תקווה לוי נ. גיל מלמד

8 1 בבית המשפט העליון ע"א 5811/23 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערערת: תקווה לוי נ ג ד המשיבים: 1. גיל מלמד 2. לימור מלמד 3. שחר מלמד ערעור על החלטת בית הדין לשכירות בפתח תקווה מיום 19.7.2023 ב-ש' 25655-06-18 שניתנה על ידי כבוד השופט נ' שטרנליכט בשם המערערת: עו"ד איתן בן דוד פסק-דין זהו ערעור על החלטת בית הדין לשכירות בפתח תקווה (השופט נ' שטרנליכט; להלן: המותב) מיום 19.7.2023 ב-ש' 25655-06-18 שלא לפסול את עצמו מלדון בהליך. ההליך נושא הערעור דנן עניינו בנכס מקרקעין בפתח תקווה שבבעלות המשיבים. הנכס הושכר בעבר לבן-זוגה המנוח של המערערת (להלן: המנוח), אשר נהנה ממעמד של דייר מוגן, ולאחר פטירתו המשיכה המערערת להחזיק בנכס ולהפעיל בו בית עסק. בכתב התביעה שהגישו המשיבים נטען כי המערערת והמנוח התגרשו שנים לפני פטירתו, ומשכך נתבקש בית הדין לקבוע כי המערערת אינה זכאית למעמד של דיירת מוגנת בנכס, ולחלופין שזכויותיה כדיירת מוגנת אינן בנות-העברה. עוד ביקשו המשיבים, בין היתר, להורות על פינוי הנכס ועל עדכון שיעור דמי השכירות "באופן רטרואקטיבי" עד למועד הפינוי. בתגובה לכך טענה המערערת, בין היתר, כי היא והמנוח מעולם לא התגרשו, וכי הסכם גירושין שעליו חתמו "נגנז" ולא אושר על ידי בית דין רבני. ההליך הוגש במקור לבית הדין לשכירות בתל אביב-יפו, אך בסמוך לאחר מכן הועבר למחוז מרכז מטעמי חוסר סמכות מקומית ועניינית, בהחלטת השופט ע' יריב מיום 7.10.2018. השופט יריב הסביר בהחלטתו, בין היתר, כי התביעה כוללת סעדים המצויים בסמכותו של בית משפט השלום וכן סעדים שבסמכות בית הדין לשכירות, אך הסעדים "העיקריים" שנתבקשו מצויים בסמכות בית משפט השלום. בעקבות זאת הועבר ההליך לטיפולו של המותב, אך מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי ההליך המשיך להתנהל תחת המסגרת של בית הדין לשכירות. ביום 18.10.2022 נתן המותב פסק דין שבו הורה, בין היתר, על פינוי הנכס והשבת החזקה בו לידי המשיבים. בתוך כך סקר המותב את התצהירים והעדויות מטעם המערערת וקבע כי "אין לייחס משקל ממשי לדברים האמורים על ידי [המערערת] בתצהיר עדותה", מכיוון שמעדותה עלה כי היא אינה מכירה את תוכן התצהיר "ויתכן שיש סעיפים עליהם חתמה חרף אי ידיעת האמור בהם". למסקנה דומה הגיע המותב באשר לבנה של המערערת – שעדותו, כך נקבע, לימדה על "חוסר הכרות עם האמור בתצהיר ועל חוסר וודאות בכל הנוגע לעצם חתימת [בנה של המערערת] על התצהיר". נוכח האמור קבע המותב כי המערערת "לא עמדה בנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה טענתה, כי בעת פטירת המנוח ובששת החודשים שקדמו לכך היתה בת זוגו של המנוח". למעשה, כך נקבע, הוכח שבני הזוג נפרדו שנים טרם פטירת המנוח וכי זכות הדיירות המוגנת הועברה למערערת במסגרת הסכם הגירושין. זאת, שכן המשיב 1 הצהיר שהמנוח הודיע לו בזמן אמת על הסכם הגירושין והעברת הזכויות, ומשלא הופנתה למשיב 1 כל שאלה בנושא במהלך חקירתו הנגדית "יש לקבוע כי דבריו לא הופרכו, ויש לקבלם". משכך נקבע כי המערערת מחזיקה בזכות דיירות מוגנת, אך זכות זו אינה בת-העברה לאחרים. המותב הוסיף וציין כי המשיבים הביאו ראיות לביסוס טענתם כי בית העסק שבנכס אינו מנוהל כיום על ידי המערערת, אלא על ידי בנה. לעומת זאת, נקבע כי המערערת עצמה "נמנעה מהבאת עדות ממשית כלשהי לסתירת טענות אלו": היא