פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5796/19 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד בועז גורק פסק-דין השופט מ' מזוז: עתירה נגד החלטת המשיב 2, בית הדין הרבני הגדול לערעורים (להלן: בית הדין הגדול) לדחות על הסף ערעור שהגישה העותרת כנגד החלטת המשיב 1, בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (להלן: בית הדין האזורי) בה קבע כי יש לו סמכות לדון בתביעות שנכרכו לתביעת גירושין שהגיש המשיב 3. לצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שייקבע כי בית הדין הרבני האזורי יימנע ממתן כל החלטה בסכסוך הנדון עד להכרעה בעתירה. העותרת והמשיב 3 (להלן ביחד: הצדדים) הם אזרחים ישראליים אשר נישאו בישראל בטקס יהודי דתי בשנת 2010. לצדדים יש שני ילדים קטנים - בת ובן. בשנת 2018 הגיש המשיב 3 תביעת גירושין בבית הדין האזורי, אליה כרך תביעות בענייני רכוש, תביעה בעניין משמורת הילדים המשותפים ומזונותיהם ותביעה בעניין מזונות העותרת. העותרת מצידה ביקשה למחוק את התביעות שנכרכו לתביעת הגירושין בטענה כי בית הדין האזורי אינו הפורום המתאים לדון בהן ובטענה כי לא מתקיימים במקרה הנדון תנאי כנות הכריכה שנקבעו בפסיקה. ביום 2.8.2018 קבע בית הדין האזורי כי דיון בשאלת הכריכה יתקיים במהלך חודש נובמבר 2018, וכי על הצדדים להתייצב באופן אישי לדיון. בהמשך לכך נקבע דיון כאמור ליום 26.11.2018. לדיון ביום 26.11.2018 התייצבו המשיב 3 ובאי כוח הצדדים, בעוד העותרת לא התייצבה לדיון, מבלי שהודיעה על כוונתה שלא להתייצב אליו מראש ומבלי שנתנה הסבר מניח את הדעת לאי-התייצבותה. לפנים משורת הדין, הציע בית הדין האזורי לקבוע מועד אחר לדיון בענין סמכותו לדון בסוגיות שנכרכו לתביעת הגירושין, אך באת כוחה של העותרת הודיעה כי העותרת מסרה לה שאינה מעוניינת להתייצב בפני בית הדין כדי להציג את עמדתה בשאלת הסמכות. על כן קיים בית הדין האזורי דיון לגופו של ענין בהיעדרה של העותרת, וביום 5.12.2018 נתן החלטתו לפיה יש לו סמכות לדון בתביעות שנכרכו לתביעת הגירושין (להלן: ההחלטה בשאלת הסמכות). על החלטה זו הגישה העותרת בקשה לרשות ערעור לבית הדין הגדול. ביום 30.1.2019 קבע בית הדין הגדול כי יש לאפשר לעותרת להשמיע את ערעורה בפניו, אך התנה את קיומו של הדיון בעניין בכך שהעותרת תפקיד ערבות בסך 5,000 ₪ עד ליום 17.2.2019. משלא הפקידה העותרת את הסכום האמור, הורה בית הדין הגדול ביום 24.2.2019 על דחיית הבקשה על הסף. בחלוף כשלושה חודשים הגישה העותרת בקשה לרשות ערעור נוספת לבית הדין הגדול, במסגרתה טענה שמצבה הכלכלי לא אפשר לה להפקיד במועד את הערבות שנקבעה. ביום 15.5.2019 דחה בית הדין הגדול את הבקשה וקבע כי הבקשה הוגשה באיחור משמעותי, החורג באופן בלתי סביר מפרק הזמן שנקבע בתקנות להגשת בקשה כזו. ביום 23.6.2019 דחה בית הדין האזורי את בקשת העותרת לעיון מחדש בהחלטתו בשאלת הסמכות. מנספחי העתירה עולה שהעותרת ערערה על החלטת בית הדין האזורי בבקשתה לעיון מחדש, וכי ביום 22.8.2019 דחה בית הדין הגדול את ערעורה בציינו את הזמן הרב שחלף ממועד החלטת בית הדין הרבני האזורי בשאלת הסמכות ואת העובדה שלעותרת ניתנה בעבר הזדמנות להביא את עניינה בפני בית הדין הרבני הגדול, אך היא לא ניצלה אותה. העתירה שלפנינו מכוונת כלפי החלטות אלה, ובמסגרתה נטען שהצדדים מתגוררים בגרמניה כבר למעלה מעשור ושכל רכושם נמצא שם. עוד נטען כי שם נולדו ילדיהם, וכי למעט העובדה שהבת מחזיקה באזרחות ישראלית, לצד אזרחות זרה נוספת, למעשה אין לילדים כל זיקה לישראל. על כן נטען כי הפורום המתאים לבירור השאלות שנלוות לעניינים שנכרכו לתביעת הגירושין הוא בגרמניה ולא בישראל, כי אין לעותרת זיקה לארץ וכי אין זה מעשי לדון בארץ בסוגיות שנכרכו לתביעת הגירושין. כן נטען כי לו היו עובדות המקרה מתבררות עד תום, היה נקבע כי ראוי שהסוגיות הנדונות יידונו בבית המשפט בגרמניה. עוד נטען כי החלטת בית הדין הרבני האזורי ניתנה בהיעדר הנמקה לגופו של ענין, וכי אין בהקשר זה חשיבות לעובדת אי-התייצבותה של העותרת לדיון. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה לא יתערב בהליכים שמתקיימים בבתי הדין הדתיים אלא במקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או במקרים בהם נדרש סעד מן הצדק (ראו למשל, בג"ץ 3042/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי, פסקה 6 (1.5.2018)). העותרת לא טרחה להסביר במסגרת העתירה את עצם סירובה להתייצב לדיון בפני בית הדין הרבני האזורי, את הימנעותה מהפקדת הערבות במועד בבית הדין הגדול, ואת השיהוי בו הגישה את בקשותיה השונות. בהתנהלותה זו ויתרה למעשה העותרת על האפשרות שניתנה לה בשלב המקדמי לשטוח את טענותיה העובדתיות והמשפטיות לענין הסמכות והפורום המתאים לדון בסוגיות שנכרכו לתביעת הגירושין. בנסיבות אלה לא ראינו להתערב בשיקול דעתם הדיוני של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול. אציין עם זאת, כי מהשתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל עולה כי בית הדין הגדול לא נדרש למעשה לשאלות הסמכות והפורום הנאות לגופן, וטענות העותרת בעניין זה שמורות לה, והיא תוכל להעלותן, ככל שתבחר, במסגרת ערעור בתום ההליך שבפני בית הדין האזורי. לצד האמור, ומבלי לחוות דעה ביחס למכלול טענותיה של העותרת לגופו של עניין, אבקש להוסיף כי חזקה על בית הדין האזורי כי ייתן דעתו להלכת שרגאי, לפיה לא ניתן לכרוך את שאלת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני, אלא במסגרת "שיפוט על פי הסכמה" לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969). וראו גם: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, 159-158 (1980); בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 139 (2003); בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סג(2) 247, 308 (2009); בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 30 (‏29.6.2014); ובג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (14.2.2017)). אשר על כן, העתירה נדחית ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א באלול התשע"ט (‏11.9.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19057960_B01.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1