לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. ירון אלמלם

החלטה בתיק בש"א 5822/05 בבית המשפט העליון בש"א 5822/05 ע"א 9663/04 ע"א 9579/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור המערערות: 1. לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ירון אלמלם 2. יהושע אזובייב ערעור על החלטת הרשם ב-ע"א 9663/04 מיום 6.6.2005 שניתנה על ידי כב' הרשם י' מרזל בשם המערערות: עו"ד עידו אמגור בשם המשיב 1: עו"ד דניאל עזריאל פסק דין ערעור על החלטת כבוד הרשם י' מרזל, בה האריך את המועד להפקדת ערבון מטעם המשיב והפחית את סכום הערבון, כך שהועמד על סך של 5,000 ש"ח. ההליכים המשפטיים הקודמים 1. המשיב (להלן: אלמלם) נפגע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גוף. הוא תבע את המערערות (להלן: חברות הביטוח) לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' גריל) קבע כי אלמלם נטל את הרכב בו נסע ללא רשות מאמו, בעלת הרכב, ונפגע. מי שנהג ברכב (המשיב הפורמלי) נהג בו גם כן ללא רשות מבעלת הרכב. על כן נדחתה התביעה. עם זאת, ערך בית המשפט - "למקרה וטעיתי במסקנתי בשאלת החבות, ולמקרה ויוגש ערעור על פסק דיני" - את חישוב סכום הפיצוי שהיה מגיע לאלמלם עקב התאונה אילו היתה נקבעת חבות. 2. אלמלם הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 9663/04). לטענתו, על פי הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי, יש לקבוע כי המשיב הפורמלי נהג ברכב ברשות בעלת הרכב, ולא כפי שנקבע. על כן, קמה חבות לפיצוי הנזק, ויש לפסוק לו פיצוי. גם חברות הביטוח הגישו ערעור על פסק הדין "לשם הזהירות בלבד... [לאחר ש] נודע למערערות, ש[אלמלם] עומד להגיש ערעור על פסה"ד" (ע"א 9579/04). הן מיקדו את ערעורן בשאלת כימות הנזק בלבד. 3. ביום 14.3.2005 קבע כבוד הרשם כי שני הערעורים יאוחדו וכי התיק יועבר למזכירות לשם הוצאת צו סיכומים. מאז התקיימו בין אלמלם לחברות הביטוח הליכים רבים בקשר לערבון בערעור של אלמלם, בהם ניתנה סדרת החלטות של כבוד הרשם: א. הפחתת הערבון והתראה על דחייה: אלמלם הגיש בקשה לפטור מערבון בערעור, ולחילופין, הפחתתו לסך של 5,000 ₪ (להלן: הבקשה הראשונה). ביום 14.3.2005 קבע הרשם "אשר לסיכויי ההליך, הרי שאלו אינם גבוהים על פניו שעה שהמדובר בערעור שעיקרו על הממצא העובדתי שנקבע על ידי הערכאה הראשונה בדבר הנהיגה ברכב ללא רשות". עם זאת, הלך הרשם כברת דרך לקראת אלמלם, והעמיד את הערבון על סך 10,000 ש"ח. הרשם הורה כי הערבון יופקד תוך 15 יום מעת ההמצאה והוסיף כי "בהיעדר הפקדה יידחה הערעור ללא התראה נוספת". ב. דחיית ההליך: המועד להפקדת ערבון כאמור בהחלטה חלף והערבות לא הופקדה. חברות הביטוח פנו לרשם בבקשה למחיקת הערעור שהגיש אלמלם. ביום 7.4.2005 קבע הרשם כי "באין הפקדת ערבון, אני מורה על דחיית ההליך" (להלן: החלטת הדחייה). ג. החלטה בבקשה נוספת למתן פטור - הפחתה נוספת של הערבון ומתן הזדמנות להחייאת ההליך: אחרי מתן החלטת הדחייה הגיש אלמלם (ביום 11.4.2005) "בקשה נוספת למתן פטור ממתן ערבון" (להלן: הבקשה השניה). בבקשתו טען כי פנה לכל גורם אפשרי בכדי לגייס את סכום הערבון הנדרש, אולם ללא הצלחה, ולכן מבקש הוא בשנית פטור מהפקדת ערבון. לאחר מכן הגיש אלמלם (ביום 13.4.2005) גם "בקשה למתן החלטה" (להלן: הבקשה השלישית). בבקשתו זו ביקש לבטל את החלטת הדחייה, נוכח הגשת הבקשה השניה. ביום 18.4.2005 קבע הרשם, בהיעדר תגובה מצד חברות הביטוח, כי "בעניין שבעיקרון" ראוי היה לדחות את הבקשה השניה שכן אלמלם "לא סיפק הסבר לאי הגשת בקשה זו טרם חלוף המועד [להגשת ערבון – מ"נ]". עם זאת, קבע הרשם "לפנים משורת