אלכסנדר פרצוב נ. בית המשפט המחוזי בירושלים , כבוד השופט צ' ס

פסק-דין בתיק בג"ץ 5768/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5768/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: אלכסנדר פרצוב נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים, כבוד השופט צ' סגל 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ודים שוב בשם המשיבים: עו"ד עינב גולומב פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: העותר בעתירה שבפנינו הינו אזרח ישראלי, אשר מדינת אוקראינה הגישה בקשה להסגירו אליה בגין עבירת רצח שבוצעה בה בשנת 1997. ביום 14.2.2007 חתם שר המשפטים על הוראה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), כי העותר יובא בפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר הסגרה. ביום 27.2.2007 הגיש בהתאם המשיב 2 – היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) עתירה לבית המשפט המחוזי להצהיר על העותר כבר הסגרה (להלן: בקשת ההסגרה). במסגרת הדיון בבקשת ההסגרה העלה העותר טענה, לפיה מצב מערכת אכיפת החוק, תנאי הכליאה והשמירה על זכויות האדם באוקראינה אינם מאפשרים להסגירו לידיה, מכוח תקנת הציבור. בתגובה הבהיר המשיב כי מכיוון שמדובר בהסגרה ראשונה של אזרח ישראלי לאוקראינה, נעשתה בנושא בדיקה על ידי המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, לרבות דיון שנתקיים יחד עם מומחים רלוונטיים ממשרד החוץ (להלן: הדיון הבין-משרדי). עוד טען העותר, כי שלושה מעדי התביעה המרכזיים בעניינו חזרו בהם מעדותם המפלילה (להלן: עדי התביעה). ביום 12.6.2007 הגיש העותר בקשה לזימונם לעדות של כל המשתתפים בדיון הבין-משרדי ושל שלושת עדי התביעה. ביום 21.6.2007 דחה המשיב 1 – בית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: בית המשפט המחוזי) את הבקשה, בקבעו כי טענות באי כוח העותר יועלו וילובנו על דרך של טיעונים בעל פה והגשת דוחות, ללא זימון עדים (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי ציין כי הנימוקים להחלטתו, ככל שיידרשו, יובאו בגדרה של החלטתו הסופית. מכאן העתירה שבפנינו, במסגרתה מבקש העותר כי נורה למשיבים לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת העותר, החלטתו של בית המשפט המחוזי פוגעת בזכותו לחירות מפני הסגרה ובזכותו למשפט הוגן. לטענתו, סעיף 13(ג) לחוק ההסגרה מקנה סמכות מיוחדת לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בנוגע להתערבות בכל החלטה הניתנת במסגרת הליך ההסגרה. עוד מוסיף העותר, כי במקרה וייקבע כי התערבות בהחלטות ביניים בהליכי הסגרה כפופה למגבלות שנקבעו ביחס להליכים פליליים רגילים, אזי גם אז עתירה זו עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה. מנגד, טוענים המשיבים 2-3 (להלן: המשיבים) כי הבקרה השיפוטית על החלטות ביניים במסגרת הליך הסגרה הינה מצומצמת ואינה מתפרשת על ההחלטה דנן, ועל כן דין העתירה להידחות על הסף. לאחר עיון בעתירה ובתגובה מטעם המשיבים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות על הסף. מבלי להכריע בשאלה האם דינן של החלטות ביניים במסגרת דיון בהליכי הסגרה כדינן של החלטות ביניים בהליכים פליליים, דהיינו, האם ניתן לערער עליהן במהלך ההליך או רק במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, הרי שלא מצאתי כי האכסניה הראויה לטענותיו של העותר הינה העתירה שבפנינו. סעיף 13 לחוק ההסגרה קובע את דרכי הערעור על החלטות בית המשפט המחוזי במסגרת הליכי הסגרה: ערעור 13. (א) למבוקש וליועץ המשפטי לממשלה תהיה זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעתירה. (ב) הערעור יוגש לבית המשפט העליון כבית משפט לערעורים פליליים תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה. (ג) הוראות סעיף זה באות להוסיף על התרופות והסעד שבית המשפט העליון כבית דין גבוה לצדק רשאי לתתם בין לפני הערעור ובין לאחר מכן לפי כל דין, ולא לגרוע מהם. כפי שניתן לראות, סעיף 13(א) מקנה זכות למי שמתבקשת הסגרתו לערער לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. מלשון החוק לא ניתן להסיק האם מדובר אך בזכות לערעור על ההחלטה הסופית בדבר ההכרזה, או גם על כל החלטה אחרת המתקבלת על ידי בית המשפט המחוזי. אין להתעלם מכך שבמהותם הליכי ההסגרה הינם הליכים המכוונים אל עבר תוצאה סופית של הטלת אחריות עונשית על אדם בשל ביצוע עבירה, בדומה להליכים הפלילים. לכך יש להוסיף שאף הערעור על הליכים אלו, בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק ההסגרה, הינו לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. עם זאת, לא מצאתי צורך להכריע בשאלה זו, שכן בין כך ובין אחרת, דין העתירה להידחות על הסף. אם נאמר שסעיף 13 לחוק ההסגרה