דובי גוטמן נ. שר הבטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 5803/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5803/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. דובי גוטמן 2. אהרן דפתמן נ ג ד המשיב: שר הבטחון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ח באדר התשס"ז (8.3.07) בשם העותרים: בעצמם בשם המשיב: עו"ד אבי ליכט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. זכותו של בן ישיבה, המצוי בדחיית גיוס בשעה שתורתו אומנותו, לצאת לחו"ל בתקופת חופשותיו היא נושא עתירה זו. רקע והליכים ב. העותרים, בני ישיבה בדחיית גיוס, עותרים כי תקנה 7 לתקנות דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם (להלן תקנות דחיית שירות) תשס"ה-2005, ושעניינה יציאה לחוץ לארץ (חו"ל), תפורש כמי שאינה חלה בעת החופשות המנויות בתקנה 6; לחלופין נתבקשה הצהרה בדבר בטלות תקנה 7, בכל הנוגע לחופשות שבתקנה 6. (2) להבנת הדברים, הנה לשונן של תקנות 6 ו-7: "6. תקופות חופשה מרוכזות "בין הזמנים" מיועד לשירות ביטחון שחל עליו צו דחיית שירות רשאי במשך כל שנה שלא ללמוד באופן סדיר בישיבה בפרקי זמן אלה: (1) בין יום י"א בתשרי ליום ל' בתשרי; (2) בין יום א' בניסן ליום ל' בניסן; (3) בין יום ה' באב ליום ב' באלול. 7. יציאות חוץ-לארץ (א) מיועד לשירות ביטחון שחל עליו צו דחיית שירות רשאי להפסיק את לימודיו הסדירים בישיבה לצורך יציאה מן הארץ, אם קיבל לכך היתר מראש מאת ראש מינהל גיוס או מי שהוא הסמיך לכך, ובלבד שתקופות ההפסקה המרביות יהיו כמפורט להלן: (1) אחת לשלוש שנים, לתקופה שלא תעלה על חודש ימים, אם טרם מלאו לו עשרים ושתיים שנים; (2) אחת לשנה, לתקופה שלא תעלה על חודש ימים, אם מלאו לו עשרים ושתיים שנים וטרם מלאו לו עשרים ותשע שנים; (3) לכל תקופה שראש מינהל גיוס או מי שהוא הסמיך לכך יאשר מראש, אם מלאו לו עשרים ותשע שנים ויותר. (ב) ראש מינהל גיוס או מי שהוא הסמיך לכך רשאי, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיירשמו, לאשר בקשה של מיועד לשירות ביטחון לצאת לחוץ-לארץ, לתקופות נוספות על אלה המנויות בתקנת משנה (א). (ג) ראש מינהל גיוס או מי שהוא הסמיך לכך רשאי לדחות את בקשתו של מיועד לשירות ביטחון לצאת לחוץ-לארץ, אף אם מתקיימים לגביו התנאים הקבועים בתקנת משנה(א), לרבות אם ראה כי המיועד לשירות ביטחון לא קיים בעבר תנאי מתנאי הצווים לפי החוק שחלו עליו". ג. נטען בעתירה, כי לאחר שנים רבות שבהן נדרש כל מיועד לשירות ביטחון, כל המשרת בצה"ל וכל המחויב בשירות לאישור יציאה לחו"ל, נשתנה הדבר, וכיום ככלל אין חיילי מילואים חייבים באישור יציאה, והחובה מוטלת רק על חיילים בסדיר, מיועדים לשירות ודחויי שירות. אשר לתלמידי ישיבות, הדין החל לעניין יציאה לחו"ל הוא תקנה 7 הנזכרת; הפועל היוצא לפי פירושה על-ידי צה"ל הוא, כי גם בימי החופשה מלימודים לפי תקנה 6 אין תלמידי הישיבות רשאים לצאת לחו"ל אלא בהיתר לפי תקנה 7 על פי התקופות שנקבעו בה. נטען כי דבר זה, בגדרי זכות התנועה שבסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אינו עומד במבחני פסקת ההגבלה לפי סעיף 8 לחוק היסוד. העותרים ציינו כי פנו בעבר למערכת הביטחון עקרונית ופרטנית, במישור העקרוני גם באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל. ד. נתבקש גם צו ביניים. בתגובה לבקשה לצו הביניים ציין המשיב, כי "... בניגוד לרושם העולה מהעתירה, תקנה 7(ב) מעניקה לראש מינהל גיוס או למי שהוא הסמיך לכך, את הסמכות, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיירשמו, לאשר בקשה לצאת לחו"ל לתקופות החורגות מהתקופות הקבועות בתקנה 7(א)", וזאת למשל למטרות נישואין. נטען גם כי עותר 1 לא ביקש מעולם היתר ועותר 2 לא צירף מספר תעודת זהות כדי שייבדק העניין, אך נאמר כי אם חפצים העותרים לצאת בתקופת "בין הזמנים" הקרובה (בקיץ תשס"ו) - בין תשעה באב לראש חודש אלול - תישקל בקשתם חיובית. העותרים השיגו על עמדת המשיב. עותר 1 טען כי ביקש ללוות את סבתו לחו"ל לחתונת אחיו ולהחזירה, והדבר לא אושר. עותר 2 טען, כי בפועל המבקש לצאת מעבר למכסת הימים שבתקנה 7(א) נאלץ לפנות לועד הישיבות לאישור יציאתו לפי תקנה 7(ב). ה. השופטת נאור זימנה את הצדדים לדיון בעל-פה בעניין צו הביניים ביום 17.9.06, כדי לנסות לפתור את בעייתם הקונקרטית. הוסכם בהחלטה מאותו יום כי בקשותיהם יוגשו במישרין ללשכת הגיוס, ובמקרה של סירוב תינתן הנמקה; נרשם מפי בא כוח המשיב כי בקשות העותרים יישקלו באופן חיובי. לא ניתן סעד זמני נוסף. ו. לקראת הדיון בעתירה בפנינו הגיש המשיב את תגובתו. נטען, כי על חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, תשס"ב-2002 (להלן חוק דחיית שירות או חוק טל, על שם הועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, בשמה המלא "הועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות" – להלן ועדת טל) נאמר בבית משפט זה (בג"צ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון נ' ממשלת ישראל (לא פורסם)) כי הוא מפלה ופוגע בכבוד האדם של אחרים, אם כי לא הוכרז כלא חוקתי – ועמדת העותרים תקצין את ההפליה. נאמר עוד בתגובה, כי חוק דחיית שירות כשלעצמו אינו דן בסוגיית היציאה לחו"ל של דחויי השירות ומפנה כללית בעניינים אחרים (בסעיף 12(ג)) לחוק שירות ביטחון; מכוח חוק אחרון זה ניתן היתר כללי למיועדים לשירות ביטחון ליציאה מן הארץ, בתנאי שישובו עד שלושה ימים בטרם מועד גיוסם המתוכנן, אך ההיתר אינו חל על מי שנדחה שירותו לפי חוק טל, והוא טעון אישור מוקדם. הסדר מיוחד לבני ישיבה נקבע בתקנה 7 הנזכרת לתקנות חוק דחיית שירות. לדעת המשיב סותרת דרישת העותרים את הוראת סעיף 43 לחוק שירות ביטחון, המחייב כללית היתר שר הביטחון ליציאתם לחו"ל של מיועדים לשירות ביטחון ויוצאי צבא, וההסדר בתקנה 7 מפרט את ההסדר העקרוני שבסעיף זה, ואי אפשר שהתקנה תסתור את סעיף החוק; לכן אין לפרש את הוראות התקנות כפוטרות מחובת היתר. כאמור, נטען כי יש לראות את חוק טל כמיטיב עם בני הישיבות לעומת אחרים; בראיה כוללת אין לקבל עתירה המבקשת להרחיב הפליה זו, מה גם שבמקרים של צורך (כמו יציאה לשם נישואין) נשקלת חריגה. ז. עותר 1 הגיש תגובה הבאה לסתור את תגובת המשיב. לשיטת עותר זה אין לכרוך את חוק טל בחוק שירות ביטחון; סעיף 43 בחוק שירות ביטחון לא נזכר בחוק טל (המזכיר בסעיף 12 שבו רק את סעיפים 38-36 לחוק שירות הביטחון); משניתן בסעיף 43 היתר כללי ליציאה מן הארץ לאנשי מילואים ולמיועדים לשירות ביטחון, נותרו בתחום הסעיף "חיילים בסדיר ודחויי שירות (סטודנטים, עתודאים, ספורטאים וכו') בלבד, ולטענת המשיב אף תלמידי ישיבה; העולה מן האמור כי תכלית סעיף 43 לחוק שירות ביטחון היא תכלית בטחונית טהורה..." ואינו נועד - כנטען - למניעת הפליה. אף אם חל סעיף 43, כך נאמר, עניינו זמן הלימודים ולא זמני החופשות. עוד נדרש העותר 1 לטענת ההפליה, ולשיטתו "טענת הפליה יש לה שתישמע אך ורק בהטלת חובות או בקבלת זכויות שויונית ... אך אין כל מקום לפגיעה או לשלילת זכויות אדם בטענת הפליה ..." (הדגשים במקור – א"ר); ובכל מקרה אין מקום לטענה זו באשר לתלמידי ישיבה שמעל גיל השירות הסדיר. חרות התנועה - זכות יסוד - מצדיקה כנאמר קבלת העתירה, העוסקת רק בחופשות, וביציאה לצרכים המותרים על פי ההלכה (רמב"ם מלכים ה', ט'; ראו להלן). ח. עותר 2 הגיש אף הוא תשובה הנסמכת על חרות התנועה, לפי סעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שיש כנטען לפרש את חוק דחיית שירות בכפוף אליה; נטען כי אין בעניין זה שיקול בטחוני, ואין תכלית מתכליות החוק הנוגעת לאיסור יציאה לחו"ל. לשיטת עותר 2 אין לפנות להוראות חוק שירות ביטחון על פי סעיף 12(ג) לחוק טל, כיוון שתקנה 7 לתקנות דחיית שירות הסדירה את סוגיית היציאה לחו"ל, ואין ליצור "יצור כלאיים" הניזון משני חוקים. ט. בדיון בפנינו, בו חזרו הצדדים על טיעוניהם, הודיע בא כוח המשיב, כי שלטונות צה"ל שוקלים לגופה כל בקשה לעניין יציאה לחו"ל, ונענים במקרים שהדבר אפשרי. י. לאחר הדיון נתבקש המשיב (החלטה מיום 18.3.07) להעביר אלינו את פרוטוקולי הדיונים בועדות בכנסת בהן אושרו תקנות דחיית שירות. משהועברו הפרוטוקולים (אליהם נידרש להלן), הגיב העותר 2 כי אין הם צריכים לשמש מקור פרשני לתקנות. דיון י"א. בראש מילין איני יכול להימנע מאמירת מה באשר לעצם העלאתו של נושא יציאה לחו"ל בידי בני ישיבה. אכן, פניה לבית משפט זה במישור המשפט המינהלי היא לגיטימית, היא לחם חוקנו. ואולם, משמעלים זאת בני ישיבות, מתעוררות שאלות שונות; עתירה זו באה חזיתית אל מול הסוגיה המדממת תדיר, ושאינה מגלידה, של שירותם של בני ישיבות בצה"ל. סוגיה זו היא היא שביסוד חוק דחיית השירות, שניסה - לפי המלצותיה של ועדת טל - לבקש איזון במעין (באין מנוס) ריבוע העיגול. בסופו של יום, המצב הבסיסי שלא נשתנה הוא שאחוז משמעותי של כל שנתון גיוס אינו משרת בצה"ל. איני מתעלם מכך שבישראל של שנות האלפיים בני הישיבות אינם מצויים בבדידות מזהרת בתחום הגיוס, או ליתר דיוק אי הגיוס, אך הם היוו - נכון לשנת 2000 בעת דיוני ועדת טל, כ-9.2% ויותר משנתון הגיוס, וב-2005, שעה שנדון בג"צ 6427/03 התנועה לאיכות השלטון נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם) (ראו חוות דעתו של הנשיא ברק) הגיעו ל-11%. זאת לאחר עליה הדרגתית מתמדת: 1995 – 6.4%, 1996 – 7.4%, 1997 – 8% (ראו לנתונים האחרונים בג"צ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 495 (הנשיא ברק)). אין בר דעת שיוכל לומר כי אין כל הפליה בהסדרים הקיימים לבני הישיבות, וכבר אמר זאת בית משפט זה בבג"צ 6427/02 הנזכר, מפי הנשיא ברק "בעוד שמרבית בני החברה מחויבים בשירות צבאי מלא וממושך, תוך סיכון לעתים של היקר מכל, לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם ניתנת האפשרות להשתחרר משירות זה. מצב זה פוגע בשויון הבסיסי והאלמנטרי ביותר שבין בני החברה...". דברים אלה נאמרים מבלי להמעיט כהוא זה מערכו הסגולי של לימוד תורה בעם היהודי, מעולם ועד עולם. יציאה לחוץ לארץ - היבט הלכתי י"ב. אזכיר כאן, כי הגישה ההלכתית ליציאה לחו"ל בכלל היא מסויגת, והעותרים ערים לכך ולכן ציינו כי יציאתם הנעתרת היא בגדרי ההלכה, קרי פסיקתו של הרמב"ם. ראשיתה ההלכתית של הסוגיה עניינה כהן - שדיני טהרה מיוחדים חלים עליו, בגלל עבודתו במקדש - המבקש לצאת לחוץ לארץ, מה שקרוי בפי חכמים ארץ העמים (וזאת בשל "טומאת ארץ העמים" - בבלי שבת ט"ו, ב'); ראו בבלי עבודה זרה י"ג, א', שם נאמר כי כהן "מטמא (יוצא לחו"ל – א"ר) ללמוד תורה ולישא אשה" (וראו גם תוספות שם, לגבי ייחודן של שתי מצוות אלה, "שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ואשה נמי (גם כן – א"ר) דכתיב (ישעיהו מ"ה, י"ח), לא תֹהו בראה" (כלומר, הנישואין מביאים ליישוב העולם שלא יהא בחינת תֹהו ובֹהו – א"ר)). ראו גם הרב שאול ישראלי ארץ חמדה, סימן י'; הרב יעקב אפשטיין, "יציאת כהן לחוץ לארץ בימינו", תחומין ג' 187. הרמב"ם פוסק את אלה (הלכות מלכים ה', ט'), באופן שחרג מגדרי כהונה והוחל על הכל, ומוסיף גם משימה שלישית המתירה יציאה, היא הצלת יהודים, וכן יציאה למסחר (ההנחה היא שיבה לארץ כתום המשימה): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות – א"ר) ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה"; התוספת "וכן" מצביעה על כך שמשימה זו שונה מקודמותיה, וראו להלן. בהמשך מתואר אימתי מותר לצאת בגדרי פרנסה, אך נאמר "ואף על פי שמותר (בגדרי ההיתר – א"ר) לצאת, אינה מידת חסידות, ...", כלומר ראוי להשתדל שלא לצאת. עוד ראו שולחן ערוך יורה דעה שע"ב, א'; ומסכם בתמצית החפץ חיים (הפוסק ואיש המופת הדגול ר' ישראל מאיר הכהן, רוסיה-פולין, המאות הי"ט-הכ') (ספר המצוות הקצר, קצ"ג) "ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לצאת לשכון בחוץ לארץ אסור". י"ג. לא אמנע מלהזכיר כי ההכרעה ההלכתית הנזכרת אינה נטולת פרשנות בכיוונים שונים; ראו הרב משה יונה צוויג בצומת התורה והמדינה ג', המנתח את הסוגיה ותכניה; הרב אברהם אורנשטיין, "יציאה לחו"ל לשם כיבוד אב ואם", שם 167; הרב ח' סבתו, יציאה לחוץ לארץ, תחומין ט', 257 ומסקנותיו (עמ' 265) לחומרה. לפי ניתוחו "נמצא שלדעת הרמב"ם, הראב"ד (ר' אברהם בן דוד צרפת המאה הי"ב), הרא"ש (רבינו אשר – אשכנז – ספרד המאה הי"ד), השולחן ערוך ויתכן שאף התוספות – לצאת לטיול אף על מנת לחזור – אסור". ההיתר לישראלי לצאת לחו"ל לטיול יכול להיות רק לפי התלמוד הבבלי כפי שמפרשו המהרי"ט (ר' יוסף מיטראני, תורכיה, המאה הי"ז) (וגם לדבריו אין זו מידת חסידים), ולירושלמי לשיטת הגר"א (הגאון ר' אליהו מוילנא, המאה הי"ח). אך נזכיר שאפשר שמדברי רש"י בגיטין משתמע שאיסור זה אינו אלא לבני ארץ ישראל בלבד, וכל זאת מכוח קדושתה. הרב ש' דייכובסקי, "יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ", תחומין כ' 399, מסכם – לאחר ניתוח – את הסוגיה בדברים שזו תמציתם (עמ' 406): יציאה לחו"ל מותרת לצורך, לרבות טיול לראיית נפלאות הבריאה ולרפואת הגוף או הנפש, וכן לראות פני חברו ולסייע