הדין" כי הוא רואה בבקשה השניה לפטור מערבון בקשה לעיון מחודש, וקבע כי יש לקבל אותה. הרשם העמיד את סכום הערבון על סך 5,000 ש"ח. הוא קבע, כבהחלטתו הקודמת, כי יש להפקיד את הערבון תוך 15 יום מעת ההמצאה והוסיף כי "בהיעדר הפקדה לא יחודשו ההליכים בתיק". הרשם לא התייחס בהחלטתו במפורש לבקשה השלישית. ד. ביטול ההחלטה בבקשה לעיון חוזר: חברות הביטוח הגישו בקשה לביטול ההחלטה מיום 18.4.2005. בבקשתן העלו שתי טענות: הראשונה, כי בקשתו השניה של אלמלם לפטור מערבון לא הומצאה להן ולכן כלל אין לדון בה. השניה, כי החלטת הדחייה היא פסק דין סופי שסיים את מלאכתו של הרשם: "הסתיימה מלאכתו של כב' הרשם ואין הוא מוסמך עוד, בכל הכבוד, לדון בבקשות כגון פטור מערבון או עיון מחדש או כל החלטה אחרת, שהרי הערעור הסתיים בפסק הדיון". ביום 21.4.2005 קיבל הרשם את הטענה הראשונה של חברות הביטוח (מבלי שהתייחס לטענה השניה שלהן) וביטל את ההחלטה מיום 18.4.2005. הרשם הוסיף, כי חברות הביטוח רשאיות להגיב לבקשה השניה של אלמלם לפטור מערבון בתוך 10 ימים מעת ההמצאה. ה. החלטה חדשה בבקשה לעיון חוזר: חברות הביטוח הגישו את תגובתן לבקשתו השניה של אלמלם לפטור מערבון. בתגובתן העלו שתי טענות. הראשונה, טענת סף כי לרשם אין סמכות להיזקק לבקשה השניה, שכן זו הוגשה לאחר החלטת הדחייה. לטענתן, החלטה זו מהווה פסק דין סופי בערעור ואין אחריה ולא כלום; אף אין לראותה כבקשה לעיון חוזר, שכן לא היה בענייננו שינוי נסיבות לעומת אלו שהיוו בסיס להחלטת הדחייה. השניה, כי לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה, מטעמי סיכויי הערעור ויכולתו הכספית של אלמלם. ביום 6.6.2005 נתן הרשם את החלטתו, היא ההחלטה נשוא הערעור שלפני. החלטת הרשם 4. ביום 6.6.2005 קבע הרשם כי הוא מאריך את המועד להפקדת הערבון. הרשם העמיד את סכום הערבון על סך 5,000 ש"ח וקבע כי יש להפקיד את הערבון תוך 10 ימים מעת ההמצאה. הרשם הוסיף, כי "בהיעדר הפקדה, תעמוד החלטתי בדבר דחיית הערעור על כנה". הרשם דחה את הטענה הראשונה של חברות הביטוח, היא טענת הסף, וקבע כי יש בידו להיזקק לבקשה שהוגשה גם לאחר החלטת הדחייה, שכן החלטה על דחיית הליך בהיעדר הפקדת ערבון היא החלטה שניתנת במעמד צד אחד, וככזו, ניתנת היא לביטול "בנסיבות המתאימות", בייחוד שעה שהצד שכנגד אינו מצביע על אינטרס נוגד או נזק שנגרם לו. ראוי היה בעיני הרשם - בנסיבות העניין - להעדיף את בירור הסכסוך לגופו על פני דחייתו ב"נימוק טכני" של אי הפקדת ערבון: "לא מצאתי ממש בטענה כי אין בידי סמכות להיזקק לבקשה שהוגשה לאחר שנדחה הערעור בהיעדר ההפקדה. הדחייה היא דחייה, אולם מטיבה, בהיעדר הפקדת ערבון, היא החלטה שניתנת במעמד צד אחד. ככזו, ניתנת היא לביטול בנסיבות המתאימות, בייחוד שעה שהצד שכנגד אינו מצביע על אינטרס נוגד או נזק שנגרם לו". הרשם דחה גם את הטענה השניה של חברות הביטוח. הרשם קבע כי גם לגופו של עניין, לא שוכנע כי יש לדחות את הבקשה השניה של אלמלם. אי לכך, העמיד הרשם את סכום הערבון על סך 5,000 ש"ח. הוא קבע כאמור כי יש להפקיד את הערבון תוך 10 ימים מעת ההמצאה, וכי בהיעדר הפקדה, תעמוד החלטתו בדבר דחיית הערעור על כנה: "גם לאחר עיון בעמדת המשיבים, לא שוכנעתי כי ראוי היה לדחות בקשה זו... בשים לב לנתונים שאכן הובאו ולעובדה כי בערכאה קמא לא נפסקו הוצאות, ראיתי לנכון לילך כברת דרך נוספת כלפי המערער ולהעמיד הערבון על סך של 5,000 ₪". הרשם העיר, מעבר לנדרש, כי הוא משאיר בצריך עיון את שאלת מידתיותה של תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "מעבר לנדרש אוסיף ואציין, כי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 המביאה לרישום ערעור לדחייה בשל אי הפקדת ערבון, מעוררת בעיות לא פשוטות. בעיקר מתעוררת השאלה, אם האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנוגעות בדבר, והאינטרסים שכנגדם, צריך להוביל למסקנה לפיה אי הפקדת ערבון משמעה דחית הערעור כולו בשל כך. יכול ויטען – ואיני מכריע בשאלה זו – כי תוצאה זו של דחייה היא אינה מדתית... כך או כך, עניין זה לא נטען בפני כל עיקר וממילא יש להשאירו בצריך עיון לעת מצוא". על החלטה זו הגישו חברות הביטוח את הערעור שלפני. 