מדינת ישראל נ. שיכה חליל

החלטה בתיק ע"פ 5794/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5794/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: חליל שיכה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל), ב-ת"פ 2247-07-12, מתאריך 4.6.2013 תאריך הישיבה: ז' בשבט התשע"ד (08.01.2014) בשם המערערת: עו"ד חיים שוייצר בשם המשיב: עו"ד רמי עותמאן פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל), ב-ת"פ 2247-07-12 (גזר הדין ניתן בתאריך 23.4.2013; החלטה משלימה לעניין מקום ביצוע עבודות השירות, ניתנה בתאריך 4.6.2013). 2. המשיב, יליד שנת 1982, הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות כשהעבריין נושא נשק קר (עבירה לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 23.6.2012, בסביבות השעה 20:56, חלף המתלונן, יליד שנת 1996, בן דודו של המשיב, בסמוך למספרה שבבעלותו של המשיב. באותה העת עבד המשיב במספרה וסיפר את חברו של המתלונן. המתלונן דפק על זכוכית הוויטרינה של המספרה ובתגובה דרש המשיב מהמתלונן לעזוב את המקום. לאחר שהמתלונן לא שעה לבקשותיו של המשיב, יצא המשיב מן המספרה, ובינו לבין המתלונן התגלע ויכוח מילולי שכלל דחיפות הדדיות. לאחר מכן, חזר המשיב למספרה. המתלונן, מצידו, נשאר להתבונן מבעד לזכוכית הוויטרינה של המספרה. בתגובה, יצא המשיב, שוב, מהמספרה כשהוא אוחז במספריים ובתער גילוח. המשיב והמתלונן המשיכו להתווכח. או-אז, נגח המשיב בפניו של המתלונן, כופף את ראשו של המתלונן קדימה אל אזור בטנו, ולאחר מכן דקר את המתלונן באמצעות המספריים פעם אחת בצלעות השמאליות של המתלונן ופעמיים בגבו של המתלונן. אנשים שהיו במקום הפרידו בין השניים והמשיב חזר למספרה. בהמשך פונה המתלונן לבית חולים ושם עבר ניתוח כירורגי. כתוצאה מהדקירות נפגע המתלונן, בין היתר, בטחול. 3. לאחר שמיעת טיעונים לעונש ולאחר שהונח בפניו תסקיר שירות מבחן בעניינו של המשיב, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המשיב את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ו-4 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור בתקופה זו את העבירה שבה הורשע). כן חייב בית המשפט המחוזי הנכבד את המשיב לשלם למתלונן פיצוי בסך של 1,500 ש"ח. מכאן ערעורה של המדינה על קולת העונש. לנוכח הסכמתם של הצדדים – עוכב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד עד למתן פסק הדין בערעור (ראו: החלטת חברי, השופט י' דנציגר, מתאריך 8.9.2013). 4. לאחר עיון בהודעת הערעור ובחומר שצורף אליה ושמיעת טענות הצדדים בפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כמבואר בפיסקה 9 שלהלן, וכך אציע לחברי ולחברתי שנעשה. אביא להלן, בתמציתיות, את נימוקי למסקנתי האמורה. 5. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא רק במקרים חריגים של סטייה משמעותית ממדיניות הענישה ההולמת, או הראויה, על פי נסיבות העניין (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). על אף שאין להקל ראש בחומרת מעשיו של המשיב, אשר על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, דקר את המתלונן בגופו, באמצעות מספריים, שלוש פעמים (ולא פעמיים כפי שנכתב בגזר הדין) – המקרה שלפנינו איננו אחד מאותם מקרים חריגים שבהם מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בעיקרי העונש שנגזר על המשיב, וזאת לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון (ובכפוף לסייג שיובא בפיסקה 9 שלהלן). 6. אכן "חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם פתרון סכסוכים בנשק קר, או חם ועל בית המשפט לתרום למאמץ למגר את הנגע" (ראו: ע"פ 2161/13 חבשי נ' מדינת ישראל (16.5.2013)). יחד עם זאת, הענישה היא לעולם אינדיבידואלית (ראו, למשל: ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' דניס ברזינסקי (22.3.2010) (להלן: עניין ברזינסקי)). הדבר נכון במודגש לנוכח הוראות תיקון 113 לחוק העונשין, מכוחן אנו מונחים לקבוע עתה את "העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה", תוך שמירה על "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (ראו: סעיפים 40א ו-40ב לחוק העונשין; ההדגשות הוספו – ח"מ; עיינו גם: ע"פ 2849/13 מדינת ישראל נ' טגבה (13.8.2013) (להלן: עניין טגבה), בפיסקאות 11-10). 