בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
5773/95
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
רמי נבולסי
2.
עדנאן נבולסי
נגד
המשיבים: 1.
אבומנה אנטון
2.
מעוז, חברה לביטוח בע"מ
3.
קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 27.6.95
בת"א 992/93 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג
בשם
המערערים: עו"ד עידו אמגור
בשם
המשיבים: עו"ד ליפא ליאור ועו"ד עמליה
ליאור
פסק-דין
השופט ת' אור:
שמעון ולוי נוטלים רכב מבעליו ללא רשות. שמעון
נוהג ברכב ולוי יושב לידו. במהלך הנסיעה מתרחשת תאונת דרכים בה נפגע לוי באורח
חמור. האם זכאי לוי לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים)? זאת השאלה העומדת במוקד ערעור זה.
העובדות וההליכים
1. ביום 29.7.92 נפגע המערער מספר 1 (להלן: המערער)
בתאונת דרכים. הוא נפצע באורח קשה ביותר ונותר נכה לצמיתות בשיעור 100%. המערער
הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים, בה תבע את נזקי הגוף אשר נגרמו לו בתאונה הנ"ל.
התביעה הוגשה באמצעות אביו של המערער, המערער השני, שכן המערער היה קטין בעת הגשת
התביעה.
המשיבה 2, מעוז חברה לביטוח בע"מ,
והמשיבה 3, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: המשיבות), כפרו
בחובתן לפצות את המערער, ובית המשפט החליט לדון תחילה בשאלת החבות. עיקר הדיון נסב
סביב נסיבות התאונה בהן נפגע המערער. לא היו עוררין על כך שהרכב בו נסע המערער
נלקח מבעליו באותו ערב, וכי ברכב נהג המשיב 1 (להלן: המשיב).
המחלוקת העובדתית התמקדה בשאלה האם המערער היה שותף למעשה נטילת הרכב מבעליו, או
שמא הוא הצטרף לנסיעה בשלב מאוחר יותר, לא היה שותף למעשה זה ולא ידע שהוא נוסע
ברכב אשר נלקח ללא רשות מבעליו. השופט קיבל את גירסת המשיבות, לפיה הרכב שבו ארעה
התאונה נלקח מידי בעליו ללא רשותו על ידי המשיב יחד עם המערער. לאור מסקנתו זו,
קבע השופט בפסק הדין כי התקיימו תנאיו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים ולכן אין המערער
זכאי לפיצוי לפי חוק. אשר על כן, דחה את תביעת המערער. על פסק הדין הוגש ערעור זה.
התשתית הנורמטיבית
2. עיקרון היסוד העומד בבסיס חוק הפיצויים הוא,
לפצות נפגעים בתאונות דרכים ללא צורך בהוכחת אשם מצד הנוהג או אשם תורם של אחרים.
פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל1970-, מחייבת לבטח את השימוש ברכב
(סעיף 2(א)). החבות לפצות את הנפגע בתאונת דרכים תוטל, אם כן, בדרך כלל, על חברת
הביטוח שביטחה את השימוש ברכב. במידה והמנגנון הביטוחי אינו פועל, אם מהטעם שהנוהג
ברכב לא היה מבוטח ואם מהטעם שהביטוח אינו מכסה את החבות שנוצרה עקב תאונת הדרכים,
חלה חובת הפיצוי על קרנית (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).
3. יוצא, כי במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת
דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית. אולם לכלל זה נקבעו חריגים. חריגים אלה
מפורטים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. בהתקיים כל אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים
לפי חוק הפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית (ע"א 91/82, 449/82 גולדמן ואח' נ'
הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505, 522; רע"א
460/91 קרנית נ' עזבון בוסקילה, פ"ד מו(4) 476, 480). במקרה כזה,
זכותו של נפגע לתבוע את נזקיו על פי עילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינה נפגעת
(סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים).
מטרתו של סעיף 7 היא עונשית ויסודה בתקנת
הציבור. אפשר שגם לולא הוזכרו חריגים אלה בחוק, בית המשפט היה שולל פיצוי מנפגעים
בהם דן הסעיף על יסוד תקנת הציבור, אולם המחוקק ראה לנכון לומר את דברו במפורש
(ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהודרה שניה (תש"ן),
עמוד 117; פ' גולדשטיין, ביטוח נפגעי תאונות דרכים, עמוד 210; דברי ההסבר
להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 6), התשמ"ח1988-;
ע"א 91/92, 449/82 הנ"ל, בעמוד 519; רע"א 2853/96 קרנית, קרן
לנפגעי תאונות דרכים נ' פרח ואח' (טרם פורסם) פיסקה 5).
