יוסף אוחנונה נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 5739 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופט ד. ביניש המערער: יוסף בן מרדכי אוחנונה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 2.7.96 בת.פ. 164/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל והנדל תאריך הישיבה: כ"ד באדר ב' תשנ"ז (2.4.97) בשם המערער: עו"ד א. ברעוז ועו"ד ל. בן שטרית בשם המשיבה: עו"ד א. אלף פסק - דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר זהו ערעור כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לפיו הורשע המערער במסכת של עבירות אינוס, שנמשכו וחזרו על עצמן במשך כחדש ימים. בגין הרשעתו, נדון המערער לשמונה שנים מאסר. הערעור מכוון כנגד ההרשעה, ולחילופין כנגד מידת העונש. 2. העובדות להלן, בתמצית, תמונת הרקע העובדתי לאישום ולהרשעה, ככל שהדבר דרוש לדיון בערעור: א. מספר חדשים לפני התרחשות הפרשה נושא האישום היו המערער והמתלוננת - קרבן האינוס - לזוג אוהבים. המערער, היה אז כבן שלושים וארבע ואילו המתלוננת כבת שבע עשרה. באותה עת התגורר המערער במושב; והמתלוננת, שהזדמנה למקום, נקשרה אליו בעבותות אהבה ונותרה לצידו, בביתו, מספר שבועות. ככל שמתבקש ממסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט, השניים - ובעיקר המתלוננת - צרכו סמים; ומערכת היחסים האינטימיים ש"התלהטה" ביניהם, התאפיינה - בין היתר על רקע צריכת הסמים - בגילויים פרועים ומעוותים. ב. לאחר פרק זמן קצר יחסית - שבועיים עד ארבעה שבועות, לדברי המתלוננת - היא עזבה את המושב, וחזרה לבית משפחתה בעיר הקרובה, על מנת להתכונן לבחינות הבגרות; ונראה היה, שהקשר בינה לבין המערער נותק. ג. ברם, כעבור מספר שבועות, עזב גם המערער את המושב וחזר לבית הוריו, המתגוררים באותה עיר שבה התגוררה המתלוננת; והקשר האינטימי בין השניים התחדש. המערער - שהיתה לו גישה לסמים ואשר הפך להיות ל"מנהיג" בחברה העבריינית במקום - השתלט עד מהרה על חייה של המתלוננת, כשהוא משמש לה מקור לסמים שצרכה, במיוחד כדורי אקסטזי. ד. בתחילה נעשה הכל בהסכמתה של המתלוננת; והמערער הפך עד מהירה לבן בית בחדרה שבדירת הוריה: הוא הירבה לבקר ולשהות בחדרה של המתלוננת והחזיק בה חפצים אישיים ואף סכומי כסף נכבדים; ובפועל שקעו השניים ב"חינגת מין" לוהטת על רקע של צריכת סמים. מצב דברים זה, היה - מטבע הדברים - לצנינים בעיני הוריה של המתלוננת; והם עשו מצידם כל שיכלו לעשות, על מנת להניעה להוציא את המערער ממעגל חייה. ה. במשך פרק זמן לא מבוטל, לא שעתה המתלוננת להפצרותיהם של הוריה והלכה אחרי ליבה; כשמשיכתה למערער, מביאה אותה לכל ויתור שדרש ממנה והופכת אותה, הלכה למעשה, ל"שפחתו". ברם, אט אט, קלטה המתלוננת - כפי הנראה - כי הצדק עם הוריה; ובסופו של דבר, הודיעה למערער על רצונה לנתק את הקשר ביניהם. המערער סירב לניתוק הקשר, ניצל את משיכתה של המתלוננת אליו - אשר ככל שניתן ללמוד מן הראיות לא רפתה - והמשיך לנהוג בה כבת זוג אינטימית. ו. המערער המשיך לבעול את המתלוננת במשך כחודש ימים, מאז שהודיעה לו על רצונה לנתק את הקשר עמו ועד לפנייתה למשטרה. לטענת המתלוננת, בעילתה בפרק זמן זה לא היתה מרצונה, אלא - תוצאה של כניעה לאיומים חמורים של פגיעה בה ובהוריה שהשמיע באוזניה המערער; והיא העומדת בבסיס אישומו והרשעתו של המערער. ז. להשלמת התמונה, מן הראוי להוסיף: (1) הוריה של המתלוננת, ניסו להניע את המערער - במישרין - לנתק את הקשר עם בתם. בכך נוצר עימות ישיר בינם לבינו; וכאשר העימות ביניהם החריף, הזעיקו ההורים את האח יגאל, אשר נפגש עם המערער וניסה אף הוא להניא אותו מהמשך הקשר עם אחותו. ברם, גם מאמציו של האח לא נשאו פרי; והמערער הטיח בפניו איומים קשים בדבר פגיעה בהורים. (2) בשלב מאוחר יותר, התקיימה פגישה בין המערער לבין אביה של המתלוננת, במסגרתה הוצע לו - לדבריו של המערער - כסף בתמורה לכך שיניח לה. ברם, לדבריו, המערער סירב והבהיר לאב כי הוא אינו רוצה כסף "ואם הלן [המתלוננת] תרצה לחתוך [את הקשר] היא תחתוך." בדברים אלה - שנאמרו, לגירסת המערער, לאבי המתלוננת - באה לידי ביטוי טענתו של המערער: כי ההורים הם שהיו מעוניינים בניתוק הקשר שלו עם המתלוננת; וכי הדברים שאמרה לו בדבר ניתוק הקשר עמו לא ביטאו את רצונה שלה. ח. כנגד גירסת המתלוננת - שנתמכה בדברי הוריה - בדבר כפיית המשך הקשר עמה במשך החודש שקדם להגשת התלונה במשטרה, הציג המערער גירסה נוגדת, לפיה: (1) לא המתלוננת היא שרצתה בהפסקת הקשר עמו, אלא הוריה הם שרצו בכך; ולהשגת מטרתם הפעילו עליה לחצים כבדים על מנת שתיפרד ממנו והביאוה, בסופו של דבר, להגשת התלונה למשטרה. מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בחודש שקדם להגשת התלונה, היה פרי מבוכתה ותולדת הלחצים שהפעילו עליה הוריה; והתלונה נועדה להשגת תוצאה אחת ויחידה והיא - לאלץ אותו לנתק את קשריו עם המתלוננת, בניגוד לרצונה האמיתי של המתלוננת עצמה. (2) גם בחודש שבו מדובר בכתב האישום קיימו הוא והמתלוננת מערכת יחסים אינטימיים בחדרה - שבדירת ההורים - ובמקומות אחרים בהסכמה מלאה כפי שעשו זאת לאורך כל הדרך; והסכמתה של המתלוננת לקיום הקשר האינטימי ביניהם באה לכלל ביטוי ברור בהתנהגותה, כפי שנצפתה על ידי כל אלה שבאו עימם בקשרים חברתיים באותה התקופה והעידו על כך כעדים מטעמו. (3) המערער אינו מתכחש לתגובתו החריפה נגד מאמצי ההורים להפריד בינו לבין המתלוננת. ברם, תגובה זו לא היתה - לגירסתו - חלק ממסע הפחדה שנועד - כפי שטוענת התביעה -לאלץ את המתלוננת לציית לו; אלא - לסלק את מעורבות ההורים מפרשת האהבים שקיימו הוא והמתלוננת, כאשר המתלוננת ממשיכה לרצות בה על פי הוראות ליבה, על אף ההתנגדות הנמרצת של ההורים. ט. (1) בחינה כוללת של חומר הראיות מלמדת, כי בפרק הזמן האמור, המתלוננת אכן ניסתה להפסיק את מערכת היחסים שהיתה בינה לבין המערער. ברם, נראה, כי המתלוננת שאפה להשיג מטרה זו, בהסכמה הדדית ולא רצתה לגרום לכך באורח חד צדדי. על רקע זה, נמשכה מערכת היחסים האינטימיים בין המתלוננת למערער על אף הדיבורים על פרידה ועל ניתוק הקשר. (2) ברם, גירסתה של המתלוננת, במשטרה ובמהלך הדיון היתה: כי היא בחרה לילך בדרך השכנוע וההסכמה, בשל הפחד שהטיל עליה המערער באיומים הקשים שהשמיע באוזניה בדבר פגיעה בה ובהוריה אם תתנתק ממנו; וכי יחסי המין שקיימה עם המערער במשך החודש שחלף עד להגשת התלונה במשטרה, "נכפו" עליה על ידי המערער כאשר הוא מבין ויודע שאין היא רוצה להמשיך בהם וכי משאלתה היא כי יניח לה ויעזבנה. י. במצב דברים זה, השאלה הקשה שהיה על בית המשפט להשיב עליה, היתה: האם המערער היה מודע לכך, ש"הסכמתה" של המתלוננת לקיים יחסי מין עמו במשך החודש נשוא האישום, היתה תולדת האיומים החמורים שהטיח כלפיה וכלפי הוריה לבל תעזבנו; או שמא, המאמץ שעשתה המתלוננת על מנת להביאו לכל הסכמה לניתוק הקשר ביניהם, היה כזה שנטע בלבו את ההכרה כי המתלוננת אינה חפצה בניתוק הקשר, כי הדברים שאמרה בהקשר זה נאמרו מן השפה ולחוץ, בלחץ ההורים, וכי הסכמתה ליחסי המין היתה הסכמה אמיתית וכנה שנבעה מאהבתה אליו. 3. הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי א. (1) לאחר ניתוח מפורט של התנהגות המתלוננת - על בסיס התרשמותו החיובית מן הצורה שבה הציגה את גירסתה מעל דוכן העדים - הגיע בית המשפט המחוזי לכלל המסקנה הבאה: גירסתה של המתלוננת, לפיה הבהירה למערער שאין היא מסכימה לקיום מערכת היחסים האינטימיים ביניהם וכי המערער בעל אותה במשך החודש שקדם לפנייתה למשטרה כשהוא מודע לכך שהבעילה מתרחשת שלא מרצונה אלא בשל פחדה מפניו - הינה גירסה אמינה וניתן לסמוך עליה הרשעה. (2) מאידך גיסא, דחה בית המשפט המחוזי את גירסתו של המערער כבלתי אמינה, על רקע התרשמותו מן האופן שבו הוצגה על ידו מעל דוכן העדים; ולא מצא אחיזה לטענתו כי התנהגותה של המתלוננת במשך החודש נושא האישום, אינה מתישבת עם גירסתה. ב. על בסיס מימצאיו האמורים, קבע בית המשפט המחוזי: ראשית - כי המערער היה מודע לכך, שהמתלוננת אינה מסכימה ליחסי המין שקיים עימה בחודש שקדם להגשת תלונתה במשטרה וכי הוא כופה עצמו עליה במשטר של איומים והפחדה; ושנית - כי העדר תלונה מיידית מצידה של המתלוננת והמתנה במשך כחודש ימים ל"התפכחות" מצידו של המערער, היו תולדת הפחד שאחז בה לנוכח האיומים הקשים שהשמיע המערער כלפיה וכלפי בני משפחתה ואין ללמוד מכך על דבר הסכמתה להמשך הקשר עמו. ג. לנוכח קביעתו זו, הרשיע בית המשפט את המערער באינוסה - החוזר ונשנה - של המתלוננת במשך החודש שקדם להגשת תלונתה במשטרה. 4. הערעור כנגד ההרשעה א. הערעור כנגד ההרשעה מכוון - כל כולו - כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל במלואה את גירסתה של המתלוננת, לפיה כפה עליה המתלונן, בהטחת איומים ובהשלטת משטר של טרור, קיום יחסי מין בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. לטענת הסניגור: החלטה זו מבוססת כל כולה על "ניתוח פסיכולוגי" של התנהגות המתלוננת, להבדיל מניתוח מקובל של הראיות; ולא רק שאין לה אחיזה של ממש בראיות חיצוניות אוביקטיביות, אלא שיש בה משום התעלמות מן הראיות הברורות והחד משמעיות, של חבריהם המשותפים של השניים, לפיהן לימדה התנהגותה של המתלוננת בפרק הזמן הרלבנטי לאישום על היפוכו של דבר. ב. לשיטתו של ב"כ המערער, לוקה החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי בחוסר סבירות קיצונית, הנעוצה: ראשית - באי מתן תשומת הלב לסתירות הפנימיות השזורות למכביר בגירסתה של המתלוננת ולחוסר ההיגיון המאפיין אותה; שנית - באי מתן המשקל המתחייב לעדותם של העדים הרבים שהובאו מטעם המערער, לפיהם התנהגה המתלוננת בפרק הזמן הרלוונטי באופן שלא הותיר ספק, כי כל שנעשה ביניהם מ"אהבה" נעשה ולא מ"פחד"; ושלישית - בכך, שקבלת גירסתה של המתלוננת כמות שהיא, מותירה ללא הסבר שורה של תמיהות משמעותיות, הנעוצות במעשים שעשתה המתלוננת בפרק הזמן האמור להבטחת המשך קיומו של הקשר בינה לבין המערער. ג. בסופו של יום, טענתו של ב"כ המערער היא: כי בית המשפט המחוזי "עקף" את שלושת הגורמים הנ"ל - המחייבים, לטעמו, את זיכויו של מרשו - באמצעות "ניתוח פסיכולוגי" הנעוץ בתורת הנפש; וזאת במקום לקיים "בירור משפטי" באמצעות הכלים, שמעמיד לצורך זה הדין. על טעות זו של בית המשפט המחוזי מלין ב"כ המערער, ובקשתו היא כי נתקנה. 5. הדיון בערעור: בעילת המתלוננת עד לערב הגשת התלונה א. בחינה כוללת של הראיות, שנפרשו בפני בית המשפט המחוזי, מקימה - לטעמי - בסיס למסקנות הבאות: 1) כי משנתחדש הקשר ביניהם - עם שובו של המערער העירה - חזרו המערער והמתלוננת לקיים "פרשת אהבים", שכללה קיום יחסי מין על רקע צריכת סמים, שסיפק המערער; והכל - בהסכמתה המלאה של המתלוננת, אשר הזמינה את המערער - פשוטו כמשמעו - להתגורר בחדרה שבדירת ההורים, שם קיימה עמו מערכת חיים משותפת של "זוג נשוי". 2) כי חידוש הקשר בין השניים והתהדקות יחסי הקירבה ביניהם, היו לצנינים בעיני הוריה של המתלוננת; ובשלב מסויים, הם החלו לוחצים עליה להרחיק את המערער מדירתם ולנתק את הקשר עמו. 3) כי המתלוננת התקשתה להגיע לכלל החלטה אם להמשיך את הקשר עם המערער, כאשר השכל מכתיב לה "פירוד", ואילו הרגש עומד על "המשך"; וכי כאשר הגיעה לכלל החלטה שעליה להיפרד מן המערער - עובר לדברים שאמרה לו בהקשר זה - חיפשה דרך להגיע לכך בהסכמה, ולא נקטה בצעד גלוי ונחרץ של ניתוק חד צדדי. 4) כי המערער חפץ בהמשך הקשר עם המתלוננת; ופנייתה אליו בענין זה בלשון רפה, כשהיא מבקשת את "הסכמתו" לניתוק הקשר, הביאה אותו לכלל אמונה שהמתלוננת מבקשת לעזבו אך ורק בלחץ הוריה ולא בשל החלטה אישית שלה. 5) כי התנהגותה של המתלוננת במשך החודש שקדם להגשת התלונה, עלתה בקנה אחד עם אמונתו האמורה של המערער: המתלוננת לא הגיבה על האיומים שהשמיע כלפיה וכלפי הוריה באמירה נחרצת כי עליהם להיפרד ועליו לעזוב את דירת הוריה; אלא - נענתה לו והמשיכה לשמור על הקשר האינטימי ביניהם, כשעל פני הדברים היא לצידו במאבק עם הוריה. 6) כי במשך החודש האמור, התפתח מאבק-של-ממש בין המערער לבין הוריה של המתלוננת; כאשר האחרונה לא זו בלבד שאינה נוקטת עמדה ברורה ונחרצת לצד הוריה, אלא - מתנהגת "כנערתו" של המערער לכל דבר ועניין. 7) כי בנסיבות המתוארות לעיל, אין לפסול כנטולת אחיזה את טענתו של המערער, שהוא, כמו העדים שהעידו מטעמו, התרשם שהמתלוננת אינה חפצה להתנתק ממנו; וכי הדברים שאמרה לו בענין זה - בשפה רפה כאמור - לא היו אלא מס שפתיים להוריה. 8) כי במצב דברים כזה, כל עוד לא אמרה לו המתלוננת דברים ברורים וחד משמעיים בדבר אי הסכמתה לקיים עמו יחסי מין - כפי שעשתה ערב הגשת התלונה - אין לראותו כמי שכפה עליה את עצמו בניגוד לרצונה. ב. מסקנות אלה מתחייבות, בעיקרו של דבר, מהגורמים הבאים: 1) אופים הפרוע של יחסי המין (א) בעדותה שלה, מסרה המתלוננת פרטים רבים, על אופים "הפרוע" של המגעים המיניים שקיימו היא והמערער, הן בהיותם במושב והן לאחר חידוש הקשר ביניהם ועד לערב הגשת התלונה במשטרה. אופים הפרוע של המגעים, מצביע - מעצם טבעו- על הסכמה, רצון ונכונות לקיימם בדרך שבה קויימו. קיום חוזר ונשנה של מגעים מסוג זה גם במשך החודש שקדם להגשת התלונה, אינו מתישב, הגיונית, עם "כניעה" לאיומים. "כניעה" כאמור עשויה להסביר "השלמה" עם ארוע חד פעמי; אך קשה לקבלה כ"הסבר" לקיומה של סדרת מעשים, המתרחשת במשך חודש ימים בבית הוריה של המתלוננת. (ב) בדבריה, מצביעה המתלוננת על אפים "הפרוע" של המגעים המיניים שהתקיימו בינה לבין המערער במהלך החודש שבו מדבר כתב האישום, כאחד הגורמים להחלטתה לנתק את הקשר ביניהם. דא עקא, שאפיים "הפרוע" של המגעים המיניים בחודש האחרון לא היה בבחינת "חידוש"; והוא אפיין - וביתר שאת - את המגעים שהתקיימו בתקופה שקדמה לחודש האמור, ואשר לגביה אין חולקים שהדברים נעשו כפי שנעשו בהסכמה. 