חיים אופק ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 5787/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5787/10 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערערים: חיים אופק ואח' נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. משרד האוצר 3. סגן החשב הכללי לשעבר 4. חברת הדרי ישראל בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 13.05.2010 בתיק א 8319/06 שניתן על ידי כבוד השופט משה רביד תאריך הישיבה: י"ב באב התשע"ב (31.07.2012) בשם המערערים: עו"ד יוסף בנקל; עו"ד צחי הראל בשם המשיבים: עו"ד דינה דומיניץ פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד), שדחה תובענה של המערערים לסעד הצהרתי. 2. המערערים היו בעלי זכויות חכירה במקרקעין שהיו ידועים כ"פרדס חסכון בצומת סביון", חליפים של בעלי זכויות כאמור ויורשים של בעלי הזכויות. זכויות החכירה ניתנו במסגרת פרויקט שנעשה בשנות ה-50 של המאה הקודמת שבו הוצע ליחידים לחכור פרדסים בתנאים כלכליים מיטיבים. אין צורך לתאר בפירוט את המסגרת העובדתית והמשפטית. תקופת החכירה נקבעה ל-49 שנים עם אפשרות הארכה ל-49 שנים נוספות. בתובענה שהגישו ביקשו המערערים כי בית המשפט יצהיר שתנאי החכירה, הן לגבי התקופה המקורית והן באשר לתקופת ההארכה, אינם כוללים זכות של המחכיר לקבל חזרה את המקרקעין אם ייעודם של המקרקעין ישונה מייעוד חקלאי לייעוד אחר. בית המשפט קיבל את טענתם של המשיבים כי התובענה התיישנה. 3. התברר, כי בין המסמכים עליהם חתמו רוכשי זכויות החכירה בשנות ה-50 נכלל יפוי כוח לפיו מיופי הכוח רשאים לחתום בשם הרוכשים על הסכמי החכירה. בין מיופי הכוח נכללו בעלי תפקידים שונים במשרד האוצר, כולל החשב הכללי וסגנו. עוד התברר, כי בשנת 1968 חתם סגן החשב הכללי דאז (הוא המשיב 3), בשם החוכרים, על חוזה חכירה עם רשות הפיתוח. חוזה החכירה כלל סעיף, שמספרו 24, בנושא שינוי הייעוד. בסעיף נאמר, בין השאר, כי אם ייעודה של הקרקע ישונה למגורים, לתעשייה או לצרכי ציבור רשאי המחכיר "להביא לידי סיום מוקדם את תקופת החכירה...". עוד נקבע בסעיף כי אם ישונה הייעוד כאמור, והמחכיר יסיים את תקופת החכירה, זכאי החוכר "לפיצויים מלאים מהמחכיר עבור המוחכר במטע על אדמה חכורה...". תקופת החכירה המקורית עמדה לפקוע בשנת 2006. בסמוך לכך פנו המערערים למינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל) בדרישה להאריך את תקופת החכירה ולחתום על חוזים שלא יכללו הוראה דומה לזו שבסעיף 24 האמור בכל הנוגע לזכותו של המחכיר לסיים את החכירה במקרה של שינוי ייעוד. המינהל דחה את הדרישה ובעקבות זאת הוגשה התובענה. 4. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את התובענה מחמת התיישנות. נקבע, כי מירוץ ההתיישנות מתחיל בשנת 1968 בעוד שהתובענה הוגשה בשנת 2006. התקופה החלה, כך נפסק, מעת שהמשיב 3 חתם בשנת 1968 על ההסכם, שכלל את סעיף 24 בנושא שינוי הייעוד. זהו אותו סעיף שהחוכרים מתנגדים לו. 5. אין צורך להידרש לטענותיהם של המערערים לגופם של דברים, טענות שמכוונות להראות כי לפי ההבטחות והמצגים שנעשו מצד המשיבים בשנות ה-50, הרי זכויות החכירה הן בלתי מוגבלות, ובוודאי שלא היו אמורות לכלול הוראה בנושא שינוי הייעוד, דוגמת זו שנכלל בסעיף 24 הנזכר. 6. המערערים טוענים, בין היתר, כי עילת תביעתם נולדה אך בשנות האלפיים, רק מעת שהמינהל הודיע כי אין בכוונתו לחדש את החכירה. אנו סבורים שבדין נדחתה טענה זו ובדין נקבע כי התובענה התיישנה. המערערים (או קודמיהם) ידעו על דבר כלילתו של סעיף 24 עוד בשנות ה-60 של המאה שעברה. בכתב תביעתם הם ביקשו להצהיר כי זכויות החכירה שקיבלו, לגבי התקופה המקורית ותקופת החידוש, לא כללו הוראה לפיה למחכיר יש זכות לסיים את החכירה בשל שינוי ייעוד. כלומר, טענותיהם לא התייחסו אך ורק לתקופת ההארכה, אלא אף לתקופה המקורית. כל זאת כאשר הם (או קודמיהם) ידעו, כאמור, עוד בשנות ה-60 כי ההסכם כולל את הסעיף המסוים בכל הנוגע לשינוי ייעוד. משכך, הם היו אמורים להציג את השגותיהם בעניין עוד לפני שנים רבות. משהם לא עשו כן, צדק בית משפט קמא בדחותו את התובענה בשל התיישנות. 7. אי לכך, הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ט באלול התשע"ב (06.09.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10057870_S07.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il