7. השיקולים הפרטניים במקרה שבפנינו מצדיקים את העונש שנגזר על המשיב, על אף שאין להקל ראש, כאמור, בחומרת מעשהו, ואבאר: נסיבותיו האישיות של המשיב – היותו אדם בן 31 (בעת מתן גזר הדין), נורמטיבי, בעל משפחה (נשוי ואב לשני פעוטות), ללא עבר פלילי, העובד לפרנסתו מאז ומתמיד – מלמדות כי האירוע שבעקבותיו הורשע, חרף היותו חמור, היה בבחינת מעידה חד פעמית. יתר על כן – נסיבותיו המיוחדות של האירוע מעידות, אף הן, על כך שלא מדובר במקרה המצדיק את מיצוי הדין עם המשיב. אכן, אין ענייננו באירוע של דקירה בנשק קר, שאדם נשא עימו, חו"ח, מתוך כוונה תחילה לעשות בו שימוש לתקיפתו של אדם אחר. מדובר בהתרחשות ספונטאנית שאליה נקלע המשיב, "בעידנא דריתחא", לאחר שהמתלונן התגרה בו, בזמן עבודתו, ללא סיבה נראית לעין. כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר דינו, המשיב אף ניסה, בתחילה, לסיים את האירוע בדרך מתונה. בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי לא ניתן גם לשלול את האפשרות שהמשיב (שהיה בעיצומה של עבודתו במספרה) יצא מחוץ למספרה, לעבר המתלונן, כשהמספריים בידיו, לאור עבודתו, ולא מתוך כוונה תחילה לעשות בהם שימוש כנגד המתלונן – והגיונה של סברה זו מונח בצידה, בנתונים שנתבררו. זאת ועוד – תסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב, שהיה חיובי בעיקרו, בא בהמלצה להשית על המבקש עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד עונשים נלווים – ואף המלצה זו יש בה כדי להטות את הכף לעבר קביעת עונשו של המשיב ברף הנמוך של מתחם הענישה ההולם לעבירה בנסיבותיה. 8. לכל הנתונים הנ"ל מתווספים בענייננו גם שיקולים נוספים: הפגיעה במשפחתו של המשיב והנזק שנגרם למשיב בעקבות האירוע והשלכותיו – לרבות מעצרו, מאחורי סורג ובריח, למשך מספר שבועות בעקבות ביצוע העבירה (ראו: סעיפים 40יא(2)-(3) לחוק העונשין); הודאתו של המשיב בעבירה שיוחסה לו, נטילת האחריות על המעשה (ראו: סעיפים 40יא(4) ו-(6) לחוק העונשין); הבעת הצער והחרטה מצידו, ומאמציו לפיצוי המתלונן, בן דודו, אשר כפי שנמסר לנו מפי בא-כוחו של המשיב בדיון שנערך בפנינו – מחל לו (ראו: סעיף 40יא(5) לחוק העונשין). 9. לנוכח מכלול השיקולים הנ"ל, ובהתחשב בהלכה שלפיה ערכאת הערעור איננה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם (ראו ע"פ 7348/11 מדינת ישראל נ' שמעון אוזן (26.12.2011)) – דעתי היא כי בעיקרו של דבר אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ובעיקר העונש שהושת על המשיב, אשר בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפנינו, לא ניתן לומר כי הוא סוטה באופן משמעותי ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירה שבה הורשע (השוו: עניין טגבה; עניין ברזינסקי; ע"פ 11940/05 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (22.2.2006); ע"פ 8585/04 פסחוב נ' מדינת ישראל (2.1.2006)). יחד עם זאת, הנני סבור כי יש מקום להתערבות מסוימת ברכיב המאסר על תנאי שהושת על המשיב, כך שבגדרו של התנאי האמור תבוא כל עבירת אלימות שהמשיב יעבור בתוך 3 שנים ממועד תום תקופת עונש המאסר שהושת על המשיב (שירוצה בדרך של עבודות שירות). ההחמרה המסוימת ברכיב זה (הן בהיקפו של התנאי והן במשך תקופתו) נדרשת כאן לצורך הרתעתו של המשיב מפני ביצועה של עבירת אלימות נוספת, לנוכח עונש המאסר המתון שהושת עליו. יש, איפוא, לקוות כי המשיב אכן יוכיח שמדובר היה במעידה חד פעמית וכי אירוע דומה לא יישנה. 10. אשר על כן – אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור בחלקו, כאמור בפיסקה 9 שלעיל. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: לא בלי התלבטות, אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט ח' מלצר. צודקת המערערת כי ככלל, נאשם שדקר אדם אחר בנשק קר וגרם לפציעתו צפוי לעונש של מאסר בפועל אותו ירצה מאחורי סורג ובריח. לא ניתן להסכין עם כך שוויכוח על עניין של מה בכך יתדרדר לכלל התנהגות מסכנת חיים (ראו למשל: ע"פ 6176/12 ‏ ‏שווק נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (13.1.2013)). יחד עם זאת, ובמיוחד כאשר בית המשפט קמא כבר אמר את דברו – דומה שאין להתערב בשיקול דעתו, בשים לב לשילוב המיוחד בין נסיבותיו החריגות של המקרה, אשר במרכזן ניצבת העובדה שהמשיב לא הצטייד ב"נשק" גרידא אלא החזיק במספריים ששימשו לדקירה כחלק מעבודתו שבה הופרע במפתיע, לצד נסיבותיו האישיות המעידות על חרטה כנה ושיקום. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. מאחר שחלפו למעלה מ-6 חודשים מאז שניתנה חוות-דעתו של הממונה על עבודות השירות, לעניין התאמתו של המשיב לריצוי עונש המאסר שהושת עליו בדרך זו – אנו מורים כי הממונה על עבודות השירות יגיש לבית-המשפט, עד לתאריך 8.5.2014, חוות-דעת עדכנית בנוגע למשיב. עם קבלת חוות-הדעת האמורה – התיק יובא בפנינו לשם מתן החלטה משלימה. ניתן היום, ‏ב' בניסן התשע"ד (‏2.4.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13057940_K03.doc נח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il