5. ביום 23.6.2005, תשעה ימים לאחר שהומצאה לו החלטת הרשם, הפקיד אלמלם במזכירות בית המשפט את הערבון על סך 5,000 ש"ח. מכאן, שהחלטת הדחייה לא נותרה על כנה, ולמעשה, חודשו ההליכים בערעור אלמלם (ע"א 9663/04). כמו כן נותר על כנו ערעור חברות הביטוח (ע"א 9579/04), שכן האחרונות הפקידו ערבון במועד ולא ויתרו על ערעורן. טענות הצדדים בערעור על החלטת הרשם 6. הטענה העיקרית בפיהן של חברות הביטוח היא, כי הערעור שהגיש אלמלם על פסק הדין המחוזי (ע"א 9663/04) נדחה עקב אי הפקדת ערבון, וכי אין תוקף לביטול החלטת הדחייה. לטענתן, טעמו של הרשם - כי החלטת הדחייה הינה החלטה שניתנה במעמד צד אחד ועל כן ניתנת לביטול - אינו יכול לעמוד, שכן החלטת הדחייה לא היתה במעמד צד אחד כי אם במעמד שני הצדדים. צדו של אלמלם הכיצד? החלטת הדחייה היא תוצר סופי של הליך לפטור מערבון בו פתח אלמלם. היה לו יומו בבית המשפט - טענותיו ביחס לערבון נשמעו, והערבון אכן הופחת; ניתנה לו ההתראה הנדרשת על דחיית ההליך ועליה הוא לא הגיב במועד. צדן של חברות הביטוח כיצד? צדן נשמע בבקשתן למחיקת הערעור, בעקבותיה ניתנה החלטת הדחייה. מכאן שטיעוני כל צד נשמעו, ומדובר בהחלטה סופית המהווה פסק דין הסוגר את ההליך. לטענת חברות הביטוח, גישתו של הרשם מקנה למערער "זכות קנויה תמידית לחזור ולדון בערבון ו'להחיות' את הערעור שנדחה". חברות הביטוח הדגישו בערעורן כי הבקשה השניה שהגיש אלמלם היתה בקשה נוספת לפטור מערבון. הא ותו לא. על כן, אין לראות בבקשה זו בקשה לעיון מחודש בהחלטת הדחייה. אף אם ניתן היה לראות בה בקשה לעיון מחודש (כפי שקבע הרשם) הרי שהיא לא הצביעה על כל שינוי נסיבות שהצדיק את קבלתה. לא כל שכן, אין לראות בה בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענתן, עיון בבקשה השניה מעלה כי החלטת הדחייה כלל לא נזכרת בה. כמו כן, טענו חברות הביטוח כי לגופו של עניין אין מקום לקבל את הבקשה השניה לפטור מערבון, שכן סיכויי הערעור קלושים וכי יכולתו הכספית הנמוכה של אלמלם היא הנותנת כי יהיה צורך להגן על זכויותיהן בהליך ולא לאפשר לו להגיש את ערעורו, שכן עלול הוא שלא לעמוד בחיובי ההוצאות שייפסקו כנגדו אם יפסיד בערעור. לחילופין טענו כי סכום הערבון שנקבע בהחלטת הרשם נמוך מידי. חברות הביטוח ציינו (בהודעה מעדכנת מיום 16.8.2005) כי ככל שתתקבל הטענה העיקרית בתשובתן, הרי שראשית - יסתיימו ההליכים בערעור שהגיש אלמלם, ושנית - הן מצידן יוותרו על ערעורן שלהן, שהרי ערעור זה הינו רק בשאלת כימות הנזק. או אז, יסתיימו ההליכים בבית משפט זה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יהפוך חלוט. 7. אלמלם הגיש תגובה לערעור. הוא סומך ידיו על החלטתו של הרשם. לטענתו, שלילת זכותו לקיים דיון מהותי בערעור העיקרי פוגעת בזכות הפניה לערכאות. הוא הדגיש כי החלטת הדחייה נתקבלה במעמד צד אחד, במובן זה שכבוד הרשם לא קיבל את תגובתו שלו לבקשת חברות הביטוח למחיקת ההליך (אלמלם לא הגיש תגובה שכן לדבריו חברות הביטוח לא המציאו לו את הבקשה למחיקת ההליך). עוד נטען, כי יום לאחר שהחלטת הדחייה הומצאה לו הוא הגיש בקשה לבטלה (זו הבקשה השלישית). לטענתו, הרשם ראה למעשה בבקשה השלישית בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, וסמכותו להכריע בה נובעת מהוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. לטענתו מעולם לא זנח את ערעורו ואין לומר כי הפגין חוסר אכפתיות בהליך. לדבריו, ניסה פעם אחר פעם לעמוד בהחלטות הרשם בדבר גיוס הערבון הנדרש, אך עקב מצוקה כלכלית בלבד נכשל בכך. 8. חברות הביטוח הגישו תשובה לתגובת אלמלם. לטענתן, הדרך היחידה שעמדה בפני אלמלם לתקוף את החלטת הדחייה היא בהגשת ערעור על החלטת הרשם. בפני אלמלם לא היתה פתוחה הדרך להגיש בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, שכן, היה לו יומו לפני מתן ההחלטה וטענותיו נשמעו. דיון 9. השאלה המשפטית המרכזית שמתעוררת בערעור זה היא זו: האם בסמכות הרשם להיזקק לבקשה שהוגשה לאחר שנדחה הערעור עקב אי-הפקדת ערבון, ואם כן, מהו היקף שיקול דעתו של הרשם בבואו להחליט על "החייאת" ההליך. 10. נפסק, כי "הפגם הדבק בערעור, עקב אי הפקדת ערבון במועד, אינו עניין של מה בכך. שכן, 'מערער שלא הפקיד את הערבון לא רק פגע בזכות המשיב לקבל ערובה להוצאותיו, אלא גם הימרה את פי בית המשפט'" (הנשיא ברק ב-בש"א 2005/97 אפרים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, החלטה מיום 16.4.1997)). פגם זה עשוי להביא למחיקת הערעור מחמת חוסר מעש (ראו רע"א 4889/01 שדה נ' שדה (לא פורסם, החלטה מיום 22.10.2001) וכן תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי). יתר על כן, פגם זה עשוי להצדיק, בהתאם לנסיבות, אף את דחיית הערעור. בית המשפט או הרשם מוסמך לעשות כן, בדרך של רישום הערעור לדחייה, מכוח תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי אשר קובעת: "431. דחיית ערעור מהעדר ערובה לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט או הרשם ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין". נפסק, כי תכליתה של תקנה זו היא "ליתן לבעלי הדין שעת כושר להשמיע טענותיהם, כי הערעור אינו נדחה באופן אוטומטי" (דברי השופט רובינשטיין ברע"א 1437/06 אגבאריה נ' ברינט (טרם פורסם), המצטט מספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 828). גלגולי תקנה 431 בפרקטיקה השיפוטית בבית המשפט העליון 11. על פי תקנה 431, התוצאה של הפרת הוראה בדבר ערבון או ערובה היא רישום הערעור לדחייה. תקנה זו מקנה לרשם את הסמכות לדחות את הערעור בשל אי-הגשת ערבון במועד שנקבע על ידו. הסמכות לדחות את הערעור בשל אי-הגשת ערבון היא סמכות שבשיקול דעת. היא עניין המסור לשיקול דעתו של הרשם (בש"א 2511/90 רום נ' עזבון שריער, פ"ד מד (3) 589). על הרשם לבחון אם אכן יש מקום לדחות את הערעור בגין הפרת ההוראה בדבר הערבון. מה משמעותו של ה"רישום לדחייה" הלכה למעשה? מתוך עיון בפסקי דין רבים ניתן להצביע על שינוי שהתחולל בפרקטיקה של הרישום לדחיה. 12. בעבר, משמעות פעולת ה"רישום לדחייה" היתה כי בחלוף המועד להגשת ערבון, נקבע הערעור לדיון על-פה בדחייתו בפני הרשם, בנוכחות הצדדים, כאשר בתום הדיון היה הרשם יכול – אם מצא לנכון ותוך הפעלת שיקול דעתו – לדחות את הערעור מכוח סמכותו לפי תקנה 431. החלטת הרשם בעניין זה היתה נתונה לערעור בפני שופט בית המשפט העליון (ראו, למשל, ע"א 559/87 חשאי נ' רונן, פ"ד מו (1) 229 (החלטת הרשם ש' צור); עניין רום הנזכר לעיל (ערעור על החלטת הרשם); ע"א 7014/93 גיא-רון נ' גיא-רון (לא פורסם, החלטת הרשמת א' אפעל-גבאי מיום 13.11.1994)). בחלוף הזמן השתנתה פרקטיקה זו, והדיון על-פה פינה מקומו להליך בכתב. משמעות פעולת ה"רישום לדחייה" היתה כי בחלוף המועד להגשת ערבון, היתה נשלחת לצדדים החלטה מטעם הרשם, במסגרתה ניתנה לחייב בהפקדת ערבון אפשרות ליתן טעם מדוע לא יידחה ערעורו עקב אי הפקדת ערבון במועד, בהתאם להוראת תקנה 431 ("החלטת התראה"). בעקבות החלטה זו, התנהל בפני הרשם הליך בדרך של בקשה בכתב, ללא דיון: החייב בהפקדת ערבון היה מגיש - אם רצונו בכך - בקשה להארכת מועד להגשת ערבון, המשיב היה מגיש - אם רצונו בכך - תגובה (ראו תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי). על יסוד הבקשה והתשובה היה מחליט הרשם אם יש הצדקה להיענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערבון. אם החליט כי אין הצדקה, היה "מפעיל" את סמכותו מכוח תקנה 431 ומורה על דחיית הערעור (ראו, למשל, רע"א 7827/99 לוי נ' עיריית חולון (לא פורסם), הרשם א' זולטי, החלטה מיום 14.5.2000; ע"א 817/00 מוחמד נ' סרוג'י (לא פורסם), הרשם א' זולטי, החלטה מיום 26.7.2000). 13. בענייננו, כך עולה מהליך שלפני, ניתנה "החלטת התראה" כבר בשלב קביעת הערבון: משמעות פעולת ה"רישום לדחייה" היא כי עוד בהחלטה הקובעת את תנאי הערבון, בטרם חלוף המועד להגשת הערבון, כבר ניתנת התראה לפיה "בהיעדר הפקדה יידחה הערעור ללא התראה נוספת". בחלוף המועד להגשת ערבון, נשלחה לצדדים החלטה מטעם הרשם ולפיה באין הפקדת ערבון נדחה ההליך. לחייב בהפקדת ערבון לא ניתנה לכאורה אפשרות ליתן טעם מדוע לא יידחה ערעורו עקב אי הפקדת ערבון במועד כאמור בתקנה 431 הנזכרת. הוחמץ המועד – הערעור נדחה. פרקטיקה זו, ככל שהיא פרקטיקה, אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם תקנה 431 המחייבת "רישום הערעור לדחיה", בטרם יינקט צעד דרסטי של דחיית הערעור משלא הופקד הערבון במועד. סמכות הרשם 14. לרשם מוקנית סמכות להאריך את המועד שקבע בהחלטתו להפקדת ערבון. המועד להפקדת ערבון איננו מועד הקבוע בחיקוק. על כן, קבלת בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון אינה טעונה קיומו של "טעם מיוחד" (ראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). די ב"הסבר מתקבל על הדעת" לשם הארכת המועד להפקדת ערבון (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), 607) ואולם אין די ב"טעות או רשלנות סתם" (ראו, למשל, ע"א 2061/99 ישורון נ' ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, פ"ד נד (3) 193, 195 (הרשם א' זולטי); ע"א 1718/99 לין נ' זולטן (לא פורסם, הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ) והאסמכתאות שם; והשוו להארכת מועדים במישור הפלילי, ב"ש 230/86 עצמון נ' מ"י, פ"ד מ (2) 353). נפסק, כי בסמכותו של הרשם להיזקק לבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון במהלך תקופת הזמן שנקצבה להגשת הערבון, ואף לאחריה: "הכוח להאריך את המועד [להפקדת ערבון – מ"נ] נתון בידי בית המשפט או הרשם על פי תקנה 528, גם לאחר שכבר נסתיים המועד" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 828). כך למשל, בעניין שפורט בבש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, פ"ד נב (3) 625 חלפה תקופת הזמן שנקצבה להפקדת ערבון. הערבון לא הופקד. בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון הוגשה רק לאחר התקופה. המשנה לנשיא ש' לוין (במסגרת ערעור על החלטת הרשמת) קיבל את הבקשה להארכת מועד וקבע: "כל מטרתה של הפקדת הערבון היא להבטיח את הוצאותיה [של המשיבה - מ"נ], ומטרה זו הושגה עם הפקדת הערבון, אם גם ההפקדה נעשתה באיחור" (שם, בעמ' 628ה). כך גם בעניין שפורט בבש"א 2281/98 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בניה (לא פורסם, פסק דין מיום 26.7.1998). המשנה לנשיא ש' לוין, במסגרת ערעור על החלטת