בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5751/98
ע"פ
5980/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט ח'
אריאל
המערער בע"פ 5751/98: וואיל
זיר
המערערים
בע"פ 5980/98: זוהיר זיר
איאד
אבו רמיז
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על גזר דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 3.8.98 תיק ת"פ 121/98
שניתן
על ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'ה
תאריך
הישיבה: י"ח בכסלו תשנ"ט (7.12.98)
בשם
המערער בע"פ 5751/98: עו"ד אהוד בן יהודה
בשם
המערערים בע"פ 5980/98: עו"ד אבראהים אבו-עטא
בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות
בשם
שירות המבחן: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
(א). בפנינו שני ערעורים שהוגשו על ידי שלושת
הנאשמים בתיק ת.פ. 121/98 של בית המשפט המחוזי בירושלים.
הדיון בשני הערעורים
אוחד והם נדונו יחד.
(ב) בית המשפט המחוזי הרשיע את שלושת הנאשמים
בעבירות הבאות: את כל השלושה במעשה פזיזות ורשלנות בנהיגת רכב בדרך ציבורית לפי
סעיף 338(1) לחוק העונשין ובהפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, לפי סעיף 275 לחוק
העונשין; ואת הנאשם מס' 3 גם בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף
329(1) לחוק העונשין.
(ג) על כל אחד משלושת הנאשמים נגזרו 24 חודשים מאסר
לריצוי בפועל ו16- חודשים מאסר על תנאי; ובנוסף לכך הורה בית המשפט על חילוט רכבו
של הנאשם מס' 3, בו בוצעה עבירת הנהיגה הרשלנית והפזיזה.
(ד) הנאשם מס' 1 (זוהיר זיר, להלן: זוהיר) והנאשם
מס' 3 (איאד אבו רמוז, להלן: איאד) - מערערים, בע"פ 5980/98, כנגד גזר הדין
בלבד; ואילו הנאשם מס' 2 (וואיל זיר, להלן: וואיל) - מערער, בע"פ 5751/98, הן
כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין, לרבות ההוראה בדבר חילוט רכבו.
2. העובדות
להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעורים:
(א) ביום המקרה נסעו שלושת הנאשמים ברכבו של הנאשם
מס' 3 (להלן: הרכב), כאשר הוא נוהג בו, בכביש באר שבע - ת"א בואכה ת"א.
בדרכם, עקפו השלושה מכונית משטרה במהירות גבוהה ומכונית המשטרה החלה עוקבת אחריהם.
בצומת קרית גת פנה הרכב במפתיע ימינה לכביש בית גו'ברין, לאחר שנהגו אותת על פנייה
בכיוון ההפוך; ומכונית המשטרה מיהרה אחריו.
(ב) לבקשת השוטרים שנסעו במכונית המשטרה הוצב מחסום
כבישים בדרכו של הרכב; ושוטר שעמד לידו סימן לרכב לעצור. ברם, הרכב לא נעצר
ובתימרון שסיכן את חיי השוטר, חלף על פני המחסום והמשיך בנסיעה פרועה לכיוון
ירושלים.
(ג). בעקבות דיווח של השוטרים העוקבים, אותר הרכב
כאשר פנה למעוז ציון; והניידת שאיתרה אותו, מיהרה בעקבותיו כשהיא מסמנת לו לעצור.
הרכב התעלם מן הניידת והמשיך בנסיעה פרועה לכיוון ירושלים; ונעצר רק כאשר דרכו
נחסמה במחסום משטרתי נוסף בדרך עין כרם ונורו לעברו יריות אזהרה.
(ד) שלושת הנאשמים הסתגרו ברכב וסירבו לצאת ממנו.
בלית ברירה, שברו השוטרים את אחת משמשות הרכב והוציאו מתוכו את השלושה כשהם
מתפרעים ומתנגדים למעצרם.