2) סיכול מאמצי ההורים לניתוק הקשר (א) במהלך החודש שקדם להגשת התלונה, החליפו ההורים את מספר הטלפון בביתם, על מנת להקשות על המערער ליצור קשר עם המתלוננת. ברם, ככל שניתן ללמוד מן הראיות, המתלוננת - בניגוד לכוונת הוריה ושלא בידיעתם - נתנה למערער את מספר הטלפון החדש, ואף הנחתה אותו באילו שעות להתקשר. (ב) התנהגותה זו של המתלוננת, אינה מתישבת עם הטענה שלפיה הבהירה למערער את דבר החלטתה ה"נחרצת" לנתק את הקשר עימו; ומאידך גיסא רשאי היה המערער ללמוד מהתנהגות זו ומן העובדה שהמתלוננת המשיכה להתקשר עמו בפרק הזמן האמור מיוזמתה, כי מי שמעוניין בניתוק הקשר בינו לבינה הם הוריה ולא היא. 3) אופי המגעים שקיימו ההורים עם המערער (א) בפרק הזמן נושא האישום, בקשו הוריה של המתלוננת מבנם יגאל - אחיה של המתלוננת - להיפגש עם המערער, ולדבר על לבו למתן את הקשר עם המתלוננת, על מנת שלא לפגוע בהכנותיה לבחינות הבגרות. לדברי המערער, הסיע אותו אחיה של המתלוננת - לאחר השיחה שהיתה ביניהם - לבית הוריה; ובשיחה שהתקיימה שם הבטיח המערער - לדבריו - להורים, כי המתלוננת לא תיגע בסמים ולא תדרדר בלימודיה. (ב) אופי המישאלה שהציג האח יגאל בשיחה שקיים עם המערער מצביע על כך, שגם להורי המתלוננת היה ברור, שהיא אינה מסוגלת להתנתק מהמערער לחלוטין; וכי אין, על כן, מנוס, מלהגיע לכלל הסכם עם המערער ל"מיתון" הקשר בין השניים, באופן שלא יפגע בהכנותיה לבחינות הבגרות. 4) השהיית הפנייה למשטרה (א) לנוכח התיאורים הקשים שמסרה אימה של המתלוננת בדבר ה"סבל הרב" שעובר מדי יום על בתה קשה להבין מדוע הושהתה הפנייה למשטרה ומדוע הוקדשו זמן ומאמצים על מנת לשכנע את המערער להניח לה; אלא אם כן, מקבלים את טענתו של המערער כי עד לערב הפניה למשטרה, המתלוננת לא גמרה בדעתה לנתק את הקשר עמו. (ב) הסברה של האם כי: "... פחדה מהמערער, אם כבר נתנה לו להיכנס לביתה. ולכן נתנה לו לצאת עם הבת שלה כאשר הוא אונס אותה" מעורר תמיהה; ותמיהה זו גוברת שבעתיים לנוכח דברי האם לפיהם אמרה לה המתלוננת: "... היא כל יום נאנסת בצורה מגעילה. אני לא יכולה או הוא או אני." 5) התייחסות "עמומה" לניתוק הקשר (א) יחסה האמביוולנטי של המתלוננת להמשך הקשר עם המערער, בא לכלל ביטוי בתשובות שהשיבה במהלך חקירתה בבית המשפט: מקום אחד, הבהירה, כי "רצתה להפסיק את הקשר ביניהם ואולם המשיכה ללכת עם המערער למסיבות, והנאשם היה מביא לה סמים למסיבות אלה"; ואילו במקום אחר, כאשר הציגה את רצונה להיפרד מהמערער, אמרה: "גם בגלל הסמים, גם בגלל ההורים וגם בגלל שהיא לא רצתה אותו". (ב) ההתבטאות האחרונה, היא כשלעצמה, מלמדת כי "רצונה" של המתלוננת לעזוב את המערער ממניעים רגשיים - היה הגורם האחרון מבין הגורמים שהניעוה לעזבו בסופו של דבר, כאשר קודמים לו הסמים ורצון ההורים. 6) ההתלבטות של השבוע האחרון (א) כשבוע לפני הפנייה למשטרה, שפכה המתלוננת את ליבה בפני מורתה. ברם, על אף התיאור הקשה שמסרה בדבריה, "בחרה" המתלוננת להשהות את תלונתה למשטרה לפחות שבוע נוסף; ואילו המורה - לא עשתה מיוזמתה דבר בענין זה. (ב) התנהגותן של השתיים - המתלוננת ומורתה - עולה בקנה אחד עם המסקנה, שהמתלוננת האמינה כי תוכל להגיע לכלל "הבנה" עם המערער מבלי לנתק את הקשר ביניהם באורח חד צדדי, וכי המשיכה שלא לגלות כלפי חוץ "אי הסכמה". 7) המאבק נגד ההורים (א) המתלוננת סיפרה למערער על הלחץ שמפעילים עליה הוריה לנתק את הקשר עמו, מבלי להבהיר לו כי זהו גם רצונה; שהרי כוונתה היתה - כפי שהיא עצמה אומרת - להגיע עמו לכלל "הבנה" בכל הקשור לפירוד. בכך, ניתן למצוא, ההסבר ל"לחצים שכנגד", שהפעיל המערער על מנת להניע את המתלוננת שלא להכנע להוריה. (ב) לנוכח לשונם הקשה והחריפה של האיומים שהטיח המערער כלפיה וכלפי הוריה - איומים שכללו אמירות, כגון: שהוא "יזרוק רימון למרפאת אביה, יכניס לה עשר טריפים בפה, וישגע אותה", וכן "כי היא לא איתו יש לה עשרה טריפים בפה, והיא יתומה..." - מותר היה לצפות שהמתלוננת - אם אכן החליטה לעזוב את המערער - תבהיר לו באורח חד משמעי את עמדתה ותאיץ בהוריה להתלונן במשטרה. ברם, הלכה למעשה, המתלוננת והוריה לא נהגו כך: המתלוננת המשיכה לקיים את הקשר האינטימי עם המערער, באופן שיכול היה לטעת אצלו את ההכרה שהיא עדיין מתלבטת - לפחות - אם להיפרד ולהתנתק ממנו אם לאו; והוריה סברו שיש לאפשר למתלוננת למצוא לבדה את ה"מפתח" לפרידה תוך הבנה ולא פנו לעזרת המשטרה. 8) התנהגות המתלוננת במישור החברתי (א) המתלוננת ייחסה את "השלמתה" עם המשך קיום הקשר האינטימי עם המערער ואת אי הפנייה בתלונה למשטרה, בפחד שנוצר אצלה לנוכח איומיו הבוטים. ברם, כאמור, ל"כניעה לפחד" לא היה ביטוי חיצוני: במסגרות החברתיות שבהן בילתה עם המערער, המשיכה המתלוננת להתנהג כ"רגיל"; ובהיותה עמו "השלימה" לפחות עם המשך מערכת היחסים האינטימית ה"פרועה" שקיימו מאז ומתמיד. (ב) וכך באו הדברים לכלל ביטוי בעדותה של נילי, חברתם המשותפת של המערער ושל המתלוננת, עמה נפגשו השניים ערב הגשת התלונה; "שבועיים קודם היו יחד במסיבה, והמתלוננת היתה במצב רוח ורקדה בצורה מאוד מינית, ולאחר מכן הם (המתלוננת והמערער - י.ק.) התחבקו". 9) אופי התבטאויותיה של המתלוננת (א) בדבריה, תיארה המתלוננת כיצד הודיעה למערער על החלטתה להיפרד ממנו ועל אי הסכמתה להמשך היחסים ביניהם: "הייתי אומרת לנאשם לא רוצה, אני לא יכולה, בא נפרד, אני אמשיך בחיים שלי ואתה בחיים שלך. הוא אמר לי גם אני ארצה להיפרד ממך, אז הוא אמר שיעשו ממני נערת ליווי"; ולאחר מכן, נמשכה מערכת היחסים האינטימית ללא קבלת החלטות. (ב) דו-שיח כזה מתישב עם גירסת המערער, לפיה לא הציגה בפניו המתלוננת "אי הסכמה" ברורה וחד משמעית להמשך היחסים; ואי הפניה למשטרה מצביעה על כך, שהמתלוננת לא גמרה אומר בליבה להיפרד מהמערער ויהי מה. 10) סיכומם של דברים: (א) נראה כי המתלוננת הציגה בפני המערער את המצב לאשורו - קרי: הבהירה לו כי כלה ונחרצה עמה, מטעמיה שלה, להפסיק את מערכת היחסים עמו - רק בלילה שקדם למסירת התלונה במשטרה, לאחר שיחה שקיימה בנושא זה עם חברתם המשותפת נילי. על פרטי שיחה זו העידה נילי: "המתלוננת אמרה שהיא רוצה להפרד ממנו, היא אמרה שהיא מרגישה מאויימת, שאלתי אותה למה היא לא עושה את זה, והיא אמרה שהיא מפחדת. היא לא אמרה מדוע היא מפחדת, היא הזכירה רוסים, והיא לא זוכרת בקשר למה. היא כל הזמן אמרה שהיא מפחדת. לבסוף היא ביקשה שאני לא אספר את הדברים לאלי החבר שלי, כדי שזה לא יתגלה ליוסי [המערער], שהיא פוחדת. בשלב כלשהו הלן יצאה לשירותים ויוסי יצא איתה, היא נשארה ויוסי חזר, הוא שאל אותי על מה היא דיברה כאשר הוא לא היה. היא חזרה לא רגועה, היא חזרה עם עיניים נפוחות ונראה לי שהיא בכתה"; ובהמשך - "... הלן לא סיפרה לי שיוסי אנס אותה." (ההדגשות שלי - י.ק.). דבריה אלה של נילי מלמדים בעליל לפחות שניים אלה: ראשית - כי עד לשיחה זו, שהתקיימה ערב הפנייה למשטרה, המתלוננת לא אמרה למערער דברים ברורים ונחרצים בענין הפסקת הקשר ביניהם; ושנית - כי המתלוננת, בינה לבין עצמה, לא ראתה בבעילתה על-ידי המערער באותו חודש, עד ללילה האחרון שלפני הפנייה למשטרה, משום "אינוס". (ב) אכן, המתלוננת הסבירה - הן לנילי והן למורתה - כי היא לא אמרה למערער שנפלה אצלה החלטה ברורה לנתק את יחסיה עמו, בשל פחדה ממנו ומתגובותיו. ברם, כאמור, נראה כי הפחד מפני המערער, נותר "חבוי ונסתר" בהכרתה של המתלוננת; ואף אם נמנה בין השיקולים שהניעו אותה לעשות מאמצים על מנת לשכנע את המערער להסכים לניתוק הקשר ביניהם - לא היה לכך ביטוי חיצוני. 