אסף נמרוד נ. עדה חריטן

פסק-דין בתיק רע"א 5780/05 בבית המשפט העליון רע"א 5780/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המבקש: אסף נמרוד נ ג ד המשיבים: 1. עדה חריטן 2. שרון חריטן 3. אריה חריטן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.5.05 בת"פ 323/05 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' אליעז תאריך הישיבה: י"א בחשון תשס"ז (2.11.06) המבקש: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד א' בן שמחון, עו"ד ש' הררי פסק-דין השופטת ע' ארבל: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ר' שטרנברג אליעז), אשר דחה את בקשתו של המבקש לבטל את פסק הבוררות שניתן במחלוקת בין הצדדים. 1. המשיבה 1 ובעלה המנוח, יעקב חריטן (להלן: חריטן), רכשו משק בחניאל- מושב עובדים להתיישבות בע"מ (להלן: האגודה). האגודה הגישה נגד בני הזוג תביעה כספית, שבמסגרתה ייצג המבקש את בני הזוג. פסק הדין שניתן חייב את חריטן לשלם לאגודה סכום של 210,875 שקל ישן. במהלך פעולות ההוצאה לפועל של פסק הדין הגיעו הצדדים להסדר, לפיו האגודה תספק לבני הזוג חריטן דיור חלופי לכל חייהם, המשק שהיה שייך לבני הזוג חריטן יימכר, ומכספי התמורה ישולם החוב לאגודה בהתאם לפסק הדין. המבקש התמנה ככונס נכסים לביצוע הסדר זה. בהליכים משפטיים נוספים שהתקיימו בין בני הזוג חריטן לאגודה, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, לפיה בנית ביתם של בני הזוג תעבור לאחריותם של בני הזוג, ללא צורך בכונס נכסים. האגודה תצא ידי חובתה להעמדת דיור חלופי לבני הזוג באמצעות תשלום של 26 אלף דולר לידי בני הזוג חריטן, כאשר סכום זה ישולם מתוך פיקדון שהופקד בהוצאה לפועל על ידי המושב. 2. המשיבים, שהינם יורשיו של יעקב חריטן, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המבקש, בטענה שנותרו בידיו כספים שהוא חייב בהעברתם לידיהם. בהסכמת הצדדים הועבר הסכסוך לבוררות בפני כב' השופט (בדימוס) יעקב שמעוני. סמכות הבורר צומצמה לסעד שהתבקש בסעיף 63א לכתב התביעה, שעניינו בשאלה האם נותרה יתרה לאחר מכירת המשק של חריטן, שהיה על המבקש להעבירה למנוח. לצורך זה הוסמך הבורר להכריע בשאלה מי היה צריך לשאת בתשלום הסך של 26 אלף דולר עבור הדיור החלופי: המושב או חריטן, וכן בשאלה האם היה המבקש רשאי וצריך לנכות סכום זה מן הסכום ששולם עבור המשק. 3. ביום 13.1.05 ניתן פסק הבוררות, לפיו חויב המבקש לשלם למשיבים סך של 63,088 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום 14.7.87 בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות. הבורר קבע כי המבקש הורה לרוכשי המשק של חריטן להפקיד חלק מהתשלום השלישי בהוצאה לפועל, על מנת להבטיח את הסכום שהינו תנאי לפינוים של בני הזוג חריטן מהמשק. עוד קבע הבורר כי סכום זה, שעמד על 83,000 ₪, הופקד בידי המבקש, אך הסבריו של המבקש כיצד חולק סכום זה אינם ברורים, אינם מדויקים, ומגובים במעט מאוד מסמכים. לפי חישוביו של הבורר, על המבקש להשיב למשיבים, כאמור, סכום של 63,088 ₪. 4. בעקבות פסק זה עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה על ביטולו של פסק הבוררות בעילות הקבועות בסעיף 24(3), (5), (7), (8), (9), (10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המבקש טען כי המשיבים לא הוכיחו שהסכום הנדרש אכן עוכב על ידו. לטענתו, כל הוצאה שהוציא אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ואישר את פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי המבקש לא הצליח להוכיח את עילות הביטול להן טען, ולא הצליח לערער את הקביעה המבוססת בפסק הבוררות. בית המשפט ציין כי אין חולק שהמבקש לא הגיש כלל דין וחשבון על פעילותו במסגרת כינוס הנכסים. 5. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותר המבקש כי נעניק לו רשות ערעור. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי הבורר כלל לא דן בשאלה בה הוסמך לדון, שהינה האם נותרה בידי המבקש ככונס נכסים יתרת כספים המגיעה למשיבים בעקבות מכירת המשק של בני הזוג חריטן. לטענתו, במקום זאת דן הבורר בשאלות אחרות שהינן בגדר הרחבת חזית. עילות נוספות לביטול פסק הבוררות, לטענת המבקש, הינן פסיקה בניגוד לדין המהותי, איחור רב במתן פסק הבוררות והטעיית הבורר על ידי המשיבים. המבקש סבור כי אין חלות על הבקשה ההלכות הנוגעות למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, מכמה טעמים: ראשית, לטענתו, מאחר שבעניין זה דנה רק ערכאה אחת. שנית, עולה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, והיא האם יש חובה להחזיר את הדיון בעניין אישור או ביטול פסק בוררות לאותו שופט אשר העביר חלק מהתובענה לדיון בבוררות ועיכב את המשך ההליך בתובענה עד שיחזור העניין מהבוררות. שלישית, בית משפט קמא, לטענתו, לא דן לגופו של עניין בעילות הביטול והגיעה לתוצאה הנוגדת את החוק ואת ההלכה הפסוקה. 