לא זימנה לעדות את רואה החשבון של העסק, לא זימנה לעדות את בתה (שלטענת המערערת מסייעת לה בבית העסק); ולא צירפה "רצף עדכני" של תלושי השכר של ילדיה. בנסיבות אלו קבע המותב כי המערערת עזבה את בית העסק, באופן המהווה "נטישתו של המושכר" וכן הפרה של הסכם השכירות, ומשכך קמה הצדקה לפינויה מן הנכס. לבסוף קבע המותב את סכום דמי השכירות שעל המערערת לשלם עד למועד הפינוי – וזאת, כך הוסבר, על רקע הסכמת הצדדים לאמץ את עמדת השמאי מטעם המערערת בעניין זה. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עש"א (מחוזי מר') 52188-11-22), ובמסגרת ניהול הערעור ביקשה להגיש ראיות חדשות: תעודות הזהוּת שלה ושל המנוח, מודעת האבל של המנוח, הודעת חיוב ארנונה על שמה ועל שם המנוח במשותף, ותעודת הרכישה של חלקת קבר משותפת. ביום 21.3.2023 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, במובן זה שפסק דינו של המותב בוטל וההליך הוחזר להמשך דיון בפניו (השופטים מ' נד"ב, ח' קיציס וג' שני). בפתח הדברים נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערערת להוספת ראיות, בקבעו כי הראיות שפירטה עשויות להשפיע על תוצאת ההליך בהיותן קשורות ל"שאלה המרכזית" בנוגע למעמדה כבת-זוגו של המנוח. עוד נקבע כי הגשת הראיות דרושה למניעת עיוות דין, בשים לב לתוכן הראיות ולכך שהמותב דחה את גרסת המערערת "על סמך ממצאי מהימנות בלבד שלה ושל בנה". בהקשר זה הסביר בית המשפט המחוזי כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 מבחין בין תרחיש שבו אדם הופך לדייר מוגן עקב פטירת בן זוגו (שאז יורשיו יכולים אף הם להפוך לדיירים), ובין מצב שבו אדם הופך לדייר מוגן בעקבות גירושין או פרידה מבן זוגו (שאז הזכות שבידיו אינה בת-העברה ליורשיו). בית המשפט קבע כי המחלוקת שבין הצדדים ראוי שתוכרע "לאור הראיות הנוספות שהוגשו, ולא על סמך ממצאי אמינות בלבד", וכי יש להתיר למשיבים לחקור את המערערת בנוגע לראיות החדשות. משכך הורה בית המשפט על ביטול קביעת המותב לפיה המערערת לא הייתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו, ועל החזרת הדיון בסוגיה זו לערכאה קמא. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא היה מקום לקבוע שהמערערת נטשה את הנכס, או להורות על פינוי הנכס בגין עילה זו. זאת, מכיוון שכתב התביעה לא הכיל טענות בנוגע לעילת הנטישה אלא התמקד בעילת פינוי שונה, הנוגעת לאי-קיום תנאי השכירות. בהמשך לכך ציינו חברי ההרכב: "ספק בעינינו אם הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא מובילות למסקנה שהמערערת הפרה את הוראות הסכם השכירות, ומכל מקום אנו סבורים שפסק הדין אינו כולל הנמקה מספקת בעניין זה". נוכח האמור ביטל בית המשפט המחוזי את הקביעה בעניין עילת הנטישה, והחזיר לערכאה קמא את הדיון בשאלה אם הסכם השכירות הופר באופן המקים עילה לפינוי הנכס. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי נפלה שגגה בנוגע לשיעור דמי השכירות. בית המשפט הסביר כי בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות, ככל שהמנוח שילם דמי מפתח בעד הנכס, אזי המערערת תידרש לשלם דמי שכירות מוגנים ולא דמי שכירות "חופשיים" – ועל כן "השאלה אם שולמו דמי מפתח אם לאו טעונה בירור והכרעה". נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי על החזרת ההליך לבית המשפט קמא "על מנת שיברר את טענות הצדדים ויוציא מתחת ידיו פסק דין חדש", והוסיף כי "בית המשפט קמא יקיים את הדיון בסוגיות המצויות בסמכותו, וזאת בשבתו כבית משפט השלום" ולא כבית דין לשכירות. ההליך הוחזר, אפוא, לניהול בפני המותב, אשר הורה לצדדים להביע את עמדתם בנוגע למתכונת ניהול ההליך. ביום 22.3.2023 הגישה המערערת בקשה לפסילת המותב, בטענה כי פסק הדין שנתן כולל ממצאי עובדה ומהימנות המקימים חשש ממשי למשוא פנים. בפרט הפנתה המערערת לקביעה כי היא והמנוח לא היו בני-זוג בעת פטירת המנוח; לקביעה כי היא ובנה אינם מודעים לאמור בתצהיריהם, ול"התרשמות [ה]שלילית" של המותב ממהימנותם; ולקביעה כי היא העבירה את ניהול העסק לבנה. כמו כן חלקה המערערת על קביעת המותב לפיה היא הסכימה לשלם דמי שכירות בשיעור שצוין בפסק הדין – קביעה אשר, כך המערערת, נסמכה על טענה שהעלתה בסיכומיה כטענה חלופית בלבד. המערערת הוסיפה כי "כל הקביעות הנ"ל נדחו לגופן ובוטלו בפסה"ד בערעור", ולשיטתה בנסיבות אלו ראוי כי המותב שנתן את פסק הדין לא ימשיך לדון בהליך. עוד טענה המערערת כי יש לנהל את ההליך בבית משפט השלום ולא בבית דין לשכירות. המשיבים, מצדם, התנגדו לפסילת המותב והדגישו, בין היתר, כי ההליך הוחזר לערכאה הדיונית בשל הצורך לבחון ראיות חדשות שלא היו מונחות בפניו קודם לכן. לצד האמור טענו המשיבים כי המתכונת הנכונה לדיון בהליך היא "כאיחוד דיון של שני תיקים", כך שהמותב יכהן במקביל "גם כבית דין לשכירות וגם כבית משפט שלום". בהחלטה מיום 19.7.2023 דחה המותב את הבקשה לפסילתו, והדגיש כי העובדה שההליך הוחזר להכרעתו לאחר התערבות ערכאת הערעור אינה מקימה מניה וביה עילה לפסילתו. עוד צוין כי ערכאת הערעור לא הטילה דופי בקביעות המהימנוּת שבפסק הדין, אלא קבעה שיש לבסס את ההכרעה בהליך על ראיות נוספות, אשר לא היו בפני המותב בעת מתן פסק הדין. בנסיבות אלו קבע המותב כי אין עילה לפסילתו מלדון בהליך. מכאן הערעור שלפניי. המערערת עומדת על טענתה כי פסק הדין שניתן בהליך כולל "קביעות רבות וברורות" של עובדה ומהימנות, באופן המקים חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב בנוגע להמשך ניהולו. עוד מדגישה המערערת כי החלטות המותב ניתנות גם כעת תחת הכותרת "בית דין לשכירות", ולשיטתה יש טעם לפגם בכך שהמותב "לא ירד [...] עד עתה לעומק הבעייתיות במתן פס"ד בחוסר סמכות". זאת, בפרט נוכח השלכות הנושא על סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בערעור דנן, שכן לגישת המערערת "לכאורה לא חל[ות] כאן" ההוראות הנוגעות לערעור פסלות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ובחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). כמו כן מדגישה המערערת כי בית המשפט המחוזי החזיר את ההליך לבית המשפט קמא על מנת שידון בכל טענות הצדדים, ולא רק בסוגיית הראיות הנוספות, וכי בית המשפט המחוזי ביטל או הסתייג מקביעותיו העובדתיות של המותב. בפרט טוענת המערערת כי במסגרת ביטול הקביעה בעניין יחסיה עם המנוח, "נדחתה קביעת חוסר מהימנות [המערערת] בעניין זה"; וכי "לאורך כל פסה"ד כמו גם בדיון שהתקיים בערעור, הסתייגה ערכאת הערעור מפסילת עדות [המערערת] ובנה". עוד טוענת המערערת כי פסקת הפתיחה של החלטת הפסלות, אשר מתארת את נושא ההליך ממעוף הציפור, "הועתק[ה]" מנוסח פסק הדין שבוטל – ולשיטתה הדבר מעיד, יחד עם יתר נימוקי החלטת הפסלות, כי המותב "נעול" בדעתו בכל