6. הדיון בערעור: הבעילה ערב הגשת התלונה א. (1) לאור כל האמור לעיל, תמונת ההתרחשות המצטיירת מחומר הראיות מותירה מקום סביר לאפשרות, שהמתלוננת הגיעה לכלל החלטה נחרצת בדבר הפסקת הקשר עם המערער רק ערב הגשת התלונה במשטרה. עובדה היא, כי על אף שאמרה למורתה דברים הנראים על פניהם "ברורים ונחרצים" בענין המשך הקשר עם המערער, המתינה שבוע ימים עד לפנייה למשטרה; וגם הוריה, שהיו ערים למתרחש - לא נקטו בצעד דרסטי אלא לאחר שהיא הסכימה לגשת למשטרה ולהתלונן בעקבות תגובתו האלימה של המערער להודעתה הנחרצת כי עליהם להיפרד, כמפורט להלן. (2) התנהגותה האמביוולנטית של המתלוננת - אשר שיקפה, כאמור, את חוסר נחרצותה אם לנתק את הקשר עם המערער אם לאו - מספקת, לשיטתי, בסיס מספיק להנאת המערער מן הספק, שמא הוא - כמו החברים המשותפים שלו ושל המתלוננת - לא קלט: כי המתלוננת מודיעה לו על ניתוק הקשר האינטימי ביניהם; וכי "הסכמתה" לקיום יחסי המין בחודש שקדם להגשת התלונה במשטרה, אינה "הסכמה" - כמימים ימימה - אלא "כניעה" לאיומים, שמבחינתו באו, בעיקרו של דבר, כדי לחזק אותה במאבקה עם הוריה. ב. שונים פני הדברים בענין הבעילה שהתקיימה ערב הגשת התלונה. בלילה שקדם להגשת התלונה במשטרה - לאחר המפגש והשיחה עם נילי - קיים המערער, דרך שיגרה מבחינתו, יחסי מין עם המתלוננת במרפסת ביתו; וכשנשאל במהלך מסירת עדותו אם המתלוננת הסכימה לקיים יחסי המין באותו לילה, אמר: "כשאת אומרת לי שהלן דברה על אונס באותו לילה, אני משיב: היא אמרה שהיא לא רצתה, ואני ביקשתי לקיים עמה יחסי מין". (ההדגשות שלי - י.ק.) אימרה זו של המערער - על רקע עדותן של המורה ושל נילי כמפורט לעיל - מלמדת, כי לגבי יחסי המין שקוימו בלילה שקדם להגשת התלונה, ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנוהגת בפלילים, שהמערער בעל את המתלוננת כשהוא מודע ל"אי הסכמתה". בכך עבר המערער - באותו לילה - עבירה של אינוס; משום שדבריה של המתלוננת בהזדמנות זו, לא הצביעו עוד על "התלבטות" ו"נטיה" בדבר המשך הקשר ביניהם, אלא - הציגו, באופן חד משמעי - "אי הסכמה". ג. (1) אכן, המערער נכשל בהטחת איומים קשים כלפי המתלוננת וכלפי הוריה. ברם, כאמור, התנהגותם של המערערת ושל הוריה מותירים מקום לאפשרות שהאיומים לא נאמרו על מנת לאלץ את המתלוננת לקיים עמו יחסי מין; אלא על מנת להרתיע את הוריה של המתלוננת מהפעלת לחצים עליה לנתק עליה את הקשרים עמו ול"חזק" את המתלוננת בעמידה בפני הלחצים שמפעילים עליה הוריה. (2) במצב דברים כזה - ולטעמי יש ליהנות את המערער מן הספק שאכן התקיים מצב כזה - הטחת דברי האיום לחוד ובעילתה של המתלוננת לחוד; ואין לגזור מן האיומים מימצא וודאי של מודעות לאי הסכמה מצד המתלוננת. התמונה המצטיירת מחומר הראיות - כמפורט לעיל בהרחבה - מותירה מקום לאפשרות שהמתלוננת נתנה "הסכמה" לקיום יחסי המין במשך החודש שקדם להגשת התלונה "בלב חצוי", כשהיא מתלבטת עם עצמה אם לנתק את קשריה עם המערער אם לאו; כאשר על פני השטח - לעיני המערער וחבריהם המשותפים - היא מתנהגת כרגיל. התנהגות כזו - וכאמור, לטעמי, יש מקום להנות את המערער מן האפשרות הסבירה שכך היו פני הדברים בפועל - משמיטה את הבסיס מתחת לאישום באינוס במשך החודש שקדם להגשת התלונה, פרט ללילה האחרון שבו. ד. ואל נא אובן שלא כהלכה: אין במסקנתי האמורה משום התערבות בהתרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מן הצורה שבה מסרה המתלוננת את עדותה; וגם אנכי מוכן לקבל - מבלי להיכשל בניתוח פסיכולוגי - כי, במבט לאחור, ראתה המתלוננת את יחסי המין שהיו בינה לבין המערער כ"כניעה" לאיומים, שהשמיע כלפיה וכלפי הוריה לבל תעזבנו. ברם, לא המתלוננת היא העומדת לדין, אלא המערער; ושומה עלינו לקבוע אם באו בפנינו ראיות חותכות לכך, שהוא היה מודע, בשעת מעשה, שהמתלוננת אינה מסכימה עוד לקיום היחסים ביניהם. כאמור, המתלוננת עצמה התקשתה לומר למערער, במשך החודש האמור, אם היא רוצה בהמשך הקשר האינטימי עמו אם לאו; ומכל מקום, אמירותיה והתנהגותה לא ביטאו באורח חד משמעי "העדר הסכמה". אכן, בסופו של תהליך ובמבט לאחור, פירשה המתלוננת את התנהגותה במצב הדברים המתואר לעיל, כ"השלמה מאונס" ולא כ"הסכמה מרצון". ברם, אפשר שבאספקלריה של המערער - כפי שהדבר הצטייר אצל חבריהם המשותפים - נראתה זו כ"הסכמה" לכל דבר; והיא הקובעת בעניינו של המערער. 7. תקיפת המתלוננת לאחר מעשה למען השלמות מן הראוי להוסיף הפרטים הבאים: א. למחרת ליל "האונס" כאמור ולפני הגשת התלונה במשטרה, פנה אבי המתלוננת לאחד מעובדי העיריה הבכירים וביקש ממנו להתערב בסכסוך ולזמן את המערער לשיחה. המערער נענה להזמנה והגיע למקום ואז אבי המתלוננת עזב ובין המערער לבין המתלוננת - שדרשה ממנו לנתק את הקשר עמה ולפנות את חדרה - התלקחה מריבה, שבמהלכה היכה המערער בפניה של המתלוננת ושבר את אפה. מאוחר יותר, פינה המערער את חדרה של המתלוננת בנוכחות אביה, לאחר שהשתולל וגרם נזק במקום. ב. ככל שניתן ללמוד מחומר הראיה, היתה זו ההזדמנות הראשונה שבה אמרה המתלוננת למערער דברים ברורים וחד משמעיים בקשר לניתוק הקשר עמו; ומאידך גיסא - היתה זו הפעם הראשונה שהמערער חרג מאיומים ונקט באלימות חבלנית. ג. התפרצותו האלימה של המערער בהזדמנות זו מתישבת עם טענתו הבסיסית, שעד לליל האונס לא הובהר לו באופן חד משמעי, שהמתלוננת - היא ולא הוריה - עומדת על ניתוק הקשר ביניהם. 8. סוף דבר א. הערעור לענין ההרשעה (1) לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי יש בחומר הראיות כדי להניח בסיס וודאי להרשעת המערער באינוסה של המתלוננת אך ורק בלילה האחרון שלפני הגשת התלונה; כאשר לענין מעשי הבעילה, שהתרחשו במשך החודש שקדם ללילה האמור, יש להנות את המערער מן הספק, שמא הוא לא היה מודע לכך, שהסכמתה של המתלוננת לאו "הסכמה" היא. (2) המערער לא הועמד לדין בשל האיומים שהטיח כלפי המתלוננת ובני משפחתה ואף לא בשל ההתנהגות הבריונית שגילה כלפיהם; ואלה נבלעו באישום באינוס ושמשו אמצעי להוכחת "אי הסכמתה" של המתלוננת. אשר על כן, לא נדונה התנהגותו הבריונית של המערער כשלעצמה, לרבות התקיפה החבלנית ביום הגשת התלונה; ובמצב הדברים הנוכחי, אין להחזיר את הגלגל לאחור בהקשר זה. (3) במצב דברים זה, הנני מציע לחברותי הנכבדות לקבל, באופן חלקי, את הערעור כנגד הכרעת הדין; ולצמצם את ההרשעה באינוס למעשה בעילה אחד, שהתקיים בלילה שקדם להגשת התלונה במשטרה. ב. הערעור לענין העונש (1) לנוכח צמצום ההרשעה כמפורט לעיל, ובהתחשב בכך שהמערער כפה עצמו על המתלוננת בלילה האחרון על רקע קיומה של "פרשת אהבים" ממושכת - נראה לי כי יש מקום להתערבות משמעותית בעונש שנגזר עליו. (2) אכן, במהלך החודש שקדם לליל המקרה, נאבק המערער באיומי אלימות באפשרות שהקשר בינו לבין המתלוננת ינותק. ברם, מבחינתו של המערער, כוונו איומים אלה בעיקרם כלפי הורי המתלוננת להרפית הלחצים שהפעילו על בתם לניתוק הקשר עמו. מעשה הבעילה נושא ההרשעה, אף שנעשה על רקע "אי