בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5803/97
ע"פ 5889/97
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: אלי
כהן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעורים
ברשות על פסק דין בית המשפט
המחוזי
בנצרת מיום 9.6.97 בע"פ 92/96
שניתן
על ידי כבוד השופטים: ס' ג'ראח,
מ'
בן דוד, א' אמינוף.
תאריך
הישיבה: יט' בכסלו תשנ"ח (18.12.97)
בשם
המערער: עו"ד אריה ליכט
בשם
המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
שירות
המבחן: גב' מור
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער, רב העיר בית-שאן, הורשע על-ידי
בית-משפט השלום בעירו בחמש מתוך שש עבירות של לקיחת שוחד בהן הואשם. בית המשפט
המחוזי בנצרת, לפניו השיג המערער על צדקת הרשעתו, קיבל את ערעורו על ההרשעה באחת
מחמש העבירות. המערער פנה לבית-משפט זה בשתי בקשות לרשות ערעור. בקשותיו נתקבלו,
ומכאן שני הערעורים שלפנינו: האחד (ע"פ 5803/97) מופנה כנגד הרשעתו של המערער
בעבירה נשוא האישום השני, ואילו השני (ע"פ 5889/97) - כנגד הרשעתו בעבירה
נשוא האישום השביעי. בפתח הדיון בערעורים הודיע בא-כוח המדינה על הסכמתו לקבלת
הערעור בע"פ 5889/97 ולביטול הרשעתו של המערער בעבירה נשוא האישום השביעי.
שמענו את הסבריו של בא-כוח המדינה ונחה דעתנו, כי השאלות שעוררה פרשתו של האישום
השביעי אכן מעמידות בספק את צדקת הרשעתו של המערער בעבירה שיוחסה לו באישום זה.
נותר, איפוא, להכרעה הערעור כנגד ההרשעה בעבירה של לקיחת שוחד בגדר האישום השני.
2. מעשה שהיה כך היה, שתושב בית-שאן, דוד
מוסא-זדה, ביקש לשאת לאישה את חברתו שהרתה לו. כיון שבת-זוגו היתה קטינה נזקקו
השניים להיתר נישואין. בצר לו פנה מוסא-זדה אל המערער וביקש את עזרתו בהשגת ההיתר
הנדרש. המערער נענה לבקשתו. הוא סייע לו בהכנת בקשה לקבלת היתר נישואין; נסע עימו
לנצרת, לצורך הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי; נילווה לשני בני הזוג לפגישה עם פקידת
הסעד בעכו; פנה בשמם לבית המשפט המחוזי בבקשה להחשת הדיון בעניינם; ובהגיע יום
הדיון - הופיע עם בני הזוג בפני השופט, הציג עצמו כרב העיר ואמר, כי בהכירו את
המשפחות הריהו מאמין בסיכויי הנישואין ומצטרף לבקשה. משקיבלו בני הזוג את היתר
הנישואין המיוחל, בא מוסא-זדה ללשכתו של המערער ונתן לו 1,000 ש"ח בשכר
טירחתו בפרשת השגתו של ההיתר. המערער לקח את הכסף ועל כך נמצא אשם, מלפני שתי
ערכאות קמא, בעבירה של לקיחת שוחד, בניגוד לסעיף 290 לחוק העונשין.
3. הטענה היחידה בה התגונן המערער מפני אישום זה
- ושעליה חזר סניגורו גם לפנינו - היא, כי הפעולה שבעדה קיבל את הכסף ממוסא-זדה לא
היתה מתפקידו של המערער כרב העיר, ואף לא קשורה בתפקידו האמור. מכאן שבנטילת הכסף
לא התקיים יסוד ה"בעד", שבלעדיו לא תיכון העבירה של לקיחת שוחד. להטעמת
יתר של עמדתו טען הסניגור, כי הגשת בקשה להיתר נישואין, וליווי בני הזוג המבקשים
בהליך לפני בית המשפט המחוזי, הינן פעולות שלפי חוק לשכת עורכי הדין נתייחדו
לעורכי-דין. עשייתן לא רק שאינה בתחום סמכותו ופעילותו הרגילות של רב, אלא שמשום
ייחודן על-פי החוק לעורכי-דין בלבד, נראה כי לרב אף אסור לעשותן. המערער אמנם נענה
לפניית מוסא-זדה וסייע לבני הזוג להשיג את היתר הנישואין שנדרש להם, ובעד סיועו
המועיל שולם לו שכר. בכך אפשר כי עבר עבירה לפי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, אך
לא עבר עבירה של לקיחת שוחד. סיווג התשלום שניתן לו כשוחד, הוסיף הסניגור, אף אינו
מתיישב עם תכליתו של האיסור הפלילי האמור. שוחד הוא מתת, שבנתינתו על-ידי הנותן
ובקבלתו על-ידי הלוקח, טמון (לפחות) פוטנציאל למעשה שחיתות. ואילו בקבלת הכסף
על-ידי המערער, בגין פעולה שעשה שלא בגדר תפקידו, אין כל חשש לשחיתות.
