פלוני נ. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5752/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5752/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים 2. פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) 3. משטרת ישראל 4. פלוני 5. פלוני 6. פלונית 7. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"א בתמוז התשע"ח (24.06.2018) בשם העותרת: עו"ד רואי מלינגר בשם המשיבות 3-1: עו"ד יעל מורג יקו-אל המשיב 5: בעצמו המשיב 7: בעצמו פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה העותרת ביקשה כי נורה למשיבות 3-1 ליתן טעם מדוע לא יוגש כתב אישום נגד המשיבים 7-4 עקב תלונתה של העותרת ב-פל"א 249127/15 (נהריה), או ליתן טעם מדוע לא תיעשה השלמת חקירה לצורך גביית ראיות נוספות בתיק. 2. העתירה מופנית כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: פרקליטות המדינה) מתאריך 17.05.2016, שבגדרה נדחה ערר שהגישה העותרת בגין סגירת תיק החקירה על-ידי המשיבה 2 (להלן: פרקליטות מחוז חיפה). להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה במכלול. רקע עובדתי 3. העותרת היא המתלוננת בתיק החקירה פל"א 249127/15, במסגרתו הוגשה, בתאריך 09.06.2015, תלונה בגין עבירה של מעשה סדום שביצע בה שלא בהסכמתה, לטענתה, המשיב 4, בנוכחות המשיבים 7-5 (להלן: התיק). 4. המשיבה 3 (להלן: משטרת ישראל) ניהלה את החקירה בתיק, לרבות גביית עדויות וראיות. המשיב 4 היה החשוד העיקרי בתיק, והוא נחקר באזהרה. המשיבים 7-5 היו, על פי הנטען, יחד עם המשיב 4 והעותרת ביום האירוע מושא התלונה, ואף מסרו עדויות בתיק. ביחס למשיבה 6 נטען שגם היא היתה מעורבת באירוע, הכל כפי שיבואר בהמשך. כאמור, פרקליטות מחוז חיפה החליטה שלא להעמיד לדין איש מהמעורבים באירוע, ופרקליטות המדינה דחתה את ערר העותרת על החלטה זו. 5. להלן אציג בתמצית את עובדות האירוע, כפי שנטענו על-ידי העותרת: בחודש אפריל 2013 קבעו: העותרת, המשיב 5 והמשיבה 6 לקיים אקט מיני משותף ביניהם. העותרת והמשיב 5 נפגשו בפאב מסוים ושתו משקאות אלכוהוליים. לאחר מכן אספו השניים את המשיבה 6 ונסעו לבית מלון. בהמשך הדברים, כאשר: העותרת, המשיב 5 והמשיבה 6 שהו בחדר במלון – המשיבה 6 הצמידה לפניה של העותרת חומר חשוד. בשלב מסוים נכנסו לחדר: המשיב 4 והמשיב 7. המשיב 4 ניגש אל העותרת, כששניהם היו ללא בגדים, סובב אותה והחדיר בכוח את איבר מינו אל פי הטבעת שלה, שלא בהסכמתה. בהמשך לאמור, המשיבים 4 ו-7 התלבשו ויצאו מהחדר. לאחר מכן המשיב 5 הסיע את העותרת לביתה. 6. יש לציין כי גרסאות המעורבים בנוגע להשתלשלות הדברים הנ"ל היו שונות, ולדברי המשיבים 4 ו-7 יחסי המין היו בהסכמה מלאה של העותרת. לגירסת המשיבה 6 אין לה כל קשר לאירוע, מושא התלונה. 7. בעקבות תלונת העותרת נפתחה חקירה על-ידי משטרת ישראל, בגדרה בתאריך 16.08.2015 המשיב 4 נחקר באזהרה כחשוד בעבירה של ביצוע מעשה סדום בעותרת בניגוד לרצונה, ועדויותיהם של המשיבים 7-5 נגבו במהלך החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2015. המשיב 4 אישר בחקירתו את קיום האירוע וכן את קיום יחסי המין עם העותרת בנוכחות המשיבים 7-5, אך הכחיש את החשדות שהועלו כלפיו. עדויות המשיבים 5 ו-7 תמכו בגירסת המשיב 4, ואילו המשיבה 6 הכחישה את נוכחותה באירוע כאמור. 8. התיק עבר לפרקליטות מחוז חיפה אשר החליטה לסגור אותו בנימוק של חוסר בראיות מספיקות. בתאריך 10.12.2015 נשלחה לעותרת הודעה לפיה: "לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין" (ראו: נספח א' לעתירה). 