נתנאל טרייטל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5822/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5822/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: נתנאל טרייטל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 11.7.07 בת"פ 8061/03 שניתן על ידי כבוד השופטת ו' מרוז תאריך הישיבה: כ"ח בתשרי תשס"ט (27.10.08) בשם המערער: עו"ד תמיר יחיא בשם המשיבה: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם שירות המבחן: גב' אסתי שדה פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 11.7.07 בת.פ. 8061/03 (כבוד השופטת ו' מרוז) אשר הרשיע את המערער בשש עבירות של קבלת שוחד, עבירות לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) וכן ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר גזר על המערער בגין הרשעתו בעבירות הנ"ל 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע וקנס בסך 50,000 ₪ או חמישה חודשי מאסר תמורתו. העובדות לפי כתב האישום 1. על פי כתב האישום, אשר כולל תשעה אישומים, המערער שימש בשנים 1997-1998 כפקיד במחלקת הגביה במס הכנסה בבאר-שבע. במסגרת תפקידו, עבד המערער יומיים בשבוע כפקיד שומה בשלוחת מס הכנסה בעיר אשקלון, שם טיפל בנישומים תושבי אזור אשקלון בנושאי גביה ונושאים כלליים. במסגרת עבודתו כאמור המליץ המערער בפני נישומים אשר פנו אליו לשם קבלת שירות בשלוחת אשקלון (להלן – הנישומים) לפנות ליועץ מס בשם אריה פולסקי (להלן - פולסקי) אשר לדבריו יוכל לסייע להם בצורה יעילה בפתרון בעיותיהם מול שלטונות המס. אותו פולסקי גבה מן הנישומים שהופנו אליו על ידי המערער שכר טרחה עבור הטיפול בבקשותיהם להפחתת גובה השומה ובעניינים אחרים והעביר כמחצית משכר טרחתו למערער. שישה מתוך שמונת הנישומים המתוארים בכתב האישום, הופנו לפולסקי על ידי המערער (אישומים 2-7) ושניים אחרים הגיעו אליו באופן עצמאי (אישומים 8-9) ואולם, גם בגינם העביר הלה לידי המערער חלק משכר הטרחה שקיבל מנישומים אלו על מנת שהמערער יסייע בידו לקדם את עניינם בפני שלטונות המס. 2. בנוסף, כך על פי כתב האישום, ביקש המערער לרכוש רכב מאדם בשם ג'קי אלקיים (להלן - אלקיים) במחיר מופחת, אולם אלקיים סרב למכרו למערער. או אז הציג עצמו המערער בפני אלקיים כעובד מס הכנסה ואמר כי ידוע לו הלה עובד בשוק מבלי שפתח תיק במס הכנסה וכי בידו לסייע לאלקיים לבטל את הדו"חות שלו. משסרב אלקיים גם לאחר דברים אלו למכור את רכבו במחיר שהוצע לו על ידי המערער, איים עליו המערער בהזכירו לאלקיים את תפקידו במס הכנסה והפציר בו כי ימכור לו את הרכב. משכך, ניאות אלקיים למכור למערער את רכבו תמורת סך של 1,000 ₪, כאשר שוויו של הרכב עמד על סך של 10,000 ₪. בפועל שילם המערער לאלקיים סך של 900 ₪ בלבד (אישום 1). 3. בגין מעשים אלו הואשם המערער בתשע עבירות שוחד, עבירות לפי סעיף 290 לחוק העונשין; סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין וקבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק זה. ההליכים בבית המשפט המחוזי הכרעת הדין 4. בבית המשפט המחוזי עתרה המשיבה להרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, למעט בעבירה שעניינה קבלת דבר במרמה, בגינה ביקשה היא לזכות את המערער מחמת הספק. המשיבה טענה כי המערער נושא באחריות פלילית בגין עבירות השוחד בשל עצם הפניית הנישומים לפולסקי, בין אם הטיפול בענייניהם באמצעות פולסקי נשא פרי ובין אם לאו. לטענתה זהו הדין גם באשר לכספים שהמערער קיבל מפולסקי: אין נפקא מינה אם פולסקי העבירם בפועל לידי המערער אם לאו, כאשר די בהבנה שהושגה בין השניים לפיה המערער יפעל לקידום ענייניו של פולסקי כנגד טובת הנאה מצד האחרון בכדי להקים את יסודות העבירה של קבלת שוחד. המשיבה הוסיפה בהקשר זה כי יסודות העבירה מתקיימים אצל המערער אף אם הפעולות שהוא ביצע היו בגדר סמכויותיו וממילא היה עליו לבצען ולא רק כאשר מדובר בפעולות אשר חרגו מתפקידו "וסטו מהשורה". המערער מצידו כפר בכל המיוחס לו וטען כי כתב האישום הינו פרי עלילה נפשעת שפולסקי העליל עליו. באשר לנישומים אשר תמכו בגרסתו של פולסקי, טען המערער כי מדובר "בסרבני חוב" אשר אין לייחס אמון לדבריהם. לפיכך, טען המערער כי יש לזכותו מכל האישומים הכלולים בכתב האישום. 5. אשר לאישום 1, הנוגע לאלקיים, קבע בית המשפט המחוזי כי בשתי הגרסאות הסותרות, זו של אלקיים וזו של המערער, התגלו בקיעים המטילים צל על מהימנותם של השניים וכי בנסיבות אלה לא ניתן לבסס ממצאים על יסוד גרסת אלקיים. לפיכך, זוכה המערער מאישום זה, מחמת הספק. 6. באשר ליתר האישומים, בית המשפט המחוזי ביסס את הכרעת דינו ביחס אליהם בעיקר על הודעותיו של פולסקי, אשר ביני לביני הורשע על פי הודאתו בשבע עבירות שעניינן מתן שוחד למערער ונידון בגינן לחמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועל שישה פנקסים ומחברות אשר נערכו על ידי פולסקי ונתפסו בביתו בהם תועדו דפוסי התנהגות ושיטות עבודה המאפיינים אותו, לרבות העברות הכספים מפולסקי למערער. בית המשפט המחוזי בחן את הודעותיו של פולסקי אשר נגבו במהלך החקירה שהתנהלה כנגדו וציין כי במסגרתן חזר פולסקי על גרסתו פעם אחר פעם, בהפרש זמנים ניכר של למעלה משנה, תוך דיוק בפרטים ובעובדות ומבלי שנמצאו סתירות של ממש בין הודעותיו השונות, חרף אורכן הרב והפירוט הניכר שבהן. בהודעות אלה חשף פולסקי את שמותיהם של נישומים אשר לדבריו הופנו לטיפולו על ידי המערער ופירט את ענייניהם של אותם נישומים, לרבות גובה