פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5757/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5757/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. הרב אברהם שרמן 3. הרב חגי איזירר 4. הרב מנחם חשאי 5. פלונית עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד אלברק יוסף פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותר כי יבוטל פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול מיום 30.4.2008, בו נדחתה בקשתו להרשות לו לערער על החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי ברחובות מיום 26.2.2007. 2. העותר ומשיבה 5 הינם יהודים תושבי ישראל, אשר נישאו ביום 22.7.1973 ולהם שלושה ילדים. לאחר שנישואיהם עלו על שרטון, פנתה משיבה 5 ביום 9.8.2004 לבית-המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון בבקשה ליישוב סכסוך בהתאם לתקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בהליך זה טענה משיבה 5, בין היתר, כי בידיה דו"ח של חוקר פרטי, ממנו עולה כי העותר מקיים קשר רומנטי מחוץ לנישואין עם אשה נשואה. בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, חתמו השניים על הסדר לחלוקת רכוש, לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 12.8.2004. לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 31 להסדר, אשר קבעה בזו הלשון: "האשה מצהירה ומתחייבת בזאת שלא לעשות כל שימוש בדו"ח החוקר הפרטי ולא לפגוע בפרטיותו של הבעל ו/או צד ג' כלשהו. האשה תשפה את הבעל בגין כל נזק שייגרם לו בגין הפרת התחייבות זו". 3. ביום 27.3.2005 הגישה המשיבה לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות תביעת גירושין, בה כרכה תביעה לתשלום דמי כתוּבּתה. בתביעה נטען, כי הסדר הרכוש אינו נוגע לזכויותיה ההלכתיות של משיבה 5 מכוח הנישואין, לרבות הכתובה והמזונות. עוד נטען כי עומדת למשיבה עילה לגירושין מן העותר תוך תשלום דמי הכתובה, בין היתר, לאור העובדה כי במהלך נישואיהם קיים האחרון קשרים רומנטיים עם נשים אחרות. לתביעת הגירושין צורף כנספח דו"ח החוקר הפרטי. המבקש, מצדו, ביקש מבית הדין הרבני שלא לקבל את הדו"ח כראיה. ביום 9.1.2007, לאחר עיון בסיכומי הצדדים בכתב, החליט בית הדין הרבני להתיר למשיבה 5 לחקור את העותר בנוגע לאירועים שהוזכרו בדו"ח. עם זאת, נקבע כי בשלב זה אין המשיבה רשאית להסתייע בדו"ח זה כהוכחה לטענותיה, ואף לא לזמֵן את החוקר ליתן עדות. על החלטה זו לא ערער העותר. 4. בדיון שהתקיים ביום 30.1.2007 נחקר העותר, בהתאם להחלטת בית-הדין, על אודות אירועים הכלולים בדו"ח החוקר. אולם, בדיון שנערך ביום 26.2.2007 שב העותר והביע את התנגדותו לחקירתו באותם עניינים, וטען כי השימוש בדו"ח פוגע בפרטיותו וכן מפר את ההסכם שנערך בין הצדדים. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, דחה בית-הדין הרבני את הבקשה. על החלטה זו הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. 5. בין לבין התגרשו הצדדים, וההליכים בבית-הדין האזורי הוסיפו להתמקד בשאלת זכאות האישה לדמי כתובתה בלבד. ביום 30.4.2008 דחה בית-הדין הרבני הגדול את בקשת רשות הערעור שהגיש העותר, תוך שנקבע כי אין בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לאשר הסכם שיש בו כדי למנוע הבאתה של ראיה בפני בית-הדין הרבני, בעניין הנתון בסמכותו. העותר ממאן להשלים עם מסקנה זו, ומכאן העתירה שבפנינו. 6. אוסיף, כי עניין השימוש בדו"ח החוקר הובא אף לפתחו של בית-המשפט לענייני משפחה. זאת, במסגרת תביעה שהגיש העותר בגין הפרת הסכם.