי: המערער טען כי בתקופה בה אירע הרצח היה הוא בתל-אביב. הוא לא אמר כי מישהו אחר התגורר, באותה עת, בדירה שבה התגורר הוא בגפו. בדיקה העלתה שמאותה דירה נערכו באותה תקופה שיחות טלפון רבות לאנשים שלמערער היה קשר איתם (כגון: לאמו ולכמאל בובלי, ת44/). אליבי זה נמוג פורמלית במעמד התשובה לאישום על ידי סנגורו של המערער שאמר "הנאשם לא מודה, אין טענת אליבי." (עמ' 3 לפרוטוקול). צדק איפוא בית המשפט בקובעו כי האליבי הופרך ובכך יש חיזוק להודיותיו. שקריו של המערער: המערער שיקר בנושאים לא מעטים כפי שפורט לעיל. שקריו של נאשם מהווים תוספת ראייתית משמעותית המגיעה כדי סיוע ובודאי שכוחה עמה לשמש "דבר מה נוסף" (י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תל-אביב, תשנ"ט) 117). לסיכום ניתן לומר, כי בענייננו, מצויים החיזוקים הנדרשים המצביעים על אמינות ההודיות ככל שהן נוגעות לביצוע הרצח על ידי המערער. 24. הסנגור הצביע בצדק על כך שלא ניתן לייחס למערער סימנים אובייקטיביים שנמצאו בזירת האירוע. כאמור, נמצא בזירת האירוע גרב ניילון מוכתם בדם של המנוח ובה שתי שערות שאינן של המנוח ואינן של המערער וסיבי פיאה נוכרית שלא ניתן לקבוע מאיזה פיאה הם וכן רוק שיכול להתאים למנוח ולא למערער. כמו כן, נמצאו כפתורים תלושים מבגד. נמצאה גם טביעת נעל על אדן החלון שלא ניתן היה לאמת או לשלול את שייכותה למערער. לא נמצאו בזירה טביעות אצבעות של המערער. אכן, לא ניתן לשייך אף אחד מאלה, למערער. יחד עם זאת, אין בממצאים אלה כדי לסייע בהוכחת אשמתו של המערער. ממצאים אלה מהווים ראיה נייטרלית, שאין בה כדי לכרסם באותן ראיות. יתרה מזו, המערער עצמו, בפרטים שמסר, קשר עצמו לאותם ממצאים. לדבריו, היו ידי הפורצים מכוסות בגרבי ניילון, דבר היכול להסביר את היעדר טביעות האצבעות בדירה. אכן נמצא גרב ניילון מוכתם בדם המנוח. המערער תיאר כי הרוצח לבש בליל הרצח חולצת כפתורים שנקרעה. הוא ייחס זאת לבובלי שהתברר כמי שאינו קשור ברצח. ואכן, נמצאו בזירה כפתורים שנתלשו מבגד ושאינם של המנוח. המערער אומנם "הלביש" בחולצה זאת את בובלי, אבל בובלי לא היה מעורב. לא ניתן היה לבדוק איזו חולצה לבש המערער ביום הרצח, שכן הוא נעצר כשישה חודשים לאחר מכן. אשר לנעליים לא ניתן היה לקבוע את מידתם, אלא רק את סוגם. נעליים מאותו סוג לא נמצאו אצל המערער, אלא שהחיפוש אחריהם נערך רק לאחר שנעצר כשישה חודשים אחרי הרצח. השערות על הגרב יכלו להיות נעוצות בה משימוש קודם והרוק התאים לרוק המנוח שנאבק ברוצח. מכאן, שאין בהיעדר יכולת לייחס איזה מן הממצאים הנ"ל למערער כדי להטיל ספק באשמתו לאור הראיות האחרות. "בדוננו בהליך פלילי אנו ממקדים את מבטנו ב"יש", בראיות שהובאו בפני בית המשפט - ולא בהשערות ובטענות שיש בהן כדי להסביר את שלא הוכח בבית המשפט" (מ"ח 7558/97 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 433, 449). במקרה שלפנינו עולה אשמתו הברורה של המערער מן ה"יש" ואין בחסר, לו טוען הסנגור, כדי לנתץ את הפסיפס שהצטרף לתמונה שלמה וברורה וכדי להטיל ספק ממשי ורציונלי באשמתו של המערער (דנ"פ 4342/97, לעיל, עמ' 817, 859-858; ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484). 25. הסנגור היפנה בטיעוניו לכך שהאפשרות כי חשודים אחרים אשמים ברצח, לא נחקרה כדבעי. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשאלה זו וקבע, על פי הראיות שהיו בפניו כי העדים שהפלילו אחרים בהודעותיהם חזרו בהם מכך הן במשטרה והן בבית המשפט. אינני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. 26. אף שבפסק דין זה קובעת אני על סמך חומר הראיות כי היה בסיס לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער פעל לבדו וירה במנוח במהלך פריצה לדירתו. ראוי שאייחד דברים לטענת המשיבה לפיה לחלופין יש להרשיע את המערער ברצח כשותף לעבירה. לפי דבריו של המערער, יצא הוא עם שותף לבצע התפרצות לצורך גניבה. לצורך ביצוע עבירה זו יש לראות בשניהם מבצעים בצוותא. מבצע בצוותא להבדיל ממסייע הוא מי שעשה מעשה של השתתפות שיש לו תרומה ביצועית להוצאתה לפועל של העבירה (דנ"פ 1365,1294/96, משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5)1, 27-19, 63-62). במהלך ההתפרצות המשותפת נורה המנוח, לטענת המערער, על ידי שותפו. גם אילו היה הדבר נכון, לא היה בכך כדי לפטור את המערער מעבירת הרצח. כאשר שניים חוברים יחד לבצע פשע, כאשר שניהם יודעים כי אחד מהם מחזיק אקדח באמתחתו ובמהלך הפשע יורה אחד מהם למוות בקורבן, נחשבים השניים שותפים לפשע, כמבצעים בצוותא, לא רק של העבירה שלביצועה חברו יחדיו אלא גם של הירי בקורבן. אחריותו של השותף שלא ירה קמה לו מכוח מודעותו לאפשרות שיעשה שימוש בנשק להריגת אדם, במהלך ביצוע העבירה (דנ"פ 7619/98 דמארי נ' מדינת ישראל, תק-על, כרך 99(2), פסקאות 16-15 והאסמכתאות הנזכרות שם; דנ"פ 1365,1294/96, לעיל, עמ' 36, ע"פ 4497,4389/93 מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 254-253). בענייננו, לפי גרסתו של המערער בטרם הכחיש את שמסר, יצאו השניים לבצע פריצה לצורך גניבה, כשבידי האחר אקדח שסופק לו על ידי המערער, שידע על כך שהאקדח בידי שותפו. בכך היה המערער מודע בפועל לאפשרות שייעשה שימוש קטלני באקדח אגב פריצה, כפי שאכן התרחש. מכאן שגם אילו היה קיים שותף, הרי שבנסיבות האמורות אין בכך כדי לסייע בידי המערער להימלט מהרשעה ברצח. אלא, שכפי שמפורט בפסק דין זה, אני בדעה כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי המערער פעל לבדו כשפרץ לדירת המנוח ומשנתקל במנוח שהפתיע אותו, ירה בו לאחר מאבק ביניהם. אשר על כן, אשמתו של המערער בעבירת הרצח הוכחה מעבר לכל ספק סביר ואין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך, מציעה אני לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ע' ר' זועבי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, י"ט בשבט תשס"א (12.2.01). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט 97058250.J08