חובותיהם למס רכוש, הסכומים שגבה מהם כשכר טרחה והחלק אותו העביר למערער. כן, פירט פולסקי כיצד הסתייע בנתונים שהמערער מסר לו אודות יתרות החוב של הנישומים ובכך חסך לו, לדבריו, נסיעות לבאר שבע לשם בירורן ואף תיאר כיצד פעל המערער להפחתת הקנסות של הנישומים שטופלו על ידי פולסקי, הגם שלא בכול התיקים הצליח לעשות כן. באשר לעדותו של פולסקי בפניו, ציין בית המשפט המחוזי כי הלה ניסה להעביר בעדותו מסר כפול: מחד, הוא כפר בעובדות המקימות את יסודות העבירה של מתן שוחד, ומאידך הוא לא הכחיש עובדות הקושרות אותו עם הנישומים או עם המערער. נוכח הסתירות בין עדותו לבין הודעותיו במשטרה הוכרז פולסקי, לבקשת התביעה, כעד עוין והודעותיו במשטרה הוגשו מכוח הוראת של סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על יסוד הודעות אלה קבע בית המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים לפיהם העביר פולסקי כספים למערער תמורת הפניית הנישומים אליו על ידי המערער ובתמורה לסיוע, גם אם חלקי, שהלה העמיד לפולסקי בטיפול בנישומים. 7. חיזוק לכך מצא בית המשפט המחוזי, בין היתר, בגרסותיהם הזהות של הנישומים באשר לדרך בה נהג בהם המערער. הנישומים, אשר מרביתם לא הכירו זה את זה, העידו כי פנו למערער בשל חוב כזה או אחר, אשר רבץ על נכסיהם, בין בגין מס רכוש ובין בגין מס שבח, כאשר המערער יצר כלפיהם מצג לפיו נבצר ממנו לסייע להם וכמחווה של רצון טוב הוא הפנה אותם לפולסקי תוך שהמליץ עליו בחום והטעים את כישוריו המיוחדים. תימוכין נוספים לגרסתו של פולסקי מצא בית המשפט המחוזי גם בעדותה של הגברת יונייב, חוקרת במחלקת ביקורת פנים בנציבות מס הכנסה בירושלים, אשר העידה בדבר הסמכויות שהיו למערער בתוקף תפקידו. מעדותה של גברת יונייב עולה כי לאחר שזו בדקה את תיקיהם של הנישומים היא מצאה כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום המערער בדק במסוף את תיקיהם של כל הנישומים, בדרך כלל מספר פעמים. עוד עלה מעדותה של הגברת יונייב כי בחלק מן התיקים הללו בוצעו פעולות כגון ביטול קנסות ופריסת חוב לתשלומים, בין אם על ידי המערער ובין אם על ידי הממונה עליו, כאשר בחלק מן הפעולות שביצע המערער, חרג הוא מסמכותו. נוכח עדות זו קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח שאף "מקום בו הנאשם [המערער] לא הוסמך לבצע הפעולות וממילא – לא ביצע אותן בפועל, קיימת זיקה ברורה, בין המתת שקיבל לבין הפעולות אותן התבקש לבצע, כמו גם בין הפעולות המבוקשות לבין תפקידו" וכי "הוכח, כי הנאשם טיפל בענייניהם של הנישומים, נכנס לחשבונותיהם ולחלקם אף הודיע על ביטול הקנסות." אשר לגרסתו של המערער לפיה הוא חף מפשע כאשר המעשים המיוחסים לו אינם יותר מעלילה נפשעת שהעליל עליו פולסקי, זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בקובעו כי "בחינת עדותו של הנאשם [המערער], התנהגותו והלך הרוח שאפיין את מעשיו, מובילים למסקנה אחת, ברורה ויחידה לפיה, הנאשם אינו דובר אמת". בית המשפט המחוזי הוסיף כי "שלל הגרסאות שהציג, לרבות הסתירות והפרכות שהתגלו בהן, שומטות את היסוד לדבריו, לפיהם העלילו עליו עלילה". 8. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחו יסודות עבירת השוחד בשישה מקרים מתוך אלו המפורטים בכתב האישום (אישומים 2, 4-7 ו-9). ואולם, בנוגע לשני המקרים האחרים (אישומים 3 ו-8) נקבע כי לא קיימות די ראיות לביסוס העובדות המקימות את היסודות הנדרשים להרשעת המערער בעבירה שעניינה מתן שוחד מעבר לכל ספק סביר וכי על כן יש לזכותו מאישומים אלו. 9. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשש עבירות של קבלת שוחד, עבירות לפי סעיף 290 לחוק העונשין (אישומים 2, 4-7 ו-9) וזיכהו מחמת הספק מן האישומים 1, 3 ו-8 לכתב האישום. גזר הדין 10. במסגרת טיעוניה לעונש טענה המשיבה כי ריבוין של העבירות בהן הורשע המערער לרבות העובדה שהללו בוצעו לאורך תקופה, במועדים שונים וכלפי נישומים שונים מלמדת על כך שהמערער הפך ל"מסחטת שוחד משומנת" ועתרה להשית על המערער עונש מאסר לתקופה ממושכת, קנס משמעותי ומאסר מותנה. המערער מצידו ביקש להתחשב בעינוי הדין שנגרם לו כתוצאה מהמתנתו חמש שנים עד אשר הועמד לדין והטעים את נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן ואת נסיבותיו האישיות הקשות. לפיכך, עתר המערער להשתת מאסר מותנה בלבד אשר לא ילווה בקנס כספי. 11. במסגרת גזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על כך שמדיניות הענישה בעבירות השוחד הינה מדיניות מחמירה, המחייבת הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר נסיבותיהם האישיות של נאשמים בעבירות אלה נסוגות מפני האינטרס הציבורי המחייב ענישה מרתיעה אשר יהא בה משום מסר הרתעתי לעובדי ציבור ולציבור בכללותו. בית המשפט המחוזי הטעים כי מעשיו של המערער אינם בבחינת מעידה חד פעמית מאחר והם נמשכו לאורך חודשים רבים וכנגד נישומים שונים. בית המשפט המחוזי חזר על ההלכה לפיה עינוי דין וחלוף זמן רב ממועד ביצוע העבירה ועד להעמדת הנאשם לדין מהווים שיקול להקלה בעונש אולם, אין בהם, כשלעצמם, כדי להצדיק הימנעות מהטלת מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי העיכוב בהתנהלות ההליכים כנגד המערער נבע, בין היתר, גם בשל יציאתו של המערער לחוץ לארץ ואולם הדגיש כי אין להתעלם מחלוף הזמן, אשר ראוי שייזקף לזכותו של המערער. בית המשפט המחוזי לא התעלם גם מעברו הנורמטיבי של המערער, מנסיבותיו האישיות ומתרומתו לחברה וציין כי נסיבות אלה נשקלו ובאו בחשבון במידת העונש שנגזר עליו. משכך, ומשסבר בית המשפט המחוזי כי ראוי להשיב את אמונו של הציבור במערכת השלטונית גם באמצעות השתת עונשים כספיים כבדים, גזר הוא על המערער 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה מסוג פשע וקנס בסך 50,000 ₪ או חמישה חודשי מאסר תמורתו. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער 12. המערער טוען כי כלל לא הוכח שהוא קיבל את השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, כפי שנדרש בחוק על מנת להרשיע נאשם בעבירה של קבלת שוחד. שהרי, כך לפי המערער, ענייניהם של הנישומים היו מגיעים לטיפולו בכל מקרה, בשל מיקומם הגיאוגרפי של נכסיהם והוא לא ביצע כל פעולה החורגת מגדר הפעולות המותרות בחוק ביחס לתיקי הנישומים. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי גם לא הוכח שהוא העניק הטבות כלשהן למאן דהו, לא לנישומים ולא לפולסקי, או כי הנישומים ביקשו לשלם לו שוחד. לטענתו גם לא מתקיים במקרה דנן ניגוד עניינים בינו, בתפקידו כפקיד מיסוי, לבין פולסקי, אותו ניגוד עניינים המתקיים בדרך כלל בעבירת השוחד. 13. עוד טוען המערער כי לא הוכח יסוד המתת הנדרש להרשעה בעבירת השוחד, הואיל והוכחתו של יסוד זה נשענה כל כולה על הודעותיו של פולסקי בלבד אשר נגבו בחקירתו במשטרה, חרף העובדה שפולסקי נמצא כעד לא מהימן אשר הורשע בפלילים. לטענתו, האמור לעיל נכון מכוח קל וחומר נוכח מחדלי החקירה של המשטרה בתיק דנן כאשר זו נמנעה מלבדוק היכן הופקדו השיקים באמצעותם שילם לכאורה פולסקי למערער, בדיקה שהמערער עצמו ביקש כי תיערך על ידי המשטרה. לשיטתו, מחדל זה של המשטרה קיפח את הגנתו והוא מהווה פגיעה בזכותו של המערער למשפט הוגן. המערער סבור כי טענה זו מקבלת משנה תוקף משהוכח כי בנטען ביחס לשוחד במקרה דנן אין כל היגיון כלכלי, מאחר שהעברת 50% מהכספים שקיבל פולסקי מהנישומים למערער תוך נשיאה על ידי פולסקי בלבד בעול המיסים בגין קבלת כספים אלו נטולה כל כדאיות כלכלית עבורו. 14. בנוסף, בפי המערער טענות שונות כנגד מהימנותם של הנישומים אשר העידו בבית המשפט המחוזי וכן טענות בדבר סתירות שנתגלעו לדידו בין עדויות אלה לבין ראיות אחרות בתיק. כך, לטענת המערער עדויותיהן של הגברת לוטטי, הנישומה אליה מתייחס אישום 2 ושל הגברת חיימוביץ', אליה מתיחס אישום 5, בדבר גובה הסכומים שהן שילמו לפולסקי, סותרות את האמור בכתב האישום ובפנקסים של פולסקי. המערער מוסיף בהקשר זה כי משזוכה הוא מאישומים 3 ו-8 בשל סתירות כאמור, מתבקש זיכויו גם מן האישומים הנ"ל. בדומה, הנישומים אליהם מתיחסים אישומים 6 ו-9 כלל לא טענו כי המערער הפנה אותם לפולסקי ומשהחליט בית המשפט המחוזי לזכות את המערער מאישומים 3 ו-8 מסיבה דומה, אין בנמצא, כך לטענת המערער, הסבר מניח את הדעת מדוע הוא לא זוכה גם מאישומים 6 ו-9. כן, טוען המערער בקשר עם האישומים 4-5, 7 ו-9 כי הוא כלל לא היה מוסמך לבצע את הפעולות אותן ביקשו הנישומים באישומים אלו לקדם באמצעות פולסקי ואלה בוצעו על ידי בעלי תפקיד אחרים שהיו מוסמכים לבצען. 15. אשר לעונש שהושת עליו, טוען המערער כי זה מופלג בחומרתו וחורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, במיוחד נוכח נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן שאינו מקרה שוחד "קלאסי", הואיל ולא נפגעה במסגרתו היושרה של הרשות הציבורית בהיות המערער פקיד זוטר והואיל ולא נפגע גם אמון הציבור בשירות הציבורי כשהפסול בהתנהגות המערער טמון ביחסים שבינו לבין פולסקי בלבד. לטענת המערער יש להתחשב לקולא גם בנסיבותיו האישיות לרבות בכך שהוא נעדר עבר פלילי; שירת שירות חובה ושירות מילואים בצה"ל, התנדב לשירות בקו התפר לאחר ששוחרר ממילואים ואף התנדב לשירות ביחידת בילוש מקומית של משטרת ישראל במשך 15 שנים ובעובדה ששלושת בניו שירתו ביחידות מובחרות בצה"ל. עוד מציין המערער, שהינו כבן 54 שנים, כי הוא התגרש לאחרונה מאשתו, וזאת, בין היתר, עקב ההליכים שהתנהלו כנגדו בתיק דנן, וכי הוא עלול לאבד את פרנסתו הדלה ממילא עקב הרשעתו. 16. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי לעינוי הדין שנגרם לו עקב התמשכות ההליכים בתיק זה. לטענתו, לאור האמור לעיל לא היה מקום להשית עליו עונש מאסר בפועל בעוד שניתן היה להרתיעו ולחזק את טוהר מידותיהם של אנשי ציבור גם בדרך של עונש מאסר על תנאי או בדרך של עבודות שירות. משכך, מבקש המערער כי נקבל את הערעור ונזכהו מן העבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי ולחלופין כי נקל בעונשו תוך העמדתו על עונש מאסר על תנאי וביטול הקנס שהושת עליו. טענות המשיבה 17. לטענת המשיבה, במקרה דנן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, התערבות שהינה מוגבלת ממילא, כאשר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מבוססות כדבעי בראיות אשר הוצגו לפניו. 18. המשיבה טוענת כי המונח "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" פורש בפסיקת בית משפט זה באופן רחב ביותר. משכך, ומשקיבל המערער את הנישומים במשרדו במס רכוש אשקלון, שמע את פניותיהם, יעץ להם לפנות לפולסקי וקיבל מפולסקי כספים עבור הטיפול בבקשותיהם, לא נפל לשיטת המשיבה כל פגם בהוכחת יסוד זה של עבירת השוחד בפני בית המשפט המחוזי. 