הסוגיות שהתעוררו בהליך "'למעט' עניין שאלת המערערת ובעלה המנוח". עיינתי בטענות המערערת ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות. כפי שנפסק לא אחת, "העובדה שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים אינה פוסלת אותו, מניה וביה, מלשוב ולדון באותו עניין בעקבות התערבות ערכאת הערעור" (ע"א 2450/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (9.5.2021)). שאלת קיומה של עילת פסלות בנסיבות כאלה מושפעת, בין היתר, מטיב ההתבטאויות של המותב וממידת נחרצותן, וכן מהשאלה אם המותב יידרש לדון בסוגיות או בראיות שלא היו בפניו בעת מתן החלטתו הקודמת (שם; וראו גם: ע"א 8596/22 דרוויש נ' אלקאדר, פסקה 9 (8.1.2023); ע"א 1243/20 גריב נ' "עמידר" - חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 7 (18.5.2020)). בענייננו, המותב נתן בהליך פסק דין מנומק על בסיס הראיות והעדויות שהובאו בפניו באותו השלב. כך, חלק ניכר מקביעות המותב באשר ליחסי המערערת והמנוח נסמך על התרשמותו כי המערערת ובנה לא היו מודעים לתוכן התצהירים שעליהם חתמו, באופן הפוגם במהימנות טענותיהם. כמו כן קבע המותב כי לא עלה בידי המערערת להפריך את טענת המשיב 1 לפיה המנוח הודיע לו על גירושיו מהמערערת ועל העברת הזכויות בנכס. באופן דומה קבע המותב כי מכיוון שהמערערת "נמנעה מהבאת עדות ממשית כלשהי" לסתירת הטענה שבנה מנהל כיום את הנכס, יש לקבל את גרסת המשיבים בהקשר זה. בשלב הערעור קבע בית המשפט המחוזי כי ראוי להידרש בשנית לשאלת היחסים בין המערערת למנוח, ולהכריע בנושא זה על סמך הראיות הנוספות לאחר שתינתן למשיבים הזדמנות לחקור את המערערת. עוד נקבע כי יש לבחון מחדש את שיעור דמי השכירות שבהם חבה המערערת, וכן את שאלת קיומה של עילת פינוי – שכן עילת הנטישה שבה התמקד המותב לא הועלתה על ידי הצדדים, ופסק הדין "אינו כולל הנמקה מספקת" בנוגע להפרת הסכם השכירות. עם זאת, ובניגוד לאופן שבו הוצגו הדברים בערעור דנן, בית המשפט המחוזי לא ביקר במישרין את ממצאי המהימנות שקבע המותב על בסיס תצהירי המערערת ובנה – אלא הסתפק בקביעה כי ראוי לבחון את טיב היחסים בין המערערת למנוח "גם לאור הראיות הנוספות שהוגשו, ולא על סמך ממצאי אמינות בלבד" (ההדגשה הוספה). עינינו הרואות, אפוא, כי מרבית הסוגיות שבהן יידרש המותב להכריע ב"גלגולו" הנוכחי של ההליך, הן שונות בתכלית מהסוגיות שבהן התמקד פסק הדין. כך, הכרעתו הקודמת של המותב בנוגע ליחסי המערערת והמנוח נסמכה, רובה ככולה, על ההתרשמות ממהימנותם של המערערת ובנה – בעוד שכעת יידרש המותב לבחון סוגיה זו על בסיס תשתית ראייתית מקיפה יותר, אשר לא עמדה בפניו בעת מתן פסק הדין. בדומה, קביעת דמי השכירות תלויה עתה בשאלה עובדתית שלא לובנה בפסק הדין (תשלום דמי המפתח). בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאלת קיומה של עילת פינוי תיבחן אף היא על בסיס עילה משפטית שונה מזו שאותה ניתח המותב בפסק הדין – ולא למותר להזכיר שמסקנות המותב בהקשר זה לא נסמכו על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, אלא על כך ש"לא נעשה דבר ממשי על ידי [המערערת] כדי לסתור טענת [המשיבים] ולהראות, שהיא עצמה ממשיכה בניהול המסעדה במושכר" (פסקה 12 לפסק הדין). בנסיבות אלו, קביעתו הלאקונית והבלתי-מנומקת של המותב לפיה הנסיבות אשר הקימו לכאורה את עילת הנטישה, מעידות גם על הפרת הסכם