הרשמת, קבע כי בסמכות הרשם לקבל בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון אף שזו הוגשה לאחר התקופה שנקצבה להפקדת ערבון: "המטרה העומדת בבסיס התחייבות הפקדת הערבון היא הבטחת הוצאות המשיבים במקרה שהבקשה לרשות ערעור תדחה. וגם כאן - מטרה זו באה על סיפוקה כאשר הופקד הערבון בתיק בית המשפט. במקרה שלפני לא הצביע המשיב על כל אינטרס של ממש המצדיק דחיית הבקשה. אין קיימת כל טענה ממשית המצביעה על זלזולה של המערערת בהליכים המשפטיים, והמערערת הפקידה את הערבון בטרם נרשם הערעור לדחיה. גם לא נגרם כל שיבוש בהליכים עקב האיחור בהפקדת הערבון. בנסיבות אלו דין הערעור להתקבל". 15. ודוק: המשנה לנשיא ש' לוין הדגיש בהחלטותיו אלה, כי הבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון שהוגשה באיחור - ונתקבלה - הוגשה בטרם ננקטה יוזמה לדחיית הערעור עקב אי הפקדת הערבון על יסוד תקנה 431 על ידי המשיבים או על ידי הרשם (ענין רוזן, בעמ' 227, עניין יצחקוב – ראו במובאה לעיל). "יש דמיון מה בין המקרה הנוכחי ובין המקרה שבו עותר תובע לקבל פסק דין על פי צד אחד כנגד נתבע שהגיש כתב הגנה באיחור זמן, טרם ביקש התובע שינתן פסק דין נגדו... בשני המקרים אין האיחור בהגשת ההליך יכול לעמוד בעוכרי הנתבע במקרה האחד והמבקש במקרה האחר" (המשנה לנשיא ש' לוין ב-בש"א 4977/96 ארגון הדייגים כנרת נ' מ"י (לא פורסם, פסק דין מיום 26.6.1997); וראו והשוו לדברי השופט ברק, ביחס ל"נקודה הגאומטרית" אשר עד אליה תתאפשר התחשבות בכתב הגנה שהוגש באיחור, ב-ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' נחושתן, פ"ד לט (3) 240, 243). בכך נבדלים עניינים אלו מענייננו אנו, בו כבר ננקטה יוזמה לדחיית הערעור וניתנה החלטה על דחיית הערעור. "החייאת ערעור" לאחר שניתנה החלטה על דחיית הערעור 16. השאלה המתעוררת אפוא היא זו: המועד שנקבע להפקדת ערבון חלף. לא הוגשה בקשה להארכת מועד להפקדתו. המשיב או הרשם נקטו ביוזמה לדחיית הערעור, וניתנה החלטה על דחיית הערעור עקב אי-הפקדת ערבון. האם בשלב זה עדיין עומדת בפני החייב בהפקדת ערבון אפשרות לפנות לרשם כדי שזה יאפשר לו, אם ימצא לנכון, להפקיד את הערבון? הרשם ענה על שאלה זו בחיוב. דעתי כדעתו. אך בכדי שבשלב זה אפשר יהיה להפקיד את הערבון נדרשת החלטה בעניין "החייאת הערעור". אם וכאשר יוחלט "להחיות" את הערעור, ניתן יהיה לקבוע בהחלטה מועד חדש להפקדת ערבון בערעור. או-אז יוכל המבקש להפקיד את הערבון בערעור שהוחזר לרשימת המשפטים. 17. בטרם אעמוד על "האופן הדיוני" בו ניתן "להחיות" הליך יש לעמוד על חשיבות סמכות זו. סמכות זו נותנת אפשרות למיצוי זכות הערעור והעלאת טענות הערעור לגופן, תחת העדפת תוקפן של החלטות המורות על דחיית הליך מטעמים טכנים. היא נותנת לחייב בהפקדת ערבון אפשרות ליתן טעם מדוע תבוטל החלטת הדחייה ויוארך לו המועד להפקדת ערבון. אפשרות זו שקולה, למעשה, לאפשרות שניתנה בעבר למבקש הפטור - בעל פה או בכתב - ליתן טעם מדוע לא יידחה הערעור. אפשרות זו, שניתנה בעבר, "קוצצה" במסגרת הפרקטיקה המקוצרת הנהוגה, ככל שעולה מהמקרה שלפני וממקרים אחרים. הפרקטיקה המקוצרת מנעה מתן טעם מדוע לא יידחה הערעור. במובן זה צדק הרשם בענייננו בקבעו כי החלטה על דחיית הערעור עקב אי-הפקדת ערבון היא, על פי הפרקטיקה המקוצרת שתוארה, החלטה במעמד צד אחד, קרי במעמד הצד שמבקש את דחיית הערעור בלבד (המשיב בערעור). אכן, החלטה במעמד צד אחד היא החלטה ש"ניתנה נגד בעל דין שלא השמיע דבריו לפני מתן ההחלטה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 729). כך בענייננו, לא נשמעה תשובת החייב בהפקדת ערבון לבקשת חברות הביטוח למחיקת ההליך