ועד אגודת מושב יושיביה נ. ממשלת ישראל

8 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 574/24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. ועד אגודת מושב יושיביה 2. ועד מקומי מושב יושביה נ ג ד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. ראש הממשלה 3. משרד הביטחון 4. שר הביטחון 5. משרד האוצר 6. שר האוצר 7. משרד הפנים 8. שר הפנים 9. המשרד לפיתוח הנגב והגליל 10. השר לפיתוח הנגב והגליל 11. רשות חרום לאומית 12. מועצה האזורית שדות הנגב 13. ראש המועצה האזורית שדות הנגב עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד אדוארדו ווסר; עו"ד תמר ווסר בשם המשיבים: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד סיוון דגן פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה דנן בהחלטת ממשלה 988 מיום 23.10.2023 – "סיוע המדינה לתושבי יישובי הדרום המצויים בטווח 7-0 ק"מ מגבול רצועת עזה, לאור מלחמת 'חרבות ברזל' ותיקון החלטות הממשלה" (להלן: החלטה 988). בעתירה מבוקש כי החלטת הממשלה הנ"ל, על ההטבות והזכויות הניתנות במסגרתה, תחול גם על מושב יושיביה, חבריו ותושביו (להלן: העותרים). רקע הדברים ביום 7.10.2023 פתחו ארגוני הטרור בעזה במתקפה רצחנית נגד ישראל, בעקבותיה פרצה מלחמת "חרבות ברזל", הממשיכה להתנהל בימים אלו. סמוך לאחר פרוץ המלחמה, החל פינוי אוכלוסייה בהתאם לתכנית האופרטיבית של צה"ל – תכנית "מרחק בטוח" (הפעלת תכנית זו נרשמה בהחלטת ממשלה מס' 950 מיום, 12.10.2023, על פי הודעת שר הביטחון). לאחר מכן הופעלה תכנית "משב רוח", שהיא תכנית אזרחית שהופעלה על ידי המועצות והרשויות המקומיות, בתקצוב הממשלה, למתן מענה של לינה ושירותי הארחה לתושבי עוטף עזה (הפעלת תכנית זו נרשמה בהחלטה 988, מיום 23.10.2023, על פי הודעת שר הביטחון). תקופת הפינוי שבוצע מכוח ההחלטות הנ"ל הוארכה מספר פעמים, ונכון לעת הזו היא חלה עד ליום 31.8.2024, למעט מספר ישובים שנקבע כי אין מניעה ביטחונית לחזרת התושבים אליהם (בהתאם להחלטת ממשלה מס' 1966, מיום 7.7.2024). הפינוי מאזור עוטף עזה נעשה לפי רשימת ישובים סגורה (אשר צורפה כנספח "א" להחלטה 988 דלעיל). באזור עוטף עזה פונו כל היישובים בטווח של עד 7 ק"מ מרצועת עזה. זאת, על פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה), התשס"ז-2007 (להלן: חוק הסיוע). כמו כן, באזור העוטף פונו תשעה יישובים נוספים, שמרחקם מרצועת עזה עולה על 7 ק"מ. תשעה יישובים אלו נמנים בצו סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה), התשס"ח-2007 (להלן: צו הסיוע), שהותקן מכוח חוק הסיוע, הקובע כי: "לצורך ההגדרה 'אזור קו עימות דרומי' שבסעיף 1 ל[חוק הסיוע], יראו כל אחד מאלה כיישוב שמתקיימים בו אותם השיקולים הביטחוניים שמתקיימים ביישובי עוטף עזה בשל סמיכותם לגדר המערכת המקיפה את רצועת עזה, ויחולו עליו הוראות החוק". יצוין כי חוק הסיוע (וצו הסיוע מכוחו) נחקק כהוראת שעה, אשר מוארכת מעת לעת; ביום 8.2.2022 הוארך תוקף הוראת השעה עד לשנת 2025 (חוק סיוע