4. שיכלול העבירה של לקיחת שוחד מותנה בכך שהמתת
לעובד הציבור ניתן לו "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". הגדרת העבירה מחייבת
קשר סיבתי כפול: קשר בין המתת לבין הפעולה, וקשר בין הפעולה לבין התפקיד. כן נדרשת
מודעות של עובד הציבור לעובדה, שהמתת ניתן לו (או נדרש על-ידיו) בעד פעולה הקשורה
בתפקידו. עד שאפנה לעובדות האישום נשוא הערעור, אקדים ואתייחס בקצרה לכל אחד מן
היסודות הללו.
5. המונח "פעולה הקשורה בתפקידו" נתפרש
בפסיקה ככולל, לא רק פעולות שעובד הציבור מוסמך ורשאי לעשותן במסגרת תפקידו
המוגדר, אלא גם פעולות הנעשות על-ידיו שלא במסגרת תפקידו אך תוך זיקה להיותו בעל
תפקיד פלוני (ראו ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2)
281, דברי השופט שמגר בעמ' 302; ובעקבותיו, מתוך רבים אחרים: ע"פ 12/83 בואר
נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 477, 479; ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת
ישראל, פ"ד מב(2) 650, 654; וע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל,
פ"ד מג(3) 221, 235). אמנם, אין די בקיום זיקה אקראית בין פעולתו של עובד
הציבור לבין תפקידו, וצריך שהזיקה תבטא קשר רלוואנטי בין הפעולה לבין התפקיד (ראו
ע"פ 205/84 צדיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 85, דברי השופט
גולדברג בעמ' 99). אך מקום שמתקיימת זיקה רלוואנטית, בין פעולתו לבין תפקידו של
עובד הציבור, רואים את הפעולה כ"קשורה בתפקיד", אף אם עשייתה אינה חלק
מתפקידו המוגדר, או הרגיל, של עובד הציבור.
אשר לקשר הנדרש בין המתת לבין הפעולה, נפסק לא
אחת, שקיומו של קשר זה נלמד, לרוב, מן הנסיבות. מתת הניתן לעובד הציבור, שבאופן
סביר (לנוכח הרקע לנתינה, שווי המתת וטיב יחסיהם של הנותן והעובד) אין לשייכו
ליחסיהם הפרטיים של השניים, לכאורה מהווה שוחד (ראו דברי השופט ויתקון, בפרשת קוביליו,
ע"פ 534/78 הנ"ל, בעמ' 306; ע"פ 574/81 מדינת ישראל נ'
שדמי, פ"ד לו(4) 701, 704, והאסמכתאות המובאות שם).
היסוד הנפשי הנדרש לשיכלול העבירה של לקיחת
שוחד הוא מודעות של עובד הציבור לעובדה, שהמתת ניתן לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו.
ודוק: אם עובד הציבור מודע לעובדה האמורה, הריהו בעל המחשבה הפלילית הנדרשת, גם אם
הוא עצמו חושב שאין במעשהו כל עבירה (ע"פ 763/77 בריגה נ' מדינת
ישראל, פ"ד לב(2) 824, בעמ' 826). ברם, אף קיומה של המודעות
נלמד, בדרך כלל, מן הנסיבות. הווי אומר: מקום שהנסיבות מעידות על קיום קשר בין
המתת לבין הפעולה, הריהן מעידות, לפחות לכאורה, גם על התקיימות היסוד הנפשי הנדרש
(ע"פ 904/84 כליפא נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1)
533, בעמ' 542).
6. בעדותו הראשית לפני בית-משפט השלום, ביחס
לפרשת האישום הנדונה, טען המערער, כי סיועו למוסא-זדה בהשגת היתר נישואין, שתמורתו
קיבל סך 1,000 ש"ח, נעשה ללא קשר לתפקידו כרב העיר: כדבריו:
"נסעתי
איתו כמה פעמים לבית המשפט לנצרת. נסעתי איתו לעכו... בעכו ישבה העובדת הסוציאלית.
- - - נסעתי איתו לבית המשפט המחוזי כדי להוציא היתר נישואין לזוג הזה והוצאתי.
אחרי שהוצאתי קיבלתי 1,000 ש"ח. לדעתי פעולה זו שעשיתי אין לה קשר לתפקידי
כרב העיר".
ואולם בתשובותיו לשאלות התביעה, בחקירה הנגדית, העמיד
המערער דברים על דיוקם, לא רק מנקודת-מבטו של הדין, אלא גם מנקודת-מבטו האישית.
וכך, בין היתר, אמר בעדותו:
"מוסא-זדה
איננו חבר שלי. אבא שלו אינו חבר שלי. דוד פנה אלי כנראה בגלל שהוא הבין שאני
מסוגל לעזור לו בעניין הבחורה. היא היתה קטינה, אני עזרתי לו בהיתר הנישואין.
כשאני נסעתי לעכו זה היה כדי להגיד שאני מוכן להשיא את דוד לאשתו. דוד פנה אלי
ואני אמרתי שאני מוכן לעזור. הוא פנה אלי בגלל שהוא ידע שאני רב העיר. זאת לא
היתה התנדבות בדיוק, זה היה חלק מהעבודה שלי" (ההדגש שלי - א' מ').
בדברים אלה של המערער יש כדי למלא את כל
יסודות העבירה של לקיחת שוחד. עולה מהם, שלפעולות בהן סייע המערער למוסא-זדה בהשגת
היתר הנישואין - הגם שלא נמנו עם חובותיו הרגילות כרב העיר - היתה זיקה קרובה
ורלוואנטית לתפקידו האמור. כרב העיר הוא היה מוכן, כדבריו, להשיא את בני הזוג
ולפיכך נרתם להשגת ההיתר שבלעדיו אינו יכול להשיאם. הוא אף הבין, כי מוסא-זדה פנה
אליו בבקשת סיוע זה בשל היותו רב העיר, וכדבריו, ראה בסיועו למוסא-זדה לא מעשה
"התנדבות" אלא "חלק מהעבודה" המוטלת עליו. בנטלו ממוסא-זדה את
הכסף, שהלה הציע לו, היה המערער מודע היטב כי הכסף ניתן לו בשכר פעולתו האמורה.
מדברי המערער עולה, כי בנטילת הכסף על-ידיו התקיימו הן יסוד הקשר שבין המתת לבין הפעולה
והן היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של לקיחת שוחד.
7. בשתי טענותיו הנוספות של הסניגור אינני רואה
צורך להרחיב. בכך שפעולתו של המערער היוותה (ובהנחה שהיוותה) עבירה בניגוד לחוק
לשכת עורכי הדין אין כדי לגרוע מכך שעשייתה בידי המערער היתה קשורה בתפקידו כרב
העיר. גם טענת הסניגור, כי בקבלת הכסף על-ידי המערער לא היה יסוד של שחיתות, דינה
להידחות. טענה זו סמכה, אל-נכון, על ההנחה שהפעולה שבגינה קיבל המערער את הכסף לא
היתה קשורה בתפקידו; ומשנשמטה ההנחה, נשמטה הטענה עימה. אכן, בכך שעובד הציבור
מגלה נכונות לסייע לאזרח הפונה אליו, אף מעבר לחובה המוטלת עליו במסגרת תפקידו
המוגדר (ובלבד שמתן הסיוע אינו חורג מגדר המותר), אין כמובן שום פסול. אך אף סיוע,
אשר כשלעצמו ראוי לשבח, יהפוך למעשה רע ומושחת של לקיחת שוחד אם עובד הציבור ביקש,
היתנה או קיבל בעבורו תמורה כלשהי.
8. סיכומו של דבר הוא, שבהסכמת המדינה הננו
מקבלים את הערעור בע"פ 5889/97 ומזכים את המערער מן העבירה שיוחסה לו באישום
השביעי. ומן הטעמים שפורטו הננו דוחים את הערעור בע"פ 5803/97.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה:
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, טז' בטבת תשנ"ח (14.1.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97058030.F01