להוריו ולזקניו, וכן לקברות צדיקים ולמחנות ההשמדה. הוא מסיים, עם זאת, בדברי הרמב"ם (הנזכרים) שאין זו מידת חסידות. כן ראו הרב י' רוזן, "תרבות טיולי חו"ל", תחומין, שם, 407; לדעתו (עמ' 411) אין לאסור יציאה ארעית לחו"ל, וההיתר "לסחורה" ניתן נוכח האופי הארעי, בתנאי החזרה לארץ בתום נסיעה קצרה. אף אין לאסור טיול מאורגן לחו"ל, אף שאינו מידת חסידות; עם זאת מותח המחבר ביקורת על תרבות טיולי חו"ל. ראו גם אנציקלופדיה תלמודית כרך ב' (ערך "ארץ ישראל", קצ"ט), המביאה את הדעות השונות בנושא זה במקורות חז"ל והראשונים. נודה כי רבים מאתנו יוצאים לחו"ל אם ללימודים, אם לעבודה, אם לחופשה – אך נדע כי אין הדבר פשוט הלכתית. י"ד. הדעת נותנת, כי גם הגישות השונות המצויות בקרב פוסקי הלכה, היו ברקע שעה שמתח הרב אליעזר מנחם מן שך ע"ה, זקן ראשי הישיבות בדור האחרון, במכתב לראשי הישיבות מיום ד' מנחם אב תשמ"ח, ביקורת על טיולים של בני הישיבות בימי החופשות, אף בארץ (ניתן ללמוד מקל וחומר על חוצה לארץ), כיוון "שהפריצות הגיעה לדרגה שפלה מאוד, וההפקרות שולטת בלי מעצור". הנחייתו היתה – והיא אומצה על ידי ראשי הישיבות החשובים – שימי החופשה יהיו "ימי הבראה ומנוחה". ראשי הישיבות במכתב מאותו חודש, הורו "שימי המנוחה ישמשו כימי הבראה לקראת ה'זמן' הבא ולא חס וחלילה להליכה בדרכים מסוכנות בגוף ובנפש, כי אם לעליה בלבד בתורה ויראת שמים". ראו גם פרוטוקול ועדה מיוחדת להצעת חוק שירות ביטחון (דחיית שירות) מיום י"ט תמוז תשס"א (10.7.01), וכן דברי הרב י' אהרנסון, אחדות, 159 (תמוז תשס"ו). חוק טל ט"ו. אכן, ועדת טל קמה בקיץ תשנ"ט-1999 בעקבות ההתפתחויות השיפוטיות בעתירות שטענו כנגד הסדר "תורתו אומנותו", שסופו דחיה עד כדי פטור מלא משירות, ללא הגבלה מספרית (פרשת רסלר הראשונה (בג"צ 910/81 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד מב(2) 441, ופרשת רובינשטיין הנזכרת; בעניין האחרון נאמר "ההשלכות החברתיות של ההסדר הן מרחיקות לכת: נוצר קרע עמוק בחברה הישראלית, תוך תחושה הולכת וגוברת של חוסר שויון" (הנשיא ברק, עמ' 490). (6) ועדת טל – על פי תמצית הדו"ח ברישא – "דנה בשאלה הערכית הנוגעת להסדר 'תורתו אומנותו' אך לא הכריעה בה. ערך הגיוס לצבא והנשיאה בעול הבטחון הינו ערך העומד בפני עצמו וחשוב ביותר להגנת בטחונה של מדינת ישראל ולהמשך קיומו של העם היהודי בכלל. הגיוס לצבא חשוב כערך השומר על אחדות העם. קשה על רקע זה לקבל מצב בו אוכלוסיה שלמה מקבלת דחית גיוס בלתי מוגבלת בזמן שכמוה כפטור מלא מהגיוס. זאת ועוד, עצם אי הנשיאה בנטל על ידי חלק מן הציבור פוגע בהכרח בנכונות הציבור לשאת את הנטל על שכמו ובכך עלול לפגוע בחוסנה ובאחדותה של החברה הישראלית. יחד עם זאת, אין להתעלם – וגדולתה של מדינה דמוקרטית נמדדת גם במידת אורך רוח ובהבנה לצרכי אחרים – מקיומה של החברה החרדית, אשר אורח חייה שונה ונפרד ואשר עוסקת, על פי מורשה הסטורית של אלפים בשנים, במסירות נפש, בלימוד התורה, מתוך ראיה אידאולוגית ומודעות דתית שיש בכך משום הכרח לקיומו של העם היהודי כולו. אוכלוסיה זו שונה באורח חייה, בחינוך שמקנה לבניה ובחשיבתה הערכית – עד שיש לאבחן אותה מכל ציבור אחר של לומדים. אוכלוסיה זו גם מנהלת מזה עשרות בשנים את חייה בצילו של הסדר דחית הגיוס, אשר מהותו תפורט בדין וחשבון זה. הועדה מצאה, כי לא ניתן להגיע להסכמה בדבר הכרעה ערכית. התפיסות המוצגות על ידי הגורמים משני צדי הקשת בכל הנוגע להסדר 'תורתו אומנותו' הן כה מנוגדות, עד כי נראה שהכרעה ביניהן תביא לניפוץ המרקם בתוכו הן מתקימות. הפתרון, איפוא, לא יוכל להיות במישור הערכי הטהור, אלא במציאת הפתרון הישים והמעשי ביותר". ט"ז. להלן נדרשה הועדה לשאלה מהו ההסדר הראוי, ואף כאן נחלקה בין חברי הועדה "המזוהים עם עולם הישיבות והשקפת עולמן" שהדגישו את לימוד התורה, וטענו כנגד טיעון האפליה 'בין דם לדם', אם בכך שאין ממילא שויון מלא בין חיילי צה"ל עצמם, ואם בשל המשכיותו ההיסטורית של עם ישראל על-ידי לימוד התורה, השקולה כנגד סוגי שירות אחרים שאינם קרביים; וגם על פי ההשקפה כי בטחון עם ישראל תלוי בהמשך לימוד התורה. אחרים בועדה, אף שקיבלו כי לימוד תורה מהוה ערך נעלה ביהדות, סברו שניתן לשלבו עם נשיאה בעול הביטחון, וראו בהפליה בין הנושאים בעול זה ובין שאינם נושאים בו בעיה מוסרית קשה. הצעת חוק טל באה איפוא מתוך