לשדרות וליישובי הנגב המערבי (הוראת שעה) (תיקון מס' 7), התשפ"ב-2022). מושב יושיביה ממוקם כ-8 ק"מ מגבול רצועת עזה. אשר על כן, המושב אינו נכלל ב-"אזור קו עימות דרומי", כהגדרת סעיף 1 לחוק הסיוע; וכן אין הוא נמנה על תשעת היישובים בצו הסיוע. טענות הצדדים לעתירה העתירה דנן הוגשה ביום 18.1.2024. במסגרתה, התבקש בית משפט זה להורות למשיבים 11-1 לבוא ולנמק: "א. מדוע לא תתוקן רטרואקטיבית מיום 7.10.23 החלטה 988 מיום 23.10.23 אשר עניינה 'סיוע המדינה לתושבי יישובי הדרום המצויים בטווח 0-7 ק"מ מגבול רצועת עזה, לאור מלחמת "חרבות ברזל" ותיקון החלטת הממשלה', כך שתחול גם על מושב יושיביה חבריו ותושביו (להלן 'העותרים'). באופן זהה בה היא חלה כלפי כל שאר הישובים הכלולים. ב. מדוע לא יושווה מעמדם ויושוו מלוא זכויות העותרים בכל דבר ועניין הנובע מהאירועים שהתחילו ביום 7.10.23 וממלחמת 'חרבות ברזל', לזכויות הישובים הכלולים ברשימה המצורפת להחלטה 988, החל מיום החלת הזכויות ואילך. [...] ג. מדוע לא יקבלו חברי ותושבי העותרים חקלאים או עצמאיים בעלי מקצועות חופשיים, מלוא ההקלות בתשלומי המשכנתאות והארנונה ו/או הקלות אחרות, כפי שהתקבלו ע"י משרד האוצר ובנק ישראל ליישובים שהוכרו בהחלטה. ד. מדוע לא ימוגנו מוסדות החינוך הקיימים והמעונות הנבנים כעת, באופן מלא, בהתאם לנפסק בפסק הדין בבג"ץ 8397/06 ווסר אדוארדו נ' שר הביטחון ואח'. ה. מדוע לא יושוו זכויות המיגון בבתי הישוב לזכויות הישובים הכלולים בהחלטה 988." כלפי המשיבים 13-12 (המועצה האזורית שדות-הנגב וראש המועצה), התבקש בית משפט זה להורות כי המשיבים "ימנעו מלקשור את ההחלטה בעניין העותרים לשאר יישובי המועצה האזורית שדות נגב". בגדרי העתירה נטען, בעיקרו של דבר, כי אין כל טעם ממשי להבחנה בין מושב יושיביה לבין היישובים הזוכים להטבות מכוח החלטות הממשלה הנ"ל, ובפרט תשעת היישובים הנמנים בצו הסיוע. לעניין זה, טוענים העותרים לפגיעה בעיקרון השוויון ולחוסר סבירות קיצונית; וכן לפגיעה בזכות תושבי המושב לחיים מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרים טוענים, בהקשר זה, כי בשל סמיכות היישוב לרצועת עזה, זמן ההתרעה, קרי – פרק הזמן המוקצב לכניסה למרחב מוגן, בעת התרעה – עומד על 15 שניות, שהוא הנמוך ביותר, לטענתם, מבין זמני ההתרעה שהוקצבו ליישובים השונים ברחבי הארץ. לטענתם, המושב יושביה הוא היישוב היחיד שבו זמן ההתרעה הוא 15 שניות, שלא פונה. התגובה המקדמית מטעם המשיבים 11-1 (להלן: המדינה) הוגשה ביום 10.4.2024. בעיקרו של דבר, טענה המדינה כי ההחלטה על פינוי אוכלוסייה התקבלה על ידי הדרג המדיני, בהתבסס על הערכות המצב הביטחוניות בזמן אמת, אשר בחנו את האיום הביטחוני בכללותו שנשקף ליישובים, ועל הצרכים המבצעיים המשתנים, בהתאם להמלצות צה"ל. עמדת הגורמים המוסמכים בצה"ל היא שנכון למועד הגשת התגובה המקדמית, אין הצדקה ביטחונית או מבצעית לפינוי יישובים נוספים, מעבר לאלו שפונו זה מכבר, ובהם המושב יושיביה. זאת, גם בהינתן חזרתם של תושבי יישובים מסוימים לבתיהם (בהתאם להודעת