השכירות – אינה מהווה, בעיניי, קביעה נחרצת שממנה לא יוכל להשתחרר בבואו לדון מחדש בנושא, והיא אינה מעידה, כשלעצמה, על חשש ממשי למשוא פנים מצדו. אוסיף ואומר כי אין בידי לקבל את הניסיון של המערערת להקיש לענייננו מפסק הדין בע"א 9509/07 כהן נ' גולן (17.4.2008) (להלן: עניין כהן). באותו מקרה נדונה תביעת לשון הרע שבה נחלקו הצדדים, בין היתר, בשאלה אם המשיב התבטא בשתי שיחות טלפון באופן העולה כדי פרסום לשון הרע כלפי המערער. המותב באותו הליך נתן פסק דין מנומק שבו ניתח את העדויות הרלוונטיות וביכר את גרסת המשיב על פני זו של המערער. עוד ציין המותב שם, "בשולי הדברים, דברים שאינם כלל שוליים" (כדבריו), כי גם אם היה מוכח שהמשיב אמר את הדברים שיוחסו לו וגם אם תתקבל הטענה שמדובר בלשון הרע, "במקרה הספציפי שלפנינו, אין כל ישועה [למערער], ואין הוא זכאי לסעד לפי החוק". בעקבות ערעור שהוגש, הוחזר ההליך לבית המשפט קמא לדיון מחודש בנוגע לאחת משיחות הטלפון ולשמיעת בן-שיחו של המשיב (שעדותו טרם נשמעה). המותב באותו הליך דחה בקשה לפסילתו, וערעור שהוגש לבית משפט זה התקבל. בפסק הדין בערעור נקבע כי קיים חשש שהמותב לא יוכל להשתחרר מקביעותיו "החד משמעיות" בנוגע למהימנות העדים, מה גם ש"הדברים שבית-המשפט מצא לנכון להוסיף בשולי הדברים, אינם כלל שוליים, כלשונו". לעומת זאת, בענייננו יידרש המותב לדון בהליך על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית השונה באופן משמעותי מזו ששימשה בסיס להכרעתו הקודמת (השוו: ע"א 2763/18 ארביב נ' איגר, פסקה 5 (10.6.2018)), והמערערת אף לא הצביעה על התבטאות של המותב שממנה ניתן היה להבין כי דעתו "ננעלה" באופן הצופה פני עתיד ואיננה פתוחה לשינוי (ראו והשוו בהקשר זה: ע"א 6858/21 אביוב גולד בע"מ נ' רשות המיסים - אגף המכס והמע"מ, פסקה 7 (2.12.2021)). כפי שהודגש בפסיקה, הכלל שלפיו התערבות ערכאת הערעור והחזרת ההליך לערכאה הדיונית לא יקימו עילת פסלות אוטומטית, מעוגן "במקצועיות השיפוטית ובערכי השפיטה, ובפתיחות הדעת שבה על בית המשפט להידרש גם לטעויות שלו עצמו" (ע"א 6273/15 זאבי נ' רום, פסקה י"א (22.10.2015)). חזקה על המותב כי כך אכן ינהג בבואו לדון בטענות הצדדים בהתאם להנחיות בית המשפט המחוזי. לבסוף אציין כי לא מצאתי פגם בכך שהמותב הכריע בסוגיית הפסלות לפני שדן במתכונת ניהול ההליך מעתה והלאה. כפי שפורט לעיל, המערערת העלתה את טענת הפסלות בסמוך לאחר החזרת ההליך מבית המשפט המחוזי, ובנסיבות אלו היה על המותב להכריע בבקשת הפסלות "לפני שיתן כל החלטה אחרת" (סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט), כפי שאכן עשה בפועל. מכל מקום, טענת המערערת כי הוראות הדין בעניין ערעור פסלות אינן חלות על הליכים בבית הדין לשכירות, מעוררת תמיהה – שכן המערערת היא שבחרה להגיש את הערעור דנן מכוח ההוראות הללו (לערעורי פסלות נוספים ביחס לבית דין לשכירות, ראו למשל: ע"א 3065/17 מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' בבג'ני (20.6.2017); ע"א 4188/07 כרואט נ' עזבון המנוחה לאפי (5.8.2007); ע"א 1096/98 גרינשטיין נ' מקליס (30.3.1998)). אשר על כן, הערעור נדחה. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ח באב התשפ"ג (‏15.8.2023). ה נ ש י א ה _________________________ 23058110_V01.docx רי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1