פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 5769/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5769/11 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד דנה בר-נר בשם המשיבה 2: עו"ד אברהם הופרט פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 1) לבוא וליתן טעם מדוע לא יועבר הדיון בעניין הסדרי הראייה בין העותר לבין בתו (להלן – הסדרי הראייה), לבית המשפט לענייני משפחה. לחלופין מבקש העותר, כי בית הדין הרבני הגדול ידון מחדש בנושא הסדרי הראייה. 2. מהעתירה ומהתגובה לה עולות העובדות הבאות: העותר והמשיבה 2 הינם בני זוג לשעבר, אשר התגרשו ביום 31.3.2011 (להלן – בני הזוג). העותר הינו יהודי, אשר קיים עובר לחתונתם של בני הזוג אורח חיים שאיננו דתי. המשיבה 2 (להלן – האישה), במקור נוצרייה מפיליפינים, שהתה בישראל בהיתר כעובדת זרה לפני חתונתה עם העותר. במהלך שנת 2003 נרקם בין העותר לאישה קשר רומנטי. ביום 12.6.2004 נולדה לבני הזוג בת וביום 22.10.2004 הם נישאו בקפריסין. האישה, אשר התקרבה אל היהדות, עברה הליך גיור יחד עם בתה במהלך שנת 2008 והחלה לחיות כדתייה. במהלך חלק מתקופת נישואיהם של בני הזוג, ניהל אף העותר אורח חיים דתי. ביום 18.11.2008, לאחר גיורה של האישה, התחתנו בני הזוג בשנית כדמו"י. 3. נישואיהם של בני הזוג עלו על שרטון בשל חילוקי דעות על רקע דתי. בעוד שהאישה ביקשה לקיים אורח חיים דתי אדוק, ביכר העותר אורח חיים שאיננו דתי. העותר הגיש ביום 14.7.2010 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו (להלן – בית הדין האזורי). בתביעה זו כרך העותר, בין היתר, את ענייני משמורת הבת והסדרי הראייה. במסגרת הליכי הגירושין ביקש העותר מבית הדין האזורי לקבוע את הסדרי הראייה הבאים: שני ביקורים בשבוע בשעות אחר הצהריים וכן שהייה של הבת בבית האב כל סוף שבוע שני ובמחצית מחגי ישראל וחופשות בית הספר. עוד ביקש העותר בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי להעביר את הבת ממסגרת חינוך חרדית למסגרת חינוך ממלכתית-דתית. בפסק דין מיום 29.3.2011 קבע בית הדין האזורי, כי הצדדים יתגרשו באופן מיידי וביום 31.3.2011 נתן העותר גט לאישה. באותו היום ניתן בבית הדין האזורי פסק דין ביחס להסדרי הראייה ולחינוכה של הבת. בפסק הדין האמור דחה בית הדין האזורי את בקשתו של האב לקבל את הבת לרשותו בחגים ובשבתות ופסק, כי מפגשים בין העותר לבתו יהיו פעמיים בשבוע, במשך שעות אחר הצהריים בלבד. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו, כי יידרש בשנית לעניין הסדרי הראייה בחלוף חצי שנה, אם העותר יבקש זאת. בנוסף, דחה בית הדין האזורי את בקשת העותר להעברת הבת למסגרת לימודים ממלכתית-דתית היות שהיא החלה כבר את לימודיה במערכת החינוך החרדית, וזאת בהסכמתו של העותר. העותר הגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול (להלן – הערעור). בית הדין הרבני הגדול החליט ביום 17.7.2011, כי נוכח קביעת בית הדין האזורי לפיה הוא יידרש שוב לנושא הסדרי הראייה כעבור חצי שנה, הערעור ביחס לרכיב זה "התעקר מתוכן" ולכן יש לדחותו על הסף. כמו כן קבע בית הדין הרבני הגדול, כי בית הדין האזורי טרם קיבל החלטה בעניין מסגרת החינוך של הבת ודחה את הערעור גם ביחס לרכיב זה. העתירה שבפנינו מופנית נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. 4. טענתו המרכזית של העותר בעתירה הינה, כי טעה בית הדין הרבני הגדול כשדחה את ערעורו על הסף, אך מן הטעם שבית הדין האזורי הותיר פתח להגשת בקשה מחודשת לדון בהסדרי הראייה בחלוף שישה חודשים. בנוסף מציין העותר, כי החלטת בית הדין הרבני הגדול על דחיית הערעור על הסף ניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. העותר עומד על כך, כי עקב תקלה טכנית לא קיבל הודעה על מועד הדיון בערעור וכי דיון זה התקיים בנוכחות בא כוחה של האישה בלבד. בנוסף טוען העותר, כי בית הדין הרבני הגדול טעה כאשר דחה את טענותיו בעניין חינוך הבת מהנימוק שטרם התקבלה החלטה בעניין זה בבית הדין האזורי. זאת, כיוון שהתיק בבית הדין הרבני האזורי כבר נסגר. מנגד, סומכת האישה בתגובתה לעתירה את ידיה על החלטתו של בית הדין הרבני הגדול. דינה של העתירה להידחות על הסף. 5. טענותיו של העותר אינן מצביעות על עילה להעברת הדיון בהסדרי הראייה לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שבית הדין האזורי קנה את הסמכות לדון בנושא, וזאת מכוח כריכתו בתביעת הגירושין על ידי העותר עצמו. לכל היותר מצדיקות טענות העותר קיומו של דיון נוסף, לגופו של עניין. כאמור, פסק דינו של בית הדין האזורי, בו נקבע כי העותר יוכל להגיש בקשה מחודשת לדון בהסדרי הראייה, ניתן ביום 31.3.2011. כלומר, בעוד פחות מחודש תהא לעותר ההזדמנות לבקש – אם ירצה בכך – דיון נוסף בהסדרי הראייה בבית הדין האזורי. בנסיבות אלה איננו סבורים כי העתירה מגלה עילת התערבות בשלב הנוכחי. אנו מניחים כי אם העותר יגיש בקשה כזו, יידרש בית הדין הרבני האזורי אליה בהקדם האפשרי, ככל שיאפשר לו יומנו. במסגרת בקשה לדיון נוסף בהסדרי הראייה יוכל העותר להעלות בפני בית הדין האזורי בשנית אף את טענותיו ביחס לחינוך הבת. 6. לסיום יצוין, כי בית הדין הרבני הגדול קבע בהחלטתו מיום 17.7.2011 כי "אם לאחר פניית האב, בית הדין האזורי יעמוד בהחלטתו הראשונה בעניין הסדרי הראייה, יוכל האב לחזור ולעתור לפני בית הדין הגדול". יש לקוות, כי אם אכן יבקש העותר להשיג על החלטה עתידית של בית הדין האזורי, ידון בית הדין הרבני הגדול בטענותיו לגופן. זאת, אף אם החלטה עתידית זו תהא קצובה בזמן, בדומה לפסק הדין מיום 31.3.2011. דחייה נוספת של השגה ערעורית על בסיס הנימוק שניתן יהיה לבקש מבית הדין האזורי לדון בהסדרי הראייה פעם נוספת בעתיד, עלולה לרוקן מתוכן את זכות הערעור. העתירה נדחית איפוא על הסף. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ד באלול תשע"א (13.9.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11057690_S03.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il