בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5757/99
ע"פ 5758/99
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"פ 5757/99: ארנסט שפיצר
המערער
בע"פ 5758/99: ברנרדו שפיצר
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעורים
על הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 26.5.99, בת.פ. 237/99
שניתן על-ידי כבוד השופטים:
י'
אברמוביץ, ח' גלפז, נ' ממן
תאריך
הישיבה: כ"ז באדר התשס"ב (11.03.02)
בשם
המערער בע"פ 5757/99: עו"ד כהן אבי
בשם
המערער בע"פ 5758/99: עו"ד שלומציון גבאי-מנדלמן
בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. המערערים, ארנסט שפיצר (להלן - ארנסט) וברננדו
שפיצר (להלן - ברנרדו), הם אב ובנו שהובאו לדין בגין ביצוען של מספר עבירות,
ובמרכזן עבירת רצח. להלן תמציתן של העובדות אשר יוחסו להם:
א) בחודש פברואר 1998, קשרו המערערים קשר
לשדוד תחנת דלק. לצורך כך הצטיידו השניים ברובים אותם גנב ברנרדו מבסיס צבאי בו
שרת בעבר, וכן במחסניות, תחמושת, ופרטי לבוש שונים שנועדו להסוות את זהותם.
ב) בתאריך 28.2.98 יצאו המערערים לבצע את
זממם, וכאשר הגיעו לתחנת הדלק בצומת "אלומות", הם דרכו את נשקם תוך שהם
מסכמים ביניהם כי "לא משאירים עדים".
ג) אותה שעה ישב המתדלק, מוחמד הייב (להלן -
המנוח) ברכבו, והמערערים אילצוהו, באיומי נשק, לצאת מהרכב ונטלו ממנו 300 ש"ח
שהיו בכיסו. לאחר זאת הורה ארנסט למנוח לשכב על הארץ, ואז הצמידו המערערים את כלי
נשקם לראשו וירו בו, וכתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח.
בנוסף לעבירת הרצח יוחסו למערערים עבירות של
נשיאת נשק שלא כדין, שוד בנסיבות מחמירות, וקשירת קשר לביצוע פשע. לברנרדו יוחסו
שני אישומים נוספים: האחד עוסק בגניבתם של הרובים אשר שימשו לשוד מבסיס צה"ל,
ואילו בשני נטען כי ברנרדו מסר בהזדמנויות שונות לאדם אחר את הרובים שגנב, ואותו
אחר עשה בהם שימוש, פעם על מנת לאיים על אדם, ופעם כשירה לעבר בני מיעוטים.
2. בתאריך 26.5.99 הגיש בא-כוח המשיבה לבית המשפט
כתב-אישום מתוקן, והשינוי הבולט שבו היה שהמשיבה לא עתרה עוד להרשיע את ברנרדו
בעבירת רצח, אלא בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ואת הכוונה להמית ייחסה
מאז לארנסט בלבד. במהלך הדיון הודיעו באי-כוח הצדדים עוד, כי במסגרת הסדר טיעון
שהושג ביניהם הוסכם שהמערערים יחזרו בהם מכפירתם, וכך עשו, ובעקבות כך הרשיע בית
המשפט את שני המערערים בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, שוד בנסיבות מחמירות,
וקשירת קשר לבצע פשע. את ארנסט הרשיע בית המשפט גם בעבירת רצח, בעוד שברנרדו הורשע
בעבירת הריגה. כמו כן הורשע ברנרדו, בשני האישומים האחרים שיוחסו לו, בעבירות
הבאות: שימוש ברכוש צבאי שלא למטרות הצבא, הוצאות נשק ורכוש מרשות הצבא, החזקת נשק
וסחר בו. לאחר כל אלה גזר בית המשפט למערערים את העונשים עליהם המליצו הצדדים:
לארנסט - מאסר עולם, ולברנרדו 25 שנות מאסר.
3. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני
ערעורים. בע"פ 5757/99 מלין ארנסט על הרשעתו ועונשו, ובא-כוחו טען את אלה:
א) בית המשפט המחוזי, והפרקליט שייצג את ארסנט
בעבר, לא הסבירו לו את מהותה של עסקת הטיעון, ואת הצפוי לו בעקבות הודאתו.
ב) בית המשפט לא הסביר למערערים שהסדר הטיעון
לענין העונש אינו מחייב אותו.
ג) בית המשפט הסתפק בהודאתו של ארנסט לצורך
הרשעתו, ולא דרש וממילא לא קיבל ראייה כלשהי שנועדה לסלק חשש שמא מדובר
בהודאת-שווא.