19. תשובה לטענת המערער לפיה לא הוכחה עבירת השוחד במקרה דנן הואיל והפעולות בגינן ניתן השוחד כלל לא היו בתחום סמכותו או שהן היו פעולות מקובלות שהיה עליו לעשותן במסגרת תפקידו, מצויה לטענת המשיבה בסעיף 294(ד)(2) לחוק העונשין, אשר קובע כי במשפט על שוחד לא ייזקק בית המשפט לטענה שמקבל השוחד לא היה מוסמך לעשות את הפעולה, כמו גם בסעיף 293(7) לחוק זה אשר קובע כי אין נפקא מינה אם השוחד נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו של מקבלו או בעד פעולה שהמקבל היה חייב לעשותה במסגרת תפקידו. לטענתה, גם היסוד הנפשי של מקבל השוחד מתקיים במקרה זה. 20. אשר להוכחת המתת, הרי שלטענת המשיבה זו מבוססת בראש ובראשונה על הודעותיו של פולסקי במשטרה אשר נתמכות במסכת של ראיות נוספות, בעיקר בהודעותיהם של הנישומים, ראיות שאת המסקנה המתבקשת מהן התקשה המערער לסתור. תמיכה משמעותית בראיות כנגד המערער בנקודה זו מוצאת המשיבה גם בגרסתו של המערער עצמו שהיתה רצופה סתירות ובמקומות רבים נמצאה בלתי מתקבלת על הדעת בעליל. לטענתה, אין גם כל ממש בטענתו של המערער לעניין "מחדל החקירה" של המשטרה באיתור השיקים שנמסרו לפולסקי על ידי הנישומים. 21. לעניין העונש, סבורה המשיבה כי העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי אינו חורג מרף הענישה בגין עבירות ומעשים דומים ומשכך, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בעונש זה, התערבות אשר ממילא שמורה למקרים חריגים בלבד. המשיבה מדגישה את חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע המערער, חומרה המחייבת לשיטתה ענישה שיהא בה משום מסר הרתעתי לעובדי ציבור ולציבור בכללותו. לטענתה, בית המשפט המחוזי איזן היטב בין השיקולים השונים לחומרה ולקולא ואין, על כן, להתערב גם בעונש שהושת על המערער בערכאה הראשונה. משכך, סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני רכיביו. דיון והכרעה 22. לאחר שעיינתי בכתב הערעור על צרופותיו כמו גם בעיקרי הטיעון של בעלי הדין ושמעתי את טענות בעלי הדין במסגרת הדיון שהתקיים בפני בית משפט זה, ולאחר שעיינתי בהכרעת דינו ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על כל רכיביו, להידחות. הערעור על הכרעת הדין 23. מרבית טענותיו של המערער כנגד הכרעת הדין מכוונות אל ממצאי העובדה וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. כידוע, בתחום זה לערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדויות ובוחנת את הראיות בתיק באופן בלתי אמצעי, יתרון ברור על ערכאת הערעור אשר הכלים העומדים לרשותה לבחינת הראיות מוגבלים הם [ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)]. היגיון זה הוא שעומד בבסיסה של ההלכה המושרשת לפיה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, פרט למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם שגתה הערכאה הדיונית בקביעותיה ושגיאתה זו ברורה על פני הדברים ויורדת לשורשם [ראו למשל: ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.01); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695-696 (1993)]. מקרים חריגים נוספים בהם ערכאת הערער עשויה להתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית הינם מקרים בהם ממצאי העובדה מתבססים על ניתוח הגיונה או סבירותה של עדות פלונית [ראו למשל: ע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא (לא פורסם, 20.12.92); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת שראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)] או על ראיות חפציות [ראו למשל: ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.08), פסקה 28. והשוו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.94)]. נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי הערכאה הדיונית תפחת אף יותר שעה שבממצאי מהימנות של עדים מדובר [ראו למשל: ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין (לא פורסם, 3.1.08), פסקה 44 (להלן – עניין טראבין); ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 281, 285 (1986); ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן אשר יצדיקו את התערבותו של בית משפט זה בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, קל וחומר בממצאי מהימנות עדים שנקבעו על ידו. 24. בית המשפט המחוזי העדיף את הגרסה אותה מסר פולסקי במסגרת הודעותיו במשטרה על פני הגרסה אותה מסר בעדותו בפני בית המשפט, גרסה שנמצאה על ידי בית המשפט המחוזי כלא מהימנה. על יסוד הודעות אלה קבע בית המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים לפיהם שילם פולסקי סכומים שונים למערער בתמורה להפניית נישומים על ידי המערער אליו כמו גם בתמורה לסיוע, גם אם חלקי, שהעמיד הלה לפולסקי בטיפול בענייניהם. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי אינה עומדת לבדה והיא נתמכת, בין היתר, במחברות ובפנקסים שנערכו על ידי פולסקי ומהם עולה כי פולסקי העביר למערער כספים בגין כל אחד מן הנישומים שטופלו על ידו. חיזוק נוסף לקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי נמצא בעדותה של הגברת יונייב אשר מסרה כי המערער בדק את תיקיהם של הנישומים פעמים רבות ואף ביצע בהם פעולות שונות אשר חלקן חורגות מסמכותו. גם מעדויותיהם של הנישומים עצמם (פרט לנישומה אליה מתיחס אישום 9, אשר לא נטען בעניינה בכתב האישום כי הופנתה לפולסקי על ידי המערער) עולה כי המערער הפנה נישומים לטיפולו של פולסקי וכי אלו שילמו לפולסקי סכומים שונים בעבור טיפולו בעניינם בסיועו של המערער, כאשר בפי המערער לא נמצא כל הסבר מניח את הדעת לכך שגירסאותיהם של הנישומים כולם תאמו את גרסתו של פולסקי, הגם שמרבית הנישומים לא הכירו איש את רעהו במועדים הרלבנטיים לכתב