הסכמתה" של המתלוננת, לא היה מלווה באלימות פיסית מצידו של המערער על מנת להתגבר על "אי ההסכמה"; ופרט לאמירה, לא גילתה המתלוננת התנגדות פיסית למעשה. גילוי האלימות הפיסית הופיע רק למחרת היום, כאשר המתלוננת דרשה ממנו בבירור לעזוב את ביתה. (3) במצב דברים זה, הנני סבור כי עונש של ארבע שנים מאסר, מבטא את הפגיעה שפגע המערער בזכותה המוחלטת של כל אשה לכבודה ולשלמות גופה; וזהו העונש שהנני מציע לגזור על המערער במקום העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט כב' השופטת ד. ביניש 1. קראתי את פסק דינו של חברי השופט קדמי ואין בידי להסכים עמו באשר לזיכויו של המערער משורת מעשי אינוס וסחיטה באיומים, אשר הורשע בגינם על ידי בית המשפט המחוזי. דומה כי חברי ואני איננו רואים עין בעין את השתלשלות העובדות בפרשה זו ואת המסקנה המשפטית המתבקשת מהן. קביעותיו של חברי, לפיהן, המתלוננת התקשתה להגיע להחלטה להפרד מהמערער ובהתנהגותה הביאה אותו למחשבה כי היא מקיימת עמו יחסים מאהבתה אליו, וכן הקביעה כי התנגדותה היתה רפה ונעשתה בשל לחץ הוריה ולא מרצונה, נשענות במידה רבה על גירסתו העובדתית של המערער אשר נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי. קביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם ממצאי בית המשפט קמא, אשר סבורה אני כי מעוגנים הם היטב בחומר הראיות. אשר על כן, בטרם אנמק את המסקנות אליהן הגעתי בפרשה זו, אעמוד בקצרה על סיפור המעשה כפי שהוא מצטייר בעיני מחומר הראיות ובהתאם לקביעותיו של בית המשפט קמא. 2. וזהו סיפור המעשה: המתלוננת, תושבת קרית-גת, הכירה את המערער בחודש אוגוסט 1994, או בסמוך לכך, במושב צופר, לשם הגיעה באקראי במהלך חופשת הקיץ שלה. בין המתלוננת, שהייתה אז כבת 17, לבין המערער, שהיה כבן 34, התפתחה מערכת יחסים הדוקה, שכללה מגורים בבית המערער שבמושב, קיום יחסי מין מרצון, נסיעות למסיבות באילת ובתל-אביב וכל זאת תוך נטילת סמים וכדורי אקסטזי שסיפק המערער למתלוננת. עם תחילת שנת הלימודים חזרה המתלוננת להתגורר בבית הוריה שבקרית גת. המערער, שככל הנראה רצה להיות קרוב אליה, עבר גם הוא להתגורר בבית הוריו שבקרית גת והקשר בין השניים נמשך. בשלב מסוים, בסביבות החודשים ספטמבר-אוקטובר 1994, הביעה המתלוננת את רצונה לעזוב את המערער, מסיבות שונות, שעיקרן, לדבריה, רצונה להשתחרר מהסמים ולהתרכז בלימודים ובבחינות הבגרות. בתגובה, החלה לטענת המתלוננת, מסכת של הפחדות מצד המערער כלפיה וכלפי בני משפחתה, שכללה איומים שיהרוג את המתלוננת ואת הוריה, שיזרוק רימון על המרפאה של אביה, שיהפוך את המתלוננת לנערת ליווי ואיומים נוספים, כל זאת תוך מתן תחושה כי יש לו הרבה "חיילים וכוח". בשל הפחד שיממש את איומיו, המשיכה המתלוננת בקשריה עם המערער, תוך שהיא ממשיכה ללכת איתו למסיבות ולקיים עמו יחסי מין. בשלב מסוים, לאחר שהמערער התקשר למרפאת הוריה של המתלוננת ואיים כי "ישחט אותם", אזרה המתלוננת אומץ והלכה עם הוריה לתחנת המשטרה, אך חזרה בה בשל החשש מהצפוי לה ולהוריה באם תגיש כנגדו תלונה. בשלב זה החליטה אימה של המתלוננת לערב בסיפור את בנה יגאל, אחיה של המתלוננת אשר מתגורר בתל-אביב, וביקשה ממנו לשוחח עם המערער. יגאל נפגש עם המערער, ולגרסתו של יגאל, המערער אמר לו שאינו מוכן להיפרד מהמתלוננת ואיים לפגוע בה ובמשפחתה, תוך שהוא ממשיך "להתפאר" בכוח ובנשק שיש לו. יגאל, שהתרשם כי המערער הנו אדם המסוגל לממש את איומיו, המליץ להוריו לנסות ולפתור את הבעיה ב"טוב". לאור זאת, החליטה המשפחה על "תרגיל", לפיו המתלוננת תמשיך בשלב ראשון ביחסיה עם הנאשם ותאפשר לו לשהות בביתה, אלא שבהדרגה תשכנע אותו כי רצוי שייפרדו וכי הם אינם מתאימים. מכאן ולהבא התמשכה תקופה של אימה וסיוטים למתלוננת, אשר נמשכה כחודש ימים, תקופה שבמהלכה בעל המערער את המתלוננת, על פי עדותה, מספר פעמים שלא בהסכמתה החופשית, בחדרה שבבית הוריה ובמקומות אחרים, תוך שהיא אמנם אינה מביעה התנגדות פיסית, אך מסרבת לשתף פעולה, מבקשת ממנו ומתחננת כי יחדל. כלפי חוץ ניסתה אמנם המתלוננת להציג חזות של "עסקים כרגיל" ולהמשיך לבלות עם המערער ולארחו בביתה, אלא שבמספר הזדמנויות היא נשברה והתפרצה. כך למשל, כשבועיים לאחר שהוחלט על ה"תרגיל", ביקר אחיה של המתלוננת בבית הוריו וכששאל את המתלוננת היכן המערער, המתלוננת השיבה לו ש"החיים בזבל" וברחה לחדרה. כמו כן, במהלך השבוע האחרון לאירועים, בטרם הוגשה תלונה למשטרה, נכנעה המתלוננת לשאלות המחנכת שלה, שחשה שדבר מה אינו כשורה, ושיתפה אותה בכך שהיא נאנסת על ידי החבר שלה בביתה, תוך שהיא מבקשת ממנה שלא להתערב משום ש"הוא יכול לרצוח את כולם". ערב אחד הלכו המערער והמתלוננת לבקר זוג חברים: אלי ונילי. כאשר המתלוננת נותרה בחברת נילי בלבד, היא התוודתה בפניה כי המערער מתעלל בה וכי היא פוחדת ממנו ורוצה לעזבו. בתום הביקור חפצה המתלוננת ללכת לביתה, אך המערער לקח אותה לדירת הוריו ולאחר שאיים עליה ש"יעשה אותה יתומה" בעל אותה בניגוד לרצונה בפי הטבעת ורק לאחר מכן לקח אותה לביתה. למחרת בבוקר התפרצה המתלוננת בפני אימה ואמרה לה כי היא "כל יום נאנסת בצורה מגעילה" וכי היא "לא יכולה יותר". בעקבות זאת, החליטו הורי המתלוננת, שעדיין חששו להתלונן במשטרה, לפנות אל מר בני כהן שהנו פעיל ציבור בקרית גת. המתלוננת נסעה לביתו של בני כהן יחד עם אביה וסבתה (אמו של אביה) ושם הועלה הרעיון שאבי המתלוננת יתקשר אל אביו של המערער ויזמין אותו להיפגש עמו, אלא שאביו של המערער לא יכול היה להגיע. לאחר מכן, הועלה רעיון אחר להזמין את המערער לביתו של בני כהן על מנת שזה יוכל לשוחח עמו. בשלב שבו הגיע המערער, המתלוננת שהתה בביתו של בני כהן ואילו אביה נסע להסיע את אמו. עקב חילופי דברים בין המערער למתלוננת, הכה המערער את המתלוננת באפה וגרם לה לדימום. כאשר חזר אבי המתלוננת, ביקש המערער לנסוע לביתם על מנת לקחת את החפצים שהשאיר שם. המתלוננת ואביה, שחששו לנסוע לבד עם המערער, ביקשו מבני כהן שיצטרף אליהם. במהלך הנסיעה, דחף המערער, אשר ישב מאחור, את אבי המתלוננת, אשר נהג ברכב, דבר אשר גרם לאבי המתלוננת לעצור את הרכב בצד ורק לאחר מכן להמשיך בנסיעה. כשהגיעו לבית המתלוננת, קיבל המערער לידיו את הדיסקים והציוד שהשאיר בחדרה של המתלוננת וכן 5000 ש"ח שהיו שייכים לו. באותו מעמד דרש המערער מאבי המתלוננת 10,000 ש"ח עבור כל כדור אקסטזי שנתן לה וכן החל להשתולל, זרק חפצים ושבר מפזר חום. או אז התקשרה המתלוננת אל המשטרה והשוטרים אשר הגיעו אל הדירה העידו כי מצאו את המשפחה בפאניקה מוחלטת. בגין שרשרת המעשים המתוארת לעיל, הועמד המערער לדין והואשם בעבירות אינוס, סחיטה באיומים וכן באיום ובתקיפה. בבית המשפט קמא טען המערער כי הנאשמת טפלה עליו עלילת שווא, הן משום שהוריה אסרו עליה לצאת עם בחור מרוקאי והן משום שהיא חייבת לו 28,000 ש"ח, מאחר והוא השאיר בביתה 33,000 ש"ח, מהם החזירה רק 5000 ש"ח. יצוין כי סכום זה לא הוזכר ע"י המערער בעדות שנתן במשטרה, הועלה על ידו רק בבית המשפט, ואין לו תימוכין בראיה או עדות אחרת כלשהי. 