(ה) הנהיגה הפרועה עד לעצירת הרכב שימשה בסיס
לאישום ולהרשעה בנהיגה רשלנית ופזיזה; ההתפרעות בעת המעצר שימשה בסיס להרשעה
בהפרעה לשוטרים במילוי תפקידם; והתימרון שסיכן את חייו של שוטר המחסום, עומד בבסיס
הרשעתו של הנאשם מס' 3 בעבירה של נסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
(ו) להשלמת התמונה יצויין, כי כאשר התקרב הרכב אל
המחסום שהוצב בדרך לעין כרם, נזרק מתוכו שק שהכיל כ5- ק"ג "חומר"
שנחשד כמריחואנה. בשל תקלה בעלת אופי דיוני, לא הוצגו במועד ראיות באשר לטיבו של
החומר שנמצא בשק; ובית המשפט - לאחר שלא נעתר לבקשת דחייה - זיכה את הנאשמים
מעבירה של החזקת סם מסוכן, שיוחסה להם בהקשר זה בכתב האישום.
3. הערעור כנגד ההרשעה
א. הנאשם מס' 2 - וואיל - מערער כנגד הרשעתו
באחריות לנהיגתו הפראית של הנאשם מס' 3. טענתו היא: כי בית המשפט המחוזי שגה בכך
שקבע, כי בנסיבות הענין - התחמקות "משותפת" ממכונית המשטרה - יש לראותו
כ"מבצע בצוותא" של עבירת הנהיגה הפזיזה, לצידו של הנאשם מס' 3 שנהג
ברכב.
(ב) את החלטתו לראות בנאשם מס' 2 "מבצע
בצוותא" לענין עבירת הנהיגה הפזיזה, מנמק בית המשפט, בעיקרו של דבר, כדלקמן:
"מהלך
הארועים.. מצביע על כך כי שלושת המערערים היו שותפים להגשמת תכנית פלילית שתוכננה
באופן ספונטני להימלט מכוחות המשטרה שרדפו אחריהם כדי להציל את נפשם ממעצר וכליאה,
את התכנית הזאת הגשימו בדרך של בריחה ממרדפי המשטרה ובאמצעות ביצוע עבירות נילוות
שנוות אגב בריחה זו. גם אם נאשם 3 שימש מבצע עיקרי כמי שנהג ברכב, הרי הנאשמים 1
ו2- שנסעו עימו ברכב היו שותפים עמו למטרת ההימלטות כדי למנוע את תפיסתם
והפללתם...";
ובהמשך -
"בנסיבות
אלה יש לומר כי ניתן לייחס לכל שלושת הנאשמים מטרה משותפת להימלט מכוחות המשטרה
כדי להימנע מהפללתם... אף שנאשם 3... הוא זה אשר הוציא מן הכח אל הפועל את מגמת
ההימלטות, הרי מעשיו נועדו לקדם ענין משותף לכל השלושה. והרי על פי סעיף 29 לחוק
העונשין אין נפקא מינא אם כל המעשים נעשו ביחד ע"י המבצעים בצוותא או אם נעשו
מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".
(ג) לשיטתי, אין נאשם נושא באחריות של "מבצע
בצוותא", אלא אם כן, הוא נמנה על "חבר בני אדם", שחברו יחד לביצועה
של עבירה; כאשר לו - כמו גם לאחרים - "חלק" בביצוע.
אין בראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי כדי
לקבוע - במידת הוודאות הדרושה בפלילים - כי השלושה "חברו" יחד להתחמק מן
המכונית המשטרתית בכל מחיר, באופן שניתן לראותם כ"מבצעים בצוותא" של
עבירת הנהיגה הפזיזה, שבוצעה בפועל על ידי הנאשם מס' 3. לענין זה, אין די בעצם
הימצאותם של השלושה ברכב; שהרי אפשר גם אפשר, שרק לנהג היתה סיבה להתחמק מן המשטרה
והנהיגה הפרועה בה נקט לצורך זה היתה פרי יוזמתו.
אכן, אפשר גם שהשלושה רכשו יחד סם מסוכן
(מריחואנה); ואפשר שה"בריחה העבריינית" מן המשטרה, היתה חלק אינטגרלי של
מזימה כוללת שהשלושה היו שותפים לה - רכישת סם מסוכן והובלתו לצרכי הפצתו -
באופן שכל אחד מהם נושא באחריות של "מבצע בצוותא" למימושה. ברם, הדבר
היה טעון הוכחה; ואנוכי לא מצאתי בנסיבות שהוכחו - כאשר השלושה זוכו מעבירת הסמים
- תשתית מספיקה למסקנה חד משמעית שכך היו פני הדברים.
כל שהוכח בבית המשפט מצטמטם לכך, שהשלושה נסעו
יחד ברכב שהתחמק בנהיגה פרועה ממכונית משטרה, שדרשה ממנו לעצור תוך כדי קיום מרדף
אחריו והצבת מחסומים. הימצאות ברכב בנסיבות אלו, מקימה חשד רציני של פעילות בצוותא
חדא. ברם - זהו חשד רציני ולא למעלה מזה; ודחיית הגירסאות שהציגו
ה"נוסעים" אינה יכולה לבוא במקום הוכחה של פעילות משותפת עם הנהג.
ד. במצב דברים זה, אין צורך בקביעת עמדה באשר
להיקפה של "אחריות שותפים", לאמור: אם כוללת היא גם אחריות לנהיגה
עבריינית לצרכי התחמקות משותפת - לנהג ולנוסעים - מרכב משטרתי הדורש עצירה; ואף לא
באשר ל"אחריות שותפים" לעבירה של נהיגה רשלנית - קרי: לעבירה של רשלנות
- כאשר השותפות נעוצה ב"חיזוק ידיים" או ב"שידול" שבאו לכלל
ביטוי במחדל. אילו הונחה תשתית ראייתית נאותה, לפעילות משותפת כאמור, היה צורך
לדון בשאלות אלו. ברם, בהיעדר תשתית כזו, אין צורך להקדים ולפותרן כאשר ההכרעה
אינה דורשת זאת.
אשר על כן, הנני סבור שיש לקבל את הערעור כנגד
הרשעתו של הנאשם מס' 2 באחריות לנהיגה הרשלנית של הנאשם מס' 3 במהלך ההתחמקות מן
המשטרה ולזכותו מעבירה זו.
ה. המערער מס' 1 לא ערער כנגד הרשעתו בעבירת
הנהיגה הרשלנית האמורה. ברם, בנסיבות הענין, כאשר יש בפנינו ערעור מטעמו כנגד
חומרת העונש שנגזר עליו, סבורני שרשאים אנו ל"הרחיב" ולזכות גם אותו
מעבירה זו.
הערעור כנגד גזר הדין
(א) שלושת הנאשמים טוענים כי עונש המאסר הממשי
שנגזר על כל אחד מהם מופרז לחומרה; כאשר הנאשמים מס' 1 ומס' 2 מוסיפים וטוענים כי
בנסיבות העניין מן הדין היה לגזור עליהם עונש קל יותר מזה שנגזר על הנאשם מס' 3
שנהג ברכב והורשע - הוא לבדו - בעבירה של נסיון לגרום חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שחלקו של הנאשם
מס' 3 ב"התפרעות" עולה על חלקם של השניים האחרים. ברם, לשיטתו של בית
המשפט, מתקזזת החומרה היתירה המאפיינת את חלקו של נאשם מס' 3, כנגד עברם הפלילי
המכביד עד למאוד של השניים האחרים, באופן שניתן היה לגזור על כולם עונש אחיד.
(ב) אלמלא החלטתי לזכות את הנאשמים מס' 1 ומס' 2 מן
האחריות האישית לנהיגה הפרועה של הנאשם מס' 3, לא הייתי מוצא מקום להתערב במידת
העונש, שנגזר עליהם. נהיגה המעמידה בסיכון ממשי חיי אדם, מצדיקה ומחייבת כאחד הטלת
עונשים מרתיעים; ובדין גזר בית המשפט המחוזי על כל אחד מהנאשמים עונש מאסר מרתיע.
ברם, משהחלטתי לזכות את שני הנאשמים - מס' 1
ומס' 2 - מן האחריות לנהיגה הפרועה, באופן שהרשעתם מצטמצמת להפרעה לשוטרים במילוי
תפקידם בשלב המעצר בלבד, מן הראוי הוא שינתן לכך ביטוי בהקלה בעונש הכולל שנגזר על
כל אחד מהם.
(ג) ההפרעה לשוטרים התרחשה על רקע המרדף ויש בכך
כדי לשוות לה אופי מחמיר. אשר על כן, הייתי מסתפק בהפחתת שמונה חודשים בלבד מתקופת
המאסר הכוללת שעל הנאשמים מס' 1 ומס' 2 לרצות בפועל; ואילו את תקופת המאסר על תנאי
שנגזרה עליהם הייתי מותיר על כנה.
כמתחייב מן האמור לעיל, אין אני מוצא מקום
להקל בעונשו של הנאשם מס' 3, הנושא באחריות הכוללת להתפרעות נושא כתב האישום;
וערעורו בהקשר זה נדחה.
(ד) אשר לחילוטו של הרכב, לא מצאתי עילה המצדיקה
התערבות מצידנו בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. הנאשם מס' 3 הוא
הבעלים של הרכב; וכמפורט בהכרעת הדין, הוא ביצע בו שלוש עבירות חמורות, שחומרתן
משקפת סיכון ממשי לחיי אדם, שאך בדרך נס לא התממש. הרכב הפך בידי הנאשם מס' 3
ל"כלי נשק" דורסני, ואין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שמצא
לחלטו.
ערעורו של הנאשם מס' 3 בהקשר זה נדחה.
סיכומם של דברים, אנכי מציע לחברי הנכבדים:
(א) לקבל את הערעור כנגד ההרשעה ולזכות את הנאשמים
מס' 1 ומס' 2 מן האחריות לנהיגה הרשלנית והפזיזה ברכב.
(ב) לקבל את ערעוריהם של הנאשמים מס' 1 ומס' 2
בעניין חומרת העונש ולהעמיד את תקופת המאסר הממשי שעל כל אחד מהם לרצות על 16
חודשים בלבד.
(ג) לדחות את ערעורו של הנאשם מס' 3 כנגד גזר הדין
וכנגד חילוט הרכב.
ש
ו פ ט
השופטת ט'
שטרסברג-כהן:
צר לי על שאיני תמימת דעים עם חברי השופט י'
קדמי בסברו, כי יש לקבל את הערעור כנגד הרשעתו של נאשם 2. דעתי היא, כי יש לאשר את
ההרשעה שבהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע מספר עובדות, לבד
מהתרשמותו, מהן עולה, כי שלושת הנאשמים חברו יחד להתחמק מן המכונית המשטרתית בכל
מחיר באופן שניתן לראותם כמבצעים בצוותא של עבירת הנהיגה הפזיזה שבוצעה בפועל על
ידי נאשם 3.
העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי
מעוגנות בחומר הראיות שהיה בפניו ואין מקום להתערבותנו בהן, הן משום שזו דרכו של
בית משפט זה שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, והן משום שלא מצאתי
טעם המצדיק התערבות כזו.
בית המשפט קבע כי שלושת הנאשמים מסרו עדויות
כוזבות ביחס למסלול נסיעתם בסמוך לתחילת מרדף המשטרה, עדויות שעמדו בניגוד לראיות
שנתקבלו על ידי בית המשפט. שלושתם מסרו גרסה שקרית באשר למקום הימצאם ולמטרת
נסיעתם. שלושתם התנגדו בכוח למעצרם בסמוך למחסום עין כרם. איש מהם לא הציג גרסה בה
טען כי הוא עומד מחוץ לאותו שיתוף. להיפך, תאום הגרסאות השקריות של השלושה ביחס
למהלכיהם קודם לתחילת המעקב המשטרתי וביחס לשק שנזרק מהמכונית, היה בולט על פניו.