האישום. גם אם נתגלעו, כטענת המערער, סתירות מסוימות בין עדויותיהן של הגברת לוטטי והגברת חיימוביץ' לבין המסמכים שנתפסו בביתו של פולסקי, בקשר עם גובה הסכומים ששולמו על ידי הנישומות לפולסקי, הרי שסתירות אלה, ככל שהן קיימות, הינן זניחות וניתן להסבירן בחלוף הזמן הממושך בין האירועים נשוא העדויות לבין מועד מסירתן. מכל מקום, "הסתירות" הנ"ל מתיחסות לגובה הסכומים ששולמו לפולסקי על ידי הנישומות הנ"ל, אולם שתי העדות היו נחרצות בעדותן בכל הקשור לעצם העברת הכספים לפולסקי. שלא כטענת המערער, זיכויו מאישומים 3 ו-8 לא נבע מקיומן של "סתירות" כאמור בעדויות הנישומים באישומים אלו, אלא מהיעדר תיעוד בפנקסים של פולסקי להעברת כספים למערער (זיכוי מאישום 3) או מקיומן של סתירות בין הודעותיו של פולסקי לבין הפנקסים בדבר גובה הסכום שהועבר למערער על ידו (זיכוי מאישום 8) בהצטרף לעובדה כי הנישום באישום 8 פנה אל פולסקי ביוזמתו ולא באמצעות המערער. אשר לטענת המערער הנוגעת לאישומים 6 ו-9 לפיה די בכך שהנישומים במקרים אלו לא הופנו לפולסקי על ידי המערער בכדי לזכותו מאישומים אלו, כפי שנהג בית המשפט המחוזי בקשר עם אישומים 3 ו-8, הרי שגם כאן אין הנדון דומה לראיה. לעניין אישום 3, הרי שהן בפנקסים אותם ערך פולסקי והן בהודעותיו במשטרה נמנע הוא מלקשור את המערער לנישומה אליה מתיחס האישום הנ"ל ואילו זיכויו של המערער מאישום 8 לא התבסס אך על כך שהנישום באותו אישום לא הופנה לפולסקי על ידי המערער, אלא התבסס הוא על הצטרפותה של עובדה זו לסתירות בין הודעותיו של פולסקי לבין פנקסיו בנוגע לגובה הסכום שהועבר על ידו למערער, כאמור לעיל. מנגד, בעניין אישום 6 אומנם לא טען הנישום אליו מתיחס אישום זה כי המערער הפנה אותו לפולסקי, אולם הוא גם לא הכחיש זאת מכל וכל, בעוד שפולסקי העיד מפורשות כי הנישום הופנה אליו על ידי המערער. ואילו באישום 9 לא נטען אומנם כנגד המערער כי זה הפנה את הנישומה באותו אישום לפולסקי, אולם המערער קשר עצמו לעניינה של אותה נישומה כאשר הודה כי שוחח עימה בטלפון. מן המקובץ עולה, כי אין ללמוד גזרה שווה מזיכויו של המערער מאישומים 3 ו-8 לעניינם של יתר האישומים. 25. יתר על כן, בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא אינו נותן אמון בגרסתו של המערער לפיה פולסקי העליל עליו עלילת שווא והוא מעולם לא קיבל מפולסקי כספים כלשהם, ודחה אותה כגרסה שקרית. ובלשונו של בית המשפט המחוזי: "בחינת עדותו של הנאשם [המערער], התנהגותו והלך הרוח שאפיין את מעשיו, מובילים למסקנה אחת, ברורה ויחידה לפיה, הנאשם אינו דובר אמת. שלל הגרסאות שהציג, לרבות הסתירות והפרכות שהתגלו בהן, שומטות את היסוד לדבריו, לפיהם העלילו עליו עלילה." [פסקה ה6 להכרעת הדין] דברים אלו של בית המשפט המחוזי מדברים בעד עצמם. עבירת השוחד 26. עבירת השוחד מעוגנת בסעיף 290(א) לחוק העונשין אשר קובע: "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים" כפי שעולה מלשונו של סעיף זה, היסוד העובדתי בעבירת השוחד מורכב משלושה רכיבים: ראשית, על נוטל השוחד להיות עובד ציבור; שנית, על עובד הציבור לקחת שוחד, קרי לקבל מתת כלשהו שניתן להתיחס אליו כאל שוחד; שלישית, נטילת השוחד צריכה להיות בעד פעולה הקשורה בתפקיד שממלא עובד הציבור [ראו למשל: ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 9 (1996) (להלן - עניין הוכמן)]. אשר ליסוד הנפשי של עבירת השוחד, הרי שנדרשת מודעות של מקבל המתת לכל יסודותיה העובדתיים האמורים של העבירה, ובכלל זה נדרשת מודעותו לכך שהמתת ניתן בעד פעולה הקשורה בתפקידו [ראו: סעיפים 19 וסעיף 20 לחוק העונשין. כן ראו: ע"פ 3165/97 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 465, 470 (1998) (להלן – עניין זילברמן)]. אין חולק כי המערער, עובד שלטונות המס, היה עובד ציבור, במובן של סעיף 290 הנ"ל, במועדים הרלבנטיים לכתב האישום. יש אפוא לבחון האם מתקיימים במקרה שלפנינו שני היסודות העובדתיים הנוספים של עבירת השוחד, קרי יסוד המתת ויסוד הזיקה שבין המתת לבין תפקידו הציבורי של מקבלו, כמו גם היסוד הנפשי ביחס ליסודות אלו. 27. אשר ליסוד המתת, הרי שכאמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין לפיה הוכח מעבר לכל ספק סביר כי פולסקי העביר למערער מחצית מן הכספים אשר שולמו לו על ידי הנישומים. ברי אפוא כי כספים אלו שהתקבלו על ידי המערער מהווים מתת במובן סעיף 290(א) לחוק העונשין. 28. אשר ליסוד של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי הוכח במקרה דנן שפעולותיו של המערער אותן ביצע או שאמור היה לבצע תמורת התשלום שהועבר לידיו מטעם פולסקי היו בקשר עם תפקידו. היסוד האמור פורש בפסיקתו של בית משפט זה בצורה רחבה ביותר, כך שלצורך התקיימותו "די בכך שהמעשה נעשה בתוך המסגרת הארגונית שבה העובד פועל, או תוך שימוש בקשרים וביכולת הפעולה הנובעים מעבודתו של העובד במקום פלוני או מכהונתו" [ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 281, 300 (1979). וראו: עניין זילברמן הנ"ל, בעמוד 470; רע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08) (להלן – עניין בוזגלו) בו נקבע כי גם העובדה שתפקידו המדויק של מקבל השוחד לא הוכח אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה כאשר התנהלותו של המקבל והמצגים שהוא הציג במסגרתה לנותן השוחד יוצרים זיקה בין המתת לבין עבודתו הציבורית]. משכך, ומשנקבע כי הכספים שהעביר פולסקי למערער הועברו אליו, בין היתר, בתמורה לסיוע, גם אם חלקי, שהעמיד המערער לפולסקי בטיפול בענייניהם של הנישומים שהיו בתחום סמכותו או בתחום סמכותם של הממונים עליו, לרבות בדיקת תיקיהם באמצעות המסוף ולעתים ביטול קנסות ופריסת חובות, הרי שלא יכול להיות ספק כי כספים אלו שקיבל המערער מידי פולסקי הועברו לידיו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. 