מאפשר ערעור אף על החלטות ביניים, הרי שעומד לעותר סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. ולחילופין, באם נאמר כי בדומה להליכים פליליים, סעיף 13 מאפשר ערעור רק על החלטתו הסופית של בית המשפט להכריז על המבוקש כבר הסגרה או להימנע מהכרזה זו, ובמסגרת זו לערער על החלטות הביניים שנתקבלו בהליך, הרי שעתירתו של העותר הינה מוקדמת, ומסיבה זו דינה להידחות (וראו בג"צ 209/66 שר המשפטים נ' קמיאר, פ"ד כ (3) 608, 612 (1966) (להלן: עניין קמיאר)). כאמור, איני רואה צורך להכריע בסוגיה זו, וזאת מפני שאיני מוצא מקום לקבל את טענתו של העותר, לפיה על בית משפט זה כשבתו כבית משפט גבוה לצדק להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בין אם לפי סעיף 13(ג) לחוק ההסגרה, ובין אם בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה להתערבותנו בהליכי ביניים במשפט פלילי. ביחס לסעיף 13(ג) לחוק ההסגרה, ברי מלשון החוק כי אין בו כדי להרחיב בכל דרך שהיא את סמכותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, וכל כוונתו הינה להבהיר כי אין בסמכות שהוקנתה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים כדי למצות את סמכותו כבית משפט גבוה לצדק, או כדי לגרוע מסמכותו של האחרון. לא ניתן למצוא כל רמז בלשון החוק שיש בו כדי לחזק את טענת העותר לפיה מקנה הסעיף סמכות מיוחדת לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בכל הנוגע להליכי הסגרה (ראו עניין קמיאר, בעמ' 612). ולבסוף, אף בהתייחס למבחנים שנקבעו בנוגע להיקף התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהחלטות במסגרת ההליך הפלילי, אשר אין עליהן זכות ערעור נפרדת, לא מצאתי כי החלטת בית המשפט המחוזי מקימה סמכות להתערבותנו במקרה זה. כפי שנקבע בפסיקה, התערבות שכזו שמורה אך למקרים נדירים, בהם מתעוררת טענה של העדר סמכות, או למקרים קיצוניים של הפעלת שיקול דעת שרירותי בעניינים מינהליים טהורים. עוד נקבע, כי התערבות שכזו תתאפשר כאשר מדובר בעתירה המעלה לדיון נושא עקרוני, כאשר נסיבות הגשת העתירה הינן כאלו שדחייתה תגרום לנזק בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה לתקנו באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי (השוו בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (טרם פורסם) (2006)). בענייננו, לא מצאתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות או כי אין היא סבירה. מדובר בהחלטה שניתנה במסגרת סמכותו של בית המשפט שלא לאפשר את זימונם של עדים אשר אין הוא סבור שיש בהזמנתם כדי להועיל לבירור המשפט, בהתאם לסעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, החל בענייננו מתוקף תקנה 9 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970. אין מדובר בענייננו אף במצב שבו דחיית העתירה תגרום לעותר לנזק בלתי הפיך, שכן לא ייגרע מאום מכל אותן הטענות אותן הוא מעלה בפנינו כיום, אם יועלו לאחר מתן החלטה סופית בעניינו. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' רובינשטיין: מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. אוסיף, בלא שהדברים יהיו כמסמרות נטועים, כי סבורני שפרשנותו הראויה של סעיף 13 לחוק ההסגרה מצביעה על כך שזכות הערעור היא על ההחלטה הכוללת, בדומה לפסק דין בפלילים, ולא על החלטות ביניים. הדבר תואם את לשון סעיף 13(א) המוכתר "ערעור", ושעניינו זכות ערעור על "החלטתו" של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון כבית משפט לערעורים פליליים; נאמר כאן "החלטתו", וזו משמיעה לכאורה הידרשות להחלטה ספציפית – להכרעת בית המשפט בעניין העתירה להצהיר על פלוני כבר הסגרה לפי סעיף 9 לחוק. כשעסקינן בערעור במסגרת בעלת אופי פלילי, קשה לדידי להלום כי את הדיבור "החלטתו" יש לקרוא כמשמיע כל החלטת ביניים, שכביכול ניתן לערער עליה, בשעה שככלל אין ערעור על החלטות ביניים בפלילים. יצוין כי סעיף 13 לא תוקן מאז חקיקת החוק בתשי"ד חרף השימוש הרב בחוק, ולדעתי מחזק דבר זה את הסברה, כי לא היתה כוונה לקבוע מסלול ערעור בהקשר דנא גם על החלטות ביניים. לא למותר להזכיר כי בהצעת החוק (הצעת חוק ההסגרה, תשי"ג – 1953, הצעות חוק תשי"ג, 208) דיבר סעיף 9 (שכותרתו "ערעור") על האפשרות "בדרך שמבקשים שחרור ממעצר בלתי חוקי (קרי הביאס קורפוס – א"ר) להגיש לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, בקשה לביטול ההכרזה (כבר הסגרה - א"ר)". הדיונים בכנסת הניבו זכות ערעור, אך כולה טבולה בפלילים, ומסלולה איפוא הוא המסלול הפלילי, על המשתמע. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ה' בחשון תשס"ח (17.10.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07057680_H04.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il