3. בפסק דינו הארוך, המקיף והמפורט, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסתה של המתלוננת להשתלשלות הארועים, תוך שהוא נותן בה אמון רב וקובע כי "היא ידעה להבדיל ולהבחין, הבחן היטב, בין אותם מקרים בהם קיימה עם הנאשם, בראשית מערכת יחסיהם, יחסי מין מרצונה החופשי, לבין אותם מקרים בהם סרבה ונאנסה על ידו באכזריות" [מתוך פסק-הדין, בעמ' 339 לפרוטוקול]. בית המשפט קמא ראה סימני אמת בעובדה שהמתלוננת לא נגררה להגזמות ולא טענה שהנאשם הכה אותה, אלא הדגישה את הפחד שהייתה שרויה בו תחת איומי הנאשם, ואת העובדה שפעמים רבות אילץ אותה לקיים עמו יחסי מין, למרות שאמרה שאינה רוצה. עוד קבע בית המשפט קמא כי "מהימנותם של דברי המתלוננת, בפרטיהם, מתאשרת מתחזקת ונתמכת, בין היתר, גם בדברי עדים נוספים", שהם: מורתה של המתלוננת, הוריה, אחיה, בני כהן ונילי. מנגד, בית המשפט קמא לא נתן כל אמון בגרסתו של המערער וקבע כי: "בעדותו, מתחלפים להם סדרי המאורעות. אין סדר כרונולוגי. הוא טועה בין מוקדם למאוחר, ושוגה באומדן פרקי זמן שונים. בגרסתו, כמבואר לעיל, קיימות סתירות בנושאים היוצאים ללמד, אם מעט ואם הרבה על אשם והרגשת האשם שלו. שינוי הגרסאות המתחלפות לא בא בשגגה מחמת שינוי הזמן, אלא ביודעין ומחמת מצוקה." [מתוך פסק-הדין, בעמ' 378 לפרוטוקול]. בית המשפט קמא אף לא התרשם מהתמונה שניסו לצייר עדי ההגנה, אשר הציגו את המתלוננת כבחורה מתירנית שלא הביעה כלפי חוץ כל מצוקה, וקבע כי לא היה זה אלא ניסיון להפגין התנהגות חיצונית "נורמלית" למרות "התלאות הפנימיות שחוותה". בסיכומו של דבר קבע בית המשפט קמא כי: "...יכול היה וצריך היה הנאשם להבין, שהרוח שנשבה מדברי הסכמתה, היתה רוח של הסכמה מאולצת וכפוייה. רוח זו של הסכמה כפוייה, לא הסכמה היא. זו הייתה הסתגרות בתוך בדידות נגזרת. זו היתה אוירת אימה - חשיכה של הסכמה נכפית. והנאשם אטם את עצמו בפני המציאות האמיתית כדי שלא יזדקק לעמוד בסתירה עם הבלתי מתפשר מבחינתו. הצגה שונה של דברים, היתה מבחינת הנאשם לא יותר מאשר טכניקה של ערפול. כפי שניתן היה להווכח, הנאשם לא בחל באמצעים; הוא סחט מהמתלוננת את המשך קיום יחסי המין ביניהם, וכשנוכח לדעת שהחלה מעורבות רבה של בני המשפחה ושל בני כהן בהפסקת מערכת יחסים זו, הוא לא בחל בשימוש באמצעים אלימים, כאשר היכה את המתלוננת בנוכחות בני כהן, איים על כלל בני המשפחה, ואף הגדיל לעשות כשהיכה גם את אביה במכוניתו במהלך הנסיעה לביתם". [מתוך פסק-הדין, בעמ' 382-383 לפרוטוקול] 4. נראה כי התמונה העולה מעדות המתלוננת ומעדויות אחרות התומכות בה, ואשר בהן נתן בית המשפט קמא אמון, הנה תמונה קשה ומדכאת שעיקרה מסכת של כניעת המתלוננת למערער, בחודש האחרון של מערכת יחסיהם, על רקע משטר של טרור ואימה אותם השליט המערער על המתלוננת ועל בני משפחתה. אלמנט הפחד שזור כחוט השני בעדותה של המתלוננת. וכך היא מתארת את תגובתו של המערער לרצונה להיפרד ממנו: "אמרתי לנאשם שאני רוצה להפרד ממנו, שלא מתאים לי היחסים אתו, גם בגלל כל הקטעים שקרו באילת, ושהוא אנס, הרגשתי שהוא לא בסדר, גם בגלל המסיבות והסמים וגם בגלל שרציתי ללמוד. השיחה הזאת הייתה בחודש ספטמבר 1994. הנאשם התנגד לרעיון והוא התחיל לאיים עלי, ועל ההורים שלי, שהוא יהרוג אותי את אימא שלי את אבא שלי, יהרוג את המשפחה שלי שהוא יכניס לי 10 כדורים וישגע אותי, ושהוא יזרוק רימון למרפאה של אבא שלי. הוא אמר לי את זה, זה לא היה פעם אחת. במשך חודש וחצי והוא היה מאיים עלי, היה בא אלי לחדרי בקרית גת, אונס אותי, החזיק את כל המשפחה שלי בפחד... הנאשם לא רצה שאני יעזוב אותו הוא אמר לי שכלום לא יעזור גם [אם] אני אקפוץ מהקומה השביעית אני אהיה אתו, הוא אמר שהוא ישגע אותו והוא אמר לי שהוא יעשה ממני נערת ליווי ושהוא ישכב איתי מתי שהוא ירצה ושהוא יעשה ממני זונה. כל זה היה בחודש ספטמבר 1994. עניין הרימון היה באותו חודש. זה היה חוזר על עצמו יום ביומו." [עמ' 13 לפרוטוקול] פחד זה לא היה נחלתה של המתלוננת בלבד, אלא מנת חלקה של המשפחה כולה, כדבריה של המתלוננת: "לשאלת בית המשפט האם דיברתי על זה עם ההורים שלי אני משיבה: הם ידעו כל הזמן. אמרתי להם שהוא יכול לעשות כל מיני דברים, הוא יכול להרוג. גם המשטרה לא הייתה דבר גרוע בשבילו. ההורים שלי פחדו לא פחות ממני. לשאלתך למה נתתי לו לעשות את זה ומה הביא אותי לתת לו לעשות את זה אני משיבה: האיומים שלו, הוא היה אומר לי אל תכריחי אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות." [עמ' 15 לפרוטוקול]. תמונה זו של אווירת איום וטרור עולה בבירור אף מעדותו של אחיה: "שאחותי ראתה שזה הולך להיות מסוכן היא אמרה שהיא מוכנה לקחת הכל עליה, והיא מוכנה שהוא יעשה רק לה ולא להורים. אני ראיתי את ההורים, הם היו בהלם לא ישנו כמה לילות והם היו מפוחדים, כאשר ראיתי שזה רציני וראיתי שזה היא מוכנה לקחת הכל על עצמה... הוא אמר שכלא אצלו הוא בית מלון. הוא אמר שיש לו חיילים שיבצעו את העבודה שהוא נתון במאסר... הגענו להסכמה עם ההורים שאנחנו ננסה לפתור את זה בדרך אחרת, אולי שאחותי תהיה איתו ולאט לאט תתן לו להבין שהוא לא רצוי בלי שהוא יפגע והוא יעזוב אותה." [עמ' 79 לפרוטוקול]. על רקע זה יש לראות את מכלול מערכת היחסים שהתנהלה בין המתלוננת למערער בחודש האחרון ואת יחסי המין שקוימו ביניהם, כתוצאה של כניעה מוחלטת של המתלוננת לאיומיו של המערער, כאשר רצונה החופשי והסכמתה הם חסרי משמעות ונטולי ערך מבחינתו של המערער. 5. זאת ועוד, על פי עדותה של המתלוננת - אשר הייתה, כאמור, מהימנה על בית המשפט קמא - במספר אירועים במהלך החודש הנדון, אותם תיארה בפירוט, היא סירבה לקיים עם המערער יחסי מין ואף הביעה את חוסר רצונה בלשון מפורשת: "כל פעם שהוא היה עושה את זה הוא ידע שאני לא רוצה. אמרתי לו תפסיק תעשה לי טובה אל תעשה את זה." [עמ' 17 לפרוטוקול] "היו כמה מקרים שהוא היה בא אלי הביתה וההורים שלי לא היו בבית והוא אמר לי שהוא רוצה לשכב איתי והייתי מתחילה להתפרע והייתי רצה בבית, והוא היה מרגיע אותי אבל הוא היה עושה זאת בכל זאת." [עמ' 18 לפרוטוקול]. חוסר רצון זה של המתלוננת, לא זו בלבד שנפל על אזניים ערלות, אלא שהמערער אף לא בחל בשימוש בכוח, הגם, שלדברי המתלוננת, הוא לא הכה אותה: "הוא היה מגיע לחדר שלי ואומר לי שהוא ישכב איתי ואני אמרתי לו 'יוסי תפסיק' וההורים שלי בחוץ ואני לא רוצה שהם ידעו כאילו... הוא היה אומר לי תורידי את הבגדים והיה עוזר לי להוריד אותם חזק כזה, ואומר לי אין לך מה לעשות, אין לך שום... ואז הוא היה מוריד לי את הבגדים ושוכב איתי. גם בפי הטבעת. גם היה אונס אותי אוראלית. הוא היה תופס אותי מהאזניים, מהשיער... אני מדגימה איך שהוא היה תופס אותי. הוא היה אונס אותי אוראלית. הוא היה מכניס את איבר מינו לפה שלי." [עמ' 14-15 לפרוטוקול]. אכן, לא ניתן להצביע במדויק על מספר המקרים בהם, במהלך החודש הנדון, קוימו יחסי המין בניגוד לרצונה המפורש של המתלוננת. המערער לא הואשם בגין מספר מסוים של מקרי אונס, אלא בכך שבמספר רב של הזדמנויות בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית. חוסר הסכמה זה נלמד, כאמור, הן ממכלול מערכת היחסים בחודש האחרון שנכפתה על המערערת באיומים, והן מחוסר הסכמתה לקיים יחסים כפי שהובע במפורש באותם מקרים עליהם העידה המתלוננת. 