9. העותרת הגישה ערר על החלטת פרקליטות מחוז חיפה. הערר נבחן על-ידי פרקליטות המדינה, ובתאריך 17.05.2016 זו האחרונה דחתה את הערר, תוך שקבעה כך: "במכלול נסיבות העניין; לאור קיומן של גרסאות סותרות לאירוע, ובהעדר ראייה אובייקטיבית שבכוחה להכריע ביניהן; לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה, לפיה אין ראיות מספיקות לצורך העמדת הנילון לדין פלילי, הליך הדורש 'אפשרות סבירה להרשעה' (בג"צ 2534/97, פ"ד נא(3) 1) (כך במקור – ח"מ). כן לא מצאנו בסיס לטענות הנוספות שהועלו במכתב הערר. נוכח כל האמור, הערר נדחה" (ראו: נספח ב' לעתירה). 10. בעקבות האירועים הנ"ל הוגשה, בתאריך 17.07.2017, העתירה שלפנינו. בתאריך 26.10.2017 פרקליטות המדינה, פרקליטות מחוז חיפה ומשטרת ישראל (להלן גם: המשיבות) הגישו תגובה מקדמית מטעמן, אליה הצטרפו, בתאריך 30.10.2017, המשיבים 5 ו-7. יש לציין כי המשיבים 4 ו-6 לא הגישו תגובה מטעמם, אולם בתאריך 27.11.2017 הוגשה הודעה מטעם בא-כוח העותרת שבה צוין כי המשיבה 6 מודעת לקיום ההליך. 11. בתאריך 24.06.2018 התקיים דיון בפנינו, בו הצדדים חזרו על טענותיהם המרכזיות. יצוין כי העותרת לא נכחה בדיון בשל מצבה הרפואי (שכן, כפי שצוין בכתב העתירה, מאז האירוע הנטען – העותרת חוותה משבר נפשי והתאשפזה במוסד פסיכיאטרי). טענות הצדדים 12. טענתה העיקרית של העותרת, בתמצית, היא כי החלטת פרקליטות המדינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ולפיכך על בית המשפט להתערב בה. בגדר כך, העותרת טוענת כי משטרת ישראל לא מיצתה את החקירה, וכי היה עליה לגבות ראיות נוספות, בין השאר באמצעות: ביצוע השלמות חקירה; ביצוע עימות בין העותרת לבין המשיב 4; ביצוע עימות בין המעורבים לבין עצמם; גביית עדותה של אם העותרת, ועוד. העותרת מוסיפה וטוענת כי לא ניתן משקל ראוי לסתירות בגרסאות המעורבים ולהיעדר הפירוט שבהן. לחילופין, העותרת טוענת כי גם אם יוחלט שלא להוסיף ולחקור את המעורבים במקרה דנן, הרי שיש די ראיות בתיק כדי להעמיד לדין את המשיבים 7-4, או את חלקם. הנה כי כן, העותרת טוענת כי יש מקום לבחינת הראיות שבתיק על-ידי בית המשפט לעומקן, וכי אין להותיר את החלטת פרקליטות המדינה על כנה בשל חוסר הסבירות שבה, כאמור. 13. המשיבות טוענות מנגד כי דין העתירה להידחות, וזאת נוכח היעדר כל עילה להתערבות בהחלטת פרקליטות המדינה. המשיבות סבורות כי המערכת העובדתית שבתיק מעלה ספקות באשר לגרסת המתלוננת. כמו כן, מצויות בתיק שתי עדויות התומכות לכאורה בגירסת המשיב 4, אשר הכחיש בחקירתו את החשדות שהופנו כלפיו (אלה עמדו, כאמור, בניגוד לגרסת העותרת שנמסרה כשנתיים לאחר קרות האירוע הנטען). המשיבות מוסיפות ומציינות כי הראיות המצויות בתיק נבחנו ביסודיות על-ידי גורמי פרקליטות מחוז חיפה ופרקליטות המדינה, ואלה הגיעו, כאמור, למסקנה כי חומר הראיות שבתיק איננו מגבש סיכוי סביר להרשעה, הוא הקריטריון הנדרש לצורך העמדה לדין. בגדר כך, המשיבות מתבססות בטענותיהן על ההלכה לפיה שיקול הדעת הנתון לרשויות ביחס להעמדת אדם לדין פלילי הינו רחב, במיוחד כאשר מדובר על החלטה בדבר דיות הראיות לצורך הרשעה. לפיכך, מידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות מסוג זה הינה, לשיטתן, מצומצמת ביותר – למקרים בהם ההחלטות הנ"ל נגועות בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני. יתר על כן, המשיבות גורסות לגופו של עניין כי העותרת לא הצליחה להוכיח שהמקרה שבפנינו נכנס לגדר אותם מקרים חריגים בהם בית המשפט יתערב בהחלטת הפרקליטות. 14. המשיבות מוסיפות וטוענות כי לא היה מקום לביצוע פעולות חקירה נוספות, כגון אלה שנטענו על-ידי העותרת, שכן לא היה בהן ממש כדי לשנות את סיכויי ההרשעה בנסיבות העניין. 15. לסיכום, המשיבות טוענות כי ההחלטה לסגור את התיק הייתה החלטה מקצועית, אשר התבססה על הראיות המצויות בו, ונוכח העובדה שנבחנה על-ידי פרקליטות המדינה ופרקליטות מחוז חיפה – היא איננה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ולכן אין מקום להתערב בה. 16. כפי שציינתי לעיל, המשיבים 5 ו-7 הצטרפו לעמדתן הנ"ל של המשיבות, ואילו המשיבים 4 ו-6 בחרו שלא להגיש תגובה מטעמם. המשיב 4 גם לא הוסיף טענות מצידו בדיון שהתקיים בפנינו. 17. אעבור כעת לליבון הדברים. דיון והכרעה 18. לאחר עיון בחומר שבתיק, בתגובות הצדדים ושמיעת טיעוני הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 26 שלהלן, וכך אציע לחבריי שנעשה. אפרט להלן את הנימוקים שהובילו אותי למסקנה זו. 19. סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע, בין היתר, כדלקמן: 62. (א) "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" (ההדגשה שלי – ח"מ). הנה כי כן, הסעיף שלעיל מציב שני תנאים להעמדה לדין: הראשון – כי לדעת התובע יש בידו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום; והשני – כי התובע סבור שנסיבות העניין מתאימות להעמדה לדין. במאמר מוסגר יש לציין כי הסעיף הנ"ל תוקן בשנת 2018, כך שהנוסח הנוכחי (שצוטט לעיל): "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" החליף את הנוסח הקודם: "שאין במשפט ענין לציבור". הטעם לתיקון, כפי שהוסבר בהצעת החוק, נבע מכך שהמונח "היעדר ענין לציבור" עלול היה להתפרש כאילו הפגיעה אינה מעניינת את הציבור, ולגרום לפיכך לעוגמת נפש לנפגעי העבירה. עוד הודגש בהצעת החוק כי אין בתיקון הנ"ל כדי לשנות את השיקולים העומדים בבסיס עילה זו, והדגשה זו רלבנטית גם לענייננו (ראו: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 82) (החלפת המונח "עניין לציבור" בעילה לסגירת תיק), התשע"ח-2017). עתה ארחיב מעט יותר. 20. החלטת התובע על הגשת כתב אישום היא למעשה החלטה מינהלית, אשר כפופה לביקורת שיפוטית לפי העילות המוכרות במשפט המינהלי. במסגרת זו, בחינת סבירות ההחלטה כרוכה בשאלות האם נשקלו כל השיקולים הרלבנטים לקבלת ההחלטה, והאם ניתן משקל הולם לכל אחד מהם (ראו: בג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (30.12.2012) (להלן: עניין פלונית); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 750-751 (2010)). בהקשר זה, הלכה ידועה היא כי בית משפט זה לא יטה להתערב בהחלטות הנוגעות להעמדה לדין פלילי, אלא במקרים חריגים ביותר, בהם ההחלטה לוקה בעיוות מהותי, או בחוסר סבירות קיצוני (ראו: בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (1990); בג"ץ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5) 573, 582 (1994); עניין פלונית; בג"ץ 142/14 עמר נ' פרקליטות מחוז ת"א (05.05.2014) (להלן: עניין עמר); בג"ץ 143/12 ג'ילאני נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.07.2014) (להלן: עניין ג'ילאני); בג"ץ 6064/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה (02.07.2018)). 21. הכללים הנ"ל נכונים עוד ביתר שאת, כאשר החלטת הרשות שלא להעמיד אדם לדין פלילי נוגעת לדיות הראיות, דהיינו בעת שגורמי התביעה מעריכים, לאחר בחינת חומר הראיות שבתיק, כי אין סיכוי סביר להרשעה. במקרים כגון אלה מידת ההתערבות של בית משפט זה בהחלטת התביעה תהיה מצומצמת עוד יותר ונדירה (ראו: בג"ץ 9733/11 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.12.2013); בג"ץ 5276/12 אביטן נ' פרקליט המדינה (13.01.2014); עניין עמר; עניין ג'ילאני). הטעם לדבר נעוץ בהכרה במומחיות המיוחדת של מקבלי ההחלטות הנ"ל, שכן העמדה לדין ובחינת דיות הראיות הם נושאים המצויים בליבת שיקול דעתם המקצועי של התובעים (ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 (2008) (להלן: עניין פלונית (א')). לצורך בחינת סיכויי ההרשעה גורמי התביעה מתרשמים מקצועית מחומר הראיות במכלול, ובגדר כך מעריכים את ההסתברות שבית המשפט ירשיע על בסיסן (ראו: עניין פלונית). בעניין פלונית (א') הנשיאה ד' ביניש קבעה בהקשר זה כדלקמן: "ההתערבות השיפוטית בהחלטות הנוגעות לדיות הראיות להעמדה לדין תהא נדירה ביותר ושמורה למקרים קיצוניים בלבד" (שם, בעמ' 717). 22. בנסיבות המקרה שבפנינו, מחומר החקירה עולה כי ישנן שתי גרסאות התומכות בגרסת המשיב 4, כי המשיב 4 מכחיש את החשדות שהועלו נגדו בחקירתו וכי העותרת הגישה את התלונה כשנתיים לאחר קרות האירוע הנטען, ועל כן, כפי שציינו המשיבות בטענותיהן, נראה כי ביצוע פעולות חקירה נוספות (כגון: עימות או גביית עדות מאם העותרת) – לא היה משנה בסיסית את מאזן סיכויי ההרשעה בתיק. 23. יתר על כן, הראיות שבתיק נבחנו ביסודיות על-ידי מספר גורמי מקצוע – פרקליטות מחוז חיפה, פרקליטות המדינה והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים דאז, מר אלי אברבנאל. בגדר כך, המסקנה המקצועית, אליה הגיעו הגורמים הללו היא כי חומר הראיות שבתיק איננו מגבש סיכוי סביר להרשעה, ולאור האמור בפיסקאות 20-19 שלעיל – לא מצאתי טעם מבורר להתערב בהחלטה זו, שכן נראה כי היא התבססה על כל השיקולים הרלבנטים לקבלתה, וכי ניתן משקל הולם לכל אחד מהם. יתרה מכך, העותרת לא הראתה כי המקרה שבפנינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים ביותר, בהם מתעורר צורך להתערב בהחלטת רשויות התביעה. 24. סיכומם של דברים – מצאתי כי החלטותיהן של פרקליטות מחוז חיפה ופרקליטות המדינה הינן החלטות סבירות בנסיבות, הנופלות בגדר מתחם שיקול הדעת הרחב הנתון להן במקרים כגון אלה, ולא מצאתי שנפל בהן פגם המצדיק התערבות שיפוטית. סוף דבר 25. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי נדחה את העתירה, ללא צו להוצאות. בשולי הדברים ארשה לעצמי להוסיף כי לא נעלמה מעינינו העובדה שמצבה הנפשי של העותרת התדרדר עד כדי אשפוז (לטענתה עקב האירוע), וכי עובדה זו מנעה ממנה מלהתייצב לדיון, ואולם אין בכך כדי להשפיע על התוצאה במישור הפלילי, אלא אולי על האמור בפיסקה 26 שלהלן. 26. לסיום ולמען הסר ספק נחזור כאן על מה שגם ב"כ הצדדים ציינו בפנינו בעת הדיון, כי בפני העותרת עומדת האפשרות להגיש תביעה אזרחית בגין האירוע הנטען והנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבותיו, ובהקשרים אלה – כל זכויות וטענות הצדדים שמורות להם. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ‏ט' באלול התשע"ט (‏9.9.2019). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17057520_K10.doc על מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il