ד) לימוד חומר הראיות מעלה תמיהות ושאלות של
ממש בנוגע לאשמתו של ארנסט, ואת אלו ראוי לברר בדיון מחודש בערכאה הראשונה.
ה) אף שהעבירה אשר יוחסה לברנרדו הומרה בעבירת
הריגה, לא נעשה שינוי מקביל בעובדות כתב האישום, שם הוסיפה המשיבה לטעון כי ברנרדו
ירה בראשו של המנוח בכוונה לגרום למותו, ואלו הן עובדות שלכאורה מבססות הרשעה
בעבירת רצח. בא-כוחו של ארנסט טען, כי עניין זה תמוה ולא ניתן לו הסבר מפיה של
באת-כוח המשיבה. כן נטען, שבית המשפט היה מצווה לחקור ולדרוש לפשר הפער בין
העובדות לסעיף האישום שיוחס לברנרדו, ולפשר האבחנה בעונשים עליהם הוסכם בעניינם של
שני המערערים.
לאור כל האמור, עתר בא-כוחו של ארנסט לאפשר
לשולחו לחזור בו מהודאתו ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שתתברר שם
אשמתו של מערער זה.
בע"פ 5758/99 ערער ברנרדו כנגד חומרת
העונש בלבד. לטענתו, ייצוגו לקה בחסר, הואיל ולא הוסברה לו עסקת הטיעון והשלכותיה.
על פי גרסתו, מפגשו עם בא-כוחו היה קצר, והוא נערך ביום בו הוצג הסדר הטיעון לבית
המשפט. ועוד טען ברנרדו, כי סבר לתומו שההסכם עם המשיבה התייחס להודאה בעובדות
המבססות את עבירת ההריגה בלבד, בעוד ששאלת העונש לא הוכרעה, והוסכם שכל צד יהיה
חופשי לטעון בענין זה כהבנתו.
כאן המקום להוסיף, כי במהלך הדיון בפנינו
ביקשתנו באת-כוחו של ברנרדו לאפשר לשולחה להוסיף דברים משלו, וכשהתרנו זאת טען
המערער לא כנגד העונש בלבד, אלא בראש ובראשונה לחפותו. את הטיעון בכיוון הזה
נאלצנו לקטוע, הואיל ונימוקי הערעור לא כוונו כנגד ההרשעה, אך על מנת להניח את דעת
הכל אנו מבהירים, כי נתנו את דעתנו גם להרשעתו של ברנרדו על פי הודאתו, ולא מצאנו
כי נפל בה פגם, כמו שלא נפל פגם בהרשעתו של אביו, ארנסט, על פי הודאתו, כפי שיובהר
להלן.
4. נאשם שהודה בעובדה שיוחסה לו בכתב האישום,
רשאי בכל שלב של המשפט לחזור בו מאותה הודאה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית
המשפט בנימוקים מיוחדים שיירשמו (סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],
התשמ"ב1982-). על השאלה אם הוכחו בעניינם של המערערים אותם "נימוקים
מיוחדים", החלטנו להשיב בשלילה, ואלה הטעמים לכך:
א) בתאריך כ"ט באדר תשנ"ט
(17.3.99), התייצבו המערערים עם פרקליט שייצג באותה ישיבה את שניהם, ובנוכחותו
הוקרא להם כתב האישום.
ב) בתאריך י"א בסיוון תשנ"ט
(26.5.99), התייצבו המערערים פעם נוספת בבית המשפט, ומפיו של בא-כוח המשיבה נרשמו
הדברים הבאים: "הגענו לעסקה לפיה יורשע הנאשם מס' 1 [ארנסט] בכל העבירות
המיוחסות לו והמדינה לא תבקש עונש מצטבר על עונש מאסר עולם. לגבי נאשם מס' 2
[ברנרדו] הוא יורשע בכל העבירות המיוחסות לו למעט עבירת הרצח, שתומר בעבירת הריגה.
בגין עבירות אלו הוסכם כי יוטל על נאשם 2 עונש כולל של 25 שנות מאסר...".
ג) בעקבות הודעתו של בא-כוח המשיבה, נרשמה
מפיהם של באי-כוח המערערים התשובה הבאה:
"לאור
תיקון כתב האישום כפי שהבהירה באת-כוח התביעה ומאחר ולנאשמים הובהר מהות התיקון
והוסבר להם - נאשם מס' 1 [ארנסט] מודה בכתב האישום בעבירות המיוחסות לו כפי שעולה
מכתב האישום. גם נאשם מס' 2 [ברנרדו] מודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום
שתוקן".