מכל אלה, הסיק בית המשפט כי השלושה "היו שותפים להגשמת תכנית פלילית שתוכננה
באופן ספונטני להימלט מכוחות המשטרה שרדפו אחריהם, כדי להציל את נפשם ממעצר
וכליאה. את התכנית הזו הגשימו בדרך של בריחה ממרדפי המשטרה ובאמצעות ביצוע עבירות
נלוות שונות אגב בריחה זו". לפיכך, הוסיף בית המשפט וקבע, כי "מעורבותם
מצויה, אכן, "במעגל הפנימי" של ביצוע העבירות ולא מחוץ למעגל זה".
בית המשפט התייחס גם לזריקה החוצה מחלון הרכב
על ידי נאשם 1 של חבילה, בסמוך למחסום, דבר המעיד על כוונת הנוסעים או מי מהם
להיפטר מאלמנט מחשיד או מפליל. הנאשמים זוכו מעבירת אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה
עצמית וניתן להבין את דברי בית המשפט כמתייחסים למניע אפשרי לאותה הימלטות פרועה
ובלתי מובנת. אלא שגם אם לא ניתן לקבוע בודאות מספקת לצורך הרשעה את העובדה הקשורה
באחזקת הסמים, אין בהתייחסות אליה על-ידי בית המשפט כדי להחליש כהוא זה את הכרעת
הדין העומדת על רגליה היא לאור הקביעות העובדתיות האחרות שנקבעו על-ידי בית המשפט
והסקת המסקנות מהן.
אשר על כן, הייתי משאירה את הרשעתו של הנאשם 2
(וואיל) על כנה, ובמצב דברים זה, לא הייתי מתערבת בגזר הדין המתייחס לשני המערערים
בפנינו, באשר העונש שהוטל עליהם אינו חמור דיו על מנת להצדיק התערבותו של בית משפט
זה.
ש
ו פ ט ת
השופט ח' אריאל:
1. אני מסכים לפסק-דינו
של חברי הנכבד השופט קדמי, לעניין דחיית הערעור של המערער השלישי.
לעניין המערערים
האחרים, אני מסכים עם חברתי הנכבדה השופטת שטרסברג-כהן.
2. השופטת המלומדה בבית
משפט קמא, נימקה את הרשעת השלושה כ"מבצעים בצוותא", היינו, יחסה לנאשמים
1 ו2- "מטרה משותפת" עם נאשם 3, כמפורט בפסק-דינה, בין היתר במובאות
שהובאו על ידי חברי הנכבד בסעיף 3(ב) לפסק-דינו והעובדות כפי שפורטו ע"י
חברתי השופטת שטרסברג-כהן.
חברי, השופט קדמי,
הגיע למסקנה שאין ראיות שבאו בפני בית משפט קמא, במידה הדרושה כדי לקבוע כי השלושה
"חברו" יחד כ"מבצעים בצוותא".
השופטת פרוקצ'יה
המלומדה, הגיעה למסקנה כי על פי העובדות והנסיבות של מהלך האירועים, ניתן להגיע
למסקנה אליה הגיעה, היינו, היא ביססה את מסקנתה על העובדות ועל הראיות הנסיבתיות.
לדעתי דווקא הראיות הנסיבתיות הן המכריעות; ואכן יש וראיות נסיבתיות, אם הן
חד-משמעיות, חזקות אף מראיות ישירות (ראו, בין היתר, ע.פ. 49/88 חיים רוקח נ'
מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 605, 616); אני סבור כי הראיות הנסיבתיות,
במקובץ, מעלות מסקנה חד משמעית כי המערערים 1 ו2- פעלו "במטרה משותפת"
ו"בצוותא" לעניין ההימלטות בנהיגה פזיזה, כפי שבוצעה ע"י המערער
השלישי.
אשר על-כן, לדעתי,
צריכה ההרשעה כלפי כל המערערים לעמוד כל כנה ויחד עמה העונש שנגזר עליהם.
ש
ו פ ט
הוחלט, פה אחד, לדחות את ערעורו של המערער
איאד אבו רמיז, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי; וברוב דעות לדחות את ערעוריהם של
שני המערערים האחרים כאמור בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן.
ניתן היום, כ"ה באייר תשנ"ט
(11.5.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98057510.H01