29. אשר לטענת המערער הנוגעת לאישומים 4-5, 7 ו-9 ולפיה יש לזכותו מהם מאחר שהוא כלל לא היה מוסמך לבצע את הפעולות אותן ביקשו הנישומים הרלבנטיים לקדם באמצעות פולסקי, לעניין זה קובע סעיף 294(ד)(2) לחוק העונשין מפורשות כי אין מקום לטעון ביחס ליסוד של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" כי מקבל השוחד "לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה" האמורה [וראו: עניין בוזגלו הנ"ל, פסקה 18]. לפיכך, גם אם נכונה טענתו של המערער כי הוא לא היה מוסמך לבצע את הפעולות אותן ביקשו הנישומים באישומים הנ"ל לקדם באמצעות פולסקי, משביצע פעולות אלה, גם אם באופן חלקי וגם אם באמצעות אחר, במסגרת תפקידו בשלטונות המס, כאמור לעיל, הרי שממילא מתקיימת הזיקה הנדרשת בין המתת שקיבל מפולסקי לבין תפקידו כעובד ציבור. אשר לטענתו של המערער לפיה לא הוכח כי הוא העניק הטבות כלשהן למאן דהו, הרי שכפי שעולה מן הרישא של סעיף 294(ד)(2) הנ"ל, גם מקום בו מקבל השוחד אינו מיטיב בפועל עם נותן השוחד עשוי בית המשפט להרשיע את המקבל, בהתקיים היסודות האחרים של עבירת השוחד [ראו למשל: ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695, 709 (1999) (להלן – עניין בן עטר)] ומשכך, גם אם היתה טענתו הנ"ל של המערער נכונה, לא היה בה כדי לסייע לו. אולם, אין זה המצב ובטענתו האמורה של המערער אין ממש גם לגופה, כאשר ברי כי הפעולות אותן ביצע המערער בתיקיהם של הנישומים עבור הכספים שהועברו לידיו מידי פולסקי מהוות "הטבה", לכל הפחות עבור פולסקי, כאשר פעולות אלה איפשרו לאחרון לקדם את עסקיו ולגבות את שכר טרחתו מן הנישומים. 30. גם טענתו של המערער לפיה הוא לא ביצע כל פעולה החורגת מגדר הפעולות המותרות בחוק ביחס לתיקי הנישומים, דבר שיש בו כדי לשלול את הזיקה שבין המתת שקיבל מפולסקי לבין תפקידו הציבורי, אין לה על מה שתסמוך. ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי - בו לא מצאתי, כאמור לעיל, מקום להתערב - כי לפחות בחלק מן המקרים נשוא כתב האישום הוכח כי בפועלו לקידום עניינם של הנישומים חרג המערער מסמכותו, ובמילים אחרות פעל שלא כדין. אולם, גם לגבי המקרים האחרים בהם פעל המערער כחוק ובמסגרת הסמכויות שהוא היה מחויב להפעיל, מלמדנו סעיף 293(7) לחוק העונשין כי: "אין נפקא מינה בשוחד – ... (7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו" [ההגשה אינה במקור – י.ד.] פשיטא, שגם במקרים אלו, וחרף העובדה שביחס אליהם כל שעשה המערער הוא לבצע את הפעולות שעליו לבצען ממילא במסגרת עבודתו הציבורית, מתקיימים היסודות העובדתיים להרשעתו בעבירת השוחד [ראו: ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 233 (1989)]. הטעם המונח בהגדרתה הרחבה של עבירת השוחד, כפי שזו באה לידי ביטוי בסעיפים 293 ו-294 הנ"ל הינו, בעיקרו של דבר, הרצון למנוע מעובד הציבור מלהימצא במצב של ניגוד עניינים, הואיל ועצם ההימצאות במצב דברים זה פוגעת באמון הציבור בשירות הציבורי ובשיקול הדעת של העובד מקבל השוחד. עצם נטילת השוחד, ללא קשר לאופן הגשמת התפקיד הציבורי שבעדו הוא ניתן בפועל, משחיתה את מידותיו של השירות הציבורי ופוגעת בתדמיתו בעייני הציבור [ראו: עניין הוכמן הנ"ל, בעמוד 10]. בניגוד לטענת המערער, ניגוד עניינים כאמור מתקיים גם מתקיים במקרה דנן, בו עקב קבלת הכספים מפולסקי העמיד עצמו המערער במצב של התחיבות ביחס אליו ובמצב של ציפיה להדדיות מצידו של פולסקי, אשר עשויים להשפיע, ובמקרה דנן אף השפיעו, על שיקול דעתו של המערער, ואשר הביאוהו לקדם את עניינם של הנישומים, אף אם בהצלחה חלקית. 31. גם היסוד הנפשי של עבירת השוחד התקיים במערער, והוא אף לא טען אחרת. המודעות הנדרשת ממקבל השוחד לציפיותיו של נותן השוחד כי המתת אותו העניק למקבל יגרום לאחרון לקדם את עניינו של הראשון מתקיים בין אם התכוון עובד הציבור מקבל השוחד, בינו לבין עצמו, לסטות מן השורה ולהיטיב עם נותן המתת ובין אם לאו; כאשר, ככלל, יש להעמיד עובד ציבור בחזקתו שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם מעניקים לו את חסדיהם, אלא על מנת שיסייע בידם על ידי הפעלת הכוחות העומדים לו במסגרת מילוי תפקידו [ראו: ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.06), פסקאות 7 ו-15; עניין בן עטר הנ"ל]. כאמור, במקרה דנן לא סתר המערער חזקה זו, כך שהמסקנה אשר עולה כמו מאליה מן האמור לעיל הינה כי הרשעתו בעבירות השוחד על ידי בית המשפט המחוזי, בדין יסודה. 