עקב אי-הפקדת ערבון. הדרך ליתן לחייב בהפקדת ערבון אפשרות להשמיע את דברו, לאחר מתן החלטת הדחייה, היא בדרך של הפעלת הסמכות להיזקק לבקשה לביטול החלטת דחיית הערעור שניתנה במעמד צד אחד. 18. עדיין נותרו בפנינו שתי שאלות: הראשונה, מהי הדרך הדיונית הראויה ל"החייאת" הערעור? והשניה, מהן "הנסיבות המתאימות" בהן תתקבל בקשה שכזו לביטול החלטת הדחייה ול"החייאת" הערעור? לכך אעבור עתה. החייאת ערעור – הדרך הדיונית הראויה 19. לכאורה, החייב בהפקדת ערבון רשאי להשיג על החלטת הרשם לדחות את הערעור עקב אי-הפקדת ערבון בשתי דרכים דיוניות, אשר בכוחן "להחיות" את הערעור. הדרך הראשונה היא להגיש לשופט בית המשפט העליון ערעור על החלטת הרשם (בהתאם למועדי הערעור, ובהתאם לסיווג ההחלטה כהחלטה אחרת או כפסק דין). הדרך השניה היא להגיש לרשם בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת בתוך 30 יום. ודוק: המבקש להפקיד ערבון בשלב זה אינו רשאי עוד להגיש לרשם בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון, שכן הערעור כבר נדחה וההליך "נסגר". בשלב זה מתבקש כאמור מעשה של "החייאת ערעור", באחת משתי הדרכים שפורטו לעיל, ורק משנעשתה "החייאת ערעור", ניתן יהיה להפקיד את הערבון במועד חדש כפי שיקבע השופט (בדרך הראשונה) או הרשם (בדרך השניה). 20. מבין שתי הדרכים הדיוניות עדיפה הדרך השניה: "באופן עקרוני, אין מביטים בעין יפה על ערעור שהגיש בעל דין על החלטה, אשר הוא יכול היה לבקש את ביטולה מבית המשפט שנתן אותה" (השופט גרוניס ב-רע"א 10165/04 BioVeris Corporation נ' גרימברג (לא פורסם, החלטה מיום 2.12.2004)). זאת ועוד: נוכח סקירת גלגולי תקנה 431 בפרקטיקה השיפוטית כפי שפורטה לעיל, מקובל עלי כאמור טעמו של הרשם כי מדובר בענייננו בביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. מטעם זה עולה כי דרך המלך להשגה על החלטת הדחייה תהיה בדרך של הגשת בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו מחייבת את "בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה [להגיש] בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". היום השלושים הוא קו פרשת המים. כיוון שמדובר במועד הקבוע בחיקוק, ניתן להאריך מועד זה רק בהתקיים "טעם מיוחד". רשמי בית משפט זה נזקקו בעבר לבקשות שונות לביטול החלטת דחיית ערעור עקב אי-הפקדת ערבון בפרקי זמן שונים לאחר מתן החלטה על דחיית ערעור. ראו, למשל, תקופה של כחודש וחצי לאחר מתן החלטה על דחיית ערעור בע"א 10798/04 בר דוד נ' בר דוד (לא פורסם, הרשם ע' שחם, הבקשה התקבלה); חודשיים ברע"א 1764/04 כהן נ' כרם מהר"ל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שתופית בע"מ (לא פורסם, הרשם ע' שחם, הבקשה נדחתה); חודשיים וחצי בע"א 1949/99 מנאסרה נ' מנאסרה (לא פורסם, הרשם ב' אוקון, הבקשה נדחתה); ואף שלוש שנים בע"א 7085/01 בן זאב נ' אלגואטי (לא פורסם, הרשם ע' שחם, הבקשה נדחתה). החייאת ערעור – השיקולים המהותיים 21. על העקרונות הנהוגים להכרעה בבקשות לביטול החלטה על דחיית הליך עקב אי-הפקדת ערבון עמד הרשם ב' אוקון ב-ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו (1) 865, ורשמים אחרים הלכו בעקבותיו. ואולם נסיבות המקרה שבעניין עראידה שונות מן המקרה שבפנינו. בעניין זה צודקות חברות הביטוח בטענתן, כי שם הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון עוד לפני מתן החלטה בדבר דחיית הערעור (ולא כך בענייננו), וכי שם למד הרשם מחוסר היוזמה של המשיבים, שלא פנו בבקשה למתן החלטה המורה על דחיית הערעור, כי הם לא הוטרדו עקב אי-הפקדת הערבון (ולא כך בענייננו). 