צה"ל ומשרד הביטחון, אשר התקבלה בהחלטת ממשלה מס' 1478 מיום 29.2.2024) – ובכלל זה יישובים המשתייכים למועצה האזורית שדות נגב, בה נמצא מושב יושיביה. לטענת המשיבים, הערכות מצב אלו מתעדכנות, כך שככל שהמצב ישתנה או יתעוררו שיקולים מבצעיים אחרים, המחייבים את פינויים של יישובים נוספים, הגורמים הרלוונטיים בצה"ל יציגו עמדה מעודכנת בפני הדרג המדיני. אשר לטענה כי מושב יושיביה הוא המושב היחיד שבו זמן ההתרעה הינו 15 שניות ולא פונה במסגרת החלטות הממשלה – נטען כי טענה זו אינה נכונה מבחינה עובדתית, שכן ישנם יישובים נוספים, בפרט בצפון הארץ, אשר זמן ההתרעה שלהם דומה (ואף קצר יותר), אך לא פונו. כמו כן, נטען כי אף אם הטענה הייתה נכונה עובדתית, לא היה בה, כשלעצמה, כדי לחייב את פינויו של היישוב, או הקניית זכויות בגין פינויו. זאת, בהינתן שההחלטה לפנות יישובים מתבססת על הערכה ביטחונית ובהתאם לצרכים מבצעיים מתפתחים. במסגרת ההערכה הביטחונית זמן ההתרעה אינו הקריטריון הבלעדי, ונבחן גם האיום הביטחוני בכללותו הנשקף לתושבי היישובים, ובכלל זאת האיום של חדירת מחבלים משטח רצועת עזה, ותדירות ועוצמת האיום של ירי רקטי. בהתבסס על הערכה זו, התקבלה החלטה לפנות גם יישובים מסוימים שזמן ההתרעה שלהם ארוך יותר ועומד על כ-30 שניות. בהקשר זה, מציינים המשיבים כי זמן ההתרעה בכל יישוב נקבע לאחר ביצוע חקר ביצועים, ומתבסס על האיום המחמיר ביותר על היישוב. לעמדת המדינה, "בהיעדר הצדקה לפינוי יישובם של העותרים, ממילא אין אף הצדקה למתן הסיוע והזכויות אשר הוקנו בהחלטות הממשלה ליישובים המפונים, כפי שהתבקש בעתירה". לעניין זה, מדגישה המדינה כי בעתירה לא מתבקש פינוי התושבים ממושב יושיביה, אלא מתבקש מתן הטבות למושב ולתושביו כאילו התפנו בעקבות פרוץ המלחמה. אשר לסעד של מיגון מלא של מוסדות החינוך הקיימים במושב יושיביה (סעדים ד' ו-ה' בפסקה 4 דלעיל) – המדינה טוענת כי על פי חוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951 (להלן: חוק הג"א), החובות ביחס להקמת מקלטים במבנים פרטיים מוטלות בעיקרן על בעלי הנכסים, ואילו החובות להקמת מקלטים ציבוריים מוטלות על הרשויות המקומיות. ביחס למוסדות החינוך הקיימים במושב, טוענת המדינה כי אלו מוגנו על ידי פיקוד העורף בהתאם לנדרש בחוק הג"א ותקנותיו; וככל שמבוקש מיגון בשיטת הבניה הממוגנת המלאה, בדומה ליישובים הנמצאים בטווח 7-0 ק"מ מגדר רצועת עזה, נדרשת החלטת ממשלה בנושא זה תוך העמדת מקור תקציבי. אשר לפסק הדין בעניין בג"ץ 8397/06 ווסר נ' שר הביטחון, פ"ד סב(2) 198 (2007), בגדרו נקבע כי על המדינה מוטלת חובה למגן באופן מלא בתי ספר ביישובי עוטף עזה – נטען כי פסק הדין חל על יישובים המצויים בטווח 7-0 ק"מ מגבול רצועת עזה, אשר כאמור מושב יושיביה לא נמנה עליהם. ביום 15.4.2024 נערך דיון בפנינו, ובו התמקדו הצדדים בטענות לעניין הכללת מושב יושיביה ביישובים הזכאים לסיוע על בסיס החלטה 988. בתומו התבקשו המשיבים להגיש תגובה משלימה מטעמם, במסגרתה יבהירו "מהם הנימוקים להבחנה בין תושבי יושיביה לבין תשעת