בית המשפט המחוזי לא הסתפק בהודאה שנרשמה
מפיהם של הסניגורים, וביקש לשמוע אישור על כך גם מפיהם של המערערים עצמם. ואמנם,
הם הודו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ולא נשמעה מפיהם הסתייגות כלשהי, לא ביחס
למהותן של העבירות בהן הם עמדו להיות מורשעים, ולא ביחס לסוגיית העונש.
ד) באותו יום, ומיד לאחר שהמערערים הורשעו,
ביקש בא-כוח המשיבה לאמץ את רכיב העונש שבהסדר הטיעון, תוך שהוא חוזר ומפרט, גם
באוזניהם של המערערים, את העונשים עליהם הוסכם.
בעקבות בא-כוח המשיבה, שטח סניגורו של ארנסט
בפני בית המשפט את בקשתו לכבד את הסכם הטיעון, תוך שהוא מרעיף שבחים על ראשה של
המשיבה שהסכימה ללכת לקראת שולחו, כאשר עתרה לעונש יחיד של מאסר עולם, מבלי
שיצטברו אליו עונשים נוספים בגין העבירות האחרות בהן הורשע ארנסט.
גם בא-כוחו של ברנרדו ביקש לאמץ את הסדר
הטיעון, אך לא רק הוא. כוונתי לכך, שכאשר ניתנה למערערים האפשרות לומר את דברם
בטרם גזירת העונש, לא נשמעה מפיהם הסתייגות כלשהי שיש בה להצביע על אי-הבנה של
הסדר הטיעון או על מחלוקת שנתגלעה בינם לסניגוריהם בסוגיית העונש. וכך נרשם מפיו
של ארנסט:
"אני
מצטער מאד על מעשיי. זו פעם ראשונה שפגעתי באדם חף מפשע שלא היה בינינו שום קשר כל
נסיבות חיי עד היום הזה היו קשות, ואני מצטער מאד על מעשיי. יותר מזה אין לי מה
להגיד".
דברים דומים נרשמו מפיו של ברנרדו:
"גם
אני רוצה להביע חרטה. עקב הנסיבות קרה מה שקרה ואני אקבל כל מה שיוטל עלי ומביע
חרטה".
ה) עינינו הרואות, שלא זו בלבד שבית המשפט
המחוזי נהג בזהירות רבה בטרם הרשיע את המערערים, אלא שגם דבריהם במהלך הטיעון
לעונש מבהירים, ובמידה שאין למעלה ממנה, כי הם הבינו היטב את מהות ההליך (הסדר
הטיעון), את תוכנו, ואת העונש בו יידרשו לשאת מכוח ההסכם בין הצדדים. על כן נראה
שאת המניעים לניסיונם של המערערים להתנער מהסדר הטיעון, צריך לחפש לא באי-הבנתו של
הסדר זה, אלא בניסיונם להתכחש להודאותיהם כדי להביא לחידוש משפטם.
5. גם את הטענה לפיה לא הובהר לבית המשפט מדוע על
בסיס עובדות זהות כמעט לחלוטין, הורשע ארנסט בעבירת רצח, בעוד שברנרדו הורשע
בעבירת הריגה, אין בידנו לקבל.
אכן, יש רגליים לסברה כי ניתן היה להרשיע את
ברנרדו, על בסיס העובדות בהן הודה, בעבירת רצח לפי כל אחת מהחלופות השנייה
והשלישית של סעיף 300(א) של חוק העונשין. אך נדמה שבטיעונו של בא-כוחו של ארנסט יש
לא מעט היתממות וכפיות טובה כלפי המשיבה, שהרי מפרוטוקול הדיון עולה בברור,
שהמשיבה עשתה דרך ארוכה לקראת ברנרדו עקב גילו הצעיר, ועל מנת להקהות את עוצמתה של
המכה שהונחתה על משפחת המערערים, הנובעת מכך שאב המשפחה ובנו הורשעו בעבירות כה
חמורות ונוראות. מכאן, שלא אי-הבנה של מניעי המשיבה עומדים בבסיסו של נימוק ערעור
זה, אלא ככל הנראה רצונו של ארנסט לכפות על המשיבה, בדרך לא דרך, להסכים להמיר את
הרשעתו לעבירת "הריגה", על אף שבמעשיו גלומים כל יסודותיה של עבירת רצח.
הערה האחרונה שיש בפינו לענין זה, מתייחסת
להערות מפורשות או משתמעות שנכללו בנימוקי הערעור והופנו כלפי סניגוריהם הקודמים
של המערערים, אלה שייצגו אותם בבית המשפט המחוזי. אותם סניגורים הכחישו את הטענה
כאילו לא הבהירו למערערים את מהותו של הסדר הטיעון ותוצאתו, ובאשר לשיקול שהנחה
אותם לעשות אבחנה בעונש בין האב לבנו, כתב עו"ד קינן לבא-כוחו הנוכחי של
ארנסט, עו"ד א' כהן, עוד בתאריך 26.5.01, היינו, לפני הגשתם של עיקרי
הטיעון על ידי עו"ד כהן לבית משפט זה, את הדברים הבאים:
"העסקה
נעשתה בדרך שנעשתה על מנת להציל את הבן מעונש מאסר עולם בנוסף לזה של האב. כך שיש
הסבר לכל העסקה".
לנוכח דברים אלה לא נותר לנו אלא לתהות, מדוע
לא טרח עו"ד א' כהן להביא בעיקרי הטיעון מטעמו, את תגובתו של הסניגור הקודם,
עו"ד קינן, על מנת לאזן את ביקורתו של ארנסט כנגד סניגורו דאז. והוספנו
ותהינו, כיצד נטל עו"ד כהן את החרות לטעון בסעיף 7(ג) של עיקרי הטיעון, כי
"לא ניתן, על ידי המשיבה, כל הסבר בפני בית המשפט קמא מדוע ביקשה להרשיע את
נאשם 2 [ברנרדו] בעבירת הריגה, שעה שהאשימה אותו עובדתית בעבירת רצח"; ואת
אשר טען בסעיף 7(ה) של עיקרי הטיעון: "בנסיבות אלה נוצרה אנומליה משפטית לפיה
נאשם 2 [ברנרדו], אשר ביצע עבירות נוספות על אלה בהן הודה המערער [ארנסט], נדון
לעונש קל הימנו וזאת בלא כל הסבר" (ההדגשה לא במקור). והרי אותה שעה
ידע עו"ד כהן, מהסברו של עו"ד קינן שנטל חלק בגיבוש הסכם הטיעון, מה פשר
האבחנה שנעשתה בין שני המערערים, היינו, הרצון להימנע, משיקולים הומניטריים,
מלגזור עונש של מאסר עולם על האב ועל בנו.
כאן המקום להוסיף, כי מספר ימים לאחר שהצדדים
טענו בפנינו, הגיש עו"ד א' כהן בקשה להתיר לארנסט להגיש תצהיר מטעמו על
נסיבות הודייתו בבית משפט קמא, ועל הבנתו את הסדר הטיעון אליו הגיע סניגורו, וכל
זאת על מנת שיהווה משקל-נגד ל"תצהירו" של עו"ד קינן. החלטנו לדחות
את הבקשה ואלה הם טעמנו:
א) בית משפט זה לא הורה לעו"ד קינן להגיש
תצהיר, אלא רק "להגיב בכתב לעניין ייצוגו של המערער בערכאה הראשונה והודאתו
של המערער במסגרת עסקת טיעון" (כלשון ההחלטה מיום כ"ז בכסלו התשס"ב
- 12.12.01).
ב) את תגובתו הגיש עו"ד קינן על ידי
צירוף מכתב ששיגר עוד בחודש מאי 2001 לעו"ד א' כהן, בא-כוחו של המערער דהיום.
ג) מכך עולה, שמאז 9 חודשים יודע עו"ד א'
כהן את גרסתו של עו"ד קינן, ואם היה סבור שדרוש תצהיר של שולחו על מנת לסתור
את דבריו של עו"ד קינן, יכול היה לעשות זאת לפני זמן רב, ולפני הדיון שהתקיים
בפנינו בתאריך כ"ז באדר התשס"ב - 11.3.02.
ד) כך או כך, גרסתו של ארנסט בעניין ייצוגו
והבנתו את הסכם הטיעון, הובאה על ידי בא-כוחו בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון,
ונתנו עליהם את דעתנו במסגרת פסק הדין בערעור זה.
6. בא-כוחו של ארנסט מלין גם על כך שעובר להכרעת
הדין, לא הוצגו לבית המשפט ראיות כלשהן על מנת לתמוך בהודאת המערערים (חומר זה
הוצג לבית המשפט רק במסגרת טיעוני המשיבה לעונש).
גם טענה זו אינה יכולה להושיע את המערערים.
הכלל הוא זה הקבוע בסעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי, לאמור, עובדה שהנאשם הודה בה
יראוה כמוכחת כלפיו, זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודייה כראיה או שהנאשם
חזר בו מההודיה לפי סעיף 153 לחוק. אכן, בדיון בעבירה מסוג רצח, נוהגת התביעה שלא
להסתפק בהודאת נאשם, ועל מנת לעמוד בחובתה להוכיח את האישום מעבר לספק סביר, היא
נוהגת להגיש לבית המשפט ראיות נוספות שמטרתן לסלק חשש שמא נטל הנאשם על עצמו
אחריות למעשה שלא עשה, וגם על מנת לוודא את קיומה של הכוונה הפלילית המיוחדת
הנדרשת בעבירה זו. טוב היתה עושה המשיבה לו נהגה בדרך זו גם במקרה הנוכחי, אך מכך
שלא עשתה זאת אין להסיק כי נגרם נזק או עיוות דין למערערים. את אשר החסירה המשיבה
עובר להכרעת הדין, היא השלימה במהלך הטיעון לעונש, ועל כן היו בידיו של בית המשפט,
טרם גזר את עונשם של המערערים, הכלים לוודא שהודאת המערערים, הודאת-אמת היא.
7. שתי תקלות אירעו בהליכים שהתנהלו בפני בית
המשפט המחוזי. הראשונה נבעה מכך שבית המשפט לא הזהיר את המערערים, לפני הודייתם,
כי הוא אינו מחויב להסדר הטיעון. בנסיבות אחרות, לדוגמה אם בית המשפט היה מחמיר
בעונשם של המערערים מעבר למוסכם בין הצדדים, היה במחדל זה כדי להביא לביטולו של ההליך.
אך המצב שבפנינו שונה, הואיל וחרף אותה תקלה, גזר בית המשפט המחוזי בדיוק את העונש
עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון. לפיכך, לא נהיר לנו על מה מלינים המערערים, שהרי
גם אם טענתם היתה שהודאתם ניתנה תוך צפייה לעונש מוגדר, הרי ש"אינטרס
ההסתמכות" שלהם לא נפגע כלל. ואם תאמר כי אפשר שהם בחרו להודות גם במה שלא
עשו על מנת לחסוך מעצמם עונש כבד יותר, דעתנו היא, שמההליכים שהיו בפניו והראיות
שהוצגו לו בעת הטיעון לעונש, רשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק כי הודאת המערערים
היתה הודאת-אמת. לעניין זה נוסיף, כי בעובדות בהן הודה ברנרדו ועליהן לא הוגש
ערעור (ערעורו הצטמצם, כאמור, למידת העונש בלבד), מצויה התשתית העובדתית גם
להרשעתו של ארנסט, שהרי השניים הואשמו כמי שפעלו בצוותא הן בתכנון השוד וביצועו,
והן לעניין הירי במנוח (ראה סעיף 8 לכתב האישום "בשלב זה הצמידו הנאשמים את
כלי הנשק לראשו של המנוח מאחור תוך שהנאשם 1 דורך על גבו, וירו במנוח שניהם בו
זמנית, בכוונה לגרום למותו" - ההדגשה לא במקור). מכאן, שהודאתו של ברנרדו
מסלקת כל חשש שארנסט נטל על עצמו מעשה שלא עשה.
תקלה נוספת שיצאה מתחת ידו של בית
המשפט המחוזי, נבעה מכך שבעניינו של ברנרדו, מחמת גילו, צריך היה להיזקק לתסקיר של
שרות המבחן בטרם נגזר עונשו. בית משפט קמא לא נהג כך, וחרף זאת, לא סברנו שעניינו
של מערער זה קופח או שנגרם לו עיוות דין, ראשית, משום שבית המשפט המחוזי גזר לו את
העונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון ולא מעבר לו. שנית, גזירת העונש הוא אכן ענין המסור
לסמכותו הייחודית של בית המשפט, ואפשר שתסקיר חיובי היה מוביל את בית משפט קמא
לגזור לברנרדו עונש מאסר קל מזה שנכלל בהסדר הטיעון. אך לאחר שהשלמנו בערכאתנו את
החסר, וקיבלנו לידינו את תסקירו של שרות המבחן, כל שנוכל לומר הוא, שלא הצלחנו
לדלות מתוכו ולו נימוק אחד שיצדיק הקלה בעונש, ודי אם נפנה לכך שבשיחתו עם שרות
המבחן לא לקח ברנרדו אחריות על המתתו של הקורבן, ומפיו לא נשמעה נימת חרטה.
8. לנוכח כל האמור אנו מחליטים לדחות את שני
הערעורים.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י"ג בניסן תשס"ב
(26.3.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט
________________
העתק
מתאים למקור 99057570.O09 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il