אמיר יהל נ. בית הדין הארצי לעבודה

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5787/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא העותר: אמיר יהל נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. עיריית נס ציונה 3. מדינת ישראל – הממונה על הגמלאות 4. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד צבי שילה פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 28.6.2021 (כבוד השופטים ל' גליקסמן, ר' פוליאק, א' סופר ונציגי הציבור גב' ש' זילברשטיין-היפש ומר ש' ויצמן; ע"ע 7242-12-20), שבמסגרתו נדחה ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 24.11.2020 (כבוד השופטת הבכירה י' שטיין, ונציגי הציבור מר י' קשי ומר י' משה; סע"ש 53569-06-20) (להלן: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). מדובר בתביעה חוזרת שהגיש העותר לבית הדין האזורי בנוגע לגמלה המגיעה לו לטענתו מקופת הפנסיה שבה הוא מבוטח, ושנדחתה זו הפעם השנייה. העותר, יליד 1941, עבד בשירות המדינה ולאחר מכן שימש כמבקר בעיריית נס ציונה עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2007; והמשיבה 4 (להלן: מבטחים), ביטחה אותו בקופת פנסיה במהלך עבודתו בשירות המדינה וכיום משתתפת בתשלום גמלתו. מבטחים פועלת על פי התקנון האחיד לקרנות הפנסיה שנכנס לתוקף בשנת 2003 (להלן: התקנון), ומחשבת את השתתפותה בגמלתו של העותר על פי הוראותיו. לטענת העותר, גמלה זו מחושבת בחסר; ולעמדתו על פי ההסכם לרציפות זכויות לגמלה שנחתם בשנת 1973 בין המדינה ובין קרנות הפנסיה הוותיקות (להלן: הסכם הרציפות), הוא זכאי לגמלה המחושבת לפי משכורתו האחרונה בעירייה. תמצית ההליכים בעניינו של העותר 2. בשנת 2006 הגיש העותר לבית הדין האזורי תביעה בגין הפרשי גמלה מקופת פנסיה שהיה סבור ששולמה לו בחסר, וסעדים נוספים שאינם מעניינו של ההליך הנוכחי (להלן: התביעה הראשונה). עיקר המחלוקת נסב על השאלה אם חישוב סכום ההשתתפות של מבטחים בגמלה צריך להיעשות על פי הוראות התקנון כנטען על ידה, או על פי הסכם הרציפות כנטען על ידי העותר. ביום 10.2.2010 דחה בית הדין האזורי את תביעתו של העותר, וקבע כי מבטחים חישבה את גמלתו כדין. בהחלטה זו נסמך בית הדין האזורי על קביעותיו של בית הדין הארצי ב-ע"ע 754-05 קוריצקי נ' מדינת ישראל – הממונה על הגמלאות במשרד האוצר (20.5.2009) (להלן: עניין קוריצקי), שם נדון והוכרע היחס הראוי בין הוראות התקנון להוראות הסכם הרציפות. בתמצית ייאמר, שבעניין קוריצקי קבע בית הדין הארצי כי עם כניסתו של התקנון לתוקף בוטלו ההוראות הרלוונטיות בהסכם הרציפות, ולפיכך קופות פנסיה כמבטחים חייבות בתשלום גמלה בהתאם להוראות התקנון. העותר הגיש ערעור לבית הדין הארצי על פסק דינו של בית הדין האזורי בעניינו, ואולם ערעור זה הוגש נגד המדינה בלבד (ולא נגד מבטחים) ובהמשך נמחק לבקשתו של העותר (ביום 10.2.2011). בין לבין, הוגשה עתירה לבג"ץ על פסק הדין בעניין קוריצקי (בג"ץ 2944/10), שהוכרעה ביום 13.10.2015 לאחר שפסקי הדין של בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר הפכו זה מכבר חלוטים. במסגרת העתירה ביקשו העותרים לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין קוריצקי, ולקבוע כי כניסתו לתוקף של התקנון האחיד לא ביטלה את הוראות הסכם הרציפות. בית המשפט העליון קיבל את עמדתם של העותרים, וקבע כי יש לחשב את גמלתם על פי הסכם הרציפות (בג"ץ 2944/10 קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.10.2015); להלן: בג"ץ קוריצקי). 3. כעשר שנים לאחר שניתן פסק הדין בעניינו של העותר בתביעה הראשונה וכחמש שנים לאחר שניתן פסק הדין בבג"ץ קוריצקי, חזר העותר והגיש תביעה נוספת לבית הדין האזורי – שבה ביקש להורות לממונה על הגמלאות ולמבטחים לחשב את גמלתו לפי הוראות הסכם הרציפות; תביעה זו היא העומדת במוקד ההליך דנן (סע"ש 53569-06-20; להלן: התביעה השנייה). הנתבעים שם (הם המשיבים 4-2 בעתירה שלפנינו) טענו לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין; ועוד נטען, לגופם של דברים, כי ההלכה שנקבעה בבג"ץ קוריצקי כוחה יפה רק במקרים שבהם פרישת העובד לגמלאות היא משירות המדינה – וזאת בשונה מעניינו של העותר, שפרש לגמלאות בהיותו עובד עירייה. בהמשך לכך, העותר הגיש הודעה לבית הדין האזורי, שנחתמה על ידו ולא על ידי בא כוחו הגם שהיה מיוצג, ובמסגרתה ביקש העותר מבית הדין לדחות את תביעתו, מנימוקים שהוצעו על ידו ותוך מתן זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בנסיבות אלה הורה בית הדין האזורי על דחיית התביעה השנייה בפסק דין קצר, תוך שציין כי "נראה שכל רצונו של התובע היה מלכתחילה להגיש תביעה זו לבית הדין רק על מנת להגיע לבית הדין הארצי. בנסיבות אלו, אין מקום להמשיך ולהידרש לעניינו, ויש לדחות את תביעתו כבר עתה". ביום 3.12.2020 הגיש העותר לבית הדין הארצי ערעור על פסק הדין בתביעה השנייה, וביום 28.6.2021 הערעור נדחה. בפסק הדין נקבע כי "המערער אינו יכול לחזור בו ולעתור כי בית דין זה ידון במסגרת הערעור בתביעה שהייתה צריכה להתברר בבית הדין האזורי, ובכך לעקוף את בית הדין האזורי לאחר שהמערער הסיק שבכוונתו לקבל את טענת מעשה בית דין שהעלו המשיבות ולדחות על הסף את התביעה". עוד הוסיף בית הדין הארצי, כי מקובלת עליו עמדת המשיבים שלפיה נוצר מעשה בית דין בעניינו של העותר, המונע ממנו להעלות את טענותיו, וזאת מבלי להביע עמדה אם הפסיקה בבג"ץ קוריצקי חלה בעניינו של העותר אם לאו. טענות העותר בעתירה 4. העותר סבור כי יש להורות על ביטולו של פסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי, מחמת טעות משפטית שנפלה בו. לעמדתו, הוראות פסק הדין בבג"ץ קוריצקי חלות עליו, ועל כן שומה על המשיבים לחשב את גמלתו בהתאם להוראות פסק הדין. עוד טוען העותר, כי פסק הדין בתביעה הראשונה לא יצר מעשה בית דין בעניינו, וכי משנקבעה בבית המשפט העליון הלכה חדשה ששינתה את המצב המשפטי הקיים, יש לשוב ולדון בטענותיו. דיון והכרעה 5. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף אף בלא להידרש לתגובות מאת המשיבים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטותיהן של ערכאות אלה תיעשה במשורה ובמקרים נדירים בלבד, המקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ושורת הצדק מחייבת בנסיבות המקרה התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, פסקה 8 (1986); וכן ראו מיני רבים: בג"ץ 2349/20 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (6.4.2020)). במקרה דנן, אמות המידה המחמירות הללו אינן מתקיימות; ויובהר כי לא מצאנו טעות משפטית שנפלה בהחלטת בית הדין הארצי, לא כל שכן טעות בסוגיה עקרונית או בעלת השלכות רוחב. עתירתו של העותר מבוססת על הטענה שלפיה יש להחיל בעניינו את קביעותיו של בית משפט זה שנקבעו בבג"ץ קוריצקי. ואולם, פסק הדין בבג"ץ קוריצקי ניתן מספר שנים לאחר שפסקי הדין של בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר כבר הפכו חלוטים, ומשכך קבע בית הדין הארצי כי דין התביעה השנייה להידחות בשל מעשה בית דין. נוסף על כך, בעוד העותר סבור כי ההלכה שנקבעה בבג"ץ קוריצקי חלה בעניינו, המשיבות מצידן מכחישות טענה זו – ומחלוקת זאת לא נדונה ולא הוכרעה על ידי בתי הדין לעבודה, וזאת משום שהעותר בחר לוותר על בירור התביעה השנייה. בכל הנוגע לקביעתם של בתי הדין לעבודה כי בעניינו של העותר נוצר מעשה בית דין, הטענות שמעלה העותר בעתירתו הן בעלות אופי ערעורי גרידא – ומשכך אינן מקימות עילה להתערבותנו. זאת ועוד. לא ניתן לברר לראשונה בגדרי העתירה דנן, את המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשאלה אם ההלכה שנקבעה בבג"ץ קוריצקי חלה בעניינו של העותר אם לאו. העותר הוא שוויתר על בירור מחלוקת זאת, שעה שביקש מבית הדין האזורי ליתן פסק דין הדוחה את התביעה השנייה, ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה שלפנינו. בעניין זה מקובלת עלינו עמדתו של בית הדין הארצי, כי לא ייתכן שתובע שביקש מהערכאה הדיונית לדחות את תביעתו, יבקש לנהל את הדיון לגופו לראשונה לפני ערכאת הערעור; והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מבוקש לברר את המחלוקת לראשונה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. סוף דבר 6. התוצאה היא שהעתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ז בתשרי התשפ"ב (‏3.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ 21057870_G01.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1