השתכנעותם של אלה האחרונים בצורך, גם מבחינת צה"ל, למצוא הסדר שאינו פתרון כפוי, וכן שהבעיה בעיקרה היא חברתית-בטחונית. סוף דבר, הוצע ההסדר שבחוק טל. י"ז. חוק טל – חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, תשס"ב-2002 – לא נחקק כתיקון לחוק שירות ביטחון, אלא כחוק לעצמו. אכן, מלתחילה הוגשה הצעת החוק בשם הצעת חוק שירות ביטחון (דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם) (הוראת שעה) תש"ס-2000 (הצעות חוק תש"ס, 455), והשם מעיד בחינת פשיטא, על כך שהכוונה היתה לקשור את נושא דחיית השירות לנושא השירות הבטחוני. בהצעת החוק (סעיף 2(1)) נאמר כי על בן הישיבה ללמוד 45 שעות שבועיות "למעט בתקופות חופשה שיקבע השר", ובהמשך לכך, נקבע כדבר הזה גם בחוק עצמו (סעיף 2(1)). י"ח. באשר ל"שינוי השם" – סגולה לרפואה במסורתנו – בדיון בקריאה ראשונה (דברי הכנסת, ישיבת ל' בסיון תש"ס – 3.7.00 עמ' 321) ציין ח"כ הרב משה גפני מיהדות התורה את התנגדות סיעתו לכינוי החוק "הוראת שעה" מחשש ל"סחיטה פוליטית" כלפי הציבור החרדי. משהובא החוק לקריאה שניה ושלישית (ישיבת י"ד באב תשס"ב 3.7.02), הוגשה ונתקבלה הסתייגות של ח"כ גפני, כי השם יהיה "חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, תשס"ב-2002"; קרי, הוסרה הזיקה השמית לשירות ביטחון, ודעת לנבון נקל באשר לסיבה. ההסתייגות התקבלה ברוב 42 נגד 40 ו-9 נמנעים (עמ' 8025). י"ט. ואולם, בהצעת החוק לא נדונה סוגיית היציאה לחו"ל של מקבלי דחיית השירות. חוק טל וחוק שירות ביטחון כ. סעיף 43(א) לחוק שירות בטחון (נוסח משולב) תשמ"ו-1986, קובע כי "מיועד לשירות בטחון ויוצא צבא הנמנה עם הכוחות הסדירים של צבא הגנה לישראל לא יצאו לחוץ לארץ אלא לפי היתר מאת שר הביטחון"; הוא הדין – בסעיף 43(ב) – ליוצא צבא שהמשך שירותו הסדיר נדחה. חוליית החיבור בין חוק דחיית שירות לחוק שירות ביטחון היא סעיף 12, שכותרתו "שמירת הוראות חוק שירות ביטחון". זו לשונו של סעיף 12: "(א) אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מסמכות השר (שר הביטחון – א"ר) לפי סעיף 36 לחוק שירות ביטחון; (ב) הוראות סעיפים 37 ו-38 לחוק שירות ביטחון יחולו על צוים לפי חוק זה, בשינויים המחויבים. (ג) בכל עניין שלא הוסדר בחוק זה, יחולו הוראות חוק שירות ביטחון". העותרים טוענים, כי חוק דחיית שירות לעצמו וחוק שירות ביטחון לעצמו, למעט ככל שהמדובר בסעיפים 38-36, ועל כן אין לגזור מסעיף 43 לחוק טל. אין בידי לקבל טענה זו, כאילו אין לערב בין שני החוקים ולא קרב זה אל זה. כ"א. סעיף 36 לחוק שירות ביטחון עניינו סמכות השר לפטור משירות ולדחות שירות; סעיף 37 קובע את התנאים לדחיית שירות; וסעיף 38 עניינו ביטול צו לפטור משירות או לדחיית שירות. עינינו הרואות כי סעיפים אלה, המשמשים את השר למטרות דחיית גיוס, משמשת מסגרת כללית לכולי עלמא לעניין גיוס, והוראות חוק טל הן מטבען שלוחה ספציפית בעניין זה, העוסקת בבני ישיבות, ועל כן היה צורך בסעיף 12. אך אין לומר בעקבות אזכור סעיפים אלה, כי אין זיקה לסעיפים אחרים בחוק שירות ביטחון, והרי סעיף קטן (ג) מחיל על כל עניין שלא הוסדר בהוראות חוק דחיית שירות את הוראות חוק שירות ביטחון, וזאת גם אם ניתן היה לדקדק ביתר בניסוח, כדי שלא לפתוח מקום לקושיות. כ"ב. אכן, את חוק דחיית שירות יש לקרוא בהרמוניה עם חוק שירות ביטחון וכמשלימו ולא כיצור לעצמו. הורתו של החוק – כפי שהראינו מעלה – בחוק שירות ביטחון, ו"הניתוק השמי" לא שינה את הזיקה, המתבטאת גם בסעיף 12. אין ספק כי חוק דחיית שירות לא בא לעולם – במהות – אלא כשלוחה של חוק שירות ביטחון. הוא בא – כאמור – לחפש דרך ומוצא מן המצב הבלתי אפשרי מבחינה ציבורית ובגדרי הגינות, שבו אחוז גדל והולך של המיועדים לשירות ביטחון אינם משרתים בצה"ל, במדינה שלצערנו טרם תמו האתגרים הקיומיים שצה"ל נועד להתמודד עמם; ושמו – צבא הגנה לישראל - לא נס ליחו. לדידי סעיף 12 לחוק דחיית שירות אינו חוליית חיבור "חלקית" לחוק שירות ביטחון, כעולה מעמדת העותרים, אלא חוליית חיבור מלאה. אכן, יכול הטוען לטעון, כי נושא החופשות כשלעצמו מוסדר בחוק זה, שכן בסעיף 2(1) נאמר כי דחיית השירות יכול שתינתן – בין השאר – למי אשר לומד בישיבה באופן סדיר, בהיקף של לא פחות מארבעים וחמש שעות בשבוע, למעט בתקופות חופשה שקבע השר (הדגשה הוספה – א"ר); ולכן – כך אולי ייטען – אין הוא בא בגדר המקרים שלגביהם חל חוק שירות ביטחון. ואולם, התשובה לכך היא בזיקה שבין שני חוקים אלה; גם אם לא כל התיאומים וה"גיהוצים" הנחוצים נעשו כדבעי, וזאת על פי פרשנות תכליתית נאותה ופשוטה. אנו לדין עינינו, וסעיף 2(1) לחוק דחיית שירות מדבר בחופשות ולא ביציאה לחו"ל, ועל כן סעיף 12(ג) לחוק דחיית שירות במקומו עומד לכל נושא חו"ל, ומשכך חל גם סעיף 43(א) לחוק שירות בטחון, ותקנה 7 לתקנות דחיית שירות מתפרשת על ידי רשויות צה"ל בעקבות סעיף 43(א) לחוק שירות ביטחון. כ"ג. כאן המקום להזכיר, כי בטופס הבקשה לצורך דחיית שירות שממלא בן הישיבה נאמר בסעיף 5 "לא אצא לחוץ לארץ ולא אשהה בחוץ לארץ אלא לפי היתר אישי שיינתן לי בלשכת הגיוס האזורית...". גם בנוסח ה"תצהיר בדבר לימודים תורניים" מצהיר בן הישיבה בסעיף 4ד' "לא אצא לחו"ל ולא אשהה בחו"ל אלא לפי היתר אישי שיינתן לי בלשכת הגיוס האזורית". עינינו הרואות, שעל דעת כל הגורמים נתקבל הרעיון הגלום בתקנה 7, שאת נוסחה ראינו לעיל. כ"ד. עיינו בפרוטוקולים של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון שעסקה בתקנות דנא, המשתרעים על פני שש ישיבות, שראשיתן בישיבה מיום 21.1.04 וסופן בישיבה מיום 28.6.05, בהן אושרו התקנות בטרם הועברו למליאתה של ועדת החוץ והביטחון ואושרו על-ידיה ביום 12.7.05. כ"ה. הנה מדיון ועדת המשנה מיום 29.11.04 עולות שתי מסקנות החשובות לענייננו: (1) המגבלות שבתקנה 7 נועדו לחול גם בתקופת החופשה; (2) רוחו של חוק שירות ביטחון ממשיכה לרחף על מעמדם של העותרים. כך לדוגמה אנו מוצאים, והבאנו אך קטעים מדיון ארוך (שיוכם הסיעתי או המוסדי של הדוברים הוסף – א"ר): אמנון דה-הרטוך (נציג משרד המשפטים): האם יציאות לחו"ל זה מעבר לחופשות, או שזה במסגרת החופשות המרוכזות? ח"כ משה גפני (יהדות התורה): הצבא מאשר על פי מה שמישהו מבקש. אם יש אח שמתחתן בכסלו, שזאת לא תקופת החופש, הצבא מחליט אם הוא נותן אישור או לא. היו"ר חמי דורון (שינוי): אתה אומר שחייל רגיל בחופשה הרגילה שלו לא יכול לצאת לחו"ל אלא בכפוף לתנאי הצבא. זה אומר שיש חפיפה בנושא של יציאות לחו"ל גם בחופשות. אם הוא יצא בחופשה, הוא לא יוכל לצאת בזמן אחר. ח"כ משה גפני: הוא גם לא יוכל לצאת בחופשה הבאה. דהינו, הגבלות הזמן הקבועות בתקנה 7 אינן מבחינות בין ימי הלימודים וימי החופשה ("אם יש אח שמתחתן בכסלו (היינו לא בחופשות ה"רגילות" - א"ר)... הוא גם לא יוכל לצאת בחופשה הבאה"). ובהמשך: שאול יהלום (מפד"ל): פה לא מדובר במקרה חריג. פה אתה לא מסייג את זה, אתה אפילו לא אומר שזה יהיה בין הזמנים אתה אומר שבשנת הלימודים הוא יכול לצאת לחודש. איפה נשמע דבר כזה? ... ביחס להמשך חלות חוק שירות ביטחון אנו מוצאים: ישי יודקביץ (משרד הביטחון, הלשכה המשפטית): בסעיף הזה קיצרנו את התקופות של החופשה. התקנות שהונחו לפני שנתיים דיברו על שלושה חודשים חופשה עד גיל 22. עכשיו צמצמנו את זה לחודש. שאול יהלום: איזה היגיון יש ב-3 חודשים? ישי יודקביץ: זה מבוסס על מבנה שנבנה במשך 50 שנה. היו"ר חמי דורון: אבל חוק טל ניסה לשנות את המבנה של ה-50 שנה.... ישי יודקביץ: בגלל שהחוק הזה רגיש לא רצינו לשנות מהסטטוס קוו שהיה קיים... ישי יודקביץ: כל נושא כזה הוא נושא רגיש. לא רצינו לעשות מהפיכות בנושא החופשות ובנושא המסלולים. הסוגיות האלו היו רדומות בפקודות הצבא. הצפנו אותן. לא רצינו לגעת בהסדרים שכל שינוי בהם הוא שינוי משמעותי. משה גפני: הצבא צודק במיליון אחוז בנושא הזה. לא הייתי נוהג במקומו אחרת ...". על העקרון המנחה ניתן ללמוד גם מדברי חבר הכנסת שאול יהלום: "לא יכול להיות מצב שאתם נותנים פריבילגיות יותר גדולות לתלמיד ישיבה גבוהה מאשר לחייל", ומדברי חבר הכנסת משה גפני: "מדובר על מקרים חריגים. מדובר על מקרים כאלה שיש אילוץ לנסוע. זה הסקטור היחיד שמוגבל ביציאה לחו"ל באופן דרמטי, ואני בעד ההגבלה". כ"ו. מן הדיון ב-29.11.04 (הנושא הוזכר גם בישיבת 27.6.05) ניתן ללמוד בעליל, כי הובהר שההסדר שבתקנה 7 המשיך ביסודו הסדר קיים, ותוך שנציג צה"ל הסביר מפורשות שיציאה לחו"ל היא ביסודה כולה על חשבון הזכאות הכללית לחופשה, פרט למקרים מיוחדים; עניין היציאה לחו"ל ככלל נתפס כחריג. כ"ז. נוכח כל אלה יכולים אנו לומר בבטחה, כי יש להביט אל הנושא כולו במבט רחב, על פי תכליתו של חוק דחיית שירות. משנחה דעתנו כי יש זיקה ברורה בין חוק שירות ביטחון לחוק דחיית שירות, יש לראות את סעיף 43 לחוק שירות ביטחון כחל על בני הישיבות, מכוח סעיף 12(ג) לחוק דחיית שירות; התקנות אינן חידוש אלא מקבעות ביסודן מצב קיים, ואין בפירוש שניתן להן על-ידי המשיב דופי, תוך שנרשמת בפנינו התחייבותו לטיפול ראוי במקרים חריגים. כ"ח. אשר לתקנה 7, משפטית - בעקבות האמור אין לראות דופי בכך שנקבעה בה הגבלת יציאה לחו"ל, כשם שנקבעה לסטודנטים מן העתודה האקדמאית, למשל; מהותית היא הובנה – כעולה מן הפרוטוקול – גם על-ידי הנציג החרדי בועדה המיוחדת והוא הגן עליה; לא ראינו כי עוררה קושי בגופים המייצגים את עולם הישיבות; והביקורת עליה, כפי שלמדנו, נמתחה דווקא מהכיוון המבקש לצמצם את היציאה לחו"ל ולא להיפך. כ"ט. רשמנו לפנינו את הודעת בא כוח המשיבים, כי המדיניות היא שככל הנחוץ ייבדקו פניות לפי תקנה 7(ב), ויאושרו בקשות לחו"ל בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיירשמו לתקופות החורגות מתקנה 7(א). לעניין זה פשיטא כי ייתכנו אירועים אישיים ומשפחתיים המצדיקים אישור. והואיל וייתכנו עיכובים מינהליים – בלשון פשוטה, בירוקרטיים (בא כוח המדינה אישית נדרש אליהם במקרים מסוימים, כנמסר על-ידי העותרים בהגינותם, כדי לסייע) - יש מקום להסרתם ככל האפשר של קשיים כאלה במקרים המתאימים, שהם כמובן החריג. על גיוס בני ישיבה ל. בטרם חתימה אביא מדברי הרב משה בוצ'קו, לשעבר ראש ישיבת עץ חיים במונטרה שבשוייץ, אשר פעלה משכבר הימים להשגת הסכם בין ישראל לצרפת באשר לחפיפת שירות חובה צבאי לגבי תלמידיה בני צרפת העולים ארצה, לימים העביר את הישיבה לישראל והיא כיום ישיבת היכל אליהו ביישוב כוכב יעקב. הרב בוצ'קו נדרש עוד בתשכ"ח לנושא גיוסם של בני ישיבות; מכתבו בעניין זה מופיע בכותרת "לחיוב גיוסם של תלמידי ישיבה" בספרו הגיוני משה, עמ' 402. תוך בירור עיוני ופילוסופי מפורט תמך בשירות הצבאי בנימוקים שונים, הן בגדרי פיקוח נפש של הציבור, צורך שהתבטא בתולדות העם היהודי בעבר, הן כדי לאפשר לרוח התורה לבוא לידי ביטוי גם בצבא, בתוך שיח של בני הישיבה עם החיילים האחרים. אופרטיבית הציע הצעה דומה למבנה ישיבות ההסדר, של שילוב שירות צבאי מקוצר עם לימוד תורה (אוסיף כי ישנו גם דגם, חיובי מאוד, שלא היה בעת כתיבת הדברים, של מכינות תורניות קדם-צבאיות שבעקבותיהן בא שירות צבאי מלא). את דבריו סיים הרב בוצ'קו באלה (עמ' 413): "מניח אני שכל זמן שהרבנים מחזיקים בשיטתם, אין על הממשלה לכפות את דעתה עליהם, כי הממשלה איננה צריכה להתערב בהשקפות של דת. אבל טענתי היא שעל תופסי התורה לדרוש זאת בעצמם! עולם הפוך ראיתי: החילוניים רוצים בנו ומבקשים שנהיה עמם בצבא, ואנחנו כמו בועטים בכך. ניתן היה לצפות שהמצב יהיה הפוך: שהם יבקשו מאתנו לשרת בישיבה, ולא בצבא, ואנחנו נפגין ונקרא: אפליה!... ויחד עם נכונותנו ודרישתנו לשרת, עלינו לדרוש בכל תוקף שיהיה לנו חלק חשוב בארגון הצבא, כדי שנוכל לפעול לכך שהצבא לא יהיה צבא חילוני כי אם – בלשון פיוטים – 'צבא של מלאכי השרת'. כי כדי ללחום מלחמת ה', עלינו לעצב את דמותו של צה"ל בדוגמה של יצירת אלהים, הלוחם מלחמה ונותן התורה – שניהם גם יחד". דברים הראויים, בכל הכבוד, להישמע. ל"א. אחתום באלה: מדינת ישראל, בדומה לתקופות אחרות בהיסטוריה היהודית, סובלת סבל עמוק ממחלוקות פנימיות, המאיימות עליה אולי יותר מסכנות קיומיות חיצוניות. חוק טל ניסה - מתוך תקוה גדולה ובמאמץ רב, ולא נוכל לומר עדיין עד כמה בהצלחה – ליצור איזון בין מגמות ערכיות מנוגדות, שביסודן פער אנושי העלול להיות הרה תוצאות של חיים ומוות. ועל כן גם התומכים באופן ערכי ומובהק בלימוד התורה כעמוד תווך מתמיד, ואני בתוכם, אינם יכולים בהגינות ליתן ידם להרחבת הפריבילגיות למי שאינו משרת. בין על פי הניתוח המשפטי בין במישור הערכי, אין לראות דופי בתקנה 7 כמות שהיא; אין מקום להרחבת אי השויון. סוף דבר: ל"ב. אציע איפוא לחברי שלא להיעתר לעתירה. התלבטתי בעניין ההוצאות, אך נוכח מצבם הכלכלי של העותרים כפי שהצהירו עליו אציע, כי נימנע ממתן צו להוצאות בפעם זו. ל"ג. עיינתי בהערתה של חברתי השופטת ארבל. כשלעצמי הייתי כורך שינוי בתקנות במבט רחב להסדרי חוק דחיית שירות (חוק טל) כולם, עם הפקת לקחים כוללת, שאני מניח כי היא מצויה על הפרק. הטעם לכך הוא, שההגבלות באשר לחופשה מוטלות על אדם - בן ישיבה - המצוי בסטטוס של דחיית שירות, קרי, שלא מילא חובתו על פי החוק – ומבחינה זו שונים בחורי הישיבות שמעבר לגיל 23-22 ושלא בחרו בשירות צבאי או אזרחי לאחר שנת הכרעה (סעיפים 6-5 לחוק דחיית שירות), ממי שמילאו חובתם לשירות צבאי. הם נותרים בסטטוס של דחויי שירות מטעם תורתם אומנותם, על המשתמע גם בהגבלות. לפיכך שינוי צריך לדעתי שיבוא בראיה כוללת, במכלול המאזן של שויוניות, זכויות וחובות, ולקחי חוק דחיית שירות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינו של השופט רובינשטיין ולפרשנות שהוא מעניק לתקנות דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, תשס"ה-2005 (להלן: התקנות), ולפיכך אף אני סבורה כי דין העתירה להידחות. עם זאת, ברצוני להסב את תשומת הלב לקושי שעולה מההסדר שבתקנות. נראה כי בבסיס ההסדר נעוצה תחושת האי שוויון הנובעת מהפטור הניתן לבני ישיבות משירות בצה"ל. לפגיעה זו בשוויון ניתן ביטוי על ידי בית משפט זה (בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481 (1998)). תחושת אפליה זו, שהינה קשה ומוצדקת, צריכה אמנם לקבל ביטוי בהסדרים החוקיים, אך יש לאזנה גם עם זכויותיהם הבסיסיות של בני הישיבות. כידוע, סעיף 6(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע מפורשות כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל". חשיבותה של זכות זו כחלק מחירות התנועה הברורה והמובנת במסגרת מדינה דמוקרטית הודגשה גם בפסיקתו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491 (1994) וההפניות שם). הגם שחופש התנועה בתוך גבולות המדינה נתפס כבעל עוצמה חוקתית גבוהה יותר מחופש התנועה אל מחוץ גבולות המדינה (בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, בפסקה 60 לפסק דינו של הנשיא ברק). הגבלה על ציבור רחב של בני ישיבות לצאת בחופשותיהם לחו"ל ללא קבלת אישור על ידי גורם שלטוני נראית על פניה בלתי מידתית וחסרת תכלית ראויה במסגרת איזון זה. כשלעצמי אני סבורה כי איזון ראוי היה יצירת הגבלות על בחורי ישיבות עד גיל 22 כפי שקבוע בתקנה 7(א)(1) לתקנות, אך ביטול הגבלות אלו מעבר לגיל 22 ככל האמור בחופשות "בין הזמנים" שבהם בחורי הישיבות רשאים שלא לשהות בישיבות. בתקופות אלו רשאים בני הישיבות לנפוש בכל מקום שיחפצו במדינת ישראל, ואם כך, מה לי אם ינפשו בארץ או יסעו מסיבה כלשהי לחו"ל באותה תקופה? הגיל שהצבתי כגבול משמש בתקנות להבחנה בין הגבלות מחמירות יותר על נסיעה לחו"ל (אחת לשלוש שנים למשך חודש ימים) לבין הגבלות מקלות יותר מעבר לגיל זה (לחלופין ניתן לבחור דווקא בגיל 23 המוזכר בסעיף 2(2) לחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002, שלאחריו ישנה הקלה במגבלה על עיסוק נוסף מעבר לשעות הלימוד בישיבה). גיל זה בא להתמודד עם תחושת האפליה של הציבור המשרת בצה"ל. בחורים אשר מתגייסים לצה"ל משרתים בו באופן סדיר כשלוש שנים, עד לגיל 21-22 בדרך כלל. בתקופת זמן זו אף הם נתונים להגבלות ביציאתם לחו"ל ונדרשים לקבל אישור מרשויות הצבא לצורך כך. לפיכך עד לגיל זה ניתן להבין את הצורך להגביל אף את בני הישיבות ביציאתם לחו"ל בחופשותיהם. עם זאת, לאחר שחרורו של חייל מהצבא אין זה מתקבל על הדעת כי הוא יאלץ לבקש אישור מגורם כלשהו על מנת לצאת לחו"ל בכל זמן שיחפץ ומכל סיבה שהיא. להגבלה זו אין כל תכלית. לכן, למצער, אין ליצור אפליה לרעת בחורי הישיבות מעבר לגיל 22 ולהגביל את יציאותיהם לחו"ל, לפחות בתקופת החופשים שנקבעו להם בתקנות. הגבלה מעבר לכך מהווה ביטוי לתחושות הקשות הקיימות אצל חלק מהציבור באשר לפטור משירות בטחון שניתן לבני הישיבות, אך תחושות אלו, מוצדקות ככל שיהיו, אינן מצדיקות יצירת הסדר ללא תכלית ראויה ואשר פוגע בזכויות אזרח. לפיכך, לצד הסכמתי לדחיית העתירה הייתי פונה למחוקק המשנה לבחון שנית את ההסדר הקבוע בתקנות לאור האינטרסים והאיזונים האמורים, ולשנותו ככל האמור בבחורי ישיבות מעל לגיל 22 או 23 שנים, כפי שהובהר. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט רובינשטיין ולהערתה של חברתי השופטת ארבל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ברוב דעות הוחלט באשר לפניה למחוקק המשנה כאמור בחוות דעת השופטת ארבל. ניתן היום, כ"ו בסיון תשס"ז (12.6.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06058030_T09.doc לח + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il