עוד ביקש העותר כי בית-המשפט יאכוף, בעילה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, על משיבה 5 את קיום פסק-הדין ויאסור עליה בצו מניעה זמני לעשות שימוש בדו"ח החוקר הפרטי בפני בית-הדין הרבני. ביום 2.10.2005 דחה בית-המשפט לענייני משפחה בקשות אלו. נקבע כי אין מקום ליתן סעד בהליך לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, בנסיבות העניין, בהן קיימת מחלוקת פרשנית בשאלה אם יש בשימוש בדו"ח החוקר הפרטי בבית-הדין הרבני משום הפרה של ההסכם. בית-המשפט אף לא ראה מקום ליתן צו מניעה, נוכח העיקרון בדבר הכיבוד ההדדי בין הערכאות, ולפיו משהחליט בית-הדין האזורי כי מוקנית לו הסמכות לדון בסוגיית השימוש בחומר החקירה, אין ליתן סעד המסכל את קביעתו זו. 7. כאמור, בעתירה שבפנינו מבקש העותר את ביטולו של פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. הוא שב וטוען כי החלטתו של בית-הדין האזורי ניתנה בחריגה מסמכות, בהיותה מנוגדת להסכם בין הצדדים, שלו ניתן תוקף של פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה. משיבה 5, מצדה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף. לגישתה, אין עניינו של העותר נמנה עם המקרים החריגים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים. לטענתה, לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול, אשר עולה בקנה אחד עם הההלכה הפסוקה ולפיה הסמכות לדון בשאלת קבילותה של ראיה נתונה לערכאה הדנה בנושא. עוד נטען, כי סוגיית דמי הכתובה מצויה בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, ומשכך הסמכות לדון בקבילוּת ראיות הנוגעות לעניין זה מצויה אף היא בידיו. 8. לאחר שעיינו בעתירה, בתשובה לה ובנספחים להן, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא, כי אין בית המשפט הגבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על הכרעותיהם של בתי-הדין הדתיים, והתערבותו יוחדה למקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או נסיבות אחרות המחייבות סעד מן הצדק (סעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק יסוד:השפיטה; אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי (כרך שני – עילות סף) 335 (2008); בג"ץ 1791/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 3.7.2007); בג"ץ 10229/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, בפסקה 5 (טרם פורסם, 2.5.2007); בג"ץ 5182/93 לוי נ' בית הדין האיזורי רחובות, פ"ד מח(3)1, 6 (1994); בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 438 (1992)). לא שוכנענו כי עניינו של העותר נמנה עם אלה. כבר נפסק, כי טענות בדבר קבילות ראיה מקומן להתברר בפני הערכאה השיפוטית הדנה בנושא הרלוואנטי. יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיא, השופט מ' אלון, בבג"ץ 768/88 לאה אברמוב נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה ואח', פ"ד מד(4) 330, 336 (1990)): "...הצורך להעלות טענה בדבר קבילותה של ראיה בתחילה, ובראש ובראשונה, בפני הערכאה השיפוטית הדנה בנושא שבקשר אליו מתבקשת הבאת הראיה, מן המושכלות הראשונים הוא ואינו צריך סימוכין וראיה. הליכה בדרך שונה, היינו "שליפת החלטה"- בדרך זו או אחרת - מאת ערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראיה, באופן שהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה שבה מבוקשת הראיה "תילכד" בהחלטת הערכאה השיפוטית האחרת בדבר מניעת השימוש בראיה, לא זו בלבד שיש בה משום פגיעה בכיבוד ההדדי שערכאות השיפוט השונות חייבות לנהוג זו בזו, אלא מונעת היא מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה להבהיר את נימוקיה, על שום מה החליטה לקבל את הראיה או שלא לקבלה". נוכח האמור, לא מצאנו מקום או עילה להידרש לעתירה גופה, ולפיכך אנו דוחים אותה על הסף. ניתן היום, י"ח בחשון התשס"ט (16.11.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08057570_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il