32. איני סבור כי הימנעות המשטרה מלבדוק את מקום פירעונם של השיקים באמצעותם שילם לכאורה פולסקי למערער, פועלת לטובת האחרון באופן כזה שיש לזכותו מן המיוחס לו בכתב האישום. ראשית, יש לציין, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו [ראו: פסקה ה3 להכרעת הדין], כי על פי גרסתו של פולסקי, אשר כאמור התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי כמהימנה, פולסקי שילם למערער את הסכומים המפורטים בכתב האישום באמצעות שיקים בשני מקרים בלבד (אישומים 2 ו-5), כך שטענתו של המערער בדבר "מחדלי החקירה" של המשטרה מתיחסת אך לשני מקרים אלו. שנית, גם ביחס למקרים האמורים, אין בידי לקבל את טענתו של המערער. ההלכה בעניין זה הינה כי אין במחדל חקירה, כשלעצמו, כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם ולהביא בכך לזיכויו [ראו: עניין טראבין הנ"ל, פסקה 54; ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.08), פסקה 26; ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.07), פסקה 29]. משמושמעת על ידי נאשם טענה בדבר התקיימותם של מחדלי חקירה, על בית המשפט לבחון אם אלו אכן התקיימו והאם הם מעוררים חשש לכך שהגנתו של הנאשם קופחה בשל כך באופן אשר מקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו. רק שעה שזהו אכן המצב ייבחן משקלו של מחדל החקירה ביחס למכלול הראיות בתיק ובמקרים המתאימים היעדר ראיה הנובע ממחדל זה ייוחס לתביעה ויכול שיסייע לנאשם לבסס את טענתו להתקיימותו של ספק סביר. יפים לעניין זה דבריו של חברי השופט ס' ג'ובראן בע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.05), פסקה 4: "כאשר חסרה לתביעה ראיה, ישויך 'מחדל חקירתי' זה לחובתה, בעת עריכת מאזן ראיות, על-מנת לבדוק האם הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה. מנגד, כאשר חסרה ראיה להגנה, תוכל זו להצביע על המחדל, כשיקול תומך בדבר קיומה של הטענה הנטענת על-ידה, הכול לגופו של העניין הנדון... לכן, נראה כי מה שבית-המשפט צריך לבדוק הוא, האם מחדלי המשטרה, באם באמת בוצעו כאלו, הם חמורים עד כדי כך, שיכול להיות... [ו]הגנת המערער נפגעת כתוצאה מהקושי בהתמודדות עם חומר הראיות המצביע לרעתו של המערער, או לחילופין בגלל קשיים להוכיח את אמיתות גירסתו. לפי קריטריון זה, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא רק כשעמד לבדו, אלא כחלק ממכלול הראיות." [ההדגשות אינן במקור – י.ד.] איני סבור כי במקרה דנן יש להעניק להימנעות המשטרה מלבחון את מקום פירעון השיקים שהועברו למערער משקל ניכר, ובוודאי שאין בכך להביא לזיכויו של המערער, כאשר, כאמור לעיל, הרשעתו מבוססת על תשתית ראייתית איתנה ומכלול הראיות בתיק מוביל למסקנה אפשרית אחת ויחידה לפיה פולסקי העביר למערער סכומי כסף, בין אם באמצעות שיקים, בין אם בדרך אחרת, בגין קידום ענייניהם של הנישומים. כך בבחינת המחדל הנטען של המשטרה בעומדו ביחס למכלול הראיות בתיק, וכך גם בבוחננו את משקלו של המחדל הנטען בעומדו לבדו. השיק הוא מסמך סחיר אשר הינו, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, מטיבו וטבעו כסחורה העוברת מיד לסוחר והוא עשוי להחליף בזמן קצר ידיים רבות ולהיפדות על ידי גורמים שונים. אדרבא, דווקא במקרים כמו זה שלפנינו, בהם קבלתו של השיק בחטא יסודה, סביר להניח כי מקבלו יעדיף לנצל את התכונות האמורות של השיק ויסב אותו במהירות לאדם אחר בכדי להקשות על המעקב אחר תקבוליו, על פני הפקדתו בחשבון בנק. מכאן שגם לו בוצעה בדיקת חשבונו של המערער או בדיקה של חשבונות נוספים וגם אם בדיקה זו היתה מעלה כי השיקים של הנישומים הרלבנטיים לא הופקדו בו אלא בחשבון אחר כלשהו, לא היה ניתן ליחס לממצא כזה אלא משקל מוגבל בלבד. 33. שלא כטענת המערער, איני סבור כי גרסתו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שלכאורה לא היה כל היגיון כלכלי במתן שוחד על ידי פולסקי למערער בנסיבות המתוארות בכתב האישום. ראשית, נראה כי תמונת חוסר הכדאיות במתן השוחד אותה מנסה המערער לצייר אינה מדוייקת. בניגוד לטענת המערער, פולסקי לא נשא, או למצער לא אמור היה לשאת, בכל חובות המס בגין קבלת הכספים מידי הנישומים. הדבר עולה במפורש מאחת המחברות שערך פולסקי שכותרתה הינה "חובות של קרלוס [המערער] לאריה [פולסקי]" [ראו: ת/12], בה כתב פולסקי כי הוא חייב את המערער בהחזר מחצית המיסים ששולמו על ידו, כאשר החיוב נרשם כיתרת חוב של המערער כלפיו. כלומר, נטל תשלום המס התחלק, ולכל הפחות היה אמור להתחלק, בין השניים באופן שווה. מכל מקום, גם אם התנהלותו הכלכלית של פולסקי היתה לכאורה בלתי כדאית, איני סבור כי יש בכך כדי לאיין את המארג הראייתי הכולל בתיק דנן המצביע, באופן ברור, על כך שפולסקי נתן שוחד למערער. מסקנה זו מתחזקת אף נוכח הרשעתו של פולסקי עצמו, על פי הודאתו, בשבע עבירות של מתן שוחד למערער. לאור האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. ערעור על גזר הדין 34. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בעונש שהושת על נאשם בערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2008); ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2008); ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני, (לא פורסם, 29.10.08)]. איני סבור כי המקרה שלפניי נופל בגדר מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. לדידי, האיזון אותו ערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים לקולא ולחומרה הינו ראוי והעונש שהושת על המערער הולם את חומרת מעשיו בנסיבות המקרה דנן. 35. המעשים בהם הורשע המערער הינם מעשים חמורים ביותר שיש בהם כדי לפגוע ביושרה של הרשות הציבורית ולערער את אמונו של הציבור בה, על כן צודקת המשיבה בטענתה כי יש להשית בגין מעשים אלו ענישה כבדה אשר תהלום את מידת הגמול הראויה למערער מחד ותישא מסר הרתעתי לעובדי הציבור בכלל מאידך. על חומרתה הרבה של עבירת השוחד ועל הענישה הכבדה שיש להשית על מבצעיה עמד בית משפט זה פעמים רבות [ראו למשל: רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.03), פסקה 5; רע"פ 5905/98 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 728, 734 (1999)]. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת ש' נתניהו: "עבירת שוחד היא מהחמורות ביותר במישור הציבורי. היא משחיתה את המידות. היא מהווה סכנה ליסודותיו של משטר חברתי צודק. היא מערערת את האמון של הציבור בשלטון" [ע"פ 4722/92 מרקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 45, 49 (1993)] ובהמשך: "'הסכנה לדמותו של השירות הצבורי ולאפיה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי מי שעולה על דרך השוחד - אם כנותן, אם כלוקח או כמבקש, ואם כמתווך' (ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה וערעור שכנגד [2], בעמ 613)" [שם, בעמוד 50] דברים אלו מקבלים משנה תוקף בעניין שלפנינו בו לקיחת השוחד על ידי המערער לא היתה בגדר מעידה חד פעמית של עובד ציבור, אלא המדובר בהתנהגות שיטתית של המערער אשר חזרה על עצמה מספר פעמים ולאורך תקופה ארוכה. אומנם, יש ממש בטענתו של המערער כי בהיותו עובד זוטר של שלטונות המס יש ליחס למעשיו חומרה פחותה בהשוואה לחומרה שהיתה מיוחסת להם לו בוצעו על ידי עובד ציבור בכיר [ראו למשל: עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל – נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 191 (1996)]. ואולם, אין בטענה זו כדי להפחית, ובוודאי שלא לאיין, מן החומרה הרבה המצויה במעשיו מניה וביה, וזו ממשיכה לעמוד לחובתו. 36. ואולם, חרף חומרתם הרבה של המעשים בהם הורשע המערער והצורך החיוני לגמול לו בגינם, להוקיעם ולהרתיע את הציבור מפניהם, שומה על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו תוך עריכת איזון הולם בין העניין הציבורי בגמול והרתעה לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם הספציפי העומד לדין [ראו: ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 21.2.08); ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.08)]. ואכן, בית המשפט המחוזי שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער, את עברו הנורמטיבי ואת תרומתו לחברה. יחד עם זאת, הוא סבר כי אופיין המשחית של עבירות השוחד בהן הורשע המערער כמו גם מדיניות הענישה המחמירה ביחס אליהן, קל וחומר במקרים כמו המקרה דנן בהם לא מדובר במעידה חד פעמית של לקיחת שוחד, מחייבות את הסגתן של נסיבותיו האישיות של המערער מפני אינטרס הציבור בענישה מרתיעה שיהא בה משום מסר הרתעתי לעובדי ציבור ולציבור בכללותו. בנסיבות אלה, אני סבור כי בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים הרלבנטיים לקולא ולחומרה בטרם גזר את דינו של המערער וערך איזון ראוי ביניהם, וכי בניגוד לטענת המערער איזון זה מוביל למסקנה לפיה יש להטיל על המערער עונש מאסר בפועל, כמו גם קנס גבוה אשר ייטול את העוקץ מקבלת השוחד בשל בצע כסף. 37. אשר לשיקול התמשכות ההליכים בעניינו של המערער, בית המשפט המחוזי לא התעלם משיקול זה ואף ציין מפורשות כי יש לזקפו לטובת המערער. אכן, כבר נפסק לא אחת כי יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים עת בא בית המשפט לשקול את העונש שראוי כי יושת על נאשם, וזאת כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו לעיכובים בניהול ההליך המשפטי בעניינו. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלבנטיים אחרים, כאשר נאשם יופטר מעונש מאסר בפועל בגין התמשכות הליכים בעניינו רק במקרים קיצוניים [ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.08), פסקה 336. והשוו: ע"פ 3632/92 אלי בן עמרם גבאי נ' מדינת ישראל, פ"מ מו(4) 487, 490 (1992); ע"פ 6799/93 עטייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.94), פסקה 5]. ראשית, כפי שציין בית המשפט המחוזי, התמשכות ההליכים בתיק זה נבעה, בין היתר, גם מנסיעתו של המערער לחוץ לארץ במהלכם. לכך יש לצרף את יתר הנסיבות לחומרה בעניינו של המערער אשר פורטו לעיל. חרף שיקולים כבדי משקל אלו, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהתמשכות ההליכים בתיק זה ולדידי העניק לשיקול זה משקל הולם. 38. גם עיון בפסקי הדין של בית משפט זה בהם נדונו מקרים דומים, מלמד כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 256/88 שחר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.88), בו קיבל בית משפט זה את ערעור המערער, אשר הורשע בקבלת שוחד והפרת אמונים, על חומרת העונש והעמיד את עונשו על ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל; ע"פ 4571/94 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.95), בו התקבל ערעור המדינה על קולת העונש אשר הוטל על המשיב בגין הרשעתו בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועונשו הועמד על שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל; ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.07), בו הועמד עונשו של המערער בגין עבירת שוחד ועבירת הטרדה באמצעות מכשיר בזק על ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל]. ניתן לראות אפוא כי בית המשפט המחוזי לא רק שלא החמיר עם המערער אלא אף נהג עימו בסלחנות. משכך, אציע לחבריי לדחות גם את הערעור על גזר הדין ולהותיר את העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי על כנו. 39. סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי, הערעור, על כל רכיביו, יידחה. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט"ז באדר תשס"ט (12.3.09). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08058220_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il