הר המוריה ע"ר נ' ירושלים ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 57906-12-24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: תנועת בני הר המוריה נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל – מחוז ירושלים 2. הוואקף המוסלמי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד ברוך בן יוסף פסק-דין השופט דוד מינץ: בעתירה שלפנינו התבקש לקיים דיון דחוף בעניינה של החלטת משיבה 1 (להלן: המשיבה) "למנוע את צעדת המכבים דרך שער שכם תוך קיום מחאה מול משרדי הוואקף המוסלמי בעיר העתיקה של ירושלים, בלילה השני של חג החנוכה (26/12/2024)". בעתירה נטען כי המשיבה סירבה לבקשת העותרת לאפשר לה קיום צעדה במסלול המבוקש על ידה, תוך קיום מחאה מול משרדי משיב 2. כן צוין כי ביום 12.12.2024 התקבל אישור מטעם המשיבה לקיום הצעדה במסלול אחר, דרך שער יפו, ללא אפשרות לקיים את המחאה מול משרדי משיב 2. לעמדת העותרת מדובר בהחלטה פסולה, בלתי סבירה ובלתי מידתית בעליל, הלוקה בחוסר תום לב והמבטאת מדיניות מפלה. כן טענה העותרת כי יש לכבד את חופש הביטוי וחופש ההפגנה שלה ואת רצונה לקיים צעדה והפגנה בהתאם לבקשתה. דין העתירה להידחות על הסף שעה שהעותרים לא פרשו תשתית עובדתית, ולוּ מינימאלית, לביסוס עילה להתערבות בית משפט זה. מהעתירה עצמה עולה כי הלכה למעשה התקבל אישור לקיום הצעדה, הגם כי במסלול שונה מזה שמבוקש על ידי העותרת. אלא שלא רק שאישור המסלול החלופי תואר על ידי העותרת באופן לקוני, המסמך שצורף על ידה ובו נימוקי המשיבה אינו קריא בעליל (כפי שמציינת העותרת בעצמה). אין מדובר אפוא במסד עובדתי המאפשר להידרש לעתירה כדבעי. במאמר מוסגר ייאמר, גם אם למעלה מן הצורך, כי אין מקום להנחתה של העותרת כי בכל מקרה אין מקום להגבלה כלשהי על רצונה להביע את מחאתה. אין חולק שלצד חשיבותה ומעמדה הרם של הזכות להפגין, הרי שגם זכות זו, ככל זכויות היסוד, איננה זכות מוחלטת, ובנסיבות המתאימות יש לאזן בינה לבין זכויות אחרות או אינטרסים ציבוריים חשובים (בג"ץ 5078/20 פדידה נ' משטרת ישראל – מפקד מחוז ירושלים ניצב דורון ידיד, פסקה 19 (19.8.2020); בג"ץ 5936/23 ח"כ יצחק וסרלאוף נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 7 (30.5.2024)). העתירה נדחית אפוא. ניתן היום, כ"ב כסלו תשפ"ה (23 דצמבר 2024). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט