פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק ע"א 5748/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5748/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן) מיום 6.6.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בבע"מ 1236/03 בשם המערער: עו"ד מאיר שחל; עו"ד אבירם שחל בשם המשיבה: עו"ד נסים שלם פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן) מיום 6.6.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בבע"מ 1236/03. 1. בין הצדדים התנהלה תביעת מזונות ותביעות רכושיות שהגישה המשיבה כנגד המערער לבית המשפט לענייני משפחה. בפסק דין מיום 3.8.2003 קבע בית המשפט לענייני משפחה, בין היתר, כי מגרש ברעננה ובית המגורים הבנוי עליו שניהם בבעלות בלעדית של המערער. על פסק הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 29.7.2004 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה וקבע, כי המגרש אכן מצוי בבעלות בלעדית של המערער, אך המשיבה היא בעלים במשותף בזכויות בבית המגורים. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בפסק דין, מיום 16.1.2007, שניתן בבית המשפט העליון בהסכמת הצדדים, נקבע כי זכויות המשיבה בבית יוערכו על בסיס כספי, להבדיל מבסיס קנייני כפי שנפסק בבית המשפט המחוזי. לצורך הערכת זכויותיה הכספיות של המשיבה בבית הוחזר העניין לבית המשפט המחוזי, כדי שיאמוד את ערכן של זכויות אלה. צוין כי לצורך כך, נתון שיקול דעת לערכאה הדיונית לקבל ראיות וטיעונים נוספים, ככל שתראה לנכון. על יסוד דברים אלה, נמחקה בקשת רשות הערעור. משחזר התיק לבית המשפט המחוזי, נחלקו הצדדים על משמעות פסק דינו של בית המשפט העליון: לטענת המשיבה, פסק דינו של בית המשפט העליון מכוון ליישום פסק הדין מיום 29.7.2004, קרי: המרת זכויותיה הקנייניות של המשיבה בשווין הכספי. מנגד טען המערער, כי פסק הדין מיום 29.7.2004 מנוגד לחוק המקרקעין. לטענתו, בעלותו במגרש כוללת, על פי חוק המקרקעין, גם בעלות בבית ואין למשיבה ולא יכולות להיות לה כל זכויות קנייניות בבית. על כן, טען המערער, כי על פי פסק דינו של בית המשפט העליון הסכימו הצדדים לאפשר למשיבה להוכיח כמה כסף היא השקיעה בבניית הבית ולקבל סכום זה כשהוא משוערך. כלומר, לשיטת המערער על בית המשפט המחוזי לשום את הזכויות הכספיות של המשיבה בבית, על יסוד השקעותיה בו. בהחלטה מיום 27.2.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את פרשנות המשיבה, והורה על מינוי שמאי שיעריך את שוויו של הבית. לאחר החלטה זו הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט ובמקביל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשת רשות הערעור נדחתה בהחלטה מיום 9.5.2007. 2. בבקשת הפסילה, מיום 22.3.2007, טען המערער כי ההחלטה מיום 27.2.2007, כמו גם פסק הדין מיום 29.7.2004, משקפים כי דעתו של בית המשפט "נעולה" ואינה פתוחה לשכנוע ולשינוי, באופן שאין עוד טעם בניהול המשפט. לטענת המערער התעלם בית המשפט מהראיות ומטיעוני המערער, ייחס למערער טענות שלא נטענו על ידו, לא קרא את המסמכים שהגיש המערער, וקבע קביעות בניגוד לאלו שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה. בנוסף טען המערער כי נפלו טעויות בפסק הדין ובהחלטות שניתנו, הן בקביעות העובדתיות והן ביישום הדין החל. לטענת המערער, חיה המשיבה במשטר של הפרדה רכושית ונוהגת בתיק בבחינת: שלי שלי ושלך של שנינו, ובית המשפט קיבל התנהגות זו ואף תמך בה. המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה הן בשל השיהוי בהגשתה, והן לגופו של עניין בהעדר עילת פסלות. בית המשפט, בהחלטה מיום 6.6.2007, דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי מרבית טענות המערער מכוונות לקביעות עובדתיות ומשפטיות, אשר הדרך להשיג עליהן היא בהליכי ערעור. אשר לטענות אחרות של המערער, שעניינן משוא פנים והעדפת המשיבה, נקבע כי אין בהן כל ממש ויש לדחותן מכל וכל. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות ומוסיף טענות בעניין הטעויות שבהחלטות בית המשפט. לטענת המערער, שלוש הישיבות בנושא פרשנות פסק הדין של בית המשפט העליון היו למראית עין, כאשר בית המשפט ממשיך להחזיק בדעה אותה הביע בפסק הדין מיום 29.7.2004, המייתרת את כל הדיון המתנהל בפניו. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. 3. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור (ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שרותי תיירות בע"מ (לא פורסם, 26.8.1999); ע"א 5660/05 ישיבת הפקדתי שומרים ירושלים נ' שליט (לא פורסם, 25.1.2006); ע"פ 9091/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265, 272 (2006)). השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של בית המשפט "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573 (1994)). במקרה הנוכחי הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי בצירוף הנחיה לאמוד את זכויותיה של המשיבה בבית על בסיס כספי, להבדיל מבסיס קנייני. עם חזרת התיק התעוררה שאלה פרשנית בנוגע לפסק דינו של בית המשפט העליון, ובית המשפט קיים שלוש ישיבות בנושא זה, בטרם הכריע במחלוקת. כעת, חזקה על בית המשפט כי יקפיד להכריע בעניין בהתאם להנחיות ערכאת הערעור, כפי שאלו הובנו על ידו. בנסיבות העניין, ההנחה היא כי לאור מקצועיותו של בית המשפט והגינותו, יוכל הוא, לאחר שישמע את שני הצדדים, לשקול את העניין ולשנות מהחלטתו הקודמת תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים. 4. עיון בערעור מעלה כי בקשת הפסילה נובעת בעיקרה מחוסר שביעות רצון מהחלטות בית המשפט. אפילו אתעלם מן השיהוי המונע העלאת חלק מן הטענות כיום, הלכה היא כי השגות על החלטות בית המשפט מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 178-174). גם אם מדובר ברצף של החלטות לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' בוקשפן משלי (לא פורסם, 18.3.2001); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.10.2004); מרזל, בעמ' 175). הלכה זו נכונה גם באשר לאופן בו פירש בית המשפט המחוזי את החלטת בית המשפט העליון. בנסיבות העניין, לא מצאתי יסוד לטענת המערער, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, מקימות עילת פסלות, ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. דווקא העובדה שבית המשפט ניהל שלוש ישיבות בנושא פרשנות פסק דינו של בית המשפט העליון היא המעידה על כך שדעתו לא ננעלה בפני טענות המערער והוא נכון היה לאפשר לו לפרט ולהסביר עמדתו, בטרם הכריע בסוגיה. 5. זאת ועוד, כלל הוא כי על הראיות המובאות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות להיות משמעותיות. חשדות, תחושות והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 22.6.2004); ע"א 1365/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 11.6.2007); מרזל, בעמ' 85-84). בהחלטתו בבקשת הפסלות דחה בית המשפט מכל וכל את טענות המערער, לפיהן העדיף את המשיבה לאורך כל הדיון. גם טענת המערער לפיה הישיבות שקיים בית המשפט בנושא פרשנות פסק דינו של בית המשפט העליון היו למראית עין אינה מבוססת, וככל שקיימת תחושה סובייקטיבית של המערער ובא-כוחו, אין די בה כדי להקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 19.3.2007); מרזל, בעמ' 115). לפיכך, לא שוכנעתי כי קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים כלפי המערער, היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית, באופן שאין עוד טעם בהמשך ההליכים בפניו. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות שכר טרחת עורך דין המשיבה בסכום של 7,000 ₪. ניתן היום, כ"ג באלול התשס"ז (6.9.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07057480_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il