6. הסכמה חופשית לבעילה "עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו" [ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח (1) 302, 346 (להלן-"בארי")]. בפרשת בארי, עמד בית משפט זה על משמעותו של תיקון 22 לחוק העונשין, בו נזנח הביטוי "נגד רצונה" שהיה מיסודותיה של עבירת האינוס ןהוחלף ביסוד "שלא בהסכמתה החופשית". כתוצאה מזניחת היסוד של "נגד רצונה" נעלמה הדרישה הראייתית, נחלת העבר, לפיה יש להוכיח התנגדות פיסית אופטימלית של קורבן העבירה שנמשכת עד לרגע האחרון; כדי לבסס אישום באינוס. לפי נוסחו של החוק כיום, יכול שהיעדר ההסכמה לא תכלול התנגדות פיסית, אלא הבעת שלילה מילולית גרידא [ראו דברי הנשיא שמגר בעניין בארי, בעמ' 346; וכן דברי השופט חשין שם, בעמ' 376]. במקרה שלפנינו, על פי עדותה של המתלוננת באירועים מסוימים הגיעה התנגדותה של המתלוננת עד כדי "התנגדות פיסית ממשית", כדבריה: "היתה גם התנגדות פיסית ממשית ליחסי המין. הייתי סוגרת את הרגליים. הנאשם היה פותח אותם. הוא היה מסובב אותי. היה מוריד לי את הבגדים". [עמ' 55 לפרוטוקול]. אלא, שבמקרים אחרים, כפי שציין בית המשפט קמא, "המתלוננת אישרה, כי אכן התנגדותה למעשי הנאשם לא נשאה תמיד אופי פיסי, אך היא בהחלט טרחה להביע בפניו את התנגדותה לפחות באופן מילולי" [מתוך פסק-הדין, בעמ' 331 לפרוטוקול]. התנגדות מילולית זו הנה, כאמור, התנגדות מספקת ואין בה לגרוע כהוא זה מהמסקנה בדבר העדר הסכמה חופשית של המתלוננת. יתרה מזאת, יש לראות את התנהגותה של המתלוננת על רקע הסיטואציה המיוחדת של בחורה צעירה הסרה למרותו של המערער, תלויה בו באספקת סמים ונתונה לדרישותיו, תחת איומים בלתי פוסקים ומתמשכים, וכאשר מעשי האונס מתרחשים אף בביתה והנם מעשה של שגרה. בנסיבות מיוחדות אלה, כאשר תחנוניה של המתלוננת לא היו לה לעזר, נקל להבין מדוע לא ראתה טעם בצעקות או בהתנגדות פיסית. לעניין זה, מדברת עדותה של המתלוננת בעד עצמה: "אני לא צעקתי כי פחדתי. לא יכולתי לצעוק כי פחדתי. אני פחדתי ממנו פחד מוות. כשהוא היה אומר לי לעשות משהו הייתי עושה כי פחדתי ממנו. כל מעשה שבינינו היה תחת איום ופחד. כל דבר היה תחת פחד ולא תחת כוח פיסי חזק, אם כי זה הגיע גם לזה". [עמ' 48 לפרוטוקול]. על סיטואציה כגון דא עמד הנשיא שמגר בעניין בארי הנ"ל, בעמ' 347, באומרו כי: "... אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת..." זאת ועוד, "הסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה" [ראו דברי הנשיא שמגר, שם, שם]. המערער לא רשאי היה להשליך מהסכמתה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין בעבר, פרועים ככל שיהיו, על המשך של הסכמה מצדה. מרגע שהביעה המתלוננת את רצונה בהפסקת הקשר עם המערער ונאלצה להמשיכו מתוך כניעה לאיומיו, הרי שלא ניתן לומר כי הסכימה למעשים מרצונה החופשי. אין לי ספק כי המערער לא התקשה להבין את המסר של העדר הסכמה מצד המתלוננת. משנתקבלה כאמינה עדותה של המתלוננת במלואה, הרי אין להתעלם מכך שבעדות זו חזרה מספר פעמים על תיאור האופן בו אמרה למערער במלים מפורשות שמבקשת היא ממנו להפסיק, בעוד הוא דורש ממנה לקיים עמו יחסים. היא העידה כי התחננה על נפשה וביקשה ממנו לחדול ותגובתו היתה באיומים שונים. אלמלא היה המסר חד משמעי ואילו היו יחסיהם מושתתים על הסכמה הדדית או על הבנתו המוטעית בדבר הסכמת המתלוננת - לא היה כל מקום להשמעת האיומים מסמרי השיער מצד המערער. אין לקבל שאיים להרוג את הוריה, להפכה לנערת ליווי, להמשיך ולסממה ועוד איומים אותם תיארה בעדותה, תוך שהוא מקיים עמה יחסי מין, וכל זאת כשהוא מאמין שהיא מסכימה לקיומם ואף מעוניינת בהם. יתרה מזו, משהביעה המתלוננת התנגדותה המפורשת להמשך היחסים, בהזדמנויות שונות בהם נדרשה על ידי המערער לקיימם, הרי אי ההסכמה ברורה היא ואין המערער רשאי לכפות עצמו עליה. גם אילו היה ממש בהתרשמותו של המערער כי התנגדותה של המתלוננת הושפעה מדרישות הוריה, מרצונה לשוב ללימודים או מכל טעם אחר, אין הוא יכול ליטול לעצמו חירות להתעלם מהעדר ההסכמה לקיום יחסים עמו. התעלמות מכוונת מהבעת התנגדותה של המתלוננת, מקורה בתפיסה מעוותת ביחס לחשיבות רצונה והסכמתה של המתלוננת ומשמעותה הפיכתה לאובייקט מיני הנתון לדרישותיו ולרצונותיו של המערער תוך שימוש באמצעי כפיה, לחץ ואיום. 7. בא כוחו של המערער חזר והדגיש, הן בבית משפט קמא והן בפנינו, את היותה של המתלוננת נערה מתירנית, אשר נהגה להפגין את מיניותה ולקיים יחסי מין פרועים עם המערער ועם גברים אחרים. בהקשר זה, ראוי לחזור ולהדגיש את שציין כבר בית משפט זה, כי "השיטה לפיה מעביר הסניגור, כאילו בסרט נע, את ההיסטוריה של חייה המיניים של מתלוננת כלשהי כבר אינה מקובלת ואינה מותרת" [הנשיא שמגר בעניין בארי, בעמ' 320]. שיטה זו אין בה אלא הטיית הכף מן הנושא העומד לדיון, "על ידי הניסיון לשכנע כי אישה השוכבת עם פלוני מרצונה יוצרת בכך תשתית ראייתית לפיה היא מסכימה לשכב גם עם פלמוני ואלמוני. זהו ניסיון שלא יצלח וראוי הוא שידחה מכל וכל" [שם, בעמ' 329]. כאשר מבקש בית המשפט לבחון את טיבם של היחסים שקוימו בין שני בני זוג, אל לו לערב עמדה ערכית באשר למעשה זה או אחר של האישה בנסיבות אחרות, בזמן ובמקום אחר. בענייננו, התנהגותה "המתירנית" של המתלוננת או אופי יחסי המין שקיימה עם המערער או עם גברים אחרים בהסכמה, אין להם השלכה על הוכחת העדר של הסכמתה החופשית ועל מודעותו של המערער לכך, באותם מקרים בהם הביעה היא את אי רצונה בקיום יחסים עמו, ונתנה לכך ביטוי כלפיו. מגעים כאלה, שקוימו ללא הסכמה, הם בגדר "אינוס" כמשמעותו בחוק. בהקשר זה, מתברר שוב ושוב כי נוכח נורמות חברתיות פסולות ששורשיהן העמוקים טרם נעקרו, לא למותר יהיה לחזור ולהדגיש את דברי הנשיא שמגר, בעניין בארי הנ"ל (בעמ' 324): "גם רעיה רשאית לסרב לשכב עם בעלה, ואם יכפה זאת עליה ללא הסכמתה החופשית ייאשם באינוס, ואפילו מי שמוכרת גופה תמורת אתנן רשאית לסרב למי שאינה רוצה לשכב עמו. גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא. .... אלו מושכלות ראשונים, אך אין רע בחזרה ובשינון של הדברים הידועים הללו." 8. אף השהייתה של המתלוננת את פנייתה למשטרה אינה יכולה ללמד דבר על הסכמתה. "היעדר תלונה לבני המשפחה או למשטרה, תוך זמן סביר, בנסיבות של לחץ - משפחתי או חברתי... או בשל פחד ... הוא תופעה שאינה בלתי מצויה או נדירה. שאלה דומה עלתה, לא אחת, במשפטים מן הסוג שלפנינו. בתי המשפט זנחו את הגישה, שלפיה אי הגשה מיידית של תלונה פוגעת, מניה וביה, באמינותה של התלונה המאוחרת יותר. חקר מצבה הנפשי של נאנסת מסביר נסיבות כגון אלה." [דברי הנשיא שמגר שם, בעמ' 322; כן ראו דברי השופט חשין בעמ' 364-367 לפסק הדין]. במקרה דנן, מן העדויות עולה בבירור, כי הפחד ותחושת חוסר האונים שהיו נחלתם של המתלוננת ובני משפחתה, היוו גם את הגורם לאי הפניה למשטרה. וכך השיבה המתלוננת לשאלת בית המשפט מדוע לא התלוננה במשטרה: "לשאלת בית המשפט למה לא התלוננתי במשטרה אני משיבה: פחדתי. הוא אמר שהוא לא מפחד. הוא אמר 'תלכי למשטרה, אין בעיה ותראי מה יהיה'. הוא היה מאיים, הוא עשה טרור בבית כולם פחדו. לשאלת בית המשפט למה אבי לא הלך להתלונן במשטרה אני משיבה: כי אני אמרתי לו לא ללכת. כולנו ישבנו ודיברנו ולא ידענו מה לעשות. חשבנו שזה סוף העולם לא ידענו למי לפנות, חשבנו שזה סוף העולם". [עמ' 14 לפרוטוקול; וכן עדותה בעמ' 21 ו35- לפרוטוקול]. עדותה זו של המתלוננת, מתחזקת על-ידי עדותה של אמה [עמ' 103 לפרוטוקול] וכן על-ידי עדותו של אביה: "לשאלתך מה עשינו אחרי שהוא התקשר למרפאה ולבית אני משיב: רצינו ללכת למשטרה, היינו אני אשתי ובתי, עלינו במדרגות ואמרו לי לחכות וילנה אמרה שהיא פוחדת שלא יעזרו לנו ואז הוא יהרוג אותי. הוא יעשה נזק. הוא יהרוג אני לא יודע היא אמרה שהיא פוחדת ממנו..." [עמ' 120 לפרוטוקול]. 