היישובים אשר מרוחקים מ-7 ק"מ מגבול רצועת עזה ואשר נכללו בהחלטה 988". תשובה משלימה כאמור, מטעם המדינה, הוגשה ביום 10.5.2024 (לאחר מתן ארכה קצרה). בגדרי התגובה המשלימה נטען, כי: ראשית, פינוי היישובים על פי החלטה 988 נעשה באופן דחוף, על רקע אירועי ה-7.10.2023, ובנסיבות אלו נדרשה קבלת החלטה מהירה ויעילה. שנית, ובאשר לתשעת היישובים המנויים בהחלטה 988 (אשר פונו על אף היותם חורגים מטווח 7-0 ק"מ מגבול רצועת עזה) – הובהר כי אלו יישובים אשר נכללו בצו הסיוע משנת 2007, בגדרו נקבע כי ייחשבו כחלק מ-"אזור קו עימות דרומי" לפי חוק הסיוע. משכך, נטען כי יישובים אלו פונו יחד עם יתר הישובים, "בשים לב להיותם מנויים בצו הסיוע, ונוכח הבהילות, הדחיפות והעמימות ששררו באותה העת ביחס לאיום הביטחוני". בנוסף נטען כי מושב יושיביה, המצוי מרחק של 8.89 ק"מ מגבול רצועת עזה, מצוי במרחק רב יותר מגדר הרצועה מאשר מרבית היישובים שפונו בהחלטה 988. זאת למעט יישוב אחד, בני נצרים, המצוי במרחק 9.33 ק"מ מגדר רצועת עזה, אך גם מצוי במרחק 1.31 ק"מ מגבול מצרים, ובמועד הפינוי היה קיים חשש מהתפשטות הלחימה לגזרות נוספות. עוד הוזכר בתגובה המשלימה כי לפי הודעת צה"ל ומשרד הביטחון, אין מניעה ביטחונית לחזרת תושבים המתגוררים ביישובים המצויים במרחק של למעלה מ-4 ק"מ מגבול רצועת עזה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובפרט את האמור בתגובה המשלימה מטעם המדינה – סבורני כי יש לדחות את העתירה, וכך אציע לחבריי כי ייעשה. זאת, על אף שאינני מקל ראש, חלילה, בסבל שנגרם לתושבי יושיביה בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". בית משפט זה נדרש בעבר לעתירות מהסוג דנא, בהן התבקש להרחיב את מעגל הפיצוי הניתן בעקבות מלחמות ומערכות ישראל, או עקב קירבה לקו עימות. ההלכה שנקבעה היא כי הצבת הגבול למתן פיצוי היא הכרחית, וכל עוד אינה שרירותית – בית משפט זה ייטה שלא להתערב בה. כך, למשל, נקבע בעניין קיבוץ יחיעם, אשר עסק בהטבות הניתנות ליישובי "קו העימות": "בהצבתו של גבול להבדיל בין לבין, לעולם עשויה שתתעורר שאלה מדוע זה נקבע הגבול כפי שנקבע – כך ולא אחרת. קושי זה קושי מוּבְנֶה הוא בכל נושא שעניינו זמנים, מישקלות ומידות. כך הוא באשר להתיישנות, כך הוא באשר לגיל וכך הוא באשר למישקל. לו נקבעה אמת מידה של עשרה ק"מ כי אז היו מעלים שאלה וטרוניה יישובי האחד-עשר ק"מ, ולו נקבע גבול של שמונה ק"מ, כי אז היו באים בטרוניה יישובי התשעה ק"מ. אין זאת אלא שהנטל על העותר הוא להראות כי גבול תשעה ק"מ אין הוא אך גבול שרירותי על דרך הסתם – כשרירות הטבועה בכל מיספר ומיספר, בכל מידה, בכל מישקל ובכל קביעת זמן – אלא שרירות ספציפית לאותו עניין. כך למשל הרצון (הבלתי לגיטימי) להיטיב עם פלוני או הרצון (הבלתי לגיטימי) להרע עם פלמוני. [...] אמת המידה שקבעה הממשלה איננה בלתי ראויה כדי כך שנורה אותה כי תעשה אחרת. לו היתה הממשלה קובעת כבקשת העותר לא היינו אומרים לה עשי אחרת; ומשעשתה כפי שעשתה, גם אז לא נאמר לה עשי אחרת. אכן, שיקול הדעת לממשלה