מדינת ישראל נ. יורם בן יהודה

פסק-דין בתיק ע"פ 5763/12 בבית המשפט העליון ע"פ 5763/12 לפני: כבוד השופט א' שהם המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. יורם בן יהודה בן יעיש 2. יעל (ג'ואל) בן יעיש ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.7.2012, בת"פ 45799-04-12, שניתנה על-ידי כב' השופט ד' צרפתי בשם המערערת: עו"ד ג'ויה שפירא בשם המשיבים: עו"ד זוהר ארבל פסק-דין 1. ההליך שלפניי החל כבקשה לעיכוב ביצוע החלטה על שחרור תפוסים מיום 12.7.2012, אשר ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) בת"פ 45799-04-12 (להלן: ההחלטה), וזאת עד להכרעה בערעור על ההחלטה. ביום 26.7.2012 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע ההחלטה, עד להכרעה בבקשה, וביום 22.08.2012 התקיים דיון בבקשה. בעקבות הטענות שעלו בדיון שנערך בפניי, ובהעדר התנגדות הצדדים, החלטתי לדון בבקשת עיכוב הביצוע כבערעור גופו. כתב האישום 2. נגד המשיב 1, אחיו (להלן: הנאשם 1) ונאשם נוסף, הוגש כתב אישום בגין עבירות של איסור הלבנת הון, לפי סעיף 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) ואיסור עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק הלבנת הון. כמו כן, ייחס כתב האישום למשיב 1 ביצוע מספר "עבירות מקור", כהגדרתן בסעיף 2(א) לחוק הלבנת ההון, הכוללות קשירת קשר לביצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2)לחוק העונשין, התשל"ז -1977(להלן:החוק); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; השתתפות בעריכת הגרלות והימורים, לפי סעיף 227 לחוק; וסיוע לאיסור החזקה וניהול, לפי סעיפים 228 ו-31 לחוקץ 3. עניינו של כתב האישום הינו, קשירת קשר בין הנאשם 1 והנאשם הנוסף, לפיו הנאשם 1 יחזיק וינהל מקום לעריכת משחקים אסורים, החל משנת 2009, וזאת במבנה המצוי בבעלות הנאשם הנוסף (להלן: הבינגו). 4. המשיב 1, כך נטען בכתב האישום, סייע לנאשם 1 בפרסום פעילות הבינגו ובהסוואת מקור כספי המהמרים בו. כך, העביר הנאשם 1 למשיב 1 סכום כולל של כ-540,000 ₪ בהמחאות אותן קיבל מהמהמרים השונים, והמשיב 1 הפקידן בחשבון הבנק שלו. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשם 1 העביר למשיב 1 סכומי כסף רבים במזומן העולים על סך כולל של כ-200,000 ₪, שחלקם הופקדו בחשבון הבנק של המשיב 1, ובחלקם השתמש המשיב 1 על מנת לשלם חשבונות שונים של הבינגו. 5. ביום 1.1.2012, עם הפיכת החקירה בתיק לגלויה, נתפס בחשבון הבנק של המשיב 1 סכום של 572,205.97 ש"ח, אשר נשמר בפקדונות וחסכונות שונים. בנוסף, נתפסו סכומי כסף שונים בחזקת הנאשם 1, וביניהם, המחאה פתוחה, ע"ס 31,500 ₪ (להלן: ההמחאה). החלטת בית משפט השלום בבקשת המשיב 1 להשבת תפוס 6. בחודש פברואר 2012, טרם הגשת כתב האישום, הגיש המשיב 1 לבית המשפט השלום בנצרת בקשה להשבת תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] ,התשכ"ט- 1969, וביום 2.4.2012 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוחזר למשיב 1 סכום של 40,000 ₪, כאשר יתרת הכסף תוחזק אצל המערערת עד למועד הגשת כתב האישום והגשת בקשה לתפיסתו עד תום ההליכים. לאחר מכן, אם ייקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב 1 "הן לעצם ביצוע העבירה והן להיקף הנטען" תישאר יתרת הכסף תפוסה עד לתום ההליכים, ולא יישמעו בקשות נוספות בעניין זה. החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת המערערת למתן צו לסעדים זמניים ברכוש 7. עם הגשת כתב האישום, הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה למתן צו לסעדים זמניים ברכוש (להלן: הבקשה), לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה). במסגרת הבקשה, התבקש בית המשפט להורות על רישום עיקולים לטובת המערערת על פיקדונות ותוכניות החסכון שבחשבון הבנק של המשיב 1, וליתן צו מניעה האוסר על ביצוע כל פעולה בהן. כן התבקש בית המשפט לאשר למשטרת ישראל להפקיד לחשבונה את ההמחאה. 8. ביום 12.07.2012 קבע בית המשפט, כי המערערת הציגה ראיות לכאורה לכך שהמשיב 1 ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכן הציגה נתונים ראשוניים בדבר היקפי כספים גדולים שהופקו מעסק הבינגו. עוד צויין בהחלטה, כי מעורבותו, לכאורה, של המשיב 1 בעבירות, הוכחה באמצעות הודעתו במשטרה המאשרת כי הפקיד כספים והמחאות של אחיו, הנאשם 1, בחשבונו. יתר על כן, בתצהירו של המשיב 1 , אשר הוגש לבית המשפט, לא הובאו נתונים המפריכים את עמדת המערערת, כי פעילות כספית מרכזית בחשבונו - מקורה בכספים שהעביר לו הנאשם 1, ועל כן הם ברי תפיסה להבטחת חילוטם העתידי. באשר לטענת המשיב 1 כי חלק מהכספים בחשבונו קשורים להוריו, להם משמש המשיב כאפוטרופוס, קבע בית המשפט כי זו לא הוכחה. עוד הובהר, כי סכום הכסף המשמעותי (283,000 ₪) שהעבירה אמו של המשיב 1 לחשבונו, הוצא ממנו באמצעות המחאה בנקאית, מבלי שניתן לדעת לאיזו מטרה שימש, וממילא ,כיום, הוא אינו מהווה חלק מיתרת הכספים בחשבון. בית המשפט אף קיבל את טענת המערערת, כי ההסכמות שגובשו בין הצדדים בדבר שחרור סכום של 40,000 ₪ לטובת המשיב 1, מעידות על היקף הסכומים הדורשים לו לקיום צרכיו. טענת המשיבה 2, כי ההמחאה שנתפסה אצל הנאשם 1 שייכת לה ורק ניתנה לו למשמורת, נדחתה בהחלטת בית המשפט. לעניין זה נקבע, כי המשיבה 2 לא הציגה תצהיר התומך בטענתה, וממילא משנתפסה ההמחאה ,המהווה כסף סחיר, אצל הנאשם 1, חזקה כי היא מצויה בבעלותו. יחד עם זאת "ועל מנת למנוע סיבוכים" החליט בית המשפט לשחרר את ההמחאה למשיבה, ולכלול את סכום ההמחאה במסגרת הכספים שישארו תפוסים בחשבונו. מנגד, נתן בית המשפט את דעתו לכך, כי ראיות המשיבה מעורפלות במידת מה, ואינן משמעותיות לצורך קביעת היקף הכספים מושא העבירות, וכי הסכום שנתפס בחשבונו של המשיב 1 הינו סכום כסף נזיל המצוי בחשבון העובר ושב, באופן התומך בבקשתו לשחרר את חלקו לרשותו. 9. לבסוף, ולאחר אומדן משוער בלבד, קבע בית המשפט כי המערערת רשאית להמשיך ולהחזיק בסכום של 250,000 ₪ מתוך חשבונו של המשיב 1, ועד לסיום ההליכים הפליליים בעניינו. יתרת הכספים שבחשבון , כך נקבע, ישוחררו לטובת המשיב 1, וההמחאה שנתפסה לראשונה בביתו של הנאשם 1, תשוחרר לטובת המשיבה 2. טענות המערערת 10. בהודעת הערעור, וכן במסגרת הדיון שנערך בפניי, ביקשה באת כוח המערערת, עו"ד ג'ויה שפירא, לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהתיר לה להמשיך ולהחזיק בכל סכום הכסף שנתפס בחשבון הבנק של המשיב 1, ובהמחאה של המשיבה 2, וזאת עד לתום ההליך המשפטי בעניינו של המשיב 1. הודעת הערעור נומקה במספר טעמים. ראשית, נטען, כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, הציגה המערערת ראיות לכאורה בנוגע להיקף כספי ההימורים שהועברו למשיב 1, היינו: הודאת המשיב 1 במשטרה, לפיה ההמחאות שהופקדו בחשבונו, בין השנים 2009 ל-2011, נמסרו לו על ידי הנאשם 1. זאת, אף אם במהלך החקירה הוא עומת רק עם חלק מההמחאות; סכום ההמחאות שהופקדו בחשבון המשיב 1 בתקופה הרלוונטית מגיע לכ- 540,000 ₪, כמפורט בכתב האישום; הודאת המשיב 1 כי הנאשם 1 נהג להעביר לו סכומי כסף במזומן, אף כי אלו לא הופקדו לחשבונו. לעניין זה צוין, כי נמצאה התאמה בין המועד בו קיבל הנאשם 1, כטענתו, סכום כסף מזומן בגובה 30,000 ש"ח לבין המועד בו הופקד סכום כסף זהה בחשבון הבנק של המשיב 1; תצהירו של המשיב 1, המפרט את מקורות הכספים שהועברו לחשבונו, אינו רלוונטי, משום שהוא אינו מתייחס לסכומי הכסף בגינם הוגש נגדו כתב האישום. שנית, משקבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב 1, היה עליו לכבד את ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בבית משפט השלום בנצרת, שכן סטייה הימנה טעונה נימוקים כבדי משקל. שלישית, מאזן הנוחות אינו המבחן הרלוונטי למתן סעד זמני בהליך חילוט פלילי, אלא שקילת הבטחת אפשרות מימוש החילוט בתום ההליך הפלילי למול מידתיות הסעד הזמני. לפי מבחן זה, שלא יושם בהחלטה, נשוא ערעור זה, שגה בית משפט קמא כאשר הותיר בידי המערערת רק כשליש מהסכום שבהלבנתו מואשם המשיב 1. עוד הובהר, כי אין הצדקה לשחרור סכום רב של כסף לידי המשיבים, שכן הללו משתכרים ובעלי חשבונות בנק נוספים. רביעית, שגה בית משפט קמא כאשר קבע, כי הכספים התפוסים הינם כספים נזילים, שכן עיקרם מורכבים מכספי פקדונות ותוכניות חסכון, שלא נעשה בהם שימוש שוטף , וממילא לא הוכיחו המשיבים, כי סכומים אלו דרושים להם לקיום מחייתם השוטפת. חמישית, נפלה טעות בהחלטת בית המשפט להורות על החזרת ההמחאה לידי המשיבה 2. זאת, הן משום שהמשיבה 2 לא הגישה כל תצהיר התומך בזכותה בהמחאה, בניגוד להוראות תקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לעניין חילוט רכוש), התש"ן-1990, והן לאור העובדה כי בשל כך לא נערך כל בירור עובדתי באשר לזכויותיה בהמחאה. עו"ד שפירא הוסיפה והבהירה, במסגרת הודעתה לבית המשפט מיום 23.9.2012, כי מאחר שההמחאה האמורה נתפסה אצל הנאשם 1, והלה הסכים להמשך החזקת התפוסים בידי המערערת, לא היה כל מקום להחזירה לידי המשיבה 2. תגובת המשיבים 11. בתגובת המשיבים בכתב, טען בא כוחם, עו"ד זוהר ארבל, כי טעה בית משפט קמא כאשר שיחרר לידי המשיבה מחצית מהסכום שנתפס ברשות המשיב 1, והיה עליו להסתפק בתפיסה של 20,000 ש"ח, דבר המשקף נכונה, כך נטען, את עבירת הלבנת ההון שלכאורה בוצעה על ידי המשיב 1. עוד נטען, כי אין בידי המערערת ראיות לעניין הוכחת היקף הלבנת ההון. עובדה, היא כי חרף בקשותיו החוזרות והנשנות של בא כוח המשיבים בעבר, סירבו נציגיה להציג לו את רשימת ההמחאות שהופקדו לחשבון הבנק של המשיב 1, ולגבות זאת בתדפיסי החשבון. כמו כן ,אישר המשיב 1 בחקירתו כי הפקיד בחשבונו המחאות שקיבל מהנאשם 1, בסכום של 16,000 ₪ בלבד, וממילא לא הוצגו בפניו המחאות בגובה הסכום , שבהלבנתו הוא מואשם. לעניין הכסף המזומן, טען עו"ד ארבל, כי המשיב 1 השתמש בו לצורך תשלום חשבונות עבור אחיו, ואין הוא נוגע לאישומים המופיעים בכתב האישום. באשר להסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, טען בא כוח המשיבים, כי הסכמה זו הותנתה בכך שהמערערת תציג ראיות לכאורה, הן לעניין ביצוע העבירות והן לעניין היקף הלבנת ההון. מאחר שלא עלה בידי המערערת להציג ראיות לעניין היקף הכספים שהולבנו לכאורה על ידי המשיב 1, אין תוקף להסכמה האמורה. במהלך הדיון בבית המשפט, הביע עו"ד ארבל את הסכמתו, כי בחזקת המערערת יוותר סכום של "70,000 או 80,000 ₪", כאשר היתרה כולה תשוחרר לטובת המשיב 1. דיון והכרעה 12. ההחלטה, מושא הערעור, עוסקת במתן צו זמני ברכוש בעקבות הגשת כתב אישום בגין הפרת הוראות חוק איסור הלבנת הון. הוראת סעיף 36ו לפקודה קובעת כי בית המשפט רשאי, בכל מועד לאחר הגשת כתב האישום (או הגשת בקשה לחילוט אזרחי), ליתן צו זמני אשר יבטיח את האפשרות לחלט את רכושו של נאשם, אם וכאשר זה יורשע בעבירות של "עסקת סמים". סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, מחיל את אותה הוראה גם על מי שהואשם בביצוע עבירות על החוק האמור, כבנסיבות דנן. 13. בהליך מעין זה, על בית המשפט הדן בבקשה למתן צו זמני, להשתכנע בדבר קיומן של ראיות לכאורה, המצביעות על פוטנציאל לחילוט הרכוש בתום ההליך הפלילי. במילים אחרות: "מן הבחינה הראייתית, לשם תפיסת רכוש, כמו גם לשם קביעתו של כל אמצעי מגביל אחר להבטחת מימוש החילוט, די בשלב הביניים, בדומה לדין בעניין מעצר נאשם עד תום ההליכים, בקיומן של ראיות לכאורה המצביעות על 'פוטנציאל חילוט', קרי על קיומו של סיכוי סביר שאם יורשעו הנאשמים, יביא הדבר לחילוט הרכוש שבמחלוקת" (בש"פ 3750/09 אל הואשלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 02.06.09)). על טיבן של ראיות לכאורה, ראו הדברים שהובאו בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133 (1996): "ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות - בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטיה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר - אינן תופסות בה. 'ראיה לכאורה', היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה" 14. ואולם בקיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לנאשם, לא סגי. טרם מתן הטלת צו זמני, שיגשים אפשרות לחילוט עתידי, שומה על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. הראשון, הינו האינטרס הציבורי שבשמירה (או הקפאה) על מצבת הנכסים של הנאשם, עד לסיום ההליך הפלילי בעניינו, באופן שיאפשר את חילוטם העתידי, אם זה יורשע בדין (בש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2008); בש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2006)). עוד מצוי תחת האינטרס הציבורי, רצון למנוע מהנאשם להנות ולהפיק תועלת מרכוש אשר על פי החשד, ועל בסיס ראיות לכאורה, נעברה בו עבירה או שימש כשכר עבירה, כפי המפורט בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סטיבון (לא פורסם, 31.10.07); ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2010)). מנגד, ניצב האינטרס השני והוא האינטרס הפרטי של הנאשם, אשר עודנו בגדר חף מפשע, בשלב בו מבקשת המאשימה לפגוע בקניינו, ולמנוע ממנו את השימוש בו. לאור זאת, נקבע כי על בית המשפט לשקול ולבחון האם קיים אמצעי אחר, לבד מתפיסת הרכוש, העשוי להבטיח את מימוש החילוט בסיום ההליך הפלילי (בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2007);בש"פ 2757/03 סלמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.04.2003); רע"פ 1792/99 גאלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (3) 312 (1999); ראו גם יעל גרוסמן ורוני בלקין, איסור הלבנת הון הלכה ולמעשה 167 (2006)). באשר לפגיעה הקשה בקניינו של הנאשם באמצעות תפיסת רכושו טרם זה הורשע בדין, יפים הדברים שנאמרו בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 464 (2000): "תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון. ...הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על-פי עקרון המידתיות המקובל עלינו...". 15. בנסיבות שלפניי, סבר בית משפט קמא כי הראיות שלפניו, קושרות את המשיב 1 לביצוע העבירות המיוחסות לו, במידה המחייבת להותיר בידי המערערת כשליש מסכום הכסף שבהלבנתו הואשם, והמצוי בחשבון הבנק שלו. זאת , על מנת להבטיח כי אם יורשע המשיב 1 בדין, יוכל בית המשפט להורות על חילוט סכומי הכסף, בהם נעברו העבירות לפי סעיפים 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, כמצוות סעיף 21 לחוק. 16. ואכן, במסגרת חקירתו במשטרה (הודעה מיום 1.1.2012), אישר המשיב 1, ועל כך לא חלק סנגורו, כי נהג להפקיד בחשבונו המחאות שקיבל מאחיו, הנאשם 1, אשר ככל הנראה שייכים למהמרים בבינגו, ואינם מוכרים למשיב 1 באופן אישי. לטענת המשיב 1, מאחר שהוא מימן מכספיו את "הפעילות השוטפת של הבינגו" נהג הנאשם 1 לתגמל אותו באמצעות ההמחאות האמורות, שקיבל מהמהמרים השונים. עוד סיפר המשיב 1, כי נהג לפרסם את פעילות הבינגו, באמצעות שליחת מסרונים ללקוחות פוטנציאליים, וכן כי השכיר רכבים עבור "הפועלים" העובדים בבינגו. 17. המחלוקת בגינה הוגש הערעור שלפניי, נוגעת לשאלה האם הראיות שהוצגו על ידי המערערת בבית משפט קמא, די בהן כדי להעיד על היקף הלבנת ההון שהמשיב 1, לכאורה, ביצע, והאם בנסיבות אלו, ראוי היה להותיר בידי המערערת סכום של 250,000 ₪ מכספי המשיב 1. בשתי הסוגיות שבמחלוקת, דעתי כדעת בית משפט קמא. 18. במסגרת החקירה במשטרה, עומת המשיב 1 עם מספר המחאות שהופקדו לחשבונו, בסכום כולל שאינו עולה על כ-20,000 ₪, כאשר לטענת המערערת היקף הלבנת ההון המיוחס למשיב 1 , באמצעות הפקדת ההמחאות שקיבל מהנאשם 1, עומד על כ-540,000 ש"ח. כאמור, אישר המשיב 1 כי מדובר בהמחאות של המהמרים בבינגו, אותן קיבל באמצעות הנאשם 1. באשר להפקדות במזומן, שלל המשיב 1 בחקירתו את הטענה כי הפקיד לחשבונו סכומי כסף מזומן שקיבל מהנאשם 1 (באותה הודעה מיום 1.1.2012), וטען כי בסכומי הכסף המזומן, נהג לשלם את חשבונותיו השוטפים של הבינגו. יחד עם זאת, טענה המערערת כי סכום כסף של 30,000 ₪ במזומן, אשר הופקד