22. לדעתי יש לקבל בקשה מסוג זה (ו"להחיות" את הערעור) מקום בו מתברר שלמחדליו של המבקש יש הסבר מניח את הדעת: מצד אחד, אין די בטענת המבקש על "קשיים כלכליים" שנטענת בעלמא, ללא הסבר ומבלי שפורט מדוע היה בקשיים אלה כדי למנוע את הפקדת הערבון במועד. מצד שני, אין די בטענת המשיבים על "הסתמכות" על החלטת הדחייה, כל עוד המשיבים אינם מצביעים על "אינטרס בעל משמעות לסתור, לבד מהאינטרס להכשיל את תובענתו של המערער, ללא כל טעם של ממש" (ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב (2) 706, 712א), כגון שינוי מצב לרעה או נקיטת פעולות מכבידות. מבלי כוונה למצות את השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון, ראוי לדעתי ליתן משקל כבד לחלוף הזמן מאז המצאת החלטת הרשם המורה על דחיית הערעור ועד שננקטו צעדים לביטולה. לדעתי, ככלל, יש להגיש בקשה כזו תוך שלושים יום כנדרש לגבי פסק דין שניתן במעמד צד אחד. כאמור, היום השלושים הוא קו פרשת המים. ככל שחולף זמן רב יותר - ייטה בית המשפט לדחות בקשה כזו. ככל שחולף זמן רב יותר, מתחזק אינטרס ההסתמכות של הצד האחר. כמו כן, יש ליתן את הדעת לחומרת הפגיעה במבקש את "החייאת הערעור" אם תידחה בקשתו, לסיכויי הערעור לגופו ולטעם שניתן לאיחור בהפקדת הערבון. בהקשר זה יוזכר, כי "כל מטרתה של הערובה להוצאות היא להבטיח את הוצאותיו של המשיב במקרה שהתביעה תידחה. אכן, המשיב יהיה מובטח לענין הוצאותיו גם אם הופקדה הערובה באיחור של כמה ימים" (עניין שגיא הנזכר לעיל, 711ו). הרשם רמז בהחלטתו גם לשיקול בדבר "הזכויות החוקתיות הנוגעות בדבר", תוך שהוא מותיר בצריך עיון את שאלת מידתיותה של תקנה 431. בעניין זה לא נשמעו בפניו (גם לא בפני) טענות של ממש, ואין צורך להכריע בדבר. בהקשר דומה אמר הנשיא ברק כי "אפילו נאמר, כי זכות הערעור נמנית עם הזכויות החוקתיות... הרי גם זכות זו היא מסוייגת והיא נשקלת כנגד עקרונות מערכתיים של יציבות וסופיות וכנגד זכויותיו של הצד שכנגד" (בש"א 3931/97 אפרים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, החלטה מיום 5.8.1997)). דברים אלה יפים, לכאורה, גם לענייננו. מן הכלל אל הפרט 23. בענייננו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשם. לפני הרשם הונחו שתי בקשות: הן בקשה לביטול החלטת הדחייה והן בקשה (חדשה) לפטור מערבון. שתי הבקשות הוגשו לאחר שהערעור נדחה. הרשם קיבל, למעשה, את הבקשה לביטול החלטת הדחייה, בקבעו כי מדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד ועל כן ניתנת היא לביטול. כאמור, טעם זה של הרשם מקובל עלי. אי לכך, "החייה" הרשם את הערעור בדרך הדיונית הראויה. בהחלטתו זו קיבל, בחלקה, גם את הבקשה (החדשה) לפטור מערבון והפחית את הערבון, תוך שהוא קובע מועד חדש להפקדת הערבון. בשיקוליו אלה של הרשם לא מצאתי מקום להתערב. איזון האינטרסים השונים בענייננו מלמד כי בנסיבות העניין אכן יש להעדיף - כפי שקבע הרשם - את האינטרס של המבקש שערעורו יישמע לגופו על פני דחייתו בנימוק של אי-הפקדת ערבון: איחורו של אלמלם בהפקדת הערבון אינו משמעותי והתנהגותו אינה מעידה על שיהוי או זלזול. לא שוכנעתי כי תיגרם בענייננו פגיעה ממשית בחברות הביטוח לו יישמע הערעור. החלטתו של הרשם היא החלטה מאוזנת, ואיני מוצאת הצדקה להתערבות בשיקול דעתו. 24. סוף דבר: הערעור על החלטת הרשם נדחה. הערבון בסך 5,000 ש"ח הופקד כאמור. ערעורו של אלמלם יוחזר לרשימת המשפטים וייקבע לדיון. איני רואה מקום להורות, בנסיבות הענין, על תשלום הוצאות. ניתנה היום, ‏‏ב' תמוז, תשס"ו (28.6.2006). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05058220_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il