6. המשיבים טוענים כי הבורר לא חרג מסמכותו, וכי הסכומים הנקובים בתביעתם נכונים ליום עריכת החוזה עם רוכשי המשק. כן דוחים הם את טענותיו בעניין הטעיית הבורר וניהול בלתי תקין של הדיון. עוד הם טוענים כי אין מקום ליצור פרשנות לפיה צריך אותו מותב שהעביר את העניין לבוררות לשוב ולדון בעניין לאחר חזרתו מבוררות. לטענתם אין חלים העקרונות הקבועים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. 7. לאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה ידועה היא כי בקשות רשות ערעור הנוגעות לביטול או לאישור פסקי בוררות לא תתקבלנה אלא במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו רע"א 4498/05 כהן נ' גרדנר, תק-על 2006(1) 4417; רע"א 443/03 מעדי נ' פרידמן, תק-על 2003(3) 54). הלכה זו חלה, מן הסתם, גם במקרה דנן, בו דן בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק בוררות. ואכן, המחלוקת בין הצדדים במקרה דנן אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה יש לדון בסוגיה האם יש להחזיר עניין שהועבר לבוררות לידי אותו מותב או לידי אותו שופט אשר החליט על העברת העניין לבוררות. סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי עניין שהועבר על ידי בית המשפט לבוררות ידון בהתאם לחוק הבוררות על ידי בית המשפט המעביר. החוק עושה שימוש במונח" בית המשפט", ולא קובע דבר באשר למותב או לשופט המקורי שישב בעניין (השוו, למשל, לסעיף 366(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). 8. לגופו של עניין אתייחס רק לטענה בדבר חריגה מסמכות. כאמור, סמכות הבורר צומצמה למתן סעד בהתאם לסעיף 63א לכתב התביעה שהוגש על ידי המשיבים, שזו לשונו: "בגין אי קבלת יתרת תמורת מכירת המשק סכום של – 60,000$ ליום מועד התשלום השני 15/7/87 אשר בשקלים היה הסכום של – 40,400 ₪ כאשר לסכום זה מתווספת הריבית החוקית והפרשי הצמדה ובסה"כ סכום של – 733,771 ₪ להיום". טוען המבקש כי בפוסקו סכום של 63,088 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כדין החל מיום 14.7.1987, חרג הבורר מסמכותו, שכן סעד זה גבוה מהסעד שהתבקש בסעיף 63א. 9. ראשית אציין, כי קיימת מחלוקת האם עילת ביטול פסק בוררות הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, אשר עניינה בחריגה מסמכות, כוללת גם פסיקת סעד גבוה מזה הנדרש בכתב התביעה (ראו ע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996)). מבלי להכריע בדבר, אני רואה טעם בעמדה השוללת במקרים מסוימים את תחולת העילה של חריגה מסמכות על טעויות הנוגעות לחריגה מגובה הסעד הנתבע. כפי שציין המשנה לנשיא ש' לוין, דעה הפוכה תחייב את בית המשפט לחזור ולנבור בחומר הראיות על מנת להכריע אם התקיימה חריגה מסמכות. שנית, איני סבורה כי צודק המבקש בטענתו שנפסק כנגדו סכום גבוה מזה המבוקש בכתב התביעה. נראה כי בסעיף 63א לכתב התביעה נפלה טעות, וכוונת המשיבים היתה לבקש סעד של 60 אלף דולר ליום ההסכם- 30.1.85 ולא ליום התשלום השני, כפי שמצוין בטעות. ניתן ללמוד זאת מסעיף 60א.1 לכתב התביעה שבו נאמר כי "המנוח לא קיבל ממי מהנתבעים את הפרש סכום המכר סכום השווה לכ-60,000$ לערך ליום ההסכם" (ההדגשה שלי –ע.א.). כמו כן, אין היגיון בסעיף 63א לכתב התביעה כפי שהוא מנוסח, שכן בתאריך המוזכר בו – 15.7.87 – שער הדולר עמד על 1.613 ₪. כלומר הסכום של 60 אלף דולר שווה לאותו יום ל- 96,780 ₪, ולא ל-40,400 ₪ כפי שמצוין בסעיף. לעומת זאת, ביום חתימת ההסכם עם רוכשי המשק – 30.1.85 – עמד שער הדולר על 0.6783 ₪, כך שבאותו יום היו שווים 60 אלף דולר לכ-40 אלף ₪, כפי שנאמר בסעיף 63א לכתב התביעה. לבסוף אציין כי סעיף 63א תובע סעד בגין "אי קבלת יתרת תמורת מכירת המשק", ואין הוא מדבר כלל, כפי שניסה המבקש לטעון, על הסכום שהוסכם בין הצדדים כמספק את דרישת הבטחת דיור חלופי למשפחת חריטן, דהיינו 26 אלף דולר. אשר על כן הבקשה נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ ובהוצאות משפט. ניתן היום, ט"ז בחשון תשס"ז (7.11.06). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05057800_B11.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il