בחשבון המשיב 1 ביום 17.05.2010, הועבר לידיו , במסגרת הלבנת ההון המיוחסת לו. למסקנה האמורה הגיעה המערערת לאור העובדה, כי אשתו לשעבר של הנאשם 1 הצהירה על משיכת סכום זהה מחשבונה , ביום 3.5.2010, ועל העברתו לידי הנאשם 1. סבורני, כי גם אם מסקנה זו נכונה, עדיין אין מדובר בהוכחה להלבנת הכסף המזומן בידי המשיב 1, בהיקף הנטען בכתב האישום. לנוכח הראיות האמורות, מסופקני אם המערערת הוכיחה את היקף הלבנת ההון, המיוחס למשיב 1 בכתב האישום, כנדרש בהסכמה הדיונית בין הצדדים, אשר אושרה על ידי בית משפט השלום בנצרת. מכאן, שלא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא , לחרוג מתוכן הסכמה זו, ולקבוע כי על המערערת לשחרר סכום כסף נוסף לטובת המשיב 1. 19. אינני סבור, כי יש מקום להתערב באומדן בו בחר בית משפט קמא, כאשר החליט להותיר בידי המערערת סכום של 250,000 ₪, שהינו, כאמור, רק כשליש מסכום הלבנת ההון המיוחס למשיב 1 בכתב האישום. בית משפט קמא איזן בין הצורך להגן על זכות הקניין של המשיב 1 , אשר עדיין עומדת לו חזקת החפות, לבין תכלית בקשת הצו הזמני, שהינה הבטחת החילוט העתידי של הרכוש המצוי בחזקת המשיב 1. זאת, הגם שבית משפט קמא נקט, כטענת המערערת, במונח "מאזן הנוחות", שאינו רלוונטי לקבלת ההחלטה בבקשת להוצאת צו זמני לצרכי חילוט עתידי. 20. אכן, הצדק עם המערערת, כי נפלה טעות בקביעת בית משפט קמא, לפיה הכספים שנתפסו על ידה הינם כספים נזילים המצויים בחשבון העובר ושב של המשיב 1. מחומר הראיות, הכולל תדפיס של חשבון הבנק הרלוונטי, וגם מהחלטת בית משפט השלום בנצרת עולה כי מדובר בכספים המצויים בפקדונות וחסכונות של המשיב 1, ואין בתגובת המשיבים כל הסתייגות מכך. לכן, לא היה מקום להתייחס למידת זמינותם של הכספים התפוסים, כשיקול לדחייה חלקית של בקשת המערערת. יחד עם זאת לא סברתי כי יש בכך כדי להוביל לקבלת הערעור שלפניי, שכן השיקול המרכזי הוא, לטעמי, היקף הלבנת ההון המיוחס למשיב 1. 21. אוסיף ואציין, כי גם לא מצאתי טעם בטענותיו של בא כוח המשיבים, אשר ביקש להפחית את גובה סכום הכסף התפוס בידי המערערת. אמנם המערערת יצאה מכלל הנחה כי סך כל ההמחאות שהפקיד המשיב 1 בחשבונו החל משנת 2009 , מקורו בכספי ההימורים שהעביר לו הנאשם 1, זאת על אף שבמהלך החקירה, עומת המשיב 1 רק עם חלק מההמחאות. ואולם, סבורני, כי בשלב בו נדרשת הצגת הראיות לכאורה , הקושרות את המשיב 1 לעבירות המיוחסות לו, לא היה כל טעם בעימותו עם כל המחאה והמחאה שהופקדה בחשבונו, בעיקר כשזה חזר וטען בחקירתו, כי אינו מכיר את בעלי ההמחאות, אשר הוצגו בפניו, וכי, ככלל, מדובר בהמחאות שהועברו לו מהנאשם 1, אותן, ככל הנראה, קיבל מהמהמרים בבינגו. יתר על כן, בשלב מסוים, הבהיר המשיב 1 בעצמו, כי אין כל טעם לשאול אותו לגבי כל האחת מההמחאות, כי הוא אינו מכיר את בעליהן (עמוד 8 להודעתו מיום 1.1.2012) לאור האמור, לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא, להותיר בידי המערערת סכום כסף, הגבוה מסכום ההמחאות , עימן עומת המשיב 1. כאמור, משקבע בית משפט קמא את דבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב 1, היה עליו להבטיח את האפשרות כי ניתן יהיה לחלט את רכושו, במידה וזה יורשע בדין. הותרת סכום של כמה עשרות אלפי שקלים בלבד, בידי המערערת, כבקשת בא כוח המשיבים, היתה עשויה לסכל את תכליתו של הצו הזמני. 