9. למרות משטר הטרור והאימה, המתלוננת המשיכה ללכת עם המערער לחברים ולמסיבות וניסתה להפגין כלפי חוץ התנהגות רגילה; היא נשלטה לחלוטין על-ידי המערער, שהיה מבוגר ומנוסה ממנה, וחייתה במצב שהיא כינתה בלשונה "מעגל סגור", תוך שהיא מסתירה את מצוקתה מהסובבים אותה, עד להתפרצות הבלתי נמנעת בפני אמה ומורתה. התנהגות זו של המתלוננת הנה מובנת, לאור הכפילות בהתנהגותו של המערער, אותה היטיבה לתאר בעדותה: מחד, כלפי חוץ ובציבור התנהג המערער בנימוס; מאידך, הוא שלט במתלוננת באמצעות איומים "שקטים", תוך שהוא נוהג לזרוק לחלל האוויר, גם בנוכחות אחרים, דברים שיש בהם רמזים ואיומים, המופנים אליה ומכוונים לכך שרק היא תבין אותם: "אמרתי לנאשם שאני לא רוצה לבוא. ישבתי בחדר והייתי בדיכאון, הייתי מקופלת שהוא לא יגע בי, הוא אמר לי 'טוב אם את לא רוצה לבוא לאלי ונילי נעשה טיול לאור הירח'. זה גם סוג של איום שלו הוא לא אמר לאן. הסכמתי ללכת לאלי ונילי, הגענו אליהם ישבנו ודיברנו והנאשם היה זורק בדיחות שיש להם משמעות כפולה, שרק אני יבין אותן, שחבל לי על זה, שכאילו לא יעזור לי שום דבר..." [עמ' 16 לפרוטוקול]. "יש לנאשם כל הזמן את הגישה הזאת של בשקט, של קרימינל, די הלנה אל תעשי את זה, מה את רוצה שאני אעשה דברים, תעשי מה שאני אומר יהיה בסדר" [עמ' 55 לפרוטוקול]. "לשאלתך האם מיום ליום הוא נעשה יותר תוקפן אני משיבה: כן, באיומים שלו. באופן כללי. אבל הוא היה אלים בצורה אני יכולה להגדיר את [זה] יפה, הוא היה מחייך והוא היה מאיים" [עמ' 60 לפרוטוקול]. בנסיבות אלה, עמדה בפני המתלוננת הברירה, שבין כניעה לאיומיו של המערער והשתתפות במשחק שלפיו היא מארחת אותו בביתה וכלפי חוץ הם חברים ואוהבים, לבין בחירה בעימותים קשים איתו, שכתוצאה מהם היא עלולה להיפגע. ברירה זו היא שעמדה לנגד עיניה: "...היו לי דרכי בחירה, להיות איתו בסדר ולחיות, הוא אצלי בחדר ולא יוצא, או ללכת איתו כסאח מההתחלה ושירביץ לי ושיאנוס אותי באלימות". [עמ' 54 לפרוטוקול]. לאור כל זאת, ניסיונה של המתלוננת להפגין חזות של "עסקים כרגיל" הנו, כאמור, מובן ואינו פוגם באמינותה; לא זו אף זו, ניסיון כזה הנו דפוס התנהגות שאינו חריג בנסיבות כגון דא. המשכת קורבן האונס בשגרת חייו אינה תופעה יוצאת דופן וחלק נכבד ממעשי האונס אינו מתגלה כלל, כאשר קורבן האונס אינו מגלה תחושותיו וזכרונותיו מן המעשה עד סוף ימיו [ראו עניין בארי, בעמ' 330]. 10. חברי השופט קדמי, עמד אף על תמיהות בהתנהגותה של המתלוננת, אשר המשיכה להתקשר אל המערער ואף סיכלה, כביכול, את מאמצי ההורים לניתוק הקשר, בכך שמסרה לנאשם את מספר הטלפון, לאחר שהוריה החליפו אותו. אף התנהגות זו יש לראות על רקע שלטון האימים ששלט המערער במתלוננת, אשר תארה כיצד לא הצליחה לחמוק מבין ידיו, כיצד אילץ אותה לשוחח עמו בטלפון, וכיצד נאלצה לדווח לו על כל צעדיה על מנת שלא יחשוד בדבר: "יוסי התקשר אלי כמה פעמים הביתה. הוא היה כל הזמן מתקשר. היתה גם תקופה שהוא היה מתקשר בכל החודש הזה, שהוא היה בא, נפרדתי ממנו, החלפתי מספר טלפון, הייתי בורחת, הולכת, הייתי נעלמת לו. הוא היה מתקשר למרפאה של ההורים, והיה ממשיך לאיים. הוא כל הזמן המשיך לאיים, כל מה שקרה היה תחת איומים." [עמ' 19-20 לפרוטוקול]. "לשאלתך למה בחודשים אוקטובר נובמבר אני המשכתי להתקשר אליו, כי פחדתי ממנו, הוא הכריח אותי לא רק לשכב איתו אלא להיות איתו כל הזמן, הוא רצה שנדבר בטלפון, שנהיה בסדר, אחרי שהיה הפיצוץ, ואמר שהבית שלי מוקף ברימונים, אמא שלי החליטה להכניס אותו לבית ולהחליק את כל העניין, ולעשות הכל בסדר, ואז להיפרד ממנו בצורה יפה" [עמ' 50 לפרוטוקול]. "אני מפחדת מהנאשם. אבל הוא היה אומר אני רוצה לראות אותך. היה מקרה לדוגמא שנסענו לקחת את סבתא שלי עם אמא שלי לשדה תעופה. פחדתי שהוא יחשוב שברחתי לו, התקשרתי אליו אמרתי לו אני אהיה, אין לך ממה לדאוג, הגעתי למצב שאני פוחדת שהוא יחשוב או יחשוד משהו". [עמ' 52 לפרוטוקול]. אכן, ניתן אולי, בדיעבד, להעביר ביקורת על התנהגותה של המתלוננת. אך זאת יש לזכור, כי יש לבחון את הנסיבות "לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה והשמעת האיום." [דברי השופט חשין בעניין בארי, עמ' 367]. זאת ועוד, אין בהתנהגותה של המתלוננת ובמעשים אותם אישרה בעדותה, כדי לגרוע כהוא זה מהמסקנה כי הוכחו יסודותיה של עבירת האינוס, לפיהן בעל המערער את המתלוננת, שלא בהסכמתה החופשית, תוך הפעלת אמצעי לחץ, כוח ואיומים. עמד על כך בית משפט זה בפרשת גרינוולד [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 564, 577]: "מכל מקום, יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי נבונה, בלתי-סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה; כבר היו דברים מעולם, ולא על פי אמת מידה זו נבחן, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה..." 11. אשר על כן, אני מציעה לחברי לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו באישום הראשון ולאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף בכל הנוגע להרשעתו של המערער בעבירות סחיטה באיומים, אינוס ואיום. המערער הורשע, אם כן, בשני אישומים הכוללים חמש עבירות חמורות, שנעברו בנסיבות קשות; סיפור המעשה הנו יוצא דופן ומגולל מסכת של התעללות פיסית ונפשית של הנאשם במתלוננת, שהייתה קטינה ושנות חייה כמחצית מגילו של המערער. המערער איים על המתלוננת ומשפחתה באיומים קשים, סחט מהמתלוננת את המשך הקשר איתו ואף אנס אותה מספר פעמים. בסופו של הסיפור, לא בחל המערער אף באלימות פיסית, פגע באפה של המתלוננת ופצע אותה ואף תקף את אביה. לפיכך, הייתי מציעה לחברי לדחות אף את הערעור על חומרת העונש, ולאשר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת השופטת ט. שטרסברג-כהן: אני מצטרפת לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ביניש וכמוה סבורה גם אני כי יש לדחות את ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ולהשאיר על כנם את ההרשעה ואת העונש שהושת. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת 01H