ניתן הוא, ואנו לא מצאנו כי ראוי שנתערב בו באותו שיקול דעת" (בג"ץ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל (7.2.2000)). בפסק דין מאוחר יותר, בעניין גני חוגה, נקבעו דברים דומים: "אכן, בכל מקום בו נקבעים גבולות ותחומין – יהיה זה גבול גיאוגרפי, משקל או זמן – תמיד יהיו שימצאו עצמם מחוץ לתחום. זהו קושי אינהרנטי שאנו מחויבים להכיר בו ולהשלים עמו. [...] קביעת גבולות היא בלתי נמנעת, פעמים רבות, לשם קיומה של הוודאות המשפטית – למען ידע כל אדם היכן הוא עומד ומהן זכויותיו וחובותיו. בכך תורמת היא גם ליעילות ההליך. בענייננו, קביעת הגבול הגיאוגרפי מקילה על הליך בירור הזכאות לפיצוי. עם זאת, הוודאות והיעילות אינן חזות הכל, ולפיכך, גבול אינו יכול להיות שרירותי לחלוטין. ביסודו הוא מבוסס על רציונאל כלשהו, שתכליתו קידום ערכי היסוד של שיטתנו. כך, לו היה נקבע כי רק יישובים ששמם מתחיל באות א' יהיו זכאים להיכלל באזור ההגבלה, הרי שהיה הדבר בלתי סביר לחלוטין. לא כך בענייננו, בו נקבע אזור ההגבלה על פי מרחק מהגבול כמדד למידת הפגיעה מהלחימה, וזאת על בסיס ההנחה כי יישובים קרובים יותר לחזית מאוימים ופגיעים יותר. זוהי הבחנה שאינה שרירותית" (בג"ץ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 6 לפסק דינו של השופט ד' חשין (1.4.2007)). הדברים יפים גם לענייננו, בכל הנוגע לעצם הצבת גבול פינוי היישובים (והפיצוי עקב כך) לטווח של 7-0 ק"מ מגבול רצועת עזה. כעולה מתגובת המדינה, החלטה 988, אשר התקבלה בדחיפות בימים הראשונים למלחמה, התבססה על הערכות ביטחוניות וצרכים מבצעיים, והתקבלה בהתאם להמלצות צה"ל וגורמי הביטחון. במסגרת הערכות ביטחוניות אלו, בחנו גורמי המקצוע את האיום הביטחוני בכללותו הנשקף לאוכלוסיית היישובים השונים, ובכלל זאת הן את האיום שבחדירת מחבלים משטח הרצועה במטרה לרצוח או לחטוף אזרחים, והן את עוצמתו ותדירותו של איום ירי רקטי, נ"ט וצליפה לעבר יישובי עוטף עזה. הרציונל שעמד בבסיס ההחלטה על פינוי היישובים שבטווח של 7-0 ק"מ מגבול רצועת עזה, הוא האיום שאזור זה נתון בו בהיותו סמוך לרצועת עזה, לצד הצרכים המבצעיים של כוחות הביטחון. גורמי הביטחון עדכנו את הערכותיהם הביטחוניות מעת לעת, בהתאם לשינויים ביחס לאיום הביטחוני, לצרכים המבצעיים, או לשיקולים אחרים שהתעוררו, ונותרו בעמדתם כי אין מקום לשנות מהחלטה 988, ולפנות ישובים נוספים. בהתבסס על הערכות ביטחוניות אלו מזמן אמת, החלטה זו הוארכה מעת לעת. בחודש פברואר 2024 אף הוחלט כי אין מניעה ביטחונית מחזרת התושבים לחלק מהיישובים שפונו (בהתאם להחלטת ממשלה 1478 מיום 29.2.2024). בהינתן האמור, לא ניתן לקבוע כי טווח 7-0 הק"מ שנקבע הינו שרירותי – ואינני סבור כי ניתן להתערב בהחלטה זו. ניתן היה לסבור אחרת באשר לתשעת היישובים הנוספים, החורגים מטווח 7-0 הק"מ, ואשר מושב יושיביה אינו נמנה עליהם. מכיוון שבדיון שבפנינו סברנו כי נדרשת הבהרה נוספת לעניין זה – התבקשה התגובה המשלימה מטעם המדינה. לאחר עיון בתגובה המשלימה, סבורני כי אין מקום להתערבות אף