22. עוד התבקשתי להתייחס לגורלה של ההמחאה שנתפסה בחזקת הנאשם 1, כאשר המשיבה 2, אשתו של המשיב 1, טוענת כי מדובר בהמחאה שלה. המערערת מבקשת לבטל את החלטת בית משפט קמא בעניין זה, ולקבוע כי היא זכאית לתפוס בה עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינו של המשיב 1. 23. סעיף 21 (א) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ככלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים יצווה בית המשפט על חילוט רכוש של אדם שהורשע בעבירה על הוראות סעיפים 3 או 4 לחוק. ס"ק (ב) מבהיר כי הרכוש האמור כולל גם רכוש המצוי בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו של הנדון. כך הדבר לגבי ההמחאה שנמצאה בבית הנאשם 1, והרשומה על שם אדם אחר, הוא מעבידה של המשיבה 2 (ע"א 3343/05 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2008))). עוד יש לציין, כי סעיף 36 ג (א) לפקודה, החל גם לעניין עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון מכוח סעיף 23 לחוק, קובע כי בית משפט לא יצווה על חילוט רכוש, בסופו של ההליך הפלילי, אם הטוען לזכות בו יוכיח "כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה". הזכות להשיג על החלטה לחלט את רכושו של הטוען לזכות, נתונה, מקל וחומר, גם לטוען לזכות ברכוש, כאשר עסקינן במתן צו זמני ברכוש, לצרכי חילוט עתידי (ע"פ 1428/08 חורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.03.2009)). 24. בנסיבות דנן, טען בא כוח המשיבה בבית משפט קמא, כי ההמחאה האמורה שייכת למרשתו, וזו קיבלה אותה ממעבידה. ואכן, המעביד נחקר בעניין זה במשטרה, ומסר, בהודעתו מיום 18.01.2012, כי הוא העביר את ההמחאה על סך 31,500 ₪ לידי המשיבה 2, ולבקשתה. לשאלה כיצד נתפסה ההמחאה בביתו של הנאשם 1, גיסה, בעוד אין לו כל חשבון בנק בו היה עשוי להפקידו, לא ידע המעביד להשיב. עוד הוא ציין כי לאור מצב חשבונו, אין להמחאה זו כל כיסוי (זכ"ד מיום 21.02.2012). המשיבה 2 נחקרה אף היא במשטרה והעלתה השערה, כי ההמחאה התגלגלה בטעות לידי הנאשם 1, באמצעות בעלה, המשיב 1. 25. ככלל, צודקת באת כוח המערערת בטענתה, כי שעה שהמשיבה 2 לא הגישה תצהיר בדבר זכויותיה בהמחאה, ומשלא ניתנה למערערת ההזדמנות לחוקרה, ראוי היה להותיר את ההמחאה בידי המערערת או לשחררה לידי הגורם שהחזיק בה, הוא הנאשם 1. יחד עם זאת, לאור חומר הראיות האמור, ומשום שבית משפט קמא כלל את סכום ההמחאה, במסגרת סכום הכסף התפוס שהותיר בידי המערערת, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו, גם לעניין זה. סוף דבר 26. הערעור נדחה. הצו הארעי לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט קמא, מבוטל בזאת. הכספים שנתפסו על ידי המערערת, לרבות ההמחאה על סך 31,500 ₪, למעט 250,000 ש"ח, ישוחררו לטובת המשיב 1 והמשיבה 2, בהתאמה, ועל פי החלטת בית משפט קמא. ניתן היום, ה' בחשון התשע"ג (‏21.10.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12057630_I03.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il