4. במקרה בו עסקינן, השאלה היא אם יש תחולה לסעיף
7(2) לחוק אשר זו לשונו:
"הגבלת זכאותם של
נפגעים
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1)
...
(2)
מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין
(שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד1964-, וכן מי שהיה ברכב ביודעו שנוהגים בו
כאמור;
עינינו הרואות, כי סעיף 7(2) מפנה לחוק לתיקון
דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד1964- (להלן: חוק לתיקון
דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות)). חוק זה בוטל עם חקיקת חוק העונשין,
תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) ונטמע בתוכו. הוא הוחלף על ידי
סעיף 401(א) לחוק העונשין, אשר נוסחו היה זהה לו. לשונו של החוק לתיקון דיני
העונשין, ולאחריו, סעיף 401(א), היה כדלקמן:
"המשתמש
ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו - מאסר שלוש
שנים".
ראוי לציין, כי באותה עת לא היה סעיף מיוחד
אשר דן בגניבת רכב, והסוגיה הוסדרה במסגרת סעיף הגניבה הכללי.
ביום 30.1.90 התקבל בכנסת חוק העונשין (תיקון
מספר 28), התש"ן1990- (להלן: תיקון 28 לחוק העונשין). תיקון
זה, ביטל את סעיף 401(א), וחוקק במקומו סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות לרכב
(סימן ה1 בפרק יא הדן בפגיעות רכוש). שתים מאותן עבירות, הקבועות בסעיפים 413ב
ו413-ג, דנות בגניבת רכב ובשימוש ברכב ללא רשות, וזו לשונן:
גניבת רכב
413ב.
(א)
הגונב רכב, דינו - מאסר שבע שנים.
(ב)
הנוטל רכב ללא רשות מבעליו, והוא מעבירו למקום אחר
או לאדם אחר בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו, אף אם עשה כל אחד
מאלה על ידי אחר, דינו כדין גונב רכב.
שימוש ברכב
ללא רשות
413ג.
הנוהג, משתמש או מעביר ממקום למקום, רכב ללא רשות
מבעליו, ונוטש אותו במקום ממנו נלקח או בסמוך אליו, דינו מאסר שלוש שנים; עושה
כן ונוטש את הרכב בכל מקום אחר, דינו מאסר חמש שנים".
עם תיקון 28 לחוק העונשין, לא תוקן סעיף 7(2)
לחוק הפיצויים.
הערעור על ממצאים עובדתיים
5. בטענותיו בפנינו ביקש בא כוח המערער לתקוף את
ממצאי בית המשפט, על פיהם נטילת הרכב על ידי המשיב ללא רשות הבעלים נעשתה כשהמערער
היה עמו, וכי המערער ידע שהוא והמשיב משתמשים ברכב ללא הסכמת ורשותו של בעליו.
בחנו את טענות בא כוח המערער ואת כלל הראיות, ובאנו למסקנה שאין עילה להתערב
בממצאיו של בית המשפט המחוזי.
6. המערער הגיש בקשה להבאת ראיות נוספות במסגרת
הערעור. בראיות נוספות אלה, יש, לדעתו, לשכנע את בית המשפט שהמשיב נטל את הרכב
לבדו ובא אל בית המערער עם הרכב, ללא שהמערער ידע שמדובר ברכב שנלקח מבעליו ללא
רשות.
בחנו את הבקשה, ומסקנתנו היא שדין הבקשה
להידחות. לגבי העד האחד, משראווי, הוברר מפי בא כוח המערער שהוא נפטר בינתיים ועל
כן לא ניתן להעידו. גם לגבי העד האחר, בשם בולוס, אין הצדקה להתיר את העדתו בשלב
הערעור. מדובר בעד שהעיד בבית המשפט המחוזי, ומבקש עתה לשנות את עדותו. ההסבר
בתצהירו של עד זה למה מבקש הוא, כעבור שנים, לשנות את עדותו, אינו משכנע. והעיקר
הוא, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על אימון בגירסתו של המשיב הראשון ואי
אמון בעדות אבי המערער. בנסיבות אלה, גירסתו החדשה של העד בולוס לא תשנה את
התוצאה.