במישור זה: ראשית, ועיקרו של דבר, ההחלטה בדבר פינוי תשעת היישובים שנכללו בהחלטה 988 התקבלה בתנאי בהילות, דחיפות ועמימות ששררו באותה עת ביחס לאיום הביטחוני. ההחלטה לפנות יישובים אלו התקבלה יחד עם ההחלטה על פינוי היישובים המצויים בטווח של עד 7 ק"מ מגבול רצועת עזה, ובשים לב להיותם מנויים בצו הסיוע משנת 2007. החלטה זו התבססה על ההערכות הביטחוניות בזמן אמת של גורמי הביטחון המוסמכים, ביחס לאיום הביטחוני בכללותו הנשקף ליישובים אלו. החלטה זו, מעצם טבעה, מועד קבלתה, ודחיפותה, התקבלה בתנאי אי-ודאות גדולים, ומתוך קושי אינהרנטי להציב גבול חד בין היישובים שיש לפנות משיקולי ביטחון לאלו שאין לפנות משיקולים אלו. בהינתן קשיים אלו, התקבלה ההחלטה, תוך הישענות על עמדת גורמי הביטחון ובהתבסס על צו הסיוע. בהמשך, עדכנו גורמי הביטחון את הערכותיהם הביטחוניות הראשוניות, בהתאם לשינויים באיום הביטחוני הנשקף ולשיקולים מבצעיים, ולא מצאו הצדקה לפנות יישובים נוספים, ובהם את המושב יושיביה. תחת זאת, המליצו גורמי הביטחון על חזרה של תושבי יישובים מסוימים לביתם, וכך הוחלט בהחלטת ממשלה 1478 בחודש פברואר 2024. שנית, קיימת לכאורה הבחנה מסוימת בין מושב יושיביה לבין תשעת היישובים שנכללו בהחלטת הממשלה – מושב יושיביה ממוקם במרחק רב יותר מגבול רצועת עזה מאשר שמונה מהיישובים החריגים שנכללו בהחלטה 988; בעוד המושב הנוסף, בני נצרים, ממוקם סמוך לגבול מצרים, וכי במועד הפינוי ייתכן כי היה חשש מהתפשטות הלחימה לגזרות נוספות. הבחנה זו הינה בעלת חשיבות משנית ומשקל משכנע נמוך, ולא הייתי רואה בה, כשלעצמה, טעם מספק לדחיית העתירה. בנסיבות אלו, ובפרט בהינתן התנאים והמגבלות שבהם התקבלה ההחלטה, ובשים לב לכך שההחלטה התקבלה בהתבסס על ההערכות הביטחוניות שעמדו בפני הדרג המדיני באותה עת – אינני סבור כי ההחלטה לכלול את תשעת היישובים החורגים מטווח 7-0 הק"מ מגבול רצועת עזה, בגדרי החלטה 988, ולהימנע מלעשות כן לגבי מושב יושיביה – הינה שרירותית באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. לצד האמור ובנוסף לו, יוזכר, כי הסיוע הניתן ליישובים מכוח החלטה 988 קשור קשר הדוק לעצם פינוי התושבים, בישובים הללו, מבתיהם. תושבי מושב יושיביה לא פונו מבתיהם, ובעתירה דנן העותרים אינם מבקשים את פינוי מושב יושיביה מתושביו, אלא כי המושב ותושביו יזכו לסיוע מכוח החלטה 988 כאילו פונו תושביו, מבלי שהפינוי נעשה בפועל. על יסוד כלל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה. כפי שציינתי בפתח הדברים, אינני מקל ראש בקושי הרב שתושבי יושיביה ודאי חווים החל מה-7.10.2023, ואף קודם לכן, בהינתן קרבתם לגבול רצועת עזה. ברם, ההבנה לטענה של העותרים אין בה, כשלעצמה, די כדי להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. בנסיבות העניין, אציע כי לא נעשה צו להוצאות. יחיאל כשר שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט יחיאל כשר. ניתן היום, י"ד אב תשפ"ד (18 אוגוסט 2024). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט