רוי צסן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5797/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5797/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: רוי צסן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 14.03.2011 בתפ"ח 8938-03-09 שניתן ע"י כב' השופטים א' טל, א' סטולר ור' לורך תאריך הישיבה: ו' באב התשע"ב (25.7.2012) בשם המערער: עו"ד מוטי לוי בשם המשיבה: עו"ד ערן זלר פסק-דין השופטת א' חיות: בפנינו ערעור על חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים א' טל, א' סטולר ו-ר' לורך) על המערער, רוי צסן, יליד 1943 (להלן: המערער) לאחר שהורשע על-פי הודאתו בעבירה של ניסיון לרצח בת זוגו לשעבר (להלן: המתלוננת) לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית המשפט גזר על המערער תשע שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות אלימות כלפי הגוף מסוג פשע, שישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג עוון וכן חייבו לשלם למתלוננת פיצוי בסך של 10,000 ש"ח. העובדות הצריכות לעניין 1. המערער והמתלוננת היו בני זוג ואף גרו יחד בדירת המתלוננת בנתניה במשך מספר חודשים (להלן: הדירה). בחודש דצמבר 2008 עלו יחסיהם על שרטון, המתלוננת ביקשה לסיים את הקשר והודיעה למערער כי לא תינשא לו. במהלך החודשים ינואר ופברואר 2009, ניסה המערער לשכנע את המתלוננת לשוב ליחסי זוגיות עימו אך היא סירבה והבהירה לו כי מבחינתה הקשר ביניהם הסתיים. ביום 2.3.2009 שוחח המערער עם המתלוננת. הוא ביקש להגיע אליה בעניין מכירת הארונות השייכים לו שהיו מצויים בדירתה והם סיכמו כי יגיע לדירה למחרת בשעה 11:00. המערער, שהחליט לשים קץ לחייו, ניסח באותו הערב מכתב בו כתב, בין היתר, כי הוא והמתלוננת החליטו לשוב ולהיות יחד והבינו כי "זו הדרך היחידה בה הדבר יקרה" וכן הוסיף כי "הם מבקשים להיקבר זה לצד זו, כך שישארו קרובים תמיד, כפי שהיו מלכתחילה". למחרת היום הגיע המערער לדירה כמתוכנן, כשהוא מצויד במכתב ובשלוש סכינים. המערער אמר למתלוננת כי הוא סובל מכאבי בטן והיא הציעה להכין לו כוס תה. בעודה עומדת במטבח כשגבה מופנה אליו, ניגש אליה המערער, נעץ את אחת הסכינים בצד השמאלי של גבה העליון, הוציא את הסכין ומיד חזר ונעץ אותה שוב בצד הימני של גבה העליון. המתלוננת החלה לצרוח, ובעודו אוחז בסכין אמר לה "את תמותי". המתלוננת התחננה בפני המערער שיניח לה, אך הוא הניף את הסכין לעברה במטרה לדקור אותה פעם נוספת. המתלוננת הצליחה להדוף את המערער שסטר לה על פניה ובשארית כוחותיה פתחה את דלת הכניסה לדירה ונמלטה החוצה. המערער רדף אחריה אל מחוץ לדירה וראשה הוטח אל הקיר. לבסוף, הצליחה המתלוננת לברוח אל מחוץ לבניין שם נחלצה שכנה לעזרתה. מיד לאחר מכן ניגש המערער אל חדר השינה בדירה, חתך את הוורידים בידיו ודקר את עצמו בבטן עם הסכינים שהביא. כתוצאה ממעשי המערער נגרמו למתלוננת שני פציעה דקירה בגבה והיא הגיעה לבית החולים במצב של "חזה אויר דם", שהיה בו כדי לסכן את חייה. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים הורשע המערער ביום 24.2.2010, על-פי הודאתו, בעבירה של ניסיון לרצח. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים הושתו על המערער העונשים המפורטים לעיל. גזר דינו של בית משפט קמא 2. בגזר-דינו התייחס בית משפט קמא להצהרתה של המתלוננת על פי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, אותה הגישה המאשימה ובה תיארה את נסיבות היכרותה עם המערער, את הזוגיות המאושרת שהיתה ביניהם בתחילה ואת כוונותיהם להתחתן, וכן את השינוי שחל בהתנהגותו של המערער לאחר שעבר להתגורר עמה. המתלוננת תיארה כי המערער הפסיק לעבוד, נעשה שתלטן ושנא את העובדה שבנה התגורר עמם בדירתה, עד שלסוף החליטה להיפרד ממנו וביקשה כי יעזוב את הדירה. המתלוננת פירטה בהצהרתה כי גם כשנה לאחר הפגיעה בה היא סובלת מקשיי נשימה ומכאבים עזים בגב ובחזה, וכי לדברי רופאהּ הכאב בחזה נובע מהחדרת נקז לריאות והוא ילווה אותה כל חייה. כמו כן ציינה המתלוננת כי היא מתקשה להתלבש בעצמה, סובלת מפחד תמידי, חוששת להיכנס לבד למעלית וסובלת מסיוטים ומנדודי שינה. עוד ציינה המתלוננת כי היא איבדה את רוב חסכונותיה, כי עבודתה נפגעה כתוצאה מקשייה הבריאותיים וכי שני בניה חזרו להתגורר עימה כדי לסייע לה. מטעם המערער העידו המערער עצמו ושני קרובי משפחתו. בן דודתו של המערער העיד כי המערער שימש לו כאח בוגר שנהג לעזור להוריו, וכי הוא נדהם כששמע על אודות המיוחס לו כיוון שהוא מעולם לא ראה אותו פוגע באדם או נוהג באלימות. בת דודתו של המערער תיארה אותו כאדם רגוע, אוהב ודואג והתייחסה להלם המוחלט שבו שרויה כל המשפחה בעקבות מעשיו. המערער מצידו הביע צער על התנהגותו וציין כי אהב את המתלוננת, כי הוא מודה לאל שהיא נותרה בחיים וכי מעשיו נעשו בעת שהיה שרוי בדיכאון. הוא הביע חרטה על מה שעשה, ביקש את סליחת המתלוננת ובני משפחתה וציין כי הוא נושא באחריות ואשמה מלאים לטעותו. בגוזרו את העונש ציין בית משפט קמא כי מדובר בעבירת אלימות חמורה במיוחד שהיא פרי תכנון מוקדם, אשר כתוצאה ממנה נגרמו למתלוננת מגבלות פיסיות ונפשיות. העובדה כי העבירה בוצעה על רקע קשייו של המערער להשלים עם רצונה של בת זוגו להיפרד ממנו, נושאת חומרה מיוחדת המצדיקה, כך צויין, החמרה בעונש. מנגד, פירט בית המשפט כי יש לשקול לזכות המערער את הודאתו וכן את החרטה והצער הכנים שהביע הן בדבריו בבית המשפט הן במכתבים שכתב. כמו כן, הוסיף בית המשפט כי מבלי לגרוע מחומרת המעשים, יש ליתן משקל מסוים לעובדה שהעבירה נעשתה כתוצאה ממצב נפשי של דיכאון בו היה המערער שרוי, וכי לאחר האירוע הוא החל ליטול בקביעות תרופות נוגדות דיכאון ששיפרו את מצבו. לבסוף, ציין בית המשפט כי יש ליתן משקל גם לעובדה שמדובר בנאשם שאינו צעיר, כבן 66, ללא עבר פלילי. טענות הצדדים 3. בערעור שהגיש טוען המערער כי מעשיו אמנם חמורים, אך כי בשים לב למכלול הנסיבות החמיר עימו בית משפט קמא יתר על המידה. המערער טוען כי נסיבותיו האישיות חריגות, והוא מונה בהקשר זה בעיקר את גילו המבוגר ואת העובדה שהוא בודד בארץ, שכן ילדיו מתגוררים בחו"ל. המערער מפנה אל ההלכה לפיה היותו של נאשם בודד בישראל מהווה נסיבה כבדת משקל לקולה בשלב גזר הדין, גם כאשר מדובר בעבירות חמורות והוא מוסיף כי דברים אלו נאמרו בעניינם של עובדים זרים או מיועדים להסגרה, אך טעמם והגיונם עימם גם בנסיבות המקרה דנן. עוד טוען המערער כי עלה לארץ לפני מספר שנים, וכי הוא "נטע זר" בכלא כיוון שאינו דובר עברית ומתקשה לתקשר עם אסירים אחרים ועם הסוהרים. לטענתו, לא עמדו קשיי המאסר הייחודיים לו לנגד עיניו של בית משפט קמא עת גזר את עונשו וכי אם היה מתחשב בשיקול זה היה פוסק לו עונש חמור פחות. לבסוף מפנה המערער לע"פ 9703/09 בהטה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.2012; להלן: עניין בהטה) וטוען כי גם באותו עניין דובר בנאשם שניסה לפגוע בבת זוגו באמצעות סכין נוכח קשיי התמודדות עם פרידה, אותו נאשם ניהל הליך הוכחות ונידון לעשר שנות מאסר, ואילו בערעורו החליט בית המשפט העליון להפחית מעונשו ולהעמידו על שש שנות מאסר בלבד. לטענת המערער, כך ראוי לעשות גם בעניינו. 4. המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. בכל הנוגע לעניין בהטה מציינת המשיבה כי שם, בניגוד להליך דנן, דובר בניסיון דקירה ולא בדקירה ממש ועל כן הטעם העיקרי להפחתה בעונש היה העדרן של תוצאות פיסיות קשות, שלא כבענייננו. כמו כן מדגישה המשיבה את חומרת העבירה במקרה דנן וטוענת כי אלמלא התושייה שגילתה המתלוננת יתכן שהאירוע היה מסתיים באופן טרגי הרבה יותר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העבירה בוצעה במקום בו המתלוננת הרגישה בטוחה - בביתה שלה - וכי תוצאות המעשה חמורות הן במישור הפיזי הן במישור הנפשי. אשר לטענות על בדידותו של המערער, טוענת המשיבה כי הוא עלה לארץ לפני כארבע עשרה שנים והיא מציינת כי המערער חי ועבד בארץ לאורך כל השנים הללו וכי לא ניתן להשוותו לעובד זר או למיועד להסגרה. לבסוף, טוענת המשיבה כי גזר הדין תואם את רמת הענישה הנוהגת לגבי עבירה של ניסיון לרצח וכי אין להתערב בעונש שנגזר. דיון 5. דין הערעור להידחות. הלכה היא כי ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, להוציא מקרים שבהם העונש חורג באופן מובהק מרמת הענישה הראויה והמקובלת בנסיבות דומות או מקום שבו נפלה טעות ברורה בגזר הדין (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פיסקה 8 (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 5625/11 זובידאת נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (טרם פורסם, 1.3.2012)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי יש הצדקה להתערבותנו בעונש שנגזר, וזאת גם בהינתן נסיבותיו האישיות של המערער והחרטה אותה חזר והביע במכתב שמסר לידינו במהלך הדיון בערעור. עבירת הניסיון לרצח היא מהחמורות בספר החוקים ובית משפט זה עמד לא פעם על החומרה הרבה הטבועה בה ועל כך שמבחינת היסוד הנפשי אין כל הבדל בינה ובין עבירת הרצח (ראו למשל: ע"פ 6297/92 ברקאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.1994)). נופך מיוחד של חומרה נילווה למעשיו של המערער בשל העובדה שניסה לרצוח את בת זוגו לשעבר ובצדק ציין בית משפט קמא כי מדיניות הענישה בעבירות אלימות המבוצעות כלפי בני זוג בכלל, ובעבירות מסוג זה הגובלות בסיכון חיים של ממש בפרט, היא מדיניות מחמירה (ראו למשל: ע"פ 4854/03 ארפנייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.2004); 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81 (1993)). אשר לעניין בהטה ממנו ביקש המערער להקיש לענייננו, מקובלת עלי טענת המשיבה כי קיים הבדל מהותי בין שני המקרים. בעניין בהטה לא הגיעו הדברים לכלל דקירה ולא נגרם למתלוננת נזק פיסי של ממש. בענייננו, לעומת זאת, אך בנס לא הסתיים האירוע בתוצאה קטלנית וגם כך הותירו מעשיו של המערער, שהיה נחוש לרצוח את המתלוננת, צלקות צמיתות בגופה ובנפשה. בהתחשב בכל אלה ובהתחשב בעובדה כי המערער עלה ארצה לפני זמן רב, לא נראה לי כי יש בטעמים שפירט כדי להצדיק הקלה בעונשו. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, י"ז באב התשע"ב (‏5.8.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11057970_V03.doc אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il