התוצאה היא, שממצאיו העובדתיים של בית המשפט
המחוזי עומדים בעינם. נותר לנו לדון בטענה משפטית, אותה העלה בא כוח המערער. הטענה
היא, כי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים אינו חל בענייננו. לדיון בטענה זו נעבור עתה.
תחולת סעיף 7(2) לחוק הפיצויים בענייננו
7. הפלוגתא המשפטית בין הצדדים מתמקדת בשאלת
פרשנותו של סעיף 7(2) לחוק, לאור התמורות שחלו בהוראת החוק אליה מפנה הסעיף. לטענת
בא כוחו של המערער, סעיף 7(2) מפנה לחוק שבוטל, ועל כן אין לו עוד כל נפקות. מוסיף
הוא וטוען, כי המחוקק לא גילה דעתו האם יש להסיק מסעיף 7(2) הפניה לסימן ה'1 בחוק
העונשין. מכל מקום, כך הטענה, אם אכן החליף סימן זה את החוק הקודם, הרי שהסעיף
הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 413ג בלבד, ולא סעיף 413ב, שכן סעיף 7(2) אינו מפנה כלל
לסעיף חוק הדן בגניבת רכב אלא לסעיף הדן בשימוש ברכב ללא רשות בלבד. סעיף 413ג
הוסיף לעבירה של שימוש ברכב ללא רשות את יסוד ה"נטישה", המהווה חלק
מיסודות העבירה. במידה וייקבע כי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים מפנה לסעיף 413ג, הרי
שגם לפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא לא הוכח יסוד הנטישה.
לעומתו טוען בא כוחה של המשיבה 3, כי לאור
תיקון 28 לחוק העונשין יש לעשות שימוש בהוראתו של סעיף 25 לחוק הפרשנות,
התשמ"א1981- (להלן: חוק הפרשנות) במסגרת פרשנותו של סעיף 7(2).
עוד הוא טוען, כי ההנחה לפיה סעיף 413ג בלבד הוא זה אשר החליף את החוק לתיקון דיני
העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) ואת חליפו, סעיף 401(א) המקורי, אין לה על מה
שתסמוך. לטענתו, הן סעיף 413ג והן סעיף 413ב החליפו את סעיף 401(א) המקורי. ההבדל
בין העבירות הללו נעוץ בדרגת חומרתן. לא יכולה להיות מחלוקת, כך הטענה, שמי שעבר
עבירה של גניבת רכב, עבר גם עבירה של שימוש ברכב ללא רשות. עבירת גניבה כוללת
בחובה את העבירה הקלה יותר של שימוש ברכב ללא רשות. אולם אפילו תתקבל הנחת בא כוח
המערערים כי סעיף 7(2) מפנה לסעיף 413ג בלבד, הרי שיסודות העבירה התקיימו
בענייננו, כולל יסוד הנטישה. על פי הטענה, בסמוך לאחר התאונה נטשו נוסעיה את
המכונית. די בנטישה זו כדי שיתקיימו יסודות הסעיף, ואין חשיבות לסיבת הנטישה.
מוסיף בא כוח המשיבים וטוען, כי לא יעלה על הדעת כי גונבי רכב, או נוטלי רכב ללא
רשות הבעלים, שנפגעו במהלך נסיעתם ברכב הגנוב אינם נכנסים לגדר סעיף 7(2) לחוק, על
יסוד הטענה שהם לא נטשו את הרכב מרצונם.
8. בטרם נכריע במחלוקת בין הצדדים נבקש להדגיש כי
תכליתו של סעיף 7(2) היא ברורה וחד משמעית. מטרת הסעיף היא למנוע פיצוי מאדם, אשר
השתמש ברכב בו נפגע ללא רשות בעליו. זו אחת הסנקציות שראה המחוקק להטיל על מי
שנוסע ברכב זולתו שלא ברשותו. זאת, כדי להילחם בתופעה של נטילת רכב ללא רשות
בעליו. תכלית זו עולה מלשונו המפורשת של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא
רשות) אליו הפנה סעיף 7(2) במקור, וכך עולה במפורש אף מדברי ההסבר להצעת החוק (ראה
דברי ההסבר לסעיף 5 להצעת החוק, ה"ח 1079 מיום יב' בתמוז תשל"ג,
(12.7.73), עמוד 406). כדי להיכלל בגדר האנשים אשר הפיצוי נשלל מהם, אין דרישה
שהנוסע שנפגע השתתף בפועל במעשה נטילת המכונית. די אם הוא ידע שנוהגים בו ללא
רשות.
תכליתו של סעיף 7(2) כאמור ברורה, ואף בא כוחו
של המערער אינו חולק עליה. המחלוקת המשפטית נעוצה, אם כן, לא בקושי להתחקות אחר
תכליתו של הסעיף. היא נעוצה בהשלכות שיש לשינויים, שחלו בחיקוק אליו מפנה הוראות
סעיף 7(2), על היקף תחולתו.
9. השינוי הראשון, החלפתו של חוק לתיקון דיני
העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) בסעיף 401(א) לחוק העונשין (להלן: התיקון הראשון),
אינו טומן בחובו כל קושי. השינוי התבטא בהחלפת החיקוק המאוזכר בלבד, תוך שתוכנו
נותר בעינו, כך שתכלית הוראת סעיף 7(2) נשמרת גם אם ההפניה היא לסעיף המחליף.
השאלה המורכבת יותר עולה ביחס להחלפת סעיף
401(א) המקורי בתיקון 28 לחוק העונשין (להלן: התיקון השני). במקרה זה, אין
המדובר בהחלפת החיקוק בלבד, תוך הותרת הנוסח המקורי, או תוכנו, על כנו. כפי שהובהר
לעיל, בחוק שהחליף את סעיף 401(א) הוכנסו שינויים מהותיים בהגדרת העבירה של שימוש
ברכב ללא רשות.
סעיף 25 לחוק הפרשנות קובע:
"איזכור
של חוק בחיקוק אחר - כוונתו לחיקוק המאוזכר בנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות
שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בתיקון אחר".
השאלה היא, אם לסעיף זה יש תחולה בענייננו?
ככל שנוגע הדבר לתיקון הראשון, תחולתו של הסעיף אינה מביאה לשינוי בתכלית המקורית
של סעיף 7(2). ההפנייה, גם לאחר התיקון, היא להוראה זהה מבחינת תכנה לזו הנזכרת
בסעיף 7(2). האם יש להחיל את הוראות סעיף 25, כך שתחול גם על התיקון השני?
עקרונית, סעיף 25 לחוק הפרשנות מסדיר אף מצב
זה. ההפניה לחוק מכוונת לחוק המעודכן במועד הרלבנטי, על כל השינויים שהובאו בו עד
לאותו מועד, כאשר השינויים עניינם הוא הן בתוספות שנתווספו לו והן בהוראות שהחליפו
אותו המופיעות בחיקוק אחר. אם ניישם את הוראת סעיף 25 לענייננו, סעיפים 413ב
ו413-ג, ולגירסת בא כוח המערער סעיף 413ג בלבד, החליפו את סעיף 401(א). התוצאה
היא, שלעבירה המקורית של שימוש ברכב ללא רשות הוספו יסודות אשר לא נמנו בה בעבר.
במידה וזו אכן התוצאה המתחייבת, החלתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים על המקרה דנן
תלויה בקיום יסודותיו של סעיף 413ב', במידה והוא רלבנטי, או בקיום יסודותיו של
סעיף 413ג', כולל יסוד הנטישה.
דעתי היא, כי אין בתיקון השני כדי להוציא את
המערער מגדר תחולת סעיף 7(2) לחוק. דעה זו מעוגנת באופיה של ההפנייה אל הוראת החוק
הפלילית, אשר מצאה את ביטוייה בסעיף 7(2).
10. ישנם סוגים שונים של צורות התיחסות בנורמה אחת
לדין אחר (לענין זה, ראה באופן כללי מאמרו של י' אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי
במשפט הישראלי", משפטים ב' 268, 316-299). לענייננו רלבנטי הסיווג בין
"הוראת קליטה", ל"הוראת הפנייה". פרופסור פלר מסווג הוראות
אלו באופן הבא:
"...
'הוראת ההפניה' צופה פני העתיד והיא מגשרת בין שתי נורמות בצורה דינמית ודיאלקטית,
כשתוכנה של נורמה אחת מותנית בתוכנה של נורמה אחרת על כל התפתחויותיה בעתיד. לעומת
הוראת ההפניה, 'הוראת הקליטה', צופה פני רגע היווצרותה בלבד והיא מגשרת בין שתי
נורמות בצורה סטאטית, כאשר נורמה אחת נכנסת בתוך נורמה אחרת, כגוף מוקפא ובלתי
משתנה, לפי דמותו בשעת קבלת נורמה אחרת זו" (פרופסור ש' ז' פלר, "הוראת
הפניה" ו"הוראת קליטה", הפרקליט כה' 320, 324).
דעתי היא, כי את ההפנייה בסעיף 7(2) יש לסווג
כ"הוראת קליטה" כמובנה בקטע המצוטט. אנמק את דברי.
סעיף 413ג החליף כאמור את סעיף 401(א) המקורי.
הבהרנו, כי בשונה מהתיקון הראשון, הפעם היתה ההחלפה כרוכה בשינוי מהותי בנוסח
הסעיף. אין הסוגייה שבפנינו מצריכה את ליבונם של שינויים אלה לעומקם. לצורך
ענייננו, די אם נאמר לעניין זה שעל פי פשוטו של מקרא עולה כי לעבירת שימוש ברכב
ללא רשות הוסף יסוד של נטישת הרכב. הבהרנו שסעיף 25 לחוק הפרשנות מורה כי במקרים
מעין אלו, יבוא החיקוק החדש, בנוסחו המעודכן, במקום החיקוק שבוטל. הוראתו של סעיף
25 משקפת את הכלל הרגיל, המתאים לרוב רובן של ההפניות בחיקוק אחד לחיקוק אחר, לפיו
הפניות אלה תסווגנה כ"הוראות הפנייה". אולם יישומו של סעיף 25 בענייננו
יוביל לתוצאה אשר תסתור את תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. הטעם לכך הוא,
שכוונת סעיף 7(2) היתה לשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנטל רכב והשתמש בו ללא רשות
הבעלים. לפיכך, הוספת דרישה בדבר נטישת הרכב כתנאי לשלילת הזכאות, חורגת מתכלית
זו.
בנסיבות אלה יש ליישם את הוראת סעיף 1 לחוק
הפרשנות, הקובע כי תחולת הוראות חוק הפרשנות מותנית בכך ש"אין בענין
הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". הוראה בחוק הפרשנות לא
תחול אם משתמעת מהנסיבות תכלית אחרת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה (ראה
רע"פ 500/98 חגואל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נג, 757;
ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581 פיסקה 5). נראה
בעליל, כי הפעלת סעיף 25 לגבי התיקון השני אינה מתיישבת עם תכליתו האמורה של סעיף
7(2). מהדברים האמורים יש להסיק, כי אין לפרש את ההפניה בסעיף 7(2) לחוק לתיקון
דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) כ"הוראת הפנייה". מתכליתו של סעיף
7(2) עולה, שיש לפרש את ההפניה כהוראת קליטה, קרי, כמכוונת להוראת החוק הפלילי כפי
שהיתה בעת חקיקתו של סעיף 7(2). תכליתו של הסעיף היתה, שבהתמלא התנאים הנקובים בו,
כולל ההתיחסות לקיום העובדות של העבירה הנזכרת בו, לא יהיה נפגע זכאי לפיצויים לפי
חוק הפיצויים. במקום להכניס לתוך סעיף 7(2) את הנאמר בחוק לתיקון דיני העונשין
(שימוש ברכב ללא רשות), המחוקק הקפיא אותו, כלשונו, בתוך הסעיף בדרך ההפנייה.
בלשונו של פרופסור ש' ז' פלר:
"התוצאה
מכך היא שכל שינוי בדין שנקלט או ביטולו, אינם יכולים להשפיע, לכשעצמם, על התוכן
המקורי והמלא של הנורמה הקולטת. במלים אחרות, יש להוסיף ולקרוא בתוך הנורמה הזאת
את הדין הנקלט, כאילו לא קרה לו מאומה, מבחינה חקיקתית" (שם, בעמוד 323).
מכאן שנוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין
(שימוש ברכב ללא רשות) הוא הנוסח הרלבנטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק הפיצויים.
המסקנה מהדברים האמורים היא, שהמערער אינו
יוצא מגדר תחולתו של סעיף 7(2), ולכן אין הוא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים.
לאור האמור, הערעור נדחה. נוכח פגיעתו הקשה של
המערער בתאונה - אין צו להוצאות